פרק תשיעי

עליית החסידים בשנת תקל"ז (1777)

חבורת העולים

אחד הפרקים החשובים בעליות המשיחיות שבין המאה השש עשרה למאה התשע עשרה הוא הפרק של עליית החסידים לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777). איש העלייה השנייה, הסופר בנימין רדלר-פלדמן (ר' בנימין), השווה את העולים לחלוצים שהגיעו לאמריקה על סיפון האנייה מייפלאואר. השוואה זו מוגזמת בוודאי אך יש בה כדי להדגיש את חשיבותה של עלייה זו בפרספקטיבה היסטורית:

לפני מאות שנים, 5 באוגוסט 1620, נגשה ספינה אחת בשם "מאיפלויאר" אל חופי אמריקה והורידה שם שיירה של 'פוריטנים' אנגלים. הם עזבו את ארץ מולדתם, שרדפה אותם מסיבות דתיות, ובאו לאמריקה כדי לחיות שם בחופש. עד היום מעריצים האמריקנים את זכר הספינה ההיא ומי שהוא מבני בניהם של השיירה הזאת נחשב באמריקה לאחד מגדולי היחש.

אילו היה לנו חוש היסטורי עמוק הינו צריכים להתיחס כך אל עלית החסידים משנת תקלז, אותה ספינה שהביאתם לארץ היא 'מאיפלויאר' שלנו.[1]

קבוצת העולים הייתה מורכבת מתלמידיו ומעמיתיו של ר' יחיאל מיכל, הן מרוסיה הלבנה והן מווהלין ומזרח גליציה. מקצת החוקרים נטו להדגיש את מוצאם של מנהיגי הקבוצה מרוסיה הלבנה - ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם הכהן מקליסק - ולגזור מכך על מוצאם של כל העולים מאזור זה. ברם, מן העובדה ששיירת העולים יצאה מברודי וגביית הכספים עבורם התרכזה כבר מראשיתה בעיירה זו, כמו גם מן הפירוד המאוחר בין העולים משני האזורים, מסתבר כי הקבוצה כללה מראשיתה חסידים משני האזורים. הקשרים הרצופים בין העולים לבין החבורה החסידית-משיחית בהנהגת ר' יחיאל מיכל מעידים כי מדובר בחבורה אחת, בעלת מטרה משותפת. קשרים אלה נלמדים ממעשיהן של שתי הקבוצות, מהזיקה המשפחתית והחברתית בין חבריהן, ומחשיפת התשתית המיסטית שביסוד פעולותיהם.

שתי איגרותיו של ר' משולם פיבוש הלר, תלמידו הקרוב של ר' יחיאל מיכל, משמשות מקור חשוב לידיעות על העלייה, שכן הן היחידות מכל האיגרות, שנשלחו מן הגולה והגיעו לידינו. אמנם, דבריו של ר' משולם פייבוש זכו לפירוש שגוי כאילו היה עד מקרי להתארגנות העולים. ברם, העובדה שנקט גוף שלישי בהתייחסו אליהם אינה מעידה על ריחוק אלא נגזרה ממגבלות הכתיבה בצופן, שקיבלו בני החבורה על עצמם. לאמיתו של דבר, ר' משולם פייבוש הלר היה גיסו של אחד העולים, ר' יואל בן משה, גם הוא מחסידיו של ר' יחיאל מיכל,[2] והאיגרות שנשלחו אליו נועדו לכל בני החבורה בארץ ישראל.

לעומת זאת, מצויות בידינו איגרות רבות ששלחו מנהיגי העולים לבני החבורה בגולה, וייתכן שעובדה זו קשורה לאופן שבו הופצו; מקצת האיגרות ניתנו בידי שד"רים, סוחרים מזדמנים או עולי רגל, ואחרות נשלחו 'על הפאסט'[3] - בעזרת שירותי דואר שהיו יקרים ביותר. כדי לחסוך ממון ולהבטיח שיגיעו ליעדן, נהגו לשלוח את האיגרות בכמה עותקים, ואף לבקש מן הנמענים שיעתיקו אותן וישלחו הלאה, לנמענים נוספים. באופן כזה התרחב מעגל הקוראים, ורבות מהאיגרות מצאו את דרכן לדפוס. דא עקא, איגרות לא מעטות עברו צנזורה או שהושתלו בהן פסקאות בדויות, באופן שהסיפור המלא של שולחיהן סורס לבלי הכר.[4] ואולם, האיגרות כתובות בצופן ששימש את כל בני החבורה, וכאשר משלבים אותן עם איגרותיו של ר' משולם פייבוש הלר מתבהר הצפון בהן. המידע מעיד על קיומה של חבורה מגובשת בעלת תוכנית משיחית, שהעלייה לארץ ישראל אמורה הייתה לשמש בה גורם מאיץ ומדרבן ולהוציאה אל הפועל.

התוכנית המשיחית התבססה על המקום הקדוש, האדם הקדוש והזמן הנכון, אשר רק שילובם יכשיר את הקרקע לביאת המשיח ויפתח את שערי הגאולה.[5]על פי התוכנית, בני החבורה שעלו לארץ ישראל היו נציגי החבורה כולה. משימתם הייתה להתקדש בקדושת הארץ ולהכשיר עצמם להיות שופר לבשורת הגאולה, שתתחיל בארץ ישראל בחודש אייר של שנת תקמ"א (1781). במילים אחרות, העולים היו שליחים, שעלייתם לארץ ישראל היא 'אתערותא דלתתא' - התעוררות שלמטה, אשר בכוחה לגרום ל'אתערותא דלעילא' ולעורר את הזיווג בעולמות העליונים.

בראש חבורת העולים עמד ר' מנחם מנדל מויטבסק, שהיה אז כבן שלושים ותשע שנים. ר' מנחם מנדל ניחן בידיעה על-שכלית שמקורה בהשראה עליונה, מעיין 'שכל חזיוני' כהגדרתו של משה חלמיש.[6] סוג זה של תודעה קודם להוויית השכל ולמחשבה השכלית ונבדל מהן הבדל יסודי. בכתבים החסידיים הוא נקרא לעתים 'קדמות השכל', וגרשם שלום זיהה אותו עם שטח הלא מודע שבנפש או 'ההיולי של השכל' אשר 'אינו נפעל וסובל אלא פעיל ויוצר'.[7] זהו השטח שבא במגע עם ההשראה האלוהית וניזון ממנה, ולכן הוא מתווך בין החכמה האלוהית לבין ההכרה האנושית. אחת מדרכי התיווך של הלא-מודע הוא על ידי תרגום הידיעה האלוהית לתמונות, הנקלטות בהכרה השכלית ומעובדות בה לאמת מילולית פשוטה ומובנת.יכולת זו אפשרה לר' מנחם מנדל לראות את הצפון בעתיד בצורה של חיזיון וודאי, שכמוהו כראיית הנולד, ולצייר מראשית דבר את אחריתו: 'בזאת אדע סוף כל דבר ממש בתואר ובמראה ובקומה ולא אשגה ברואה בעזה"ש [בעזרת השם]:'[8] אמנם, ר' מנחם מנדל מויטבסק הכחיש כי ניחן במעלת נבואה וכתב 'ולא נביא וחוזה אנכי', אבל לא הכחיש שניחן בידיעה על-טבעית שמקורה ב'תורת אמת ועצת ד' לדעת את כל אנשי מעשהו'. תכונתו לראות בחיזיון את שעיני הבשר אינן רואות, בשילוב דבקותו בחבריו בעבותות של אהבה, העניקה לו יכולת להכירם - 'והנני מכיר את כל אחד [מהם] מראש ועד סוף' - ולראותם 'כאלו דיוקנם עומד לפני להכיר מראיהם בהתגלות לבם מהותם ואיכותם'.[9]

נמצא, ששני מנהיגי החבורה החסידית-משיחית, ר' יחיאל מיכל שנשאר בגולה, ור' מנחם מנדל מויטבסק, שעלה לארץ ישראל, זכו לרוח הקודש בדרכים שונות ומשלימות; האחד שמע את הקול האלוהי על-ידי הכנסת 'דעת' לתוך דברי תורה או תפילה,[10] והשני 'ראה' את האמת בחזיון. שתי המעלות היו נחוצות להצלחת תוכניתם: על פי תורת התקשרות הנשמות, שפותחה בבית מדרשו של ר' יחיאל מיכל, העלה ר' יחיאל מיכל את תפילות החברים וטיהר אותן ממחשבות זרות, ואילו תפילות בני החבורה העלו את דיוקנו, דיוקן הצדיק, והשלימו אותו. ר' מנחם מנדל מויטבסק אמור היה לצייר את דיוקנאות החברים בלבבו, לקלוט את תפילותיהם ולהעבירן דרך 'שער השמיים' אל ההיכלות העליונים. בדימוי אחר אפשר לתאר את השניים כגילום אנושי של יכין ובעז, שני עמודי המקדש.

בני החבורה תרגמו אפוא לשפת המעשה את עצתו של ר' ישעיה הורוויץ (השל"ה) לשלוח את התפילות ל'שער השמים'. תרגומם בא לביטוי בנוסח כוונת התקשרות, שנשמרה בכתביו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ובה משורטט מסלול התפילה של בני החבורה: 'הריני שולח תפלתי מכאן לארץ ישראל, ומארץ ישראל לירושלים, ומירושלים להר הבית, ומהר הבית לעזרה, ומעזר'[ה] לאולם, ומאולם להיכל, ומהיכל לקדשי הקדשים, ומקה"ק [ומקדשי הקדשים] להיכל לבנת הספיר, למקום שהתפללו אבותי, אברהם יצחק ויעקב'.[11]אולם, אין זה מסלול סמלי אלא מסלול מעשי, שחבורת העולים היתה אמורה להוציאו לפועל במועד, עם פתיחת שערי שמים בחודש אייר תקמ"א (1781).

שני לר' מנחם מנדל מויטבסק בהנהגת העולים היה ר' אברהם כ"ץ [כהן צדק] מקליסק. נראה כי אין זה צירוף מקרים, שכן לעבודת המקדש נחוץ כהן. מסיבה זו שכיח הצירוף של נביא וכהן, דוגמת משה ואהרן, בקרב חבורות מקובלים משיחיות. ר' יוסף קארו ראה עצמו כבן דמותו של משה רבנו וחברו ר' שלמה הלוי אלקבץ היה בן דמותו של אהרן הכהן. גם ר' יחיאל מיכל הזדהה עם דמותו של משה רבנו, ואולי אין זה מקרה שמכל מתלמידיו נבחר דווקא לוי - ר' משולם פייבוש הלוי הלר - לכתוב את האיגרות שנשלחו לארץ ישראל.

העולים היו המעולים שבבני החבורה. ר' משולם פייבוש הלר כינה אותם 'ראשי בני ישראל' ו'השלמים' וציין במפורש שניחנו ברוח הקודש: 'והשלמים שעברו הם המפורסמים מאוד בעלי רוה"ק [רוח הקודש] גדולים בתור'[ה] בנגל'[ה] ובנסתר ועמהם רב"י [ראשי בני ישראל][12] שמעניי צאן קדשים שה פזור'[ת] ישראל'.[13]

הביטוי 'עניי הצאן', שבו מכנה ר' משולם פייבוש את העולים, לקוח מדברי הנביא זכריה: 'ו?י??ד?עו? כ?ן ע?נ?י??י ה?צ??אן ה?ש???מ?ר?ים א?ת?י כ??י ד?ב?ר ה' הו?א' (זכריה, יא 11). רש"י מפרש, שעניי הצאן הם 'הצדיקים שבהם השומרים את חוקי', ובעל פירוש מצודת דוד מתבסס על כך ש'עני' ו'ענו', שניהם משורש ע.נ.ה., ומפרש שעניי הצאן הם 'הענוים והמוכנעים שבישראל השומרים את דברי'.[14] הכוונה אפוא לענווי הרוח, הצדיקים העובדים את האל במסירות ובהכנעה, ולא לעניים כפשוטם, כפי שפירשו בטעות מקצת החוקרים.[15] יתר על כן, 'עני' הוא תוארו של המשיח בפי הנביא זכריה (זכריה ט, 9)· ו'העניים והאביונים' הוא כינוי לבני ישראל השבים מארצות גלותם.[16]

הגוון המשיחי של תיאור העולים בא לביטוי גם בתואר נוסף שהעניק להם ר' משולם פייבוש - 'השלמים'. משמעו, תמימים, שאינם פגומים ואינם חסרים. 'שלמים' הם גם מי שקיבלו החלטה משותפת 'שיהו כולם שוים בהסכמה א'[חת]' כפירושו של רש"י.[17] כינוי זה מלמד כי ההחלטה לעלות הייתה משותפת ונועדה להשלים משימה מוגדרת ומיוחדת. ואולם, שמות התואר 'שלם' ו'תמים' מתייחסים גם לטהרה מינית, ובמדרש חז"ל התייחדו למי שנולד נימול.[18] כינויים אלה מעידים על החשיבות שיוחסה למעלה המוסרית ולטוהר המיני של העולים, שבלעדיהם לא יוכלו להוציא לפועל את המשימה אשר לשמה עלו.

הזיקה בין כניסה לארץ ישראל לבין טהרה מינית מצויה כבר במקרא; האל מבטיח לאברהם להוריש לזרעו את ארץ כנען ומציב כתנאי את ברית המילה, שמשמעה סילוק הערלה:

'ו?נ?ת?ת??י ל?ך? ו?ל?ז?ר?ע?ך? א?ח?ר?יך? א?ת א?ר?ץ מ?ג?ר?יך? א?ת כ??ל א?ר?ץ כ??נ?ע?ן ל?א?ח?ז??ת עו?ל?ם ו?ה?י?ית?י ל?ה?ם ל?אל?ה?ים:

ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ים א?ל א?ב?ר?ה?ם ו?א?ת??ה א?ת ב??ר?ית?י ת?ש??מ?ר א?ת??ה ו?ז?ר?ע?ך? א?ח?ר?יך? ל?ד?ר?ת?ם: ז?את ב??ר?ית?י א?ש??ר ת??ש??מ?רו? ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם ו?ב?ין ז?ר?ע?ך? א?ח?ר?יך? ה?מ?ו?ל ל?כ?ם כ??ל ז?כ?ר: ו?נ?מ?ל?ת??ם א?ת ב??ש??ר ע?ר?ל?ת?כ?ם ו?ה?י?ה ל?או?ת ב??ר?ית ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם.' (בראשית, יז 8-11)

בדומה, יהושע מל את העם לפני שעברו את הירדן להיכנס לארץ ישראל,[19] ולפי מדרש חז"ל אמר להם: 'מה אתם סבורים, שאתם נכנסין לארץ ערלים?'[20] במסורת הקבלה, כריתת העורלה היא סמל לביעור כוחות הרע. בקיום מצוות המילה האדם מתקדש והופך לצדיק, הראוי להתקרב אל השכינה ולהיכנס לארץ ישראל.[21] וגם אשתורי הפרחי כתב: 'שמי שבא ונכנס לישב בארץ הקדושה שיכנס בקדושת דמים ובקדושת הגוף שיהיה טהר ידים נקי כפים ובעל נפש… ואם כן, מי שהוא עולה תמימה כדי לו ארץ ישראל.'[22]

הטוהר המיני המיוחס לעולים התייחד במסורת החסידית לר' יחיאל מיכל עצמו. ייתכן אפוא שברקע התוכנית לשלוח מקצת מבני החבורה כחלוצים לפני המחנה עמדה התחייבותם של ר' יחיאל מיכל ושל בנו, ר' יוסף מימפלא, לעלות לארץ ישראל, כנרמז באיגרתו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן.[23] לא ידוע מדוע לא הצטרפו השניים אל העולים, אך מכל מקום, השלישי הנזכר באיגרת, מקורבו של ר' יחיאל מיכל ר' שלמה זלמן הכהן ווילנער,[24] היה ביניהם. עם הגיעו לארץ ישראל, הפך ר' שלמה ווילנער לאחד השד"רים הפעילים ביותר של הקבוצה: שד"ר - שלוחא דרבנן [שליח החכמים] - הוא כינוי למי שנשלח לגולה כדי לאסוף כספים ולארגן את תמיכת הקהילות השונות ביושבי ארץ ישראל. מלבד ענייני ממון, עסק השד"ר ר' שלמה ווילנער גם בהעברת איגרות ומסרים, ושימש שליח אישי של מנהיג העולים, ר' מנחם מנדל מויטבסק, לראשי קהילת ברודי. יש להניח, שהיה גם איש הקשר בין ר' יחיאל מיכל לבין ר' מנחם מנדל מויטבסק. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של ר' משולם פייבוש הלר, שאיגרתו מחודש תשרי תקמ"ב (1782) מעידה כי נפגש עם ר' שלמה ווילנער.[25] ככל הנראה, הפגישה התרחשה בברודי בשנת תקמ"א (1781), לפני שר' שלמה ווילנער חזר לארץ ישראל, ומן הסתם נוכח בה גם ר' יחיאל מיכל.

המסע לארץ ישראל וההתיישבות בצפת ובטבריה

העולים ובני משפחותיהם יצאו לדרך בעיצומו של חורף, בחודש אדר תקל"ז (1777), חודשים ספורים לפני תיקון ליל שבועות שנערך בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי.[26] בחירת השנה אינה מקרית, שכן בשנה זו נודע על 'שמועה שיצא שבא מלך המשיח'.[27]ההיסטוריון דוד אסף הניח שהשמועה קשורה לעובדה ששנת תקל"ז (1777) הייתה שנת המאה (שני יובלות) למותו של שבתי צבי, וכן לניצחונות של רוסיה בפולין ובתורכיה, שהולידו שמועות על גאולת העם היהודי ושיבתו לארצו בקרב חוגים של נוצרים מילניאריסטים.[28] השמועות נפוצו לא רק במזרח אירופה אלא בכל רחבי העולם היהודי, וייתכן שהיוו מניע לעלייה של קבוצה מצפון אפריקה 'אנשי ספרדים' מקהילת 'טוכו"'ס' - כנראה טוניס - שבהם פגשו העולים בארץ ישראל. לפי איגרתו של ר' ישראל מפולוצק, מנתה הקבוצה מצפון אפריקה שלושים נפשות, ולפי האיגרת של ר' מנחם מנדל מויטבסק - מאה ושלושים נפשות.[29] החסידים ראו בהתקבצות יהודים מגלויות שונות סימן לביאת המשיח. הם כתבו לחבריהם כי ביניהם 'עשירים וגם עניים חכמים גם ע"ה [עבדי ה']'[30] ורמזו כי הגיעו מתוך מניע דומה לשלהם: 'ובאו כולם בברית יחד בפורים העבר לילך לאה"ק [לארץ הקודש] וכן עשו. ועלתה בידם'.[31] נמצא, שהאופן בו תיארו את הבאים מצפון אפריקה היה תמונת ראי שלהם עצמם.·

