פרק שמיני

פריה המתוק של המשיחיות

גאולת ארץ ישראל

תנועות משיחיות נשאו מאז ומתמיד את עיניהן אל ארץ ישראל; אין בהיסטוריה היהודית תנועה שביקשה את גאולת האומה מבלי לבקש את גאולת הארץ. ואין בה תנועה, שציפתה לבואו הקרוב של המשיח אך האמינה כי יתגלה במקום אחר זולת ארץ ישראל. הזיקה בין גאולת העם לגאולת הארץ איננה מקרית והיא נטועה בהבטחה האלוהית לארץ ולזרע כאחד: ''ב??י?ו?ם ה?הו?א כ??ר?ת י?ה?ו?ה א?ת א?ב?ר?ם ב??ר?ית ל?אמ?ר ל?ז?ר?ע?ך? נ?ת?ת??י א?ת ה?א?ר?ץ ה?ז??את'. (בראשית, טו 18) קיומו של עם ישראל נקשר אפוא לבעלותו על ארץ ישראל בקשר מהותי, שיסודו בברית עם אבי האומה.

במוקד הציפייה המשיחית עומדת ירושלים, שהיא מטונימיה לארץ ישראל כולה.[1] מקורו של השימוש המטונימי בירושלים הוא בספרות הנביאים, שבה מתוארת העיר כאם, שגורלה נקבע על ידי מעשי בניה; בנבואות החורבן מיוחסים חטאי הבנים, המחללים את המקדש במעשי תועבה ובסגידה לאלוהים אחרים, לירושלים האם; הנביא ישעיה מתאר את ירושלים כאשת זנונים שבניה עתידים להיענש על חטאיה – 'א?יכ?ה ה?י?ת?ה ל?זו?נ?ה ק?ר?י?ה נ?א?מ?נ?ה מ?ל?א?ת?י מ?ש??פ??ט צ?ד?ק י?ל?ין ב??ה? ו?ע?ת??ה מ?ר?צ??ח?ים'. (ישעיה, א 21) הדימוי חוזר גם בקינות על החורבן, שבהן מוצגת ירושלים כאלמנה או רעיה נבגדת, שכבודה חולל ואוהביה נטשוה לאנחות: 'א?יכ?ה י?ש??ב?ה ב?ד?ד ה?ע?יר ר?ב??ת?י ע?ם ה?י?ת?ה כ??א?ל?מ?נ?ה ר?ב??ת?י ב?ג?ו?י?ם ש??ר?ת?י ב??מ??ד?ינו?ת ה?י?ת?ה ל?מ?ס.' (איכה, א 1) וכן, בנבואות הנחמה, שבהן מוצגת העיר כאהובה, שבעלה חוזר לשכון בחיקה ובניה שבים מן הגלות. הנביא ירמיה השתמש לצורך זה בדמותה של רחל אמנו: 'קו?ל ב??ר?מ?ה נ?ש??מ?ע נ?ה?י ב??כ?י ת?מ?רו?ר?ים ר?ח?ל מ?ב?כ??ה ע?ל ב??נ?יה? מ?א?נ?ה ל?ה?נ??ח?ם ע?ל ב??נ?יה? כ??י א?ינ?נ?ו?: כ??ה א?מ?ר י?ה?ו?ה מ?נ?ע?י קו?ל?ך? מ?ב??כ?י ו?ע?ינ?י?ך? מ?ד??מ?ע?ה כ??י י?ש? ש??כ?ר ל?פ?ע?ל??ת?ך? נ?א?ם י?ה?ו?ה ו?ש??בו? מ?א?ר?ץ או?י?ב.' (ירמיה, לא 14-15)

האנשת ירושלים ותיאורה כאם האומה מצויה גם בספרות המדרש, ואילו במסורת הקבלה עבר הדימוי האנושי תהליך של האלהה: עולם האלוהות מתואר כמערכת של עשר ספירות אלוהיות. הספירה העשירית, מלכות, היא 'השכינה' - הכלה האלוהית - והיא מכונה 'כנסת ישראל' וגם 'ירושלים', 'ציון' ו'רחל'. נמצא, שהשכינה היא ישות שמימית, המגלמת שלוש מהויות שונות - כנסת ישראל, תורת ישראל וירושלים - שכולן משקפות זו את זו ומבטאות צדדים שונים של הברית בין עם ישראל לבין אלוהיו. ברית זו חובקת את המישור התיאולוגי ואת המישור ההיסטורי למכלול אחד, שבו נתפסת ההיסטוריה היהודית כמסכת של יחסים בין בני משפחה: החל מברית הנישואין בין הקדוש ברוך הוא לבין השכינה, המתבטאת בכך שהאל שוכן בבית המקדש כחתן בחופתו. אחר כך, בגידת ירושלים בסגידתה לאלוהים אחרים, וכלה בעונש - חורבן הבית וגלות הבנים. ראיית ירושלים הגשמית כגילומה של ירושלים השמימית קשר את התהליך הארצי של גאולת העיר לתהליך השמימי של גאולת השכינה; כשם שהשכינה שרויה בגלות מאז נטש האל את בית המקדש והחריבו, כך היא עתידה להיגאל עם גאולת ירושלים הארצית. יתר על כן, דימוי זה קשר את גאולת ירושלים לגאולת עם ישראל כשני פנים של תהליך אחד, שהרי גורל האם קשור לבלי הפרד בגורל בניה; הבנים הנגאלים מגלותם שבים אל ירושלים וכך גואלים את האם מגלותה.

האלהת ירושלים קשורה לכינוי נוסף של העיר - 'שער השמים'. מקור הכינוי, בחלומו של יעקב אבינו, הרואה סולם מוצב ארצה, ראשו מגיע לשמים ומלאכים עולים ויורדים בו: 'ו?י??יק?ץ י?ע?ק?ב מ?ש???נ?תו? ו?י??אמ?ר א?כ?ן י?ש? י?ה?ו?ה ב??מ??קו?ם ה?ז??ה ו?א?נ?כ?י ל?א י?ד?ע?ת??י: ו?י??יר?א ו?י??אמ?ר מ?ה נ?ו?ר?א ה?מ??קו?ם ה?ז??ה א?ין ז?ה כ??י א?ם ב??ית א?ל?ה?ים ו?ז?ה ש??ע?ר ה?ש???מ?י?ם'. (בראשית, כח 16-17) יעקב חנה בלוז ואחרי חלומו הסב את שם המקום לבית אל; אך 'המקום' שבפסוק התפרש במדרש כ'מקום' המציין את הר המוריה, שעליו הקריב אברהם את יצחק ועליו נבנה בית המקדש.[2] 'שער השמים' - הוא פתח גן העדן - חבוי אפוא במקום המסותר ביותר בבית המקדש, בקודש הקודשים, והוא נקודת המפגש בין גשמי לרוחני, ובין המקדש הארצי למקדש השמימי. במקום זה מוצב סולם יעקב, או כעמוד מעמודי המקדש, שדרכו עולות התפילות לשמים כפירושו של רש"י,[3] ושפע הנבואה יורד לארץ, כפי שסברו הפרשנים הספרדים - רמב"ן (ר' משה בן נחמן),[4] רלב"ג (רבינו לוי בן גרשום)[5] ודון יצחק אברבנאל[6].

בספרות הקבלה הוענק לדימוי של ירושלים כשער השמים גוון מיני מודגש; בספר הזוהר משמש הכינוי 'שער השמים' לציון איבריה המוצנעים של השכינה, הכלה השמימית. רחם השכינה מכונה 'ציון', 'ירושלים' ו'קודש הקודשים'.[7] הדימוי המיני מטשטש את ההבחנה בין ירושלים האם לירושלים האהובה ובין החתן הארצי לחתן השמימי; הממד המיני ביחסם של המקובלים לירושלים ולארץ ישראל[8] בא לביטוי בספר הזוהר בתיאור ארץ ישראל כבת זוגו של יעקב אבינו, שקבורתו בארץ ישראל הייתה בחינת זיווג גופני. וכן, כבת זוגו של משה רבנו, שלא זכה להיכנס לארץ ישראל אך הזדווג עמה ברוח.[9] בדומה, מתוארת ירושלים בפיוט 'לכה דודי' לר' שלמה הלוי אלקבץ כרעייתו של הגואל, משיח לבית דוד, הנכנס בשעריה כחתן לחופתו. תיאורים אלה מצאו הד בלבו של שבתי צבי, אשר להזיותיו על כניסה ברוב הדר לארץ ישראל היה גוון מיני, וכיבושה של הארץ נתפס בעיניו ככיבוש מיני.[10]

גם הפניית הגוף והפנים בזמן התפילה לכיוון ירושלים, בית המקדש וקודש הקודשים, שמקורה במסורת חז"ל, מתוארת בקבלה כפעולה של זיווג והפריה; כשם שהזרע עושה דרכו אל הרחם ומפרה אותו, כך עולות התפילות דרך רחם השכינה, הוא שער השמיים, לעולמות העליונים וגורמות שם זיווג, אשר כתוצאה ממנו יורד השפע האלוהי אל פני האדמה והעולם כמו נולד מחדש.

מסלול התפילות משורטט בכתבי ר' ישעיה הורוויץ (השל"ה), המתאר כיצד גורמת התפילה ליד שער השמים לתהליך של ייחוד וזיווג בעולמות העליונים, שכן התפילה 'מתעורר וגורם יחוד השם למעלה… והתפילה נעשית עטרה'. לעומת זאת, תפילה בחוץ לארץ תחת השר [המלאך] החיצוני, שבתחום שלטונו יושב המתפלל, גורמת לפירוד בעולמות העליונים ולהתערבות השטן, המפריד בין הקדוש ברוך הוא לבין השכינה:

'על כן זאת העצה היעוצה לשלוח התפלה לארץ ישראל, ומשם לירושלים, ומירושלים לבית המקדש, ומבית המקדש למקום קודש קדשים, ומשם לשער השמים... כי גלינו מעל שלחן אבינו בעונותינו הרבים. מכל מקום שערי דמעות לא ננעלו, והתפלה בוקע ועולה דרך ארץ ישראל כו' עד דרך הנכון עד השמים.'[11]

באופן זה הפכה הקבלה את התפילה, בעיקר תפילה תחת שער השמים, ל'אתערותא דלתתא' - התעוררות (או התערות) למטה, המעוררת את תשוקת הזיווג בעולמות העליונים - 'אתערותא דלעילא' - ומאפשרת את גאולת השכינה. הגאולה מתרחשת ברבדים שונים; ברובד הסמלי, על-ידי דבקות המתפלל בשכינה, המכונה זיווג נשיקין, וברובד ההיסטורי - בגאולת ארץ ישראל וירושלים. נמצא, שדווקא מסורת הקבלה, שהדגישה את הצד הסמלי של גאולת השכינה, עודדה למעשה את העלייה לארץ ישראל כמימושו של תהליך זה.

העליות המשיחיות לארץ ישראל

לא במקרה קרם רעיון הגאולה עור וגידים במאה השש עשרה, בדור שלאחר גירוש ספרד; באופן פרדוקסלי, הצמיחה תודעת החטא את האמונה באפשרות ממשית של גאולה, שכן ירושלים חרבה בגלל חטאי בניה 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו. ונתרחקנו מעל אדמתנו',[12] ותשובה מן החטא תשיבנו אליה. כפל המשמעות של השורש ש.ו.ב. - תשובה ושיבה[13] - התפרש במסורת הקבלה כאות לטיבה של הגאולה, הכרוכה בריצוי העונש על החטאים שבגינם גלו ישראל מארצם. הרס הקהילות הגדולות והמשגשגות בספרד ובפורטוגל בשלהי המאה החמש עשרה נתפס כעונש חמור, שאחריו נרצה עוון האומה ועת הגאולה הגיע.

תהליך השיבה לציון החל בקרב חבורות מקובלים משיחיות, שביקשו להגשים לאלתר את נבואות הנחמה ולשוב אל הארץ המובטחת. בין הראשונים שעלו לארץ ישראל מתוך אמונה משיחית היו ר' יוסף קארו ור' שלמה הלוי אלקבץ, שנשבעו בתיקון ליל שבועות שנערך בסלוניקי בשנת רצ"ג (1533) לעלות לארץ ישראל כדי לגאול ולהיגאל - לגאול את השכינה מגלותה ולהיגאל על ידה.[14] לקראת שנת ש' (1540), שמחשבי קצין קבעו כשנת הגאולה, הגשימו את שבועתם: בשנת רצ"ו (1536) עלו והתיישבו בצפת, ובשנת רצ"ח (1538) היה ר' יוסף קארו מעורב בניסיון של ר' יעקב בירב לחדש בצפת את סמיכת הרבנים, שמשמעה חידוש הסנהדרין, כצעד לקראת הגאולה.

תור הזהב של הקבלה בצפת ופריחתה הכלכלית נמשכו לאורך המאה השש עשרה. בשיאה, חיו בעיר למעלה מ 15,000 יהודים. הם התפרנסו מתעשיית אריגים, שהופנו ליצוא דרך סלוניקי, וכן מחקלאות, מסחר חקלאי ומאירוח עולי רגל, שבאו להשתטח על קברי תנאים ואמוראים. בשנת שכ"ג (1563) הוקם בצפת בית הדפוס הראשון במזרח התיכון, ופעלו בה ישיבות גדולות ושמונה בתי כנסת.

במאה השבע עשרה החלה ירידתה של צפת: כניסת אנגליה למסחר בלבנט ויצוא של אריגים אנגליים אליו הביאו להתמוטטות תעשיית האריגים המקומית. העיר סבלה מרעידות אדמה ומהרעה בתנאי הביטחון: השלטון העות'מאני גירש אלף מיהודי צפת לקפריסין, והנותרים סבלו מהתקפות של דרוזים ופלחים. ירידה זו משקפת את התדלדלות הקהילה היהודית בארץ ישראל כולה, והיא קשורה גם למשבר הרוחני, שהתחולל בעקבות התאסלמותו של שבתי צבי בשנת תכ"ו (1666) וכישלון התנועה השבתאית. אחרי הכל, ליושבי ארץ ישראל היה חלק חשוב בהתעוררות תנועה זו; בשורת משיחיותו של שבתי צבי הוכרזה בארץ ישראל וממנה יצאה ליושבי הגולה, ובקהילות עזה וחברון התגבש הגרעין הראשון של מאמיניו.[15]

על אף המשבר השבתאי, לא פסקו גם בדורות הבאים עליות משיחיות של חבורות מאורגנות.[16] ביניהן, חבורות שבתאיות כגון חבורתו של ר' יהודה החסיד, שעלתה לירושלים בשנת ת"ס (1700), וכן ר' אברהם רוויגו וחבורתו. בשנת ת"ק (1740) שנודעה כשנת גאולה, חזר ר' חיים אבולעפיה מאיזמיר וחידש את הישוב היהודי בטבריה. באותה שנה, שבה ניסה גם הבעש"ט לעלות, הגיעו ר' חיים בן עטר וחבורתו מצפון אפריקה, ור' אלעזר שהיה ממקובלי הקלויז של ברודי עלה מאמשטרדם; בשנת תק"ג (1743) עלה מאיטליה ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל); לקראת שנת תק"ח (1748) שהגימטריה שלה עולה כמניין שח"ר, עלה ר' גרשון מקוטוב; בשנת תקכ"ה (1764) הגיע לטבריה ר' שמחה מזלאזיץ, שבכתביו נרמז כי עלייתו קשורה לתאריך המשיחי של שנת תקכ"ח (1768), שבה מלאו לפי חשבונו אלף ושבע מאות שנים לחורבן בית שני;[17] בדרכו לארץ ישראל פגש ר' שמחה בקבוצה, שבין חבריה היו ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ור' נחמן מהורדנקא, שאף הם התיישבו בטבריה; בשנת תקל"ב (1772), שנת המאתיים למות האר"י, עלה ר' עזריאל משקלוב וביקש לחדש את הישוב האשכנזי בירושלים; בשנת תקל"ז (1777) עלתה קבוצת חסידים בהנהגת ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקליסק. בני החבורה התיישבו בצפת ובטבריה, ובשנים הבאות הצטרפו אליהם חברים נוספים. בשנת תקל"ז (1777) עלתה גם חבורה מאורגנת מצפון אפריקה, כנראה מטוניס.

העליות המשיחיות נמשכו גם לאורך המאה התשע עשרה: מעליית הפרושים בראשית המאה התשע עשרה[18] ועד העלייה המשיחית האחרונה של קבוצה מיהודי תימן, עליית 'אעלה בתמ"ר'. הללו ניזונו מן הפסוק 'א?מ?ר?ת??י א?ע?ל?ה ב?ת?מ?ר א?ח?ז?ה ב??ס?נ?ס?נ??יו' (שיר השירים, ז 9), שפירשוהו כרמז לגאולה בשנת בתמ"ר כלומר תרמ"ב (1882). בני הקבוצה עלו לארץ ישראל בראשית שנת תרמ"ב, חודשים ספורים לפני עליית הביל"ויים.

מרבית העליות המשיחיות קשורות לחישובי קץ, והתרחשו לקראת שנים שנודעו כשנות גאולה; היו אלה עליות מכל רחבי העולם היהודי - ממזרח אירופה וממערבה, מן הקווקז וכורדיסטאן, מהאימפריה התורכית - ארצות הבלקן ותורכיה, מצפון אפריקה (ארצות המגרב - המערב) ומתימן; בקרב בני החבורות הללו רווחה האמונה שהם פועלים למען כלל ישראל, ומרביתן פעלו כעדה מלוכדת בעלת מטרה משותפת גם אחרי העלייה. ברם, קו הדמיון הבולט ביותר בין חבורות העולים השונות היה המניע לעלייה, שהייתה פועל יוצא מגישתם הפעילה אל ההיסטוריה; היו אלה 'עליות בחומה' כהגדרתו של בן ציון דינור.[19] העולים ראו עצמם מבשרי גאולה, חלוצים בהגשמת התוכנית אלוהית המבשרת את קץ הגלות. מקצתם שללו את הגלות בגלוי והגדירוה כחטא שבגינו מתעכבת הגאולה, וכולם שמו להם למטרה לגאול את ארץ ישראל ולהיגאל על ידה.

התקווה המשיחית הניבה פרי - שרשרת של עליות, שנמשכו על פני כשלוש מאות וחמישים שנים ויצרו רצף של התיישבות בארץ ישראל. העולים האמינו שהגאולה תבוא באמצעים רוחניים - תפילה ליד שער השמים, חיי פרישות וטהרה והינתקות מצורכי הגוף והעולם הזה. אפשר להתייחס לאמונתם כאל תמימות או איוולת, אך עובדה היא שעליות אלה קדמו לעליות הציוניות ואף פרצו עבורן נתיב, שהרי במטרתם של החלוצים החילונים 'לבנות ולהיבנות' נשמע הד תקוותם של העולים המשיחיים 'לגאול ולהיגאל'.

ראשית הגאולה בגליל

כמה מהחבורות המשיחיות התיישבו בגליל, ואחרות בירושלים ובחברון. המשיכה לצפון ארץ ישראל איננה מקרית, שכן סביב המקומות הקדושים - הר הבית בירושלים ומערת המכפלה בחברון - התרכז גרעין קשה של מוסלמים קנאים, שגילו עוינות להתיישבות יהודים בערים אלה. לעומת זאת, הגליל, שהיה תחת מרות הפחה העוסמני של צידון, נותר ריק יחסית.

ברם, השיקול המעשי תפס מקום משני בהחלטות העולים, שכן ההגיון המיסטי שהובילם לארץ ישראל הוא שמשך אותם לגליל. מעיקרו, הגיון זה נשען על מסורת הקובעת את הסדר הגיאוגרפי של ימות המשיח בהיפוך לסדר הגלות; מן הצפון נפתחה הרעה, מלכות ישראל נחרבה לפני מלכות יהודה ויושבי הגליל, בני עשרת השבטים, הוגלו תחילה. לפיכך, בגליל תתחיל הגאולה, בו יתגלה המשיח וממנו יעלה לירושלים.[20]

מסורת זו קיבלה משנה תוקף בקרב המקובלים, שהעלו על נס את דמותו של ר' שמעון בר יוחאי, גיבור ספר הזוהר, וביקשו לחיות בקרבת ציו?ן קברו שבכפר מירון. קבר רשב"י, וקבריהם של תנאים נוספים הפזורים בגליל, היו מוקד משיכה שהפך את צפת למרכז גדול, רוחני, חברתי וכלכלי.

בדומה לצפת, גם טבריה הייתה מוקד של תקוות משיחיות, שמקורן במסורת כי בניינה הוא אחד מסימני הגאולה. מסורת זו התבססה על האירועים מאז חורבן בית המקדש השני וגלות נשיאי ישראל וחכמי הסנהדרין. הללו נדדו מירושלים ליבנה, לאושא, לשפרעם, לבית שערים ולציפורי. בשליש הראשון של המאה שלישית לספירה הועתק מושב הסנהדרין מציפורי לטבריה, והיא נעשתה מרכז לאמוראי ארץ ישראל, יוצרי התלמוד הירושלמי, ומושבם הקבוע של נשיאי ישראל עד לביטול הנשיאות בראשית המאה החמישית. כך נוצרה המסורת שלפיה בטבריה, שבה בטלה הסנהדרין, תחל הגאולה: 'וטבריא עמוקה מכולן… אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל'.[21] מסורת זו זכתה לביסוס בדברי הרמב"ם, שקבע כי בטבריה תתחדש הסנהדרין:

בתחלה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית… וכשנתקלקלה השורה - גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופם לטבריא… וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחלה ומשם נעתקין למקדש.[22]

אשתורי הפרחי, רופא ומלומד יהודי שעלה לארץ ישראל בראשית המאה הארבע עשרה,[23] פיתח מסורת זו צעד נוסף וכרך אותה עם תחיית המתים. בספרו כפתור ופרח קבע 'שתחיית המתים יקדם בטבריה ארבעים שנה ברוך היודע העתידות'.[24]

מסורות אלה היו הבסיס לניסיונות לבסס יישוב יהודי בטבריה; הראשון נעשה ביוזמתה של דונה גרסיה מיגואיס-נשיא, אלמנתו של פרנציסקו מנדס (צמח בנבנישתי).[25] דונה גרסיה הייתה יהודיה עשירה מאנוסות פורטוגל, שחזרה ליהדותה בגלוי ונמלטה לבלגיה, לאיטליה ולבסוף לקושטא. בזכות קשריה העסקיים עם הסולטן סולימן המפואר, הצליחה בשנת שכ"ג (1563) לחכור את נפת טבריה תמורת אלף זהובים לשנה. היא תכננה לבנות עיר חדשה וליישב בה יהודים בעלי מלאכה ועובדי אדמה, שיעסקו בתעשיית האריגים ובמיוחד אריגי משי. שמועות נפוצו כי אחיינה וחתנה, דון יוסף, מתכוון להכתיר עצמו בטבריה כמלך היהודים.

דונה גרסיה השקיעה ממון רב בבניית בתים וחנויות, הקמת בית כנסת ובית מרחץ והשלמת חומה מבוצרת להגנת התושבים. אולם מפעלה לא התגשם וכאשר נפטרה בקושטא בשנת שכ"ט (1569) נוספו רק יהודים מעטים לשלושים ושלוש המשפחות, שישבו בטבריה קודם לכן. הארמון המפואר שנבנה למענה נותר שומם. לאחר כישלון זה, הידלדל היישוב היהודי בטבריה עוד יותר. רעידת האדמה שהתחוללה בשנת ת"ך (1660) הובילה להרס הקהילה, והיהודים המעטים שחיו בה נטשו את המקום. בשנת תפ"ו (1726) כתב הנוסע הנוצרי אנגליקוס מיללר כי בטבריה 'הרס וחורבן, כך שבקושי יכולים להתקיים במקום כשלושים משפחות של מאורים [מוסלמים] וכתריסר משפחות יהודיות'.[26] רק בשנת ת"ק (1740), בעידודו של שליט הגליל דאהר אל-עמר, חזר ר' חיים אבולעפיה מאיזמיר עם משפחתו והתיישב בטבריה.[27]

חידוש היישוב היהודי בטבריה היה ביטוי לתקווה המשיחית, שהתעוררה בקהילות ישראל לקראת שנת ת"ק (1740).[28] אישיותו הכריזמטית של ר' חיים אבולעפיה, שהיה אז כבן שמונים שנה, וייחוסו המשפחתי כמו הועידו לו את התפקיד; ר' חיים, שנולד בארץ ישראל אך חי באיזמיר, היה נכדו של הרב האחרון שכיהן בטבריה עד לחורבן היישוב היהודי שם. כמו כן, היה מצאצאיו של ר' יעקב בירב, שניסה בשנת רצ"ח (1538) לחדש את סמיכת הרבנים בצפת ולהקים סנהדרין. יתר על כן, במשפחת אבולעפיה קיימת מסורת לפיה מגיעים שורשי המשפחה עד דוד המלך.

פטרונו ובן בריתו של ר' חיים אבולעפיה היה דאהר אל-עמר, שליט בדואי משבט זידאן שמוצאו מחיג'אז. בני השבט הגיעו לארץ ישראל במאה השבע עשרה והשתלטו על הגליל התחתון. מנהיגיהם הפכו לגובי המסים עבור הפחה של צידון, אך קמעא קמעא השתלטו על אזורים נרחבים והפכו לשליטים הבלעדיים. דאהר אל-עמר ביקש לפתח את הגליל; לשם כך השליט ביטחון בדרכים ועודד הגירה של חקלאים יוונים-נוצרים מקפריסין, ושל יהודים שעסקו במסחר ובמלאכה. תמיכתו הייתה נחוצה לר' חיים אבולעפיה כדי להוציא לפועל את תוכניתו - בניית 'רחוב היהודים' - רובע מיוחד שהוקם לחוף הכינרת והוקף חומה. ברובע נבנו בתים וחנויות, בית מרחץ ובית בד לשמן. המאמצים למשוך מתיישבים יהודים הניבו הצלחה צנועה. לפי אחד הדיווחים, גדל בתוך שלושים שנה מספר יהודי טבריה מחמש עשרה משפחות למאה וחמישים משפחות, בין חמש מאות לשש מאות נפש, אך דומה שזהו מספר מוגזם.[29]

אחרי מותו של ר' חיים אבולעפיה בשנת תק"ד (1744) נמשך בניינה של טבריה בידי בניו. אולם, בשנים אלה כבר החלו ניסיונותיהם של העות'מאנים לסלק את דאהר אל-עמר, שצבר כוח רב ואיים על שלטונם בארץ ישראל כולה. ניסיונות אלה הניבו שורה של מרידות, שבהן חבר דאהר אל-עמר לעלי ביי, שליט מצרים המורד, ונעזר גם באוניות מלחמה מהצי של רוסיה, שנלחמה בתורכים בחצי האי קרים. רק אחרי שנת תקל"ד (1774) וחתימת החוזה בין רוסיה לתורכיה, התפנו העות'מאנים לפעול נגד דאהר אל-עמר, ובשנת תקל"ה (1775) הצליחו לסלקו. במקומו מינו את אחמד ג'זאר לפחה של צידון, ומאוחר יותר למושל ארץ ישראל כולה. ג'זאר 'הקצב' היה עריץ אכזרי; תחת שלטונו עסקו היהודים בשתדלנות מתמדת, שעיקרה שוחד לפקידים כדי שייקלו את עול המסים ויספקו הגנה מהתנפלויות של שודדים, בדואים ופלחים. ג'זאר והמושלים שאחריו הטילו מסים כבדים למימון מסעות המלחמה שלהם, הזניחו את הביטחון בעיר ובדרכים והפקירום לשודדים. במיוחד העיקה תקנתם שאסרה להרחיב את רחוב היהודים בטבריה והטילה מס כבד על בנייה חדשה בתוך הרובע הקיים. כדי שלא לספק לתורכים עילה לתבוע ממון, הטילו הרבנים איסור על בנייה נוספת, ויושבי טבריה היהודים נאלצו להצטופף במבנים הקיימים בלי יכולת להרחיב את קהילתם ולקלוט עולים חדשים.

למרות הקשיים, צמח היישוב היהודי בטבריה ובו גם גרעין של קהילה אשכנזית. ראשיתו, בעלייה של ר' אלעזר רוקח, ממקובלי קלויז ברודי, שהגיע מאמשטרדם בשנת ת"ק (1740). אחריו הגיעה קבוצת עולים מקהילת סטנוב, ובראשית שנת תקכ"ה (1764) הגיעה חבורה נוספת - ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, ר' נחמן מהורדנקא, ר' פרידל מברודי ור' אורי שפירא מוילנה, שהתיישבו ברחוב היהודים. בשנת תקכ"ח (1768) חיו בטבריה כארבעים יהודים אשכנזים.

בשנת תקכ"ח (1768) שלח ר' מנחם מנדל מפרמישלאן איגרת לאחיו, ר' צבי חסיד, תלמידו של ר' יחיאל מיכל המגיד מזלוטשוב, והפציר בו לעלות לארץ ישראל ולהצטרף אליו:

'הנה עד מתי אתה יושב בחו"ל [בחוץ לארץ] ואתה שומע לקול המדברים סרה על ארה"ק [ארץ הקודש] הזאת אשר כל חללי עלמא כלא נחשבו עליה [כל חלל העולם לא נחשב עליה]'.[30]

בסוף האיגרת הוסיף פריסת שלום:

'להרב המגיד נאה דורש ונאה מקיים עובד ה' כל הימים מו"ה [מורנו הרב] יחיאל מיכל ד"ק [דקהילת] זלאטשוב. ושלום לבני [לבנו] יניק וחכים [צעיר וחכם] מהו' [מורנו הרב] יוסף. ושלום להרבני החסיד מהו' [מורנו הרב] שלמה ווילנער. והן הן הדברים השייכים אליהם'.[31]

הפנייה אל ר' יחיאל מיכל 'נאה דורש ונאה מקיים' והתוספת הקצרה 'והן הן הדברים השייכים אליהם' מרמזים, כי נזיפתו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן באחיו הופנתה גם לר' יחיאל מיכל, לר' יוסף מימפלא ולר' שלמה ווילנער, וכי ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ציפה גם לבואם.



[1] מטונימיה היא אמצעי ספרותי, שעיקרו החלפת מילה במילה אחרת על סמך קירבה בין המושגים, כגון: תיאור השלם (ארץ ישראל) באמצעות החלק (ירושלים).

[2] ראו: בראשית רבה ג (פרשת ויצא) פרשה סח סימן ט. וכן: חולין, צא ע"ב. זיהוי 'המקום' כהר המוריה נעשה על-פי סיפור עקדת יצחק: האל מצווה על אברהם ללכת אל 'א?ר?ץ ה?מ??ר?י??ה' (בראשית, כב 2) המכונה בהמשך הסיפור בשם 'ה?מ??קו?ם' (בראשית, כב 3). 

[3]ראו: פירוש רש"י לבראשית, כח 17: 'ו?ז?ה ש??ע?ר ה?ש???מ?י?ם - מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה.' וכן ראו: פרקי דרבי אליעזר, פרק לה.

[4]ראו: הרמב"ן, שער הגמול, עמ' נג: 'שארץ ישראל וירושלים מקומות מובדלים מיוחדים לנבואה בעצמם מפני מוצקם, וכל שכן בית המקדש כסא ה' וכענין שנאמר (בראשית, כח 17) "מ?ה נ?ו?ר?א ה?מ??קו?ם ה?ז??ה א?ין ז?ה כ??י א?ם ב??ית א?ל?ה?ים ו?ז?ה ש??ע?ר ה?ש???מ?י?ם", תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה - במעלת המקום.' וכן ראו: נהוראי תשנ"א; פדיה תשנ"א.

[5]פירושי התורה לרבינו לוי בן גרשום (רלב"ג) א, עמ' קעט; הרוי תשנ"ח, עמ' 305.

[6]פירוש על התורה, דון יצחק אברבנאל, עמ' שיח; הרוי תשנ"ח, עמ' 305.

[7]ראו: ליבס, תשמ"ב/1, עמ' 194.

[8]על היחס המיני של המקובלים לארץ ישראל, ראו: אידל תשנ"א. וכן ראו: זק תשנ"א; חלמיש תשנ"א; פכטר תשנ"א/2.

[9]ראו: ליבס תשנ"ו, עמ' 198-193.

[10]ראו: אלקיים תשנ"ח, עמ' 140-147.

[11]שני לוחות הברית השלם ד, עמ' קלב-קלג. וכן ראו: שני לוחות הברית השלם א, עמ' תעא; אלבוים תשנ"ח, עמ' 106.

[12] תפילת מוסף לשלש רגלים.

[13]בנוסח דברי הנביא זכריה. ראו זכריה, א 3: 'ש?ו?בו? א?ל?י נ?א?ם י?ה?ו?ה צ?ב?או?ת ו?א?ש?ו?ב א?ל?יכ?ם'.

[14]ראו: איגרת אלקבץ, עמ' 20-18.

[15] ראו: שלום תשמ"ח א, עמ' 217-162.

[16] בהרחבה, ראו: דינור תשט"ו, בעיקר עמ' 26-32, 69-79; בניהו תשי"ט-תש"כ.

[17] ראו: יערי תש"ו, עמ' 383-382.

[18] ראו: מורגנשטרן תשמ"ה, עמ' 93-66.

[19] ראו: דינור תשט"ו, עמ' 29.

[20] ראו: חלמיש תשנ"א, עמ' 229-230.

[21] ראש השנה, לא ע"ב.

[22]משנה תורה, 'ספר שופטים', הלכות סנהדרין, פרק יד הלכה יב; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 65.

[23]אשתורי הפרחי נולד בפרובאנס בשנת ה' אלפים מ (1280) למשפחה שמוצאה מאנדלוסיה שבספרד. עם גירוש יהודי צרפת בשנת ס"ו (1306) נדד באירופה ובמצרים והשתקע בארץ ישראל. עסק בטופוגרפיה ובזיהוי ישובים עתיקים, וכן בחקר מטבעות עתיקים, צמחי מרפא ואתרים ארכאולוגיים. נפטר בארץ ישראל בשנת קט"ו (1355).

[24]כפתור ופרח, פרק ז, כג ע"א.

[25] על דונה גרסיה ומפעלה, ראו: אבישר תשל"ג, עמ' 97-108, 315-323.

[26]איש-שלום תשל"ט, עמ' 393.

[27] על ר' חיים אבולעפיה, ראו: אבישר תשל"ג, עמ' 104-108, 261-265.

[28]לניתוח ההיבטים המשיחיים בכתבי ר' חיים אבולעפיה ובעלייתו לטבריה, ראו: ברנאי תשמ"ב, עמ 34-41.

[29] ראו: יערי תש"ו, עמ' 441. השוו: שלום תשט"ז, עמ' 438.

[30] ברנאי תש"ם, איגרת ה, עמ' 53.

[31] ברנאי תש"ם, איגרת ה, עמ' 54--53.