אסופה

 

תלמידים וכתבים

אסופה זו מכנסת בכפיפה אחת את הממצאים הנוגעים לתלמידים מבית מדרשו של ר' יחיאל מיכל ולכתביהם. לנוחות הקורא, ערוכה האסופה לפי סדר האלף-בית של שמות האישים, ובמקומות הנדרשים נוספו גם שמות החיבורים. יוצאים מכלל זה חמשת בניו של ר' יחיאל מיכל, שהערך הנושא את שמם פותח את האסופה.

ר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב, לא השאיר אחריו חיבורים בכתב. עיקר תורתו בעל פה, והיא נלמדת מתוך כתבי תלמידיו, שנהגו לצטטו בלשון של עדות ישירה, המעידה כי שמעו את הדברים מפיו ממש. תלמידים אלה זכו להימנות בשתי אסופות: האחת, שהתקין ר' נתן נטע מקאלביעל בספרו מים רבים, אשר יצא לאור בוורשא בשנת תרנ"ט (1899). והשנייה, בתועפות הרים בית זלוטשוב, ספרו של יצחק מתתיהו טננבוים, שיצא לאור בירושלים בשנת תשמ"ו (1986). בדרך כלל, החשיבו השניים כתלמידיו של ר' יחיאל מיכל את האישים שציטטו את דבריו כעדות שמיעה. אמת מידה זו נקוטה גם באסופה שלהלן, והיא כוללת אישים, אשר ציטטו את ר' יחיאל מיכל ממקור ראשון. אליהם נוספו אישים, שקשריהם עמו התגלו במהלך המחקר, אך טרם נחשפו במלואם.

כתבי התלמידים יוצרים מרקם עשיר, שבו נשמרה מסורת זלוטשוב בספרות החסידית. אליהם מצטרפים סיפורי בית זלוטשוב שנכללו ב שבחי הבעש"ט, והם משמרים את תולדות המשפחה לאורך שלושה ואף ארבעה דורות. זוהי תופעה חסרת תקדים בהשוואה לדלות הידיעות ההיסטוריות על אודות מוצאם וייחוסם של אישים אחרים, הנחשבים לאבות החסידות, כגון הבעש"ט, ר' דב בער ממזריטש ואחרים. מתוך השפע הזה נטלתי את אבני היסוד למחקרי, ואלמלא נשמר, ספק אם אפשר היה לכנס מספר כה רב של תלמידים באסופה זו או באסופות שקדמו לה.

כאשר מתבוננים בכתבי תלמידיו של ר' יחיאל מיכל כחלקממכלול היסטורי, שחלקיו מאירים זה את זה, בולטים שני ממצאים: האחד, נוכחותו העזה של ר' יחיאל מיכל בגופי החיבורים, לעומת היעדרות כמעט מוחלטת של שמו משערי הספרים, שבהם נזכרים אישים אחרים, כגון הבעש"ט ור' דב בער ממזריטש, כמוריהם של המחברים, וכן מן ההסכמות שרשמו תלמידיו זה בעבור ספרו של זה. דומה, כי קשר של שתיקה אפף את היחסים בין המורה המובהק לבין תלמידיו, עד כדי העלמה מכוונת של זהותו והחלפתו באישים אחרים. אפשר שטעם הדבר קשור לנדר של סודיות, שמקבלים עליהם בני חבורה משיחית, המחויבים לפרסם את תורתו של מנהיגם בחינת גילוי סתרי תורה למען קירוב הקץ, ובו בזמן הם נדרשים להעלים את שמו, שם קדוש, שהחושף אותו מתחייב בנפשו.

הממצא האחר נוגע לזהות התלמידים: קבוצת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל היא חוט השדרה של החסידות, אשר ממנו או מקרב צאצאיו נוסדו שושלות הצדיקים הראשונות. לא ידוע כמה שנים לאחר מותו של ר' יחיאל מיכל נמשכה פעילותם המשותפת כחבורה, ומתי החל תהליך ההיפרדות וייסוד החצרות הנבדלות. מכל מקום, בשנות השמונים והתשעים של המאה השמונה עשרה, עדיין פעלו כחבורה אחת, בעיקר בכל הנוגע לאיסוף כספים למען חבריהם בארץ ישראל. ייתכן שמאבקי הכוח, שנסבו על השליטה באיסוף הכספים ובחלוקתם והובילו לפילוג בין חברי הקבוצה ברוסיה הלבנה לבין החברים מווהלין-גליציה, שמרכזם בברודי, מסמנים גם את ראשית צמיחתן של חצרות הצדיקים הראשונות. גם ההיסטוריונית רעיה הרן מתארכת את נקודת המפנה בשנים אלה. לשיטתה, 'ה"חצר" החסידית הראשונה, שהיתה בעלת אופי ריכוזי-שושלתי',[1] נוסדה בשנת תקנ"ח (1798), כאשר ר' מרדכי בן ר' נחום מטשרנוביל התחיל להנהיג עדה במקום אביו, שנפטר בשנה זו. נמצא, שהתהליך הטבעי של הזדקנות ופטירת באי החצר המקורית, איפשר את צמיחת שושלות הצדיקים הראשונות. מכל מקום, תקופת מעבר זו טרם נחקרה לעומקה, ועדיין רב הסתום על הנגלה.

לסיום אוסיף, כי שרטוט מלוא היקפה של מסורת זלוטשוב בכתובים הוא משימה כבדה, שאינה מסתיימת עם הדפסתו של ספר. לפיכך כללתי בעיקר את הכתבים אשר שימשו במחקרי, ביניהם נוסחים של ספרות ההנהגות החסידית וחיבורים עצמאיים של מקצת התלמידים. גישה דומה נקטתי בנוגע לתלמידים: מבין הרבים, התמקדתי באלה אשר מובאותיהם מדברי ר' יחיאל מיכל שולבו בספר.

בין האישים שאינם נזכרים, יש למנות את נחום מטשרנוביל ובנו מרדכי, פנחס הורוויץ ואחיו, שמואל שמלקי מניקלסבורג, אלימלך מליז'נסק ואחיו זוסיא מהאניפולי, אהרן לייב מפרמישלאן, צבי אריה לנדא מאליק, וצבי הירש מזידטשוב. קצתם מביאים דברי תורה ששמעו מפי ר' יחיאל מיכל, ואחרים נכללים באסופות תלמידיו. זיקתם לבית זלוטשוב, כמו קשריהם עם תלמידים אחרים, ראויים לבחינה נפרדת. לפיכך, אסופה זו היא ראשית דבר, ולא אחריתו.