באותם ימים, המסלול המקובל לעלייה לארץ ישראל כלל ארבע תחנות: ביבשה - דרומה, דרך ווהלין, אוקראינה ופודוליה עד לנהר דנייסטר, שמעברו השני - בוואלאכיה - שלטו התורכים, ומשם עד העיר גאלאץ (היום ברומניה); מגאלאץ, שייט בנהר הדנובה עד לשפך הים השחור, מרחק מאה וחמישים ק"מ לערך; בים השחור עד קושטא (איסטנבול); מקושטא - שיט בים התיכון עד לחופי ארץ ישראל, בדרך כלל לנמל עכו, מרחק אלף ושבע מאות ק"מ לערך. ספינות עולי הרגל יצאו מקושטא פעמיים בשנה: בחודש ניסן, לקראת חג הפסח, ובראש חודש אלול, לקראת ראש השנה וחגי תשרי. הדרך כולה, מגבול פולין עד ארץ ישראל, נמשכה בין שלושים לארבעים יום, מלבד עיכובים וחניות מאונס בשלושה נמלים בדרך - בגאלאץ, בשפך הים השחור או בקושטא - בגלל תנאי מזג אוויר גרועים להפלגה.[32]

קושטא הייתה מרכז השלטון העות'מאני, והקהילה היהודית בה הצטיינה בעזרתה לעולי הרגל ובתמיכה מאורגנת ביושבי ארץ ישראל; בין השאר, נהגו ראשי הקהילה לשכור בראש חודש אלול ספינה מיוחדת לצורך עולי הרגל, שנקראה 'ספינת הכולל', ובכל בתי הכנסת שבעיר היו מודיעים על מועד ההפלגה.[33] מרבית העולים ועולי הרגל העדיפו להפליג לקראת חגי תשרי וגם השד"רים, שהיו נושאים עמם ממון רב, חיכו על פי רוב להפלגה המאורגנת בחודש אלול;[34] בספינה השכורה על-ידי הקהילה היהודית הרגישו בטוחים, הן מצד בעלי הספינה והן מצד המלחים, ופחת חששם משוד בלב ים ואף ממכירה לעבדות, שהייתה תופעה שכיחה באימפריה העות'מאנית עד המאה התשע עשרה.

בני החבורה עברו בשלום את החלק היבשתי של המסע, וכן את השייט בנהר הדנובה עד לשפך הים השחור. במקום זה, כנראה בנמל סולינה, חנו והמתינו עד שחציית הים השחור לעבר קושטא תהיה נוחה ובטוחה. ברם, ייתכן שהתוכנית המקורית הייתה להגיע לארץ ישראל לקראת חג שבועות של שנת תקל"ז (1777), ולכן נחפזו מקצתם להפליג כבר בסוף החורף או בראשית האביב; סערה שהתחוללה בים השחור שברה את ספינתם וזו טבעה סמוך לחצי האי קרים. מבין שמונים ושלושה הנוסעים, בהם נשים, ילדים וזקנים, ניצלו שלושים. היתר - חמישים ושלושה - טבעו. בשבוע שלאחר מכן נפלטו מן הים גופות הטבועים והם זוהו ונקברו. מקצת הניצולים ראו באירוע ניסיון שנועד לבחון את נחישותם, והחליטו להמשיך לארץ ישראל. אחרים שבו בחוסר כל למקומות מוצאם. כך, לדוגמה, נגבתה בבית דין בברודי בשנת תקל"ח (1778) עדותו של אחד מניצולי הספינה לצורך התרת עגינותה של אישה מן הניצולות. העד סיפר כי בעלה של האישה קשר עצמו בחבלים אל התורן, וייתכן שהופל לים על-ידי המלחים הישמעאלים (המוסלמים). שתי בנות המשפחה טבעו גם הן, אך לא ברור מי מבני המשפחה טבע ראשון. אשר לעד עצמו, הוא הצליח להציל מן הספינה תינוק, שאותו נשא כל אותו זמן על כתפו, וכשהגיע ליבשה מצא מדורה כדי לחמם את הפעוט.[35]

סיפורה של הספינה הטרופה, שהטיל צל כבד על המסע כולו, מסתיר בחובו תעלומה; מנתוני האקלים בים השחור עולה, שאין אפשרות כי ספינה המפליגה דרומה לכיוון קושטא תיסחף 270 ק"מ מזרחה לחופי קרים, שכן כיוון זה מנוגד לכיוון הזרמים והרוחות בים השחור.[36] מכאן, שאילו נקלעה הספינה לסערה במהלך הפלגה משפך הים השחור (סולינה) דרומה לעבר קושטא, הייתה נסחפת דרומה או צפונה ומתנפצת לחופי רומניה. לפיכך, יש להניח שלא הפליגה דרומה אלא מזרחה, לעבר חצי האי קרים. כאשר התקרבה לחוף הסלעי של קרים, איבדו מלחיה את השליטה על הניווט, הספינה נקלעה לסערה והתנפצה על הסלעים שבקרבת החוף.

תעלומה היא, מדוע הפליגה הספינה מזרחה במקום דרומה. אפשר שקבוצת החסידים שכרה בלי דעת ספינה של שודדי ים, שהשיטו את ספינתם לעבר חצי האי קרים במטרה לשדוד את נוסעיהם התמימים בלב ים או למכרם לעבדות. באותם ימים, היה חצי האי קרים בשליטת הטאטארים שסחרו בעבדים שנחטפו בצורה כזו.[37] ואם כך קרה, הרי שהחסידים ובני משפחותיהם הפליגו ללב ים בלי להבין את מצבם לאשורו; הם לא דיברו בשפת המלחים, כנראה תורכית, ולא הבחינו כי נחטפו וכי הם שטים מזרחה במקום דרומה.

יתר העולים המתינו לחופי הים השחור והפליגו לקושטא רק לקראת חודש אלול. מקושטא הפליגו בשתי ספינות, האחת משך שבעה ימים והשנייה משך תשעה ימים. ר' ישראל מפולוצק כתב לחבריו 'ברוך ד' שהחיינו וקיימנו והגיענו לאה"ק [לארץ הקודש] ביום ה' אלול תק"לזיין [תקל"ז] בשלום, לא נפקד מאתנו איש'.[38] מניינם של הבאים אינו ידוע; לדברי ר' ישראל מפולוצק, מנתה החבורה 'יותר משלש מאות נפשות',[39] אך זהו מספר מוגזם ואפשר שהוא כולל גם את הנספים ואת הניצולים ששבו על עקבותיהם. ההיסטוריונית חיה שטימן - כ"ץ העריכה, שכעשרים וחמישה חסידים הגיעו, ויחד עם המשפחות - נשים וילדים - מדובר ביותר ממאה נפשות.[40]

עם בואם, שמו בני החבורה את פניהם לגליל, שהיה תחת שלטונו של הפחה אחמד ג'זאר. מקצת מבני החבורה התיישבו בפקיעין ובכפר יסיף, שבהן חיו משפחות ספורות של חקלאים יהודים, ומרביתם התיישבו בצפת; בסוף שנות העשרים של המאה השמונה עשרה התגוררו בצפת כאלף ומאתיים יהודים. בשנת תק"ב (1742) פרצה בה מגפה ובשנת תק"ך (1760) התרחשו כמה רעידות אדמה, שבעטין נעזבו בתים רבים ומספר היהודים הידלדל למאתיים נפשות לערך. אחמד ג'זאר, שנהג לסחוט מסים כבדים מהאוכלוסייה, נטה חסד למשתכנים בצפת והקל מעול מסיהם במטרה לאכלסה מחדש. ר' ישראל מפולוצק מעיד 'ומצאנו בו [בצפת] בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב. וכעת אנו מתפללין בבי"ת יוס"ף. ויש כאן שלשה ביהכ"נ [בתי כנסת] בנויים והרבה ב"כ [בתי כנסת] חרבים. ועוד בונים לנו ביה"כנ [בית כנסת] חדש.'[41] העולים התיישבו אפוא בבתים הנטושים, קבעו תפילתם בבית הכנסת של ר' יוסף קארו 'בי"ת יוס"ף' והחלו לבנות בית כנסת נוסף. הם סיירו בצפת ובסביבותיה, התפללו על קבר האר"י ועל קברי תנאים ואמוראים וביקרו במערת ר' שמעון בר יוחאי שבכפר מירון. כמו כן, ירדו לטבריה לטבול בחמי טבריה ולבקר בעתיקותיה. לחבריהם כתבו כי חכמי ירושלים הזמינו אותם לגור ביניהם וגם חכמי טבריה הפצירו בהם.[42]

הנימה הנלהבת של בני החבורה באיגרותיהם לגולה הסתירה בקושי רב את הלם המפגש עם ארץ ישראל; הייתה זו ארץ נחשלת, נתונה לשלטון מושחת ולחוסר יציבות מתמיד, שמקורו בשרירות לב השליטים. לביטחון הרעוע בדרכים, שהיו נגועות בשודדים, ולהתאנות השכנים המוסלמים, נוספו קשיי הארץ - קדחת, בעיקר באזור הביצות שסביב הכינרת, מגפות ד?ב?ר, מחסור מתמיד במי שתייה ומכות ארבה, שהיה מחסל את התבואה וגורם לרעב כבד. יושבי הערים היו מעטים, ולא פעם הפילו רעשי אדמה חללים ורוקנו ישובים בן לילה. מקורות המחייה היו דלים - חקלאות פרימיטיבית, מלאכה זעירה וגידול צאן. בעיקר סבלו היהודים האשכנזים, שלא ידעו את השפות המקומיות - ערבית ותורכית. שנים אחר כך תיאר ר' אברהם מקליסק את תגובתו של מי שמגיע לארץ ישראל, שבתחילה 'ממש דעתו מטורפת עליו, טרף יטרף באין פנות אל המנוחה ואל הנחלה, יעלה שמים ירד תהומות כאניה המטורפת בים.'[43]ברם, באותו זמן לא חשפו העולים את תחושותיהם, ור' אברהם מקליסק כתב בשנת תקל"ח (1778) בנימה של תקווה 'שבהאריך הזמן ילמדו איש שפת רעהו ויהי'[ה] אפשר לעשות בכל הפרנסות'.[44] בינתיים, חיו מן הכסף שהביאו עמם ומהלוואות שלא ידעו כיצד יפרעון.

לקשיים החיצוניים של חבורת העולים נוספו מאבקי כוח וחיכוכים פנימיים עם יושבי ארץ ישראל הוותיקים; הקהילה היהודית הקטנה, שהתפלגה בין ספרדים לאשכנזים, התרכזה בעיקר בארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, צפת וטבריה, וכן בעזה, עכו, שכם ושפרעם.· מרבית היהודים התפרנסו ממלאכה זעירה, ממסחר ומכספי החלוקה, כלומר תרומות שנאספו בחוץ לארץ. התלות בנדבות יצר סכסוכים ומאבקים, שנבעו מן ההכרח לחלק את הכסף בצורה שווה בין אנשי הקהילות השונות. בעיקר גבר המתח בין וותיקים לחדשים, שעם הגיעם הצטרפו למעגל מקבלי החלוקה ובכך הפחיתו את הסכום הקצוב לנפש. לרועץ היה ליושבי הארץ מנהגם לערב במאבקים את מנהיגי הקהילות השונות, שמתמיכתן התפרנסו, כגון 'ועד פקידי קושטא' שנציגיו בארץ ישראל שימשו גם נציגי הציבור כלפי השלטון התורכי.· מובן מאליו שהתערבותם של פרנסי הקהילות הן מתורכיה והן ממזרח אירופה ומאמשטרדם, כמו הנטייה לערב את פקידי השלטון התורכי ולהטות אותם לצד זה או אחר, החלישו את הקהילה היהודית. על רקע זה נקלעו ר' מנחם מנדל מויטבסק וחבריו למאבקי כוח עם וותיקי קהילת האשכנזים בצפת ועם ראשי הציבור הספרדי. המאבקים לוו בפגיעות הדדיות ובמכתבי תלונה לקהילות בחוץ לארץ, כגון תלונתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק על הספרדים בצפת שהם 'רשעים גמורים מאמינים בשב"ץ [בשבתי צבי] ימ"ש [ימח שמו]'.[45] המריבות ציערו אותו והתישו את כוחו ובסופו של דבר החליט לעזוב את צפת ולהשתקע בטבריה, שעד אז חיו בה אשכנזים מעטים בלבד.

אחד הגורמים שהקלו על החלטתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק לעבור לטבריה הייתה העובדה, שזמן קצר אחרי בואו לארץ ישראל חיתן את בנו משה עם 'סניורו' יוכבד, בת למשפחה ספרדית ידועה 'מיקירי וחשובי ירושלים והספרדים אשר שם'[46] וקרובי חכם הכולל של טבריה. על פי הפרטים הללו, יש הגיון בסברה שהכלה השתייכה למשפחת אבולעפיה, אף שאין לכך הוכחות. מאחורי השידוך עמד שיקול מעשי - רצונו של ר' מנחם מנדל מויטבסק לקשור יחסי קירבה עם היהודים הספרדים - אך דומה כי מנהיג העולים ביקש במיוחד לתקוע יתד בטבריה.

בחודש שבט שנת תקל"ט (1779) עקרו ר' מנחם מנדל מויטבסק ועמו כמה מבני החבורה, ביניהם כנראה גם ר' אברהם מקליסק, מצפת לטבריה. זמן קצר קודם לכן עזב את העיר ר' שלמה חעלמא, מחבר 'מרכבת משנה' על משנה תורה לרמב"ם, שהיה הרב של לבוב ועלה לארץ ישראל. העוינות בינו לבין ר' מנחם מנדל מויטבסק עולה בגלוי ממכתבו של האחרון,[47] וכשעזב ר' שלמה חעלמא את טבריה, התיישב ר' מנחם מנדל מויטבסק בדירתו שהתפנתה.

שמחתו של ר' מנחם מנדל על קבלת הפנים החמה של אנשי טבריה, בניגוד לעוינותם של אנשי צפת, לא החלישה את מועקתו וזו הלכה וגברה; מאז הגיעם לארץ ישראל, פקדו את הארץ שנות בצורת. מחיר התבואה האמיר ומצבם הכלכלי של הבאים הידרדר מדחי אל דחי. החסכונות נאכלו והריבית על החובות שצברו הלכה ותפחה, חוב על חוב, בלי יכולת פירעון. על רקע זה התנהלו המאבקים המרים עם וותיקי האשכנזים ועם ראשי הספרדים בצפת על חלקם של העולים בכספי החלוקה. המאבקים הובילו את ר' מנחם מנדל למסקנה כי עליו לארגן גבייה נפרדת לבני חבורתו ולהינתק מהתלות בקופות החלוקה הקיימות, שנשלטו על-ידי יושבי הארץ הוותיקים. לצורך זה יצאו בשנת תקל"ח (1778) או תקל"ט (1779) שלושה שד"רים, שנשלחו אל הקהילות היהודיות בגולה: ר' ישראל מפולוצק ור' אליעזר זוסמאן נשלחו לקושטא ומשם להולנד, לקהילות האשכנזיות של האג ואמשטרדם, שבה נאספו בקביעות כספים לתמיכה ביושבי ארץ ישראל. ר' שלמה זלמן ווילנער נשלח לוילנה ולברודי.[48] שליחותו נועדה לא רק לאסוף כספים ולארגן תמיכה קבועה; ככל הנראה, נשלח ר' שלמה ווילנער לפגוש את ר' יחיאל מיכל ואת שאר החברים פנים אל פנים ולתאם עמם את המעשים הנדרשים בעת שיופיעו האותות, שבני החבורה ציפו שהם עתידים להתגלות בגליל בחודש אייר של שנת תקמ"א (1781).

ניסן – אייר שנת תקמ"א (1781)

שליחותו של ר' שלמה זלמן ווילנער הוכתרה בהצלחה; זמן מה לפני חודש ניסן תקמ"א (1781) חזר לטבריה 'ובידו כתבים ופסקים מכת"ר [מכבוד תורתכם] בהסכמת הרב הגאון הישיש. והסכמת גבאי א"י [ארץ ישראל] דק'[הילת] בראד. לתקן העבר בסילוק חובות יחיד וציבור. ותקטן עוד זאת בעיני אלקים ואדם. וידברו גם אל בית עבדו למרחוק להטריפני לחם חוקי הקצוב מדי שנה בשנה.'[49] בהשפעת בני החבורה בברודי הסכים ר' חיים לנדא, גבאי ארץ ישראל וראש הקלויז של ברודי, לפרוע את החובות שצברו העולים מיום הגיעם לארץ ישראל ולקצוב לר' מנחם מנדל מויטבסק קצבה שנתית. חשוב לציין, שר' חיים לנדא לא היה היחיד בין מקובלי קלויז ברודי שתמך בתוכנית המשיחית של ר' יחיאל מיכל וחבריו; כמה מן הבולטים שבמקובלי הקלויז העניקו הסכמות לספרי קבלת האר"י, שהדפיסו תלמידיו של ר' יחיאל מיכל בקוריץ באותן שנים.[50] גם גבאי ארץ ישראל בקהילת וילנה הצטרפו לתמיכה; אחד מהם, ר' שמואל בן ר' חיים שבתל'ס, קרוב משפחה של ר' אליהו הגאון מוילנה (הגר"א), היה חתנו של ר' חיים לנדא.[51]

החדשות הטובות הפיחו בר' מנחם מנדל מויטבסק רוח חדשה; שלוש וחצי שנים אחרי הגיעו לארץ ישראל, ראה סוף סוף את תכלית המעשה. תקוות הגאולה שהיו טמונות בלבו באו לביטוי בשתי איגרות מוצפנות, שכתב בחודש ניסן ובחודש אייר של שנת תקמ"א (1781). האיגרת מחודש ניסן הוכתרה בכותרת 'אגרת בשורה מרבותינו הק'[דושים] אשר בא"י [בארץ ישראל] המה',[52] ובה הדגיש ר' מנחם מנדל כי איש בשורה הוא: 'תהלות ד' אבשרה… ואני מבשר ואומר… דברי אגרת הבשורה הזאת'. כבר בפתיחה אפשר להבחין בקשר מיוחד בינו לבין נמעני האיגרת, שאותם כינה בכינויי חיבה וקירבה, כגון: ' אנשי מדות אנשי השם ואוהבינו. אהובי ידידי נפשי החקוקים על לוח לבי.' מדבריו עולה, שהמרחק הרב ביניהם אינו פוגם בעצם קירבתם, שכן זו נבנית מהתקשרות רוחנית שאינה תלויה במרחב ובזמן.

אווירה של ציפייה דרוכה נושבת מן האיגרת, החל מן הפתיחה הפיוטית - 'תהלות ד' אבשרה ואספרה שמו לאחי. בתוך קהל רב אהלל לד' בשיר. ואגדלנו בתודה בית ד'. וירונו וישמחו חפצי צדקי. יעלזו חסידים בכבוד השם אשר נתגדל ונתקדש ונתרומם על ידם.'[53] מיד אחר כך, עובר ר' מנחם מנדל לפרט את המאורעות שעברו על בני החבורה מאז הגיעם לארץ ישראל: 'ועד הנה לא רציתי לצער אוהבי וידידי. וכהיום מצוה לספר.' הוא מדגיש את הנסים שאירעו: הסתלקותו של ר' שלמה חעלמא, 'שנתגרש [מטבריה] מן השמים שלא ע"י [על ידי] פעולת אדם'; התבססותו בטבריה 'וב"ה [ברוך השם] כל הספרדים נכנעים לפני'; והצלחתו של ר' שלמה זלמן ווילנער בוילנה ובברודי, שר' מנחם מנדל מויטבסק ראה בה 'נס בתוך נס' ו'אתחלתא דגאולה.' בתוך כך, מספר ר' מנחם מנדל בשבח מצוות העלייה לארץ ישראל ומתאר את הייסורים שעברו על העולים כ'ייסורי א"י [ארץ ישראל]' שהרי 'מי שכוונתו באמת השוו חז"ל א"י [ארץ ישראל] לתורה ולעוה"ב [ולעולם הבא]. ואי אפשר כי אם ע"י [על ידי] הנסיונות.' דבריו מכוונים לדברי ר' שמעון בר יוחאי: 'שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י [על ידי] יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא.'[54]

העלייה לארץ ישראל מתוארת אפוא כתחילת הגאולה, וייסוריה הם ניסיונות המטהרים את העולים וממרקים את עוונותיהם כדי שיהיו ראויים לקדם פני משיח. לדעתו של ר' מנחם מנדל, ייסורים אלה הם כפרה על עוונותיהם של כל בני ישראל שהרי 'סבלנו כ"כ [כל כך] יסורים עד שכל עובדי ד' נפטרו ביסורים שלנו.'[55] אשר לר' מנחם מנדל עצמו, הייסורים נועדו לשחררו מכבלי הגוף ולהכינו לקבלת 'הידיעה' המיוחדת, העומדת להתגלות בארץ ישראל:

'ומובטחני אי"ה שבזו השנה תהי'[ה] לנו ידיעה מזה. ולכן כל א'[חד] מאוהבי אשר בדעתו לגשת אל הקודש פנימה ולהתיישב באה"ק [בארץ הקודש] יכתוב אלי. ואי"ה [ואם ירצה השם] לשנה הבאה אודיע בבירור אי"ה [אם ירצה השם]. ואלולא הנסיונות כמה אני משתוקק שיבואו אנשי ידידי גילי אחי ורעי לאה"ק [לארץ הקודש]. ונתוועדה יחד בשמחה וגיל ברעדהלעבודתו ית'[ברך].אבל בתחלה אין סומכין על הנ"סיונות לעמוד עליהם… ואני על משמרתי אעמודה. כי מובטחני בד' שכבר אכלנו שני חזקה באה"ק [בארץ הקודש]. ודי הוא לנו היסורים שעברו עלינו בעד כל הרוצים להסתפח בנחלת ד' באמת. ואי"ה [ואם ירצה השם] אחר הידיעה אודיע'.

ר' מנחם מנדל ראה עצמו שליח - 'משולח משרי המדינה לפלטרין [ארמון] של מלך' - העומד על המשמרת בארץ ישראל ולא נעלם ממנו שום דבר 'לתיקון המדינה בכל הענינים הן בגוף והן בנפש'. הוא קשר את ה'ידיעה' העתידה להתגלות לרצונם של כמה חברים בגולה לעלות: 'אהובי אחי ורעי שמעתי בעהי"ת [בעזרת השם יתברך] שהר' ר' חיים מקראסנע ועוד כמה אנשים יראי ד' רוצים לבוא. ח"ו [חס ושלום] להניע את לבבם. ברם בוא יבואו ברנה.' בעודו מעודד את חבריו להצטרף אליו ביקשם להתאזר בסבלנות עד שיתגלה ויתבהר עניין התיקון - 'תיקון המדינה' בענייני ה'גוף' וה'נפש' - הוא תיקון האומה וגאולתה בארץ ישראל. בתוך כך הבטיח 'ואני על משמרתי אעמודה', בפרט בכל הנוגע ל'אוהבי חביבי שהם ממש עמי תמיד כאלו עומדים לפני וחקוקים על לוח לבי הן בתפלתי והן בהתבודדותי בביתי בכל עניניהם.'

ההיסטוריון אריה מורגנשטרן עמד על כך, שהביטוי 'על משמרתי אעמודה' לקוח מדברי הנביא חבקוק, ששימשו את עימנואל חי ריקי בחישובי הקץ שלו: 'ע?ל מ?ש??מ?ר?ת??י א?ע?מ?ד?ה… ו?י??ע?נ?נ?י י?ה?ו?ה ו?י??אמ?ר… כ??י עו?ד ח?זו?ן ל?מ?ו?ע?ד ו?י?פ?ח? ל?ק??ץ ו?ל?א י?כ?ז??ב א?ם י?ת?מ?ה?מ?ה? ח?כ??ה לו? כ??י ב?א י?ב?א ל?א י?א?ח?ר'. (חבקוק, ב 1-3) מכאן הסיק מורגנשטרן ש'הידיעה' המיוחדת, אשר ר' מנחם מנדל ציפה לה, היא הידיעה על התגלות המשיח בחודש אייר תקמ"א (1781), על פי חישוביו של עמנואל חי ריקי.[56] ברם, הביטוי 'חזון למועד' מלמד שר' מנחם מנדל הבטיח לחבריו כי החזון יבוא למועד, כלומר לחודש אייר תקמ"א (1781). בשורת האיגרת הייתה אפוא בשורה על הבשורה.

החזון בא במועדו. עדות לכך כלולה באיגרת הבאה, שנשלחה מטבריה בחודש אייר תקמ"א (1781), בשבוע שבו חל ל"ג בעומר.[57] גם איגרת זו נכתבה בצופן, שבמסגרתו הוחלפו גוף יחיד בגוף רבים ורבים ביחיד. כך, לדוגמה, האיגרת ממוענת לר' ישעיה מדונוויץ למרות שנכתבה לכל בני החבורה. וכן להפך: השד"ר שנשא את האיגרת מכונה לסירוגין ביחיד וברבים: 'ידידי אנשי שלומנו שד"ר מא"י [מארץ ישראל] חכמים יראים ושלמים מוכ"ז [מוסר כתב זה]'.[58]

לגופו של עניין, האיגרת קצרה ביותר ותוכנה סתום. ברם, המועד שבו נכתבה מעניק לה משמעות מיוחדת; בל"ג בעומר נהג האר"י לכנס את תלמידיו על קברו של ר' שמעון בר יוחאי בכפר מירון ולערוך 'הלולא דרשב"י' - טקס סמלי, המציין את עלייתו של ר' שמעון בר יוחאי השמיימה לטקס הכלולות עם השכינה [הלולא - כלולות בארמית]. אין זה מקרה שבחודש אייר תקמ"א (1781), מועד הגאולה לפי חישוביו של עמנואל חי ריקי, קיבל ר' מנחם מנדל מויטבסק את 'הידיעה' ונימה של התגשמות הציפיות עולה מבין השורות:

'מהותי ואיכותי וסיבות המתהפך לישוע'[ת] ה' עלינו מפורש יצא מפי ידידי אנשי שלומנו שד"ר מא"י [מארץ ישראל] חכמים יראים ושלמים מוכ"ז [מוסר כתב זה] לפרש ולספר נסים ונפלאות. וחסדי ה' עמנו בכל עת אשר ילאה הפה לספר ושמנו בפיהם כל הצטרכותינו ומבוקשינו… ועלינו לעמוד על משמרת הק'[ודש] להת'[פלל] עבורו במקומו'[ת] הקדושי'[ם] אשרנו תל"י [תהילה לאל יתברך].'

למרות הערפול המכוון, אפשר להבין שר' מנחם מנדל מויטבסק בישר לחבריו כי בו עצמו - 'מהותי ואיכותי'[59] - הבשילו התנאים לקבלת הידיעה. הוא לא פירט כיצד אירע הדבר אלא נקט לשון זהירה: 'וסיבות המתהפך לישוע'[ת] ה' עלינו מפורש יצא מפי ידידי' כלומר מפי השד"ר, שנשלח כדי לפגוש את החברים פנים אל פנים. השליח, ר' יוסף בן יעקב,[60] עתיד לפרט את ההוראות המיוחדות שיש למלאן במדויק.

כאשר מצרפים את הנאמר באיגרת זו לנאמר באיגרת הקודמת, אפשר להבין כי תוכן 'הידיעה' קשור להשלמת התיקון, המוטל עתה על בני החבורה בארץ ישראל ובגולה כאחד; באיגרת הקודמת בישר ר' מנחם מנדל לחבריו כי ייסורי ארץ ישראל היו ניסיונות שזיככו אותו והכשירוהו לקבל את 'הידיעה' - לקלוט את דיוקנאות החברים בגולה כאילו עמדו לפניו ולשמש צינור להעברת תפילותיהם. ואילו עתה הודיע להם שקיבל את 'הידיעה' והוא מסוגל לקלוט את תפילותיהם ולהעבירן דרך 'שער השמים'. למעשה, הדברים כבר נרמזו בין השיטין בתוספת שצירף ר' אברהם מקליסק לאיגרת הקודמת: 'ובקשתי לחלות ולהעתיר לד' בעדי. וכמו כן אעשה גם אני. ואדון השלום יברכם בברכה המשולשת. ויזכנו שנקומה ונעלה בית אל ושם נמצאנו.'[61]

דרך נוספת להבין את הצפון באיגרת היא להניח ש'הידיעה' עוסקת באחד משלבי הגאולה, אולי בתחיית המתים. ייתכן, שר' מנחם מנדל פירש את דברי אשתורי הפרחי, 'שתחיית המתים יקדם בטבריה ארבעים שנה', שלא כפשוטם - ארבעים יום ולא ארבעים שנה.[62] מסיבה זו הרבו הוא וחבריו לפקוד קברי צדיקים ולהתפלל על ידם, ובתחילת חודש ניסן, ארבעים יום לפני ל"ג בעומר, החלו להמתין לסימני תחיית המתים. ייתכן, שר' מנחם מנדל 'ראה' בחיזיון שתחיית המתים עומדת להתחיל ועל כך בישרה איגרתו.

מה שהיה, אם היה, לשווא היה. תחיית המתים לא התרחשה והמשיח לא בא. בחודשים אב ואלול תקמ"א (1781) החלה סדרה של חרמות על ר' יחיאל מיכל ותלמידיו. מול ביתו שבברודי שרפו מתנגדיו את הספר בן פורת יוסף ובו איגרת הבעש"ט, ובכ"ה אלול שנת תקמ"א (1781) הלך לעולמו. ר' משולם פייבוש הלר כתב בחודש תשרי תקמ"ב (1782) לר' יואל ולשאר החברים 'המקשיבים לקולי[63] אשר שם שיתאמצו מאוד בעבודת הש"י [השם יתברך] כ"א [כל אחד] וא'[חד] כפי כחו'. הוא דיווח שהנסיעה המתוכננת לארץ ישראל לא התבטלה, שכן בני החבורה בחוץ לארץ מאמינים כי מה שאירע - לטובה אירע, ומדובר בייסורים שלפני בוא המשיח:

'אבל כעת לפי הנרא'[ה] והנשמע מהנשיע'[ה][64] שנוסעים לארץ הקדוש'[ה] רבים וכן שלמים… ובוודאי היא דריש'[ה] גדול'[ה] לציון אשר דורש אין לה מכלל דבעי זו דריש'[ה] והיא בעיו בעיו שובו אתיו[65] וכעת וודאי מאת ה' היא המעוררות הגדול'[ה] הזאת ובוודאי קרוב לבוא עת'[ה] יחשנ'[ה][66] וימהרנ'[ה] הש"י [השם יתברך] במהר'[ה] בימינו א"ס [אמן סלה] לזאת מי יודע מ'[ה] ילד יום ומה לך להצר על צרת מחר ובפרט על צרת העוה"ז [העולם הזה]… כי כבר ידעת כי לפי מ"ש [מה שכתוב] בכתבי האריז"ל מענין בירור הקדוש'[ה] שמתבררת בכל יום עד שתגמר להתברר בביאת המשיח במהר'[ה] בימנו'.

ככל הנראה נכללה באיגרת גם שאלה בענייני תפילה, שהופנתה לר' מנחם מנדל מויטבסק: האם להתפלל בבית הכנסת כרגיל או לשנות את התפילה ולהתאימה לעידן המשיחי.

איגרתו של ר' משולם פייבוש הלר לא התקבלה באהדה; נימת ההתעלות והביטחון הגמור, המודגשת כל כך באיגרות הקודמות, שוב לא עלתה מאיגרת התשובה של ר' מנחם מנדל שנכתבה בשנת תקמ"ב (1782). את מקומה תפסה נימה של אכזבה וייאוש: ר' מנחם מנדל הפציר בחבריו שלא 'לעקור סיכי ומשכני [יתדות ואהלים] ולרהוט [לרוץ] ולבוא אל אה"ק [ארץ הקודש]. ממש הם רוצים לכבות את האש בתבן. כי בכאן טירדת הפרנסה מטרידה עד למאוד.' היחידים שיוכלו להתקיים בארץ ישראל הם אלה שיש להם הון משל עצמם, שאפשר להשאירו 'באיזו קהלה' ולהתפרנס מן הריבית. בשאר החברים הפציר 'לטובתם שיניחו מחשבה זאת. ויחליטו בדעתם לישב במקומם. והשי"ת [והשם יתברך] יהי'[ה] בעזרם.' כתחליף וכסעד רוחני הציע להתרכז בלימוד, בתפילה ובדבקות באל. ועל הפצרתו הוסיף: 'ונדון שאילתם האיך להתנהג כעת בבה"כ [בבית הכנסת] שנחוץ מאוד א"א [אי אפשר] להאריך. ואי"ה [ואם ירצה השם] כשיתרחש איזה נוסע מהכא להתם [מכאן לשם] אבוא בארוכה. וכעת אקצר.' מיד אחר כך פירט את טיב המענה הרוחני המתבקש 'כעת' - 'עת קבוע בכל יום ללמוד ספרי מוסר' וכיוצא בזה.[67]

לא ידוע מה גרם לר' מנחם מנדל מויטבסק להגיב בחריפות על התקווה, שהופגנה באיגרתו של ר' משולם פייבוש הלר. אפשר, שמותו של ר' יחיאל מיכל והמציאות שנשארה ללא שינוי הביאו אותו למסקנה הפשוטה, כי מועד הגאולה הוחמץ, ולכן הגיב בשלילה מוחלטת. עם כל זאת, איגרתו הבאה מלמדת כי ייאושו לא היה מוחלט וכי בחר להשאיר שביב של תקווה. האיגרת נפתחת בחזרה על כוונת ההתקשרות של בני החבורה, תוך החלפת דיוקן הצדיק בדיוקן החברים:

'להוי להו [שיהא להם] ידיעה נאמנה כי נתקעה אהבתם בלבנו. ונפשם קשורה בנפשנו בכלל ובפרט. כאלו דמות דיוקנם תמיד לפנינו. להזכירם לטוב בכל פינות אשר אנחנו פונים אל ד' אלקים. באהבה רבה ואהבת עולם להשפיע עליהם שפע ברכה והצלחה. והנה אנחנו עומדים על המצפה פה אה"ק [ארץ הקודש] להמשיך אליו ית'[ברך] כל התאבים והחפצים לילך אחרי ד' אלקינו.'[68]

בגוף האיגרת הפציר ר' מנחם מנדל בחבריו לשמר את עדתם כקבוצה מלוכדת תחת הנהגה משותפת. ייתכן, שהחזרה על נוסחת ההתקשרות תוך החלפת דיוקן הצדיק בדיוקנאות החברים נועדה להזכירם, שהשבועה המשותפת לא פגה גם אחרי מותו של ר' יחיאל מיכל. וכך הוסיף בשולי איגרתו:

'וידוע להוי [שיהא] לכת"ר [לכבוד תורתכם] כי לא נתייאשתי מחסד הבוי"ת [הבורא יתברך] עלינו לשכון כבוד באה"ק [בארץ הקודש]. אבל אני ממתין ןמצפה עת רצון כשיתברר לפי שכליבע"ה [בעזרת השם] שרצון הבורא ית'[ברך] מסכים לבואכם אודיעכם… והי'[ה] בבוא העת והעונה. יעלה אבר כיונה. ויעוף לרוץ לבוא אי"ה [אם ירצה השם] להסתפח בנחלת ד' בארץ החיים:'[69]

אחרית דבר

בשנת תקמ"ד (1784) שכרו ר' מנחם מנדל מויטבסק ובני החבורה שבטבריה חצר גדולה ובה בתים מרווחים, וקבעו באחד מהם בית כנסת.[70] למרות הרווחה הזמנית, היו שרויים במצוקה מתמדת ונקלעו למבוי סתום. כדי להאכיל את משפחותיהם נאלצו ללוות ממון על חשבון כספי החלוקה, ואם התמהמה השד"ר לחזור או שהביא עמו סכום נמוך מן הצפוי, הייתה קצבתם ניתנת לתשלום החוב ושוב נותרו בלי אמצעי מחייה. אפילו קצבתו האישית של ר' מנחם מנדל, שלא שימשה את בני משפחתו אלא הוקדשה לצורכי הכלל, לא הועילה. ר' שלמה זלמן ווילנער העיד כי 'בבית הרב מתנהגים בדחקות… ואדמ"ו [ואדוני מורי ורבי] הגאון נ"י [נרו יאיר] קשה בעיניו הוצאה מותרית [מיותרת], כי עיניו ודרכיו כ"א [כי אם] על דבר שהוא נוגע לכלל ישראל ולעבודת ד''.[71]

בחורף תקמ"ו (1786) פרצה מגפת דבר בצפת. החסידים שהתגוררו שם השאירו את רכושם ונמלטו לטבריה. כשהגיעה המגפה לפקיעין, הסתגרו החסידים תושבי פקיעין במערה, ובתיהם נבזזו. בפורים תקמ"ו (1786) כבר השתוללה מגפת הדבר בטבריה; בני החבורה הסתגרו בחצר כארבעה חודשים, אין יוצא ואין בא. מדי מוצאי שבת, בסעודה השלישית, התאספו וסיפרו בשבחי צדיקים. מן הסיפורים התגבש גרעין סיפורי שבחי הבעש"ט, שיש בו מסורות מראשית החסידות, הן על הבעש"ט והן על בית זלוטשוב. הנסיבות - הסתגרות מפני מגפה - מזכירות את הנסיבות שבהן נוצרו סיפורי דקמרון לבוקצ'יו.[72]

מאז מגפת הדבר, הלך ר' מנחם מנדל מויטבסק ודעך. בשנת תקמ"ז (1787) התוודה בפני חבריו עד כמה קשה עליו הנהגתם מרחוק:

'בני אתם כאלו ילדתיכם… עמי במחיצתי תהיו, לעולם לא אשכח פקודיכם כי בם חייתוני, גם עד זקנה ושיבה כל גובה ורוחב וכל סוס ורכב לא יפרידו בינינו, אבל אין כוחי עתה ככוחי אז, בפרטי המכתבים וצמצום המחשבה במעשה הכתב נלאיתי נשוא'.[73]

מאז ועד מותו לא כתב עוד, והאיגרות שנשלחו משמו נכתבו על ידי ר' אברהם מקאליסק. בחודש אב תקמ"ז (1787) נפל למשכב. לפי הסימנים - התקפות של צמרמורות וחום - חלה בקדחת. ביום הכיפורים של שנת תקמ"ח (1788) קם ממיטתו והגיע לבית הכנסת. בתפילת נעילה שמעו חבריו ש'צעק בקול מר'[74] את הפסוק 'ש?ו?בו? ש?ו?בו? מ?ד??ר?כ?יכ?ם ה?ר?ע?ים ו?ל?מ??ה ת?מו?תו? ב??ית י?ש??ר?א?ל' (יחזקאל, לג 11) והבינו שר' מנחם מנדל 'מכיר עצמו למיתה'. פירושם עולה בקנה אחד עם המסורת, שהביא ר' ישראל יפה, מדפיס שבחיהבעש"ט, לפיה נענש ר' מנחם מנדל על מעשה שאירע בזמן מגפת הדבר, כשבני החבורה הסתגרו בחצר בטבריה: 'והי'[ה] עמו זקן א'[חד] מתלמידי הבעש"ט והי'[ה] מספר בשבחי הבעש"ט פ"א [פעם אחת] בשבת בא בחלום הרב המגיד זצוק"ל להרב הנ"ל [לר' מנחם מנדל מויטבסק] ואמר לו הלא אתה תלמידי למה אינך מספר בשבחי ג"כ [גם כן]'.[75] ר' מנחם מנדל הסכים, אבל כשביקש במוצאי שבת לספר בשבחי 'המגיד', החל הזקן לספר בשבחי הבעש"ט ור' מנחם מנדל השתתק: 'ותיכף הבין הרב [ר' מנחם מנדל] שבוודאי יענש'.

ההסבר לשתי המסורות טמון בתוכנו של פרק לג ביחזקאל, שפסוק מתוכו המשולב בתפילת נעילה, צעק ר' מנחם מנדל מויטבסק ביום הכיפורים; הפרק עוסק בחטאי הדור ומתאר את הנביא כצופה לבית ישראל, שתפקידו להזהיר את העם מפני העונשים הצפויים להם - מוות בחרב או במגפת דבר. אם התרשל הצופה ולא התריע, ימות הרשע בחטאו 'ו?ד?מו? מ?י??ד ה?צ??פ?ה א?ד?ר?ש?:' (יחזקאל, לג 6). ר' מנחם מנדל ראה עצמו כצופה שנכשל בתפקידו: הוא עמד על משמרתו בארץ ישראל ובאיגרותיו לגולה הפיח בחבריו תקוות שווא, במקום להתריע שהשעה איננה שעת רצון. בצעקה יש הד לתחושתו, שנבואתו הכשילה את בני החבורה והובילה למותו של ר' יחיאל מיכל, כמו גם הכרה בכך שחטאי הדור מנעו את הגאולה.

בחג הפורים התחזק ר' מנחם מנדל לשעה קלה ובא לבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. מאז לא קם ממיטתו וגופו 'שהי'[ה] ככה דל ובשרו כחוש, עד שכמעט יצא מגדר אנושי'.[76] לפני מותו השביע את חבריו לעשות עמו חסד של אמת ולדאוג לפרנסת בני ביתו, כדי שבנו לא ייאלץ לרדת מארץ ישראל בנדודים אחר פרנסה. ובפירוש אמר, שאם יאלץ בנו משה לעזוב את ארץ ישראל, יחדל 'להמליץ זכות עליהם בעולם האמת'.[77]

ביום ה', ב' דראש חודש אייר תקמ"ח (1788), נפטר ר' מנחם מנדל מויטבסק. הוא חי בארץ ישראל אחת עשרה שנים, והיה בן חמישים במותו. עם הסתלקותו, החלו מאבקי ירושה בין תלמידיו של ר' יחיאל מיכל, באי החצר המקורית. בין השאר, בין ר' שניאור זלמן מלאדי לר' אברהם מקליסק, שביקש להנהיג מטבריה את העדה. המאבקים גרמו לפילוג בתוך החבורה בארץ ישראל, בין אנשי רייסין לאנשי ווהלין-גליציה. לאחר תקופה ארוכה של מריבות, נתפרדה בשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796-1797) גביית הכספים של שתי הקבוצות. את הגבאות עבור כולל ווהלין-גליציה בגולה קיבלו על עצמם ר' יוסף מימפלא, בנו הבכור של ר' יחיאל מיכל[78] ור' מרדכי מנסכיז,[79] שהיה תלמיד מובהק של ר' יחיאל מיכל. לאחר פטירתו של ר' יוסף, קיבלו על עצמם ר' אברהם יהושע השל מאפטא ור' מרדכי מקרמניץ, בנו החמישי של ר' יחיאל מיכל, לשמש גבאי ארץ ישראל.[80]

ר' אברהם מקליסק הלך לעולמו בשנת תק"ע (1810). בעשרים ושתיים השנים שבהן הנהיג את עדת החסידים בטבריה ובצפת נוספו לעדה רק עולים מעטים, שהיו מבני החבורה המקורית של ר' יחיאל מיכל או צאצאיהם: בשנת תקנ"ה (1795) עלו ר' ישכר בער מזלוטשוב, ר' ישכר בער מזאסלב ור' יעקב שמשון משיפיטובקה עם בנו ועם חתנו, ר' ישראל יהודה בן ר' חיים מקראסנע,[81] שהגשים בכך את משאלתו של אביו; בשנת תקנ"ח (1798) עלה ר' זאב וולף מטשארני-אוסטרא, כנראה מחותנו של ר' משולם פייבוש הלר; בשנת תקע"ד (1814) עלה ר' חיים טירר.

בשנת תקע"ד (1814), הודפס לראשונה פרי הארץ, ספרו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק. המוציא לאור היה ר' ישראל יפה, שנודע בכינוי 'המדפיס מקאפוסט'.[82] שנה אחר כך, הדפיס לראשונה את שבחי הבע"שט. בשנת תקע"ט (1819) לערךעלה לארץ ישראל עם זוגתו שפרינצה ועם בניהם. בני הזוג יפה התיישבו בחברון והיו בין מייסדי הכולל של חסידי חב"ד, שפעל בעיר עד חיסול הקהילה בפרעות תרפ"ט (1929).[83] יחד איתם עלו לארץ ישראל גם פועלי הדפוס ובני משפחותיהם, וכן הביאו עמם את מכונות הדפוס. בירידתם מן האונייה בחוף עכו התנפלו עליהם שודדים, חמסו את הרכוש וניפצו את המכונות. כך נופצה תוכניתו של ר' ישראל יפה לייסד בארץ ישראל בית דפוס מודרני, אך במסורת המשפחה מסופר שהיה היהודי הראשון אשר נטע כרם גפנים בחברון.



[1] בנימין רדלר, הארץ (22.5.1927) עמ' 3.

[2] על פי עדותו של ר' משולם פייבוש. ראו: ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיז ע"א: 'וידעתי כי חביבין עליך [על ר' יואל] שמעתתא [הדברים] דרב המגיד נ"י [נרו יאיר] ועלי [חביבים] ביותר… אמרתי להעלות לך על הכתב דבריו שדיבר בזה הענין'.

[3]ברנאי תש"ם, איגרת לג, עמ' 149.

[4] ראו: הרן תש"ן; הרן תשנ"א. השוו: מונדשיין תשנ"ב/1. 

[5] בניגוד לתנועה השבתאית, שבהדרגה נתקה עצמה מהמקום הקדוש והתרכזה באדם הקדוש - שבתי צבי. ראו: אלקיים תשנ"ח.

[6]ראו: חלמיש תשנ"ח, עמ' 228. על היסוד המשיחי במשנתו ובמעשיו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, ראו: חלמיש תשנ"ח, עמ' 225-240; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 204-199.

[7] שלום תשל"ו/1 ב, עמ' 358.

[8]ברנאי תש"ם, איגרת לט ,עמ' 167.

[9]ברנאי תש"ם, איגרת לט, עמ' 166-167.

[10] ראו: לעיל, בפרק חמישי.

[11]מסכת אבות עם פרי חיים, לט ע"א.

[12] במהדורות הראשונות: לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; מעזיראוב תקנ"ד, כז ע"ב: 'רב"י' - ראשי בני ישראל. במהדורה השלישית, זולקווא תק"ס, כז ע"א, פירשו בטעות כקיצור של רבי'[ם].

[13]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א.

[14] ראו: פירוש מצודת דוד של ר' דוד אלטשולר לזכריה, יא 11. הקשר בין עני לענו בא לביטוי ברעיון העוני מרצון, שהתפתח בקרב האביונים (Ebionites), חברי כת נוצרית-יהודית אשר התקיימה עד סוף המאה הרביעית. האביונים דגלו באורח חיים סגפני, מלו את בניהם ושמרו את השבת. הם דחו את אלוהותו של ישו אך האמינו בו כגואל רוחני. ראו: The Oxford Dictionary of the Christian Church, p. 523

[15] השוו: אסף תשנ"ו, עמ' 334. הקשר בין עני לענווה בא לביטוי בדרושיו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק על ביטול העצמיות. קשר זה מתואר בדרוש שנאמר בשבת נחמו, החלה אחרי תשעה באב. ר' מנחם מנדל מסביר בו, שהשכינה נקראת 'עני' מפני ענוותנותה, שאין לה כלום מעצמה כי אם האמונה באמת. ראו: פריהארץ (פרשת ואתחנן), כג ע"ב.

· ראו: יאיר זקוביץ, 'עני ורכב על חמור', הרעיון המשיחי בישראל, יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום, ירושלים תשמ"ב, עמ' 17-7.

[16]ראו: פירוש ר' דוד קמחי (רד"ק) לישעיה, מא 17: 'ה?ע?נ?י??ים ו?ה?א?ב?יו?נ?ים. בני הגלות בצאתם מהגלות לשוב לארצם'.

[17] ראו: פירוש רש"י לנחום, א 12: 'כ??ה א?מ?ר י?ה?ו?ה א?ם ש??ל?מ?ים ו?כ?ן ר?ב??ים ו?כ?ן נ?גו?ז?ו? ו?ע?ב?ר ו?ע?נ??ת?ך? ל?א א?ע?נ??ך? עו?ד.'

[18] ראו: בראשית רבה ב (פרשת לך לך) פרשה מג סימן ו: 'מלך שלם - ר' יצחק הבבלי אמר: שנולד מהול'. וכן: מדרש תנחומא (פרשת נח) סעיף ו סימן מח: 'נ?ח? א?יש? צ?ד??יק ת??מ?ים ה?י?ה' (בראשית, ו 9) שנולד מהול'.

[19]יהושע, ה 4.

[20]בראשית רבה ב ( פרשת לך לך) פרשה מו סימן ט.

[21]ראו: יעקבסון תשנ"ו, עמ' 340.

[22]כפתור ופרח, פרק מב, צב ע"א. וראו גם פירוש רש"י לבראשית, כו 2: 'א?ל ת??ר?ד מ?צ?ר?י?מ?ה שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך'.

[23] ראו: לעיל, בפרק שמיני.

[24] על ר' שלמה זלמן הכהן ווילנער, ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[25] ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"ב.

[26] על תיקון ליל שבועות שנערך בברודי ראו: לעיל, בפרק חמישי. יש לציין, ששנת תקל"ז (1777) הייתה שנה מעוברת ולא ידוע אם העולים יצאו בחודש אדר א' או בחודש אדר ב'. מכל מקום, מדובר בחודשים פברואר עד אפריל 1777.

[27] אסף תשנ"ו, עמ' 328.

[28]אסף תשנ"ו, עמ' 329, 340.

[29]ראו: ברנאי תש"ם, איגרת יג, עמ' 75, ולעומתה איגרת יב, עמ' 72.

[30]ברנאי תש"ם, איגרת יב, עמ' 72.

[31]ברנאי תש"ם, איגרת יג, עמ' 75. וכן: מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 184-183.

· לא נמצאו עדויות נוספות לעליית הקבוצה מטוניס. עם זאת, מצויות עדויות על שהייה של חסידים מארץ ישראל בקהילת יהודי נאבל שבטוניס בתקופה מאוחרת יותר, והשערתי שמדובר בקשרים שתחילתם בעולי תקל"ז (1777). ראו: להלן, בנספח א'.

[32]ראו: יערי תש"ו, בעיקר עמ' 388; היילפרין תש"ז, עמ' 21.

[33] ראו: יערי תש"ו, עמ' 391; ברנאי תשמ"ב, עמ' 22-27.

[34]ראו: ברנאי תש"ם, איגרת מב, עמ' 174.

[35] ראו: אסף תשנ"ו, עמ' 331-322.

[36]60% מהזמן נושבות הרוחות מצפון דרומה, ו 40% מהזמן הן נושבות מדרום צפונה. בדומה, מסלול הזרמים הוא מצפון לדרום, לאורך החוף המערבי, ולעתים ממזרח מערבה. תודתי לרב חובל עמנואל קלמפרר מחיפה על הנתונים הימיים ועל ניתוח המסלול האפשרי של הספינה.

[37] יש לציין שנמל סטבסטופול שבחצי האי קרים, ובו מבצר וחיל מצב רוסי, נבנה רק ב 1784, שבע שנים אחרי עליית החסידים.

[38]ברנאי תש"ם, איגרת יג, עמ' 76.

[39]ברנאי תש"ם, איגרת יג, עמ' 74.

[40]שטימן - כ"ץ תשמ"ז, עמ' 29. השוו: אסף תשנ"ו, עמ' 320.

[41] ברנאי תש"ם, איגרת יג, עמ' 74.

[42] ראו: ברנאי תש"ם, איגרת יא, עמ' 67-68.

[43] יערי 1971, עמ' 323.

[44] ברנאי תש"ם, איגרת יא, עמ' 67.

· יעקב ברנאי מעריך כי במאה השמונה עשרה ישבו בירושלים 3000 יהודים, ובכל אחת מערי הקודש האחרות – חברון, טבריה וצפת – ישבו כמה מאות יהודים. ראו: ברנאי תשמ"ב, עמ' 253-258.

· על הקמת ועד פקידי קושטא, ראו: ברנאי תשמ"ב, עמ' 95-158. תמיכה ממוסדת מחוץ לארץ בקהילת ארץ הקודש על רקע משבר כלכלי חמור מאפיינת גם את הקהילות הנוצריות של הארמנים והיוונים. ראו: ברנאי תשמ"ב, עמ' 117-120.

[45] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 84-85.

[46] ברנאי תש"ם, איגרת יא, עמ' 68.

[47] ראו: ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 87.

[48] ראו: שטימן - כץ תשמ"ז, עמ' 98; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 241-252, 351-360.

[49]ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 85.

[50] ראו: לעיל, בפרק השביעי.

[51] ראו: מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 241-252. באיגרת משנת תקמ"ז (1787) מודים החסידים בטבריה לר' חיים לנדא מברודי ולר' שמואל מוילנה על תמיכתם. ראו: ברנאי תש"ם, איגרת מ, עמ' 171.

[52] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 84.

[53] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 84.

[54] ברכות, ה ע"א. וראו: פרי הארץ לר' מנחם מנדל מויטבסק, פרשת שלח לך, יח ע"א: 'שאפי'[לו] צדיק גמור אינו יכול להעלות כ"א [כי אם] הפקרות ומ"ן [ומסירת נפש] ובוודאי ממרקין כל גופו והכל א'[חד] תורה וא"י [וארץ ישראל] וחיי עו"הב [עולם הבא] שא"א [שאי אפשר] להיות שום נקודה גשמיות כגרגיר חרדל כי שלשתן למעלה מן המדות והם:' וכן ראו: מכילתא דרבי ישמעאל, עמ' 227; כפתור ופרח, פרק י, לו ע"ב; סורסקי תש"ס א, עמ' תנה.

[55] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 86. משה חלמיש עמד על כך שהביטוי 'נסיונות' מופיע בדרושיו של ר' מנחם מנדל מויטבסק כמושג מיסטי, המציין את ההכנה לבוא המשיח בביטול הקליפה ובלע המות ובהכנת השכינה לעלייתה אל גואל צדק. ראו: חלמיש תשנ"ח, עמ' 231, 236.

[56]ראו: מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 204-199. 

[57] האיגרת פורסמה לראשונה על-ידי אברהם יהושע השל. ראו: השל 1952, עמ' 123: 'ב"ה [בעזרת השם] פה עה"ק [עיר הקודש] טבריא תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] ב'[הר ב]חקת[י] … שנת תקמ"א לפ"ק [לפרט קטן]'. פרשות בהר-בחקתי נקראו בשבוע של ל"ג בעומר, אשר חל ביום א' י"ח אייר תקמ"א (1781).

[58]השל 1952, עמ' 123; ברנאי תש"ם, איגרת טז, עמ' 89.

[59]למשמעות הביטוי 'מהותי ואיכותי' ראו גם: ברנאי תש"ם, איגרת לט, עמ' 166: 'כאלו דיוקנם עומד לפני להכיר מראיהם בהתגלות לבם מהותם ואיכותם'.

[60]השד"ר ר' יוסף בן יעקב נפטר בזמן שליחותו ונקבר באוסטרהא בחודש סיון תקמ"ב (1782). ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 186; יערי תשי"א, עמ' 612.

[61]ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 88.

[62] ראו: ראש השנה, ב ע"ב: 'כי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה'.

[63]ליקוטים יקרים, לעמברעג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א. ובמהדורת זולקווא תק"ס, כז ע"א: 'לקולך'.

[64] ובליקוטים יקרים, מהדורת זולקווא תק"ס, כז ע"א: 'מהנסיע'[ה]'.

[65] על פי ישעיה, כא 12: 'א?ם ת??ב?ע?יו?ן ב??ע?יו? ש??בו? א?ת?יו?'. רש"י פירש: אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ: שובו אתיו. בתשובה.

[66] על פי ישעיה, ס 22: 'ה?ק??ט?ן י?ה?י?ה ל?א?ל?ף ו?ה?צ??ע?יר ל?גו?י ע?צו?ם א?נ?י י?ה?ו?ה ב??ע?ת??ה? א?ח?יש??נ??ה.' וכן ראו: ישעיה, יג 22.

[67] ברנאי תש"ם, איגרת יז, עמ' 90. כמה מנוסחי האיגרת עברו צנזורה והמילים 'בבית הכנסת' הושמטו. יש לציין, שהאיגרת איננה מתוארכת, אך באיגרת משנת תקמ"ג (1783) חזרו ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקליסק על הפצרתם. ראו: ברנאי תש"ם, איגרת יט, עמ' 96: 'וגם זאת אשר כתבנו בשנה דאשתקד שאל יצא איש ממקומו. כי אם איש אחיו יעזורו ויאמרו חזק.' כוונתם לעלייה לארץ ישראל, ולא לנסיעה לצדיקים שונים, כפי שסברו בטעות מקצת החוקרים. מכאן, שהפעם הראשונה שבה נכתבה ההוראה הייתה בשנת תקמ"ב (1782).

[68]ברנאי תש"ם, איגרת יח, עמ' 92.

[69] ברנאי תש"ם, איגרת יח, עמ' 94.

[70]ראו: ברנאי תש"ם, איגרת כ, עמ' 99.

[71]ברנאי תש"ם, איגרת כח, עמ' 136.

[72] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטיין, 'הקדמת המדפיס', עמ' 23-26; גריס תשנ"ב, עמ' 105. על תופעה דומה, של דמיון בין סיפורי דקמרון לבין סיפור של הבעש"ט, ראו: דן 1975/ב, עמ' 40-46.

[73]ברנאי תש"ם, איגרת לט, עמ' 167.

[74] ברנאי תש"ם, איגרת מה, עמ' 182.

[75]שבחי הבעש"ט רובינשטיין, 'הקדמת המדפיס', עמ' 24.

[76] ברנאי תש"ם, איגרת מג, עמ' 177.

[77] ברנאי תש"ם, איגרת מה, עמ' 182.

[78] ראו: השל 1952, עמ' 130, 128.

[79] ראו: שטימן - כ"ץ תשמ"ז, עמ' 109-110.

[80] ראו: השל 1952, עמ' 130-131; טננבוים תשמ"ו, עמ' 296-298.

[81] ראו: ברנאי תש"ם, איגרת ס, עמ' 230-229; שטימן – כ"ץ תשמ"ז, עמ' 47. 

[82] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטיין, 'מבוא', עמ' 16-9.

[83] ראו: אבישר 1970, עמ' 215.