חמישה בנים: 'חמשת חומשי תורה'

לר' יחיאל מיכל ולאשתו  יענטא-רעכיל היו חמישה בנים ובת אחת, מרים, שנישאה לר' דוד הלוי מסטעפין. שני הראשונים - ר' יוסף מימפלא ור' יצחק מראדויל  - ידועים כמי שזכו לעליות נשמה ולידיעות מעולמות עליונים, אך רק הבן  הרביעי, משה מזוויהיל, ייסד חצר חסידית.

יחסו של ר' יחיאל מיכל אל בניו ואל המשך השושלת בא לביטוי בדברים, שבנו יצחק הביא משמו:

הבאתי לעולם ה' [חמישה] בנים כנגד ה' [חמישה] חומשי תורה. אחי הק'[דוש] ר' יוסלע מיאמפאלע הבכור, עליו אמר שהוא כחי וראשית אוני והוא לקח פי שנים. ואחי הק'[דוש] ר' וואלף מזבאריז [השלישי] הוא קודש קדשים כנגד תורת כהנים. אחי ר' משה'לי מזוויהיל [הרביעי] כנגד במדבר. אחי ר' מרדכעלע מקרעמניץ [החמישי] כנגד משנה תורה, וקרא אותו משנה למלך. ועלי [יצחק מראדויל, השני] אמר שאני כנגד שמות, וחייך יהיו תמיד בגלות ממקום למקום ובמחלוקת, מצד שבספר שמות היה הגלות מצרים, אבל התורה תהי'[ה] בך מצד שהתורה נתנה בזה הספר.[2]

יוסף מימפלא

ר' יוסף, בכורו של ר' יחיאל מיכל, נולד לפני שנת תק"ך (1760) בעיירה קלאק, בעת שר' יחיאל מיכל כיהן בה כמגיד מישרים, ונפטר בשנת תקע"ב (1812). סיפור לידתו נשמר במסורת, שנאספה בשבחיהבעש"ט. לפי המסופר, שהה ר' יחיאל מיכל בבית הבעש"ט במז'יבוז', בזמן שאשתו ילדה את בנו הבכור יוסף בביתם שבקלאק. הבעש"ט זירז את ר' יחיאל מיכל לחזור לביתו, אך האחרון  סירב. כשנעתר לבסוף, אמר לו הבעש"ט בעת הפרידה: 'לך לביתך לשלום ותמצא את אשתך מקש'[ה] לילד ותמצא שם נשים הרבה, ותוציאם מביתך והלחש לה באזנה מה שלמד אותו [שלימדתי אותך] יהי'[ה] לך בן זכר למז"ט [למזל טוב], וכן הי'[ה]'.[3]

ייתכן, שהלחש אשר הבעש"ט נתן לאשתו של ר' יחיאל מיכל כדי שתלד בשלום, הוליד את יחסו האבהי לרך הנולד. יחס זה בא לביטוי בסיפור שרפת הכתבים, בכללם איגרת הבעש"ט, בקיץ תקמ"א (1781) לפני ביתו של ר' יחיאל מיכל בברודי. ר' יוסף חווה אז עליית נשמה, שבה עמד בפני בית דין של מעלה. נפשו ניצלה בזכות הבעש"ט, שנזדמן לשמים לצורך עניין הספרים 'וביק'[ש] הרב מהב"ד [מהבית דין] שיפטרו את הנער לשלום'.[4] לימים, נוצרו קשרי חיתון בין צאצאי שתי המשפחות: בנו של ר' יוסף מימפלא, ר' יצחק מקאלוס, נשא לאשה את חנה בת ר' ברוך ממז'יבוז', נינתו של הבעש"ט. רישומו של השידוך נשמר בשבחי הבעש"ט בסיפור הפגישה בין המחותנים, שבה העלה ר' יוסף מימפלא זיכרון מן הבעש"ט: 'ולפני הבעש"ט [כמו לפני יעקב אבינו] הולכים ג"כ [גם כן] מלאכים לימינו ושידין [שדים] לשמאלו ולא רצה [הבעש"ט] להשתמש במלאכים מפני שהם קדושים ובשידין מפני שהם שקרנים'.[5]

יחסיו של ר' יוסף מימפלא עם אביו היו מורכבים ביותר: בעת שרפת הכתבים, בקיץ תקמ"א (1781), היה ר' יוסף בן עשרים ואחת שנים לפחות, שהרי נולד לפני מותו של הבעש"ט בשנת תק"ך (1760). אף על פי כן, הוא מכונה בסיפור 'הילד' ו'בנו הקטן'.[6] כינויים אלה מבליטים את הרובד המיסטי של הסיפור, הטומן בחובו עונש לבן על חטאו של האב בגילוי סודות האלוהות.[7]

נסיבות לידתו של ר' יוסף מימפלא יחד עם סיפור שרפת הכתבים מאירים את יחסו הטעון של ר' יחיאל מיכל אל בכורו, שהעמידו כנגד ספר בראשית, באומרו 'שהוא כחי וראשית אוני והוא לקח פי שנים'.[8] הכינוי 'בראשית' רומז לברכת יעקב לראובן בכורו: 'ר?או?ב?ן ב??כ?ר?י א?ת??ה כ??ח?י ו?ר?אש??ית או?נ?י י?ת?ר ש??א?ת ו?י?ת?ר ע?ז: פ??ח?ז כ??מ??י?ם א?ל ת?ו?ת?ר כ??י ע?ל?ית? מ?ש??כ??ב?י א?ב?יך? א?ז ח?ל??ל?ת?? י?צו?ע?י ע?ל?ה' (בראשית, מט, 4-3) לפי המדרש, הביטוי 'כחי וראשית אוני' מלמד כי יעקב לא ראה קרי מימיו[9] וכי ראובן נולד מטיפת הזרע הראשונה שלו. פירוש זה משתלב במסורת החסידית, שלפיה גם ר' יחיאל מיכל לא ראה טיפת קרי מימיו.[10] ואולם ראובן איבד את בכורתו לאחר שחילל את יצוע אביו ושכב עם בלהה, פילגשו של האב.[11] מן הברכה של ר' יחיאל מיכל לבכורו נשקפת הן הטוהרה המינית של האב, והן  החשש הקמאי מפני כוחו של הבכור היורש, המחלל את כבוד אביו. תחושות אלה מזכירות את חששו של האל-האב מפני בנו, המשיח, המתחרה בו. סכנת החיים, שבה הועמד ר' יוסף מימפלא בגלל מעשיו של ר' יחיאל מיכל, מעצימה באופן פרדוקסלי את תחושת הקנאה של האב, מפני שהיא מדגישה את מעמדו המיוחד של הבכור, השייך לאלוהים, ואשר קירבתו לאל קודמת לקירבתו אל אביו וגדולה ממנה.[12] הנכונות של ר' יחיאל מיכל להקריב את בכורו מספקת הסבר מסוים גם במישור ההיסטורי: בתהליך הבחירה של עם ישראל פסח האל על הבכורים והעדיף את הצעירים, יצחק על פני ישמעאל, יעקב על פני עשיו, דוד הצעיר על פני אחיו הבוגרים וכדומה, שכן הבכורים קודש לה', ולכן  אינם יכולים למלא את הייעוד הארצי של אבות האומה - לדאוג להישרדותה.

גם אהבת האב לבכורו מתגלה בסיפור שרפת הכתבים, שהרי ר' יחיאל מיכל הציל את ר' יוסף ממוות, בצוותו שלא לקבור את הבן עד שישוב. אחרי שבית הדין פטרו את הנער לשלום בזכות הבעש"ט, הצטווה ר' יוסף לחזור לביתו: 'ומיד באו שני אנשים ולקחו אותו והלכו עמו עד שמצאו נבלה מוסרחה מוטל על האשפה אמרו לו הכנס בנבלה הזאת ולא רצה בשום אופן זעק וחינן לפניהם והכו אותו שיכנס בע"כ [בעל כרחו] וכשנכנס בנבלה התחיל להזיע'.[13]

יצחק מראדויל, אור יצחק

שנת לידתו של ר' יצחק מראדויל אינה ידועה, ואף שנת פטירתו אינה ודאית - שנת תקפ"ה (1825) או תקצ"ה (1835).[14]· ר' יחיאל מיכל אמר על בנו השני: 'שאני כנגד שמות, וחייך יהיו תמיד בגלות ממקום למקום ובמחלוקת, מצד שבספר שמות היה הגלות מצרים, אבל התורה תהי'[ה] בך מצד שהתורה נתנה בזה הספר',[15] וייתכן, שבאמירה זו הועיד ר' יחיאל מיכל לבנו גורל דומה לשלו. אכן, ר' יצחק מראדויל ניחן בסגנון נבואי, שמקורו בהזדהות העמוקה, שחש עם אביו. מדרושיו עולה, שראה עצמו שליח, המחויב לפרסם את תורתו של האב. נראה כי חש שדבריו ראויים להישמע מכוח סמכותו של ר' יחיאל מיכל: 'אחיי אין אני מגלה לכם כי אני שפל ונבזה ואין אני כדאי לזה, אך הנשמה הקדושה שהמשיך לי אבי הקדוש היא המגלה לכם וד"ל [ודי לחכימא]'.[16]

חיבורו של ר' יצחק מראדויל, אור יצחק, מורכב מדרשות שנאמרו בציבור והועלו על הכתב לאחר מכן. לשונו משמרת את סגנון הדרשה שבעל פה, והיא שזורה פניות אל הקהל: 'אחיי ידידיי',[17] 'אחיי אהוביי כבר אמרתי לכם אבל כעת אבינכם יותר'[18] וכן ביטויים בלשון מדוברת: 'אוי לנו אוי לנו',[19] וכדומה. ר' יצחק מביא בדרושיו סודות שנגלו לו בחלום: 'ואגלה לכם סוד גדול נפלא שגילה לי אבי הקדוש ז"ל בחלום'.[20] וכן הוא מביא דברי תורה שנגלו לו מן השמים: 'אחיי אגלה סוד נפלא שלמדתי ביום אתמול בלילה בגן עדן העליון בחלום'[21]. כמה פעמים הוא משחזר את הדרושים, שדרש בגן עדן, בעליית נשמתו: 'וזה שדרשתי בג"ע [בגן עדן] העליון בעלית נשמתי, על בימה אחת'.[22]

נטייתו של ר' יצחק מראדויל לחוויות שמימיות עוצבה בהשפעת אביו, שממנו למד כיצד לבטל את עצמיותו כדי לזכות בהשראה עליונה, המופיעה בצורה של דיבור אוטומטי, משוחרר מכבלי התודעה המגבילה. מצב זה, שר' יחיאל מיכל קרא לו 'דיבור שכינה', נקרא גם דיבור בלי 'ישוב הדעת':

אחיי אהוביי תאמינו לי באמת שאין אני יודע מה שאני מדבר, שכך צוה לי אבי הק'[דוש] ז"ל בזה"ל [בזה הלשון]: בני זאת תדע שאתה תהי'[ה] דורש ברבים, אבל שלא יעלה על דעתך במחשבה מיושבת שבאיזה ענין או באיזה סגנון אתה רוצה לחדש. אך בהתחלת הדרוש תפתח את פיך בלי שום ישוב הדעת, והשם ית'[ברך] יזמין לך דברים הצורך להזמן. וזו היא כוונתי שאני אומר לכם שאין אני יודע כלום, אך מה שמזמין לי ד' ית'[ברך] בכל שבת בלי שום ישוב הדעת.[23]

התביעה לסמכות רוחנית, שיסודה במתת החסד של ההשראה האלוהית, כמו גם סגנונו האקסטטי של ר' יצחק, מזכירים במידה מסוימת גם את סגנונו של ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין, שהיה מקורב אליו.[24]

אור יצחקהוא מקור ראשון במעלה להכרת מסורת בית זלוטשוב, משום שהוא חושף טפח ויותר מן התורה האזוטרית של ר' יחיאל מיכל. רבקה ש"ץ עמדה על הגרעין המשיחי הטמון בתפיסת השבת של ר' יצחק מראדויל, שהיא מעין גאולה לרגע בתוך העולם הזה. כדבריה: 'השבת היא האבטיפוס של השעה האסכאטולוגית כבר האידנא [עכשיו]… אין ספק שעיקר תורתו של ר' יצחק עמדה על ביטול קיום המצוות בגשמיות, ונראה שהלכה למעשה נתקיימו הדברים אצלו באופן סמלי רק בשבת'.[25]

ר' יצחק מראדויל הלך צעד נוסף וניסח תורה מקיפה, שבמרכזה ניצבת דמות הצדיק כגילום אנושי של השבת. השילוב בין הצדיק לבין השבת חושף את הקשר בין ההיבט האישי בדבריו של ר' יחיאל מיכל לבין תורת הצדיק שלו, שהיא משנה סדורה, בעלת שורשים במסורת הקבלה. באופן זה הניח ר' יצחק מראדויל תשתית עיונית לתיאור דמותו ושליחותו של ר' יחיאל מיכל על פי אמות המידה של תורת הסוד.

תרומתו של ר' יצחק מראדויל לניסוח השיטתי של תורת אביו  ותרומת דרשותיו שבעל פה לעיצוב תורת הצדיק ולמבנה החצר החסידית בשלהי המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה, עדיין לא נחקרו. מחקר מקיף עשוי לסייע להבהרת התהליך של התפתחות החסידות מקבוצה אזוטרית לתנועת המונים, אשר הפכה את הצדיק - המנהיג הכריזמטי - לתואר משפחתי ולתפקיד שושלתי, העובר בירושה.

אור יצחק נדפס לראשונה בשנת תשכ"א (1961) בהוצאת 'אל ההרים', שעל יד מרכז מוסדות חסידות זוויהיל בירושלים. בשער הספר נכתב, שהחיבור נדפס מכתב-יד, שהיה ברשות ר' נחום דובער מסדיגורה, נינו של ר' יצחק מראדויל. ר' נחום דובער היה בנם השני של בלומה רייזל, בתו של ר' דן בן ר' יצחק מראדויל, ושל ר' שלום יוסף מסדיגורה, בנו הבכור של ר' ישראל מרוז'ין. הוא נודע כאספן של כתבי-יד נדירים וספרים עתיקים.[26] ככל הנראה, כתב-היד הגיע לרשותו מגנזיו של ר' ישעיה מושקאט אב בית הדין בפראגא, חתנו של ר' יצחק מראדויל, שגם כתב את ההקדמה לספר.

כיום נמצא כתב-היד של אור יצחק ברשות שושלת צדיקי זוויהיל, שהחלה בבנו הרביעי של ר' יחיאל מיכל. לא ידוע מדוע החליטו חסידי זוויהיל לפרסם את כתב-היד, אך עובדה היא, שהיה גנוז למעלה ממאה ושלושים שנים עד שנדפס. בנוסח הדפוס ניכרות עקבות של צנזורה פנימית, שבאה לידי ביטוי בהשמטות מגוף הטקסט, ועמן הערות כגון, 'חסר כאן בכ"י [בכתב-יד]' וכדומה.[27] הצנזורה מעידה על האופי האזוטרי של מסורת זלוטשוב, שהמחזיקים בה גונזים את סודותיה גם היום.

צבי זאב מזבריז, תפארת צבי זאב

ר' צבי זאב (וולף) מזבריז היה בנו השלישי של ר' יחיאל מיכל. אביו העמידו כנגד ספר ויקרא, השלישי בחומשי התורה: 'וולף מזבאריז הוא קודש קדשים כנגד תורת כהנים'.[28]

ספרו תפארת צבי זאב, שנדפס בלמברג בשנת תרנ"ו (1896), הוא אוסף דרשות. מקצתן נחתמות בראשי התיבות 'בש"ע [בשם עצמי]', ומקצתן 'בש"א [בשם אבי]', כלומר בשם ר' יחיאל מיכל.

משה מזוויהיל

היחיד מבין חמשת בניו של ר' יחיאל מיכל, שייסד חצר חסידית, הוא הבן הרביעי, משה מזוויהיל, שאביו העמידו כנגד ספר במדבר.

אדמו"רי שושלת זוויהיל (משפחת גולדמן), שמרכזה בירושלים, מכונים עד היום 'שומרי ברית קודש', כלומר מי ששומרים על טוהרתו של איבר הברית. כינוי זה הוא זכר למסורת, שלפיה יש ביכולתם של הצדיקים לבית זלוטשוב לתקן את החטאים המיניים של זולתם, כגון הוצאת זרע לבטלה, הנחשב בקבלת האר"י לחטא, שיתוקן בידי המשיח.כינוי האדמו"רים לבית זוויהיל 'שומרי ברית קודש', מרמז אפוא על המעמד המיוחד, מעין מעמדו של המשיח, המיוחס זה למעלה ממאתיים שנים לצאצאי בית זלוטשוב.

האופי האזוטרי והמופנם של חסידי זוויהיל בא לביטוי באורח החיים של העדה בירושלים. זוהי עדה קטנה ומסוגרת, שאינה נוטה להתרחב ולקלוט חסידים חדשים. צאצאי בני היישוב הישן בירושלים מספרים, כי חסידי זוויהיל מצניעים עצמם ואינם מתבלטים בין חצרות החסידים השונות, ואף רואים עצמם נמוכים מכל השאר, באומרם שהם השורש.

מרדכי מקרמניץ

בנו החמישי של ר' יחיאל מיכל, שאביו העמידו כנגד ספר דברים: 'כנגד משנה תורה, וקרא אותו משנה למלך'.[29] התמנה בשנת תקע"ב (1812) לנשיא 'כולל וואהלין למעות ארץ ישראל'.[30] תפקיד זה העניק עוצמה וכוח למחזיק בו, שהיה ממונה על גביית הכספים לבני כולל ווהלין בארץ ישראל ועל סדרי חלוקתם.

ר' מרדכי מקרמניץ היה חותנו של ר' אהרן (השני) מקרלין, מחבר בית אהרן ובעל גניזת סטולין. הלה נישא לחוה, בתו של ר' מרדכי, בשנת תקע"ה (1815).[31] בין תלמידיו של ר' מרדכי יש למנות את ר' מאיר בן אהרן מפרמישלאן. תלמיד נוסף הוא ר' משה אליקום בריעה, בנו של המגיד ר' ישראל מקוזניץ, שאף הספידו.[32]

אברהם חיים מזלוטשוב

ר' אברהם חיים מזלוטשוב[33] היה בנו של ר' גדליה בן ר' בנימין זאב וולף מזולקווא, שניצב לצידו של ר' יהונתן אייבשיץ כאשר הלה הוחרם בחשד לשבתאות נסתרת.[34] ר' גדליה כיהן כאב בית הדין בזלוטשוב בזמנם של ר' נפתלי הרץ סג"ל הורוויץ ור' שמשון מייזלש, סבו של ר' עוזיאל מייזלש. יש לשער, שבימי שהותו בזלוטשוב, התוודעו הוא ובנו אל ר' יחיאל מיכל, שהיה מגיד מישרים בעיירה.

ר' גדליה מזולקווא היה נכדו של ר' מרדכי ר' ליבושס מזולקווא ובן דודו של ר' אפרים זלמן מרגליות. ר' אפרים זלמן (תקכ"א – תקפ"ח, 1828-1760) היה מעשירי ברודי. למרות למדנותו, סרב לכהן ברבנות, התמחה במסחר באלמוגים והחזיק בתי מסחר בברודי ובווינה. בביתו שבברודי הקים בית מדרש והורה בו תורה, והיה גם ממקובלי הקלויז המפורסם שפעל בה. ר' אפרים זלמן מרגליות כתב ספרי הלכה, התכתב עם גדולי הדור והשיב תשובות הלכה למעשה. בין השאר יצא נגד מנהגם של גבירים וראשי קהילה לפטור עצמם ובני משפחתם מתשלום מיסים על ידי הכבדת העול על אחרים. בעניין ספרהצורף לר' העשיל צורף קבע שהוא דברי מינות וכולל רמזים על שבתי צבי.[35] עם זאת, היה בין כותבי ההסכמות לשערי גן עדן, חיבורו של המקובל השבתאי ר' יעקב קופיל ליפשיץ ממזריטש.[36] כמו כן, כתב הקדמות לספרי חסידות, ביניהם אורח לחיים של ר' אברהם חיים מזלוטשוב וברית כהנת עולם לר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, שניהם קרובי משפחתו. 

הדעות לגבי שנת הולדתו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב חלוקות: לדעת מאיר וונדר, שנת תפ"ה (1725), ולדעת יצחק מתתיהו טננבוים, שנת תק"י (1750). ר' אברהם חיים נישא בזיווג ראשון לבתו של ר' פנחס הורוויץ, אב בית דין פרנקפורט ואחיו של ר' שמואל שמלקי מניקלסבורג. ככל הנראה, אשתו הראשונה לא ילדה, והוא נישא בשנית לבתו של ר' ישכר בער מזלוטשוב. גם מזיווג זה לא נולדו ילדים, ור' אברהם חיים אימץ את בנה של אשתו השנייה, אשר הוציא את ספריו לאור. כמו כן, ר' אברהם חיים היה מחותנו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב.

ר' אברהם חיים כיהן כאב בית דין בעיירה זבאריב, וכשחותנו, ר' ישכר בער, עלה לארץ ישראל בשנת תקנ"ה (1795),[37] התמנה במקומו לאב בית הדין בזלוטשוב. יש לציין, כי ר' ישכר בער ור' אברהם חיים כתבו הסכמות למהדורה הראשונה של ליקוטים יקרים, שהודפסה  בלמברג בשנת תקנ"ב (1792)  מתוך כתביו של ר' משולם פייבוש הלר.

ר' אברהם חיים מזלוטשוב הלך לעולמו בשנת תקע"ו (1816). ספרו אורח לחיים נדפס בברדיטשוב בשנת תקע"ז (1817), כשנה לאחר מותו, אך ההסכמות ניתנו עוד בחייו. חמשת כותבי ההסכמות קשורים לבית זלוטשוב:

א. ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המכנה את ר' אברהם חיים 'ידיד נפשי'.[38] השניים מצטטים איש את רעהו גם בחיבוריהם; ר' אברהם חיים כותב 'ושמעתי מהרב הגאון הגדול המפורסים מוהר"ר [מורנו הרב ר'] לוי יצחק זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] אב"ד [אב בית דין] דק"ק [דקהילת קודש] בארדיטשוב'.[39] וכן: 'כי שמעתי ממחו'[תני] הרב הגאון מוהרר לוי יצחק אב"ד דק"ק בארדיטשוב'.[40] בדומה, ר' לוי יצחק מברדיטשוב מביא מדברי 'הרב החסיד מו"ה אברהם חיים נ"י [נרו יאיר] מק"ק זלאטשוב'.[41]

ב. ר' ישראל בן שבתי, 'מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק קאזניץ'.[42]

ג. 'ר' יעקב יצחק בהמנוח מוה' אליעזר הלוי הורוויץ זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] מלאנציט המתגורר בק"ק לובלין'[43] הוא החוזה מלובלין.

ד. 'ר' אברהם יהושע העשיל אב"ד דק"ק אפטא ולע"ע [ולעת עתה] בק"ק מעזבוז'.[44] יש לציין, כי ר' אברהם יהושע השל מאפטא מופיע ברשימת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל במים רבים.[45] יוכבד בתו נישאה לר' דן, בנו של ר' יצחק מראדויל ונכדו של ר' יחיאל מיכל.

ה. ר' מרדכי מקרמניץ, בנו החמישי של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב.

ההקדמה לאורח לחיים נכתבה בידי ר' אפרים זלמן מרגליות מברודי 'ש"ב [שוחט ובודק] של כבוד הרב המחבר זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא]',[46] שהיה גם דודנו מדרגה שנייה.[47] ההקדמה נכתבה לאחר מותו של ר' אברהם חיים, ור' אפרים זלמן מרגליות מזכיר בה כי ר' אברהם חיים היה תלמידם של ר' פנחס הורוויץ ושל אחיו, ר' שמואל שמלקי מניקלסבורג. בהמשך הוא כותב, שר' אברהם חיים היה תלמידם של ר' שמואל שמלקי מניקלסבורג, ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' דב בער, המגיד ממזריטש.[48] לעומת זאת, ר' אפרים זלמן מרגליות אינו מזכיר את ר' יחיאל מיכל כאחד ממוריו של ר' אברהם חיים, אף שבאורח לחיים מצטט ר' אברהם חיים את ר' יחיאל מיכל כמה וכמה פעמים.

ספר נוסף של ר' אברהם חיים מזלוטשוב הוא פירוש למסכת אבות,מסכת אבות עם פרי חיים, שנדפס בלבוב בשנת תרל"ג (1873). ההסכמות לספר זה הועתקו מאורח לחיים, ונוספה להן הסכמה חדשה של האדמו"ר מסדיגורה, ר' אברהם יעקב בנו של ר' ישראל מרוז'ין. גם האדמו"ר מסדיגורה מציין, שר' אברהם חיים היה תלמידו של ר' דב בער ממזריטש, ואינו מזכיר את ר' יחיאל מיכל כלל.

היעדרותו של ר' יחיאל מיכל משערי ספריו של ר' אברהם חיים ומן ההסכמות עומדת בניגוד לגוף החיבורים, שבהם מרבה ר' אברהם חיים לצטט את דבריו של ר' יחיאל מיכל; הוא מכנהו 'בוצינא קדישא'[49] - המאור הקדוש - ומנסח את הציטטות משמו כעדויות שמיעה ממקור ראשון: 'כמו ששמעתי דוגמת זה מפי הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר [מורנו הרב ר'] יחיאל מיכל זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]',[50] 'שמעתי מהרב הקדוש המגיד מו' [רנו] יחיאל מיכל ז"ל'[51] וכן, 'הרב הקדוש המגיד זללה"ה'.[52]

קשה לדעת מדוע נעדר שמו של ר' יחיאל מיכל משערי הספרים ומן ההסכמות, אך ברור שהיעדרות זו מחזקת את הרושם, כאילו ר' אברהם חיים מזלוטשוב היה תלמיד מובהק של ר' דב בער, המגיד ממזריטש. ייתכן כי זו הסיבה שבגינה פירשו מעתיקי כתבי-היד והמוציאים לאור את הציטוטים 'כמו שאמר המגיד זל"הה'[53] או 'הרב הקדוש המגיד זללה"ה',[54] כמתייחסים ל'מגיד' ר' דב בער ממזריטש, והוסיפו את שמו לכינוי 'המגיד' או 'הרב המגיד', החוזר תכופות בכתבי ר' אברהם חיים.

אולם, לפחות במקרה אחד אפשר להוכיח, שהביטוי 'המגיד' מתייחס לר' יחיאל מיכל, ושמו של ר' דב בער נוסף אליו שלא כדין; מדובר בפירוש על הפסוק 'צ?ה?ר ת??ע?ש??ה ל?ת??ב?ה' (בראשית ו,  16) שר' אברהם חיים מביאו כך: 'שמעתי מהרב הקדוש המגיד מו'[רנו] יחיאל מיכל ז"ל ... והנה הרב הקדוש המגיד זללה"ה אמר בשם הבעש"ט זללה"ה'.[55] במקום אחר בחיבור, חזר ר' אברהם חיים על הפירוש: 'ונראה דהנה כתבתי בפ'[רשת] נח פי'[רוש] הפסוק ופתח התבה בצדה תשים כתבתי שם בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מו'[רנו] דוב בער זללה"ה שאמר בשם הבעש"ט זללה"ה'.[56] מהשוואת הנוסח בשני המקומות עולה, שר' אברהם חיים כתב לראשונה בפרשת נח - 'שמעתי מהרב הקדוש המגיד מו'[רנו] יחיאל מיכל ז"ל'. בהמשך הדרוש חזר על תוארו 'הרב הקדוש המגיד' בלי לציין את שמו,  אך מרצף הקריאה עולה בבירור, שהתכוון לאותו מגיד, כלומר לר' יחיאל מיכל. אחר כך, כאשר ביקש להפנות את הקורא אל דבריו בפרשת נח, כתב - ''ונראה דהנה כתבתי בפ'[רשת] נח פי'[רוש] הפסוק ופתח התבה בצדה תשים כתבתי שם בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מו'[רנו] שאמר בשם הבעש"ט זללה"ה'. מישהו הוסיף את המילים 'דוב בער זללה"ה' לביטוי 'מו'[רנו]', והתקבל נוסח שממנו עולה כי 'המגיד' שדרש משם הבעש"ט היה, כביכול, ר' דב בער. ייתכן, שאין זה מקרה יחיד, וכי גם במקומות נוספים 'תוקן' הכתוב באופן שנוצר הרושם, כי ר' אברהם חיים מצטט את ר' דב בער, בעוד 'המגיד' המצוטט הוא, לאמיתו של דבר, ר' יחיאל מיכל.

חיזוק לסברה זו יש דווקא מאותן פעמים, שבהן מתייחס ר' אברהם חיים לר' דב בער. במקומות אלה לא השתמש בכינוי 'מגיד', אלא 'ושמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא [המאור הקדוש]  מוהרר [מורנו הרב ר']  דוב בער זללה"ה,'[57] וכדומה. יתר על כן, ר' אברהם חיים מזלוטשוב הכיר את ר' אברהם, בנו של ר' דב בער ממזריטש, והביא מדבריו בעדות ישירה: 'שמעתי מהרב בוצינא קדישא מוהרר אברהם בן הרב הגדול והקדוש בוצינא קדישא המפורסם מוהרר [מורנו הרב ר'] דוב בער זללה"ה'.[58] ייתכן, שהדרושים משמו של ר' דב בער הגיעו דרך אברהם בנו אל ר' אברהם חיים מזלוטשוב. לעומת זאת, אין ספק שדרושיו של 'המגיד' ר' יחיאל מיכל הגיעו אליו ממקור ראשון.

אברהם יהושע השל מאפטא

ר' אברהם יהושע השל מאפטא וממז'יבוז' היה מתלמידיו המובהקים של ר' יחיאל מיכל. הוא כלול ברשימת תלמידיו במים רבים.[59] בספריו מביא דברים ששמע מפי ר' יחיאל מיכל, כגון: 'ע"פ [על פי] מה ששמעתי מן המ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב'.[60]

בספריו מביא דברים ששמע מפי ר' יחיאל מיכל, כגון: 'ע"פ [על פי] מה ששמעתי מן המ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב'.בספריו מביא דברים ששמע מפי ר' יחיאל מיכל, כגון: 'ע"פ [על פי] מה ששמעתי מן המ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב'.ר' אברהם יהושע השל מאפטא וממז'יבוז' היה מתלמידיו המובהקים של ר' יחיאל מיכל. הוא כלול ברשימת תלמידיו ב. בספריו מביא דברים ששמע מפי ר' יחיאל מיכל, כגון: 'ע"פ [על פי] מה ששמעתי מן המ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב'.

לאחר פטירתו של ר' יוסף מימפלא קיבלו על עצמם ר' אברהם יהושע השל ור' מרדכי מקרמניץ, בנו החמישי של ר' יחיאל מיכל, להיות גזברי ארץ ישראל, האחראים על גביית כספים עבור כולל ווהלין-גליציה שבארץ ישראל.[61] עוד יש לציין, כי יוכבד, בתו של ר' אברהם יהושע השל, נישאה לדן בנו של ר' יצחק מראדוויל.

אליעזר הלוי הורוויץ , נועם מגדים וכבוד התורה

ר' אליעזר בן ר' יעקב הלוי איש הורוויץ היה נצר לר' ישעיה הורוויץ, מחבר שני לוחות הברית. הוא כיהן כאב בית דין בטרנוגרוד.[62] חיבורו נועם מגדים וכבוד התורה הודפס לראשונה בלמברג בשנת תקס"ז (1807). ר' אליעזר נזכר ברשימת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל שבמים רבים.[63] הוא מצטט את ר' יחיאל מיכל ומכנהו 'פה קדוש': 'וכדברי פה קדוש המגיד מוהרי"מ [מורנו הרב ר' יחיאל מיכל] ז"ל'.[64] כמו כן, ציין במפורש את כתביו - 'עם אשר ראינו מכתבי הרב המגיד מוהרי"מ [מורנו הרב ר' יחיאל מיכל] ז"ל',[65] וכן: 'כמו שכתבו משם הגאון הקדוש מוהרי"מ מורנו הרב ר' יחיאל מיכל] ז"ל'.[66] ייתכן, שלפנינו עדות לכך, שחיבורים מסוימים היו ידועים ככתבי ר' יחיאל מיכל, אף שנדפסו תחת שמות של אחרים.

חיבורו של ר' אליעזר הורוויץ, נועם מגדים וכבוד התורה, שזור מובאות מדברי חסידי גליציה. ביניהם, ר' אלימלך מליז'נסק: 'עפ"מ [על פי מה] ששמעתי מפה קדוש הרב מוהר"א [מורנו הרב ר' אלימלך] ז"ל'.[67] אחיו, ר' זוסיא מהאניפולי: 'וכדברי הרב הקדוש מוהר"ר [מורנו הרב ר'] זוסיל ז"ל'.[68] ר' משולם פייבוש הלר: 'והרב הקדוש מוהר"ר [מורנו הרב ר'] משולם נ"י [נרו יאיר] אמר'.[69] ור' יעקב יצחק, החוזה מלובלין: 'והנה שמעתי מהרב החסיד הקדוש בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מוהר"ר יצחק הלוי הורוויץ נ"י'.[70]

מספרו של ר' אליעזר עולה, כי לא שמע תורה מפי הבעש"ט, אלא הגיעה אליו מסורת בעל פה, ור' אליעזר השלימה ממקורות כתובים. הדבר ניכר מדרך הציטוט של דברי הבעש"ט: 'משמי'[ה] דאור ישראל בעש"ט מוהר"י [מורנו הרב ר' ישראל] ז"ל וכמדומה שכבר נזכר גם בספרים בעניין חידושי תורה'.[71] כמו כן, הוא לא שמע תורה מפי ר' דב בער ממזריטש, אלא ציטט מה ששמע משמו: 'והנה משמי'[ה] דבוצינא קדישא [המאור הקדוש] מוהרד"ב [מורנו הרב ר' דב בער] ז"ל מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] מעזריטש שמענו לפרש'.[72] יש לציין, שהמובאות ממגיד דבריוליעקב מלוות על פי רוב בהערה כגון: 'ועיין מזה בספר מגד"ל [מגיד דבריו ליעקב] הנדפס ע"ש [על שם] בוצינא קדישא מוהרר [מורנו הרב ר'] ד"ב [דב בער] ז"ל'.[73] עם זאת, לא ברור למה התכוון ר' אליעזר כאשר הוסיף 'הנדפס על שמו' בהזכירו את מגיד דבריו ליעקב.

בנימין מזלאזיץ

ר' בנימין מזלאזיץ נולד בשנת ת"פ (1720) או ת"ק (1740).[74] הוא הלך לעולמו בשנת תקנ"ב (1792), כפי שעולה מן ההסכמות לספרו  אהבת דודים, שהודפס  בלמברג בשנת תקנ"ג (1793) בשנה שלאחר פטירתו.

ספריו החשובים:

אהבת דודים - הספר החל להיכתב עוד בחיי ר' יעקב יוסף מפולנאה, הנזכר בו בברכת החיים: 'ושמעתי אומרים בשם הרב הישיש איש אלקי מו'[רנו] יוסף א"ב [אב בית דין] דק"ק [דקהילת קודש] פולנאי'.[75] הספר יצא לאור זמן קצר לאחר מותו של ר' בנימין בידי בנו, ר' אשר זעליג. רושמי ההסכמות הם תלמידיו המובהקים של ר' יחיאל מיכל: ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שהתגורר אז בלבוב; 'ר' ישכר בעריש מגזע צבי אב"ד דק"ק זלאטשוב' שעלה שנתיים אחר כך לארץ ישראל; ור' אליעזר הלוי איש הורוויץ, המעיד כי היה מקורב ביותר לר' בנימין מזלאזיץ, 'ובהיותו בחיים חיותו היתה נפשי קשורה בנפשו ממש'.[76]

חלקת בנימין - פירוש על ההגדה של פסח, שהודפס בלבוב בשנת תקנ"ד (1794).

אמתחת בנימין - יצא לאור במינקוביץ בשנת תקנ"ו (1796). אנקדוטה מעניינת בהקשר זה מביא הסופר ש"י עגנון: דודו, עזריאל יעקב, שחי בעיירה זלאזיץ, אמר לו: 'יש לך יותר חסידים מאשר לרבי מטשורטקוב, כנראה כיוון שהנך נכדו של האמתחת בנימין ז"ל. חבל, עם ראש כשלך יכולת להיות רב גדול'.[77]

תורי זהב- הודפס במאהלוב בשנת תקע"ו (1816). לדעת רבקה ש"ץ, החיבור החל להיכתב בשנת תקכ"ח (1768).[78] מכאן, שר' בנימין היה אחד היוצרים הראשונים בחסידות שלא הסתפק בהעתקת כתבי-יד של דרושים והנהגות, אלא העלה על הכתב דרושים משלו כבר בשלהי שנות השישים של המאה השמונה עשרה. כמו כן, הספיק לערוך לדפוס את תורי זהב ואף קיבל הסכמות לספר בשנים תקמ"ד--תקמ"ה (1785-1784). 

בהיסטוריוגרפיה החסידית סדר הדורות החדש מתואר ר' בנימין מזלאזיץ כמי שלמד מפי הבעש"ט ומפי ר' דב בער ממזריטש: 'הרב מה' [מורנו הרב] בנימין קדוש עליון מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק זאלזיץ... והוא מביא בספרו כמה חידושי תורה ששמע בעצמו מהבעש"ט ז"ל ומהמגיד הקדוש דמעזריטש ז"ל'.[79] לקביעה, שר' בנימין שמע בעצמו מהבעש"ט, אין הוכחה חד-משמעית בחיבוריו, וייתכן שנקבעה בהשראת ההסכמות לספריו. זאת, כיוון שר' בנימין הביא מן הבעש"ט בלשון: 'ע"פ [על פי] ששמעתי מרבינו הקדוש הריב"ש [ר' ישראל בעל שם] ז"ל'.[80] קשה לדעת אם התכוון לכך ששמע את הדברים מפי הבעש"ט, או שניזון ממסורת משמו של הבעש"ט שהגיעה אליו דרך מורה אחר.

הספק גדל בנוגע לר' דב בער, המגיד ממזריטש, שר' בנימין הביא כמה עניינים משמו, אך לא מפיו: 'ופירש החסיד הרב המובהק איש אלקי מ'[ורנו] דוב בער זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] מק"ק [מקהילת קודש] מזיריטש';[81] 'ע"פ [על פי] ששמעתי אומרים בשם הוותיק וחסיד מהו' דובער מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק מאזריטש',[82] וכדומה. גרשם שלום ציין על הכריכה של אהבת דודים, בעותק שבאוסף שלום, כי ר' בנימין מזכיר את 'הרב דובער ממזריטש לא כרבו!'. הערתו קולעת לשורשם של דברים, לאמור: ר' בנימין לא ראה בר' דב בער ממזריטש את מורו המובהק.

תופעה דומה חוזרת גם בנוגע לר' מנחם מנדל מפרמישלאן, בן דורו של הבעש"ט, שנחשב אף הוא לאחד מאבות החסידות. ר' בנימין הביא דרושים בלשון: 'ע"פ [על פי] ששמעתי משם החסיד המובהק מוה' מנחם מענדיל מפרימישלאן'.[83] ספק, אם ר' בנימין אכן למד מפי ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, וסביר יותר להניח שהגיעו אליו מסורות משמו.[84]

היחיד מבין אבות החסידות, אשר ר' בנימין מצטט מפיו ממש ומכנהו בתואר 'מורי', הוא ר' יחיאל מיכל. ר' בנימין מביא את דבריו בלשון: 'ושמעתי ממורי הותיק וחסיד איש אלקי מ'[ורנו] יחיאל מיכל מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] קאלק ע"ה [עליו השלום] ז"ל'.[85] ר' בנימין שמע תורה מפי ר' יחיאל מיכל בהיות האחרון מגיד מישרים בקלאק, והדבר היה בסביבות שנת תק"ך (1760), שבה עדיין ישב  ר' יחיאל מיכל בקלאק.[86] מכאן, שר' בנימין היה מתלמידיו הראשונים של ר' יחיאל מיכל, ואין להוציא מכלל אפשרות שהמסורות שהביא בשם הבעש"ט, ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ור' דב בער ממזריטש, הגיעו אליו דרך ר' יחיאל מיכל, מורו המובהק.

ברם, איש מרושמי ההסכמות לאהבת דודים לא ציין את הקירבה המיוחדת של ר' בנימין מזלאזיץ אל ר' יחיאל מיכל, אף שהמסכימים - ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ר' ישכר בער מזלוטשוב ור' אליעזר הורוויץ - נמנו גם הם עם תלמידיו של ר' יחיאל מיכל. לעומת זאת, אישים כמו הבעש"ט ור' דב בער ממזריטש, שספק אם ר' בנימין למד מפיהם, מוגדרים בידי כותבי ההסכמות כמוריו המובהקים. התעלמות כזו נחשפת גם בהסכמות לספרים של אישים נוספים, כגון ר' אברהם חיים מזלוטשוב ור' זאב וולף מז'יטומיר, והיא אומרת דרשני; אין להניח, שחבריו של ר' בנימין מזלאזיץ לא ידעו מי היה המורה המשותף שלהם.

עם זאת, ר' בנימין מזלאזיץ נזכר ברשימת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל במים רבים.[87] גם בדור האחרון היו שציינו כי ר' יחיאל מיכל היה מורו המובהק: בנימין מינץ, במהדורת שבחי הבעש"ט שהוציא,[88] ויונתן זאב לנדאו, שבהקדמתו לתורי זהב מציין כי ר' בנימין מזלאזיץ כינה רק את המגיד מזלוטשוב בתואר 'מורי'.[89]

זאב וולף מז'יטומיר, אור המאיר

שנת הולדתו של ר' זאב וולף מז'יטומיר אינה ידועה, אך ידוע שנפטר לפני שנת תקנ"ח (1798): בהסכמה שהעניק ר' לוי יצחק מברדיטשוב לאורהמאיר, שהודפס בקוריץ בשנת תקנ"ח (1798), נזכר המחבר בברכת המתים.[90]

'וואלף זיטאמיר' נכלל ברשימת 'שבר פושעים' של פעילי החסידות, שחיבר ר' דוד מקוב.[91] מידע עליו מצוי במקורות העוסקים בר' פנחס מקוריץ ובמחלוקתו עם 'המגיד', שאסף אברהם יהושע  השל. בכתבי-יד אלה מובאים סיפורים רבים על ר' זאב וולף מז'יטומיר, שאחד מהם לקוח מרשימותיו של ר' שלמה, בנו של ר' אברהם יעקב, האדמו"ר מסדיגורה. לפי מסורת זו, לר' זאב וולף מז'יטומיר היה 'חבר אחד שהיה צדיק גדול שנפטר בימי עלומיו'.[92] כאשר חזרו השניים מבית 'המגיד', ירדו מן העגלה והחלו לחזור על דברי רבם בהשתקעות כה גדולה, עד ששכחו להתפלל מנחה, מעריב ואף שחרית. השל, שהדפיס את הסיפור, ציין כי מטעמים מסוימים אין זה סביר, שהחבר היה ר' יחיאל מיכל המגיד מזלוטשוב, אף ששמו נזכר בסיפור קודם. אולם, אם מדובר במסורת מהימנה ולא בסיפור שבחים, נראה כי ר' מיכל לא היה החבר אלא 'המגיד' שממנו חזרו השניים, ואילו החבר שנפטר בימי עלומיו יכול להיות ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, שהלך לעולמו בגיל שלושים וחמש, ור' זאב וולף מז'יטומיר נשא את אלמנתו לאשה.[93]

במסורת החסידית מוצג ר' זאב וולף כ'קדוש ונורא מאד' - 'הרב מה' [מורנו הרב] וואלף מזיטאמיר ז"ל, קדוש ונורא מאד. בעהמ"ח [בעל המחבר] אור המאור [צריך להיות – המאיר] חיבור קדוש ונפלא מאוד להלהיב לבב ב"י [בני ישראל] לעבודתו ית"ש [יתברך שמו]'.[94]

אור המאיר נדפס לראשונה בקוריץ בשנת תקנ"ח (1798) בשתי מהדורות שונות, הנבדלות זו מזו בצורת השער ובמספור הדפים.[95] המוציא לאור היה ר' דב בער מסלאוויטא, שקיבל את הסכמת בניו של ר' זאב וולף להדפיס את חיבורו של אביהם. החיבור נדפס זמן קצר לאחר פטירת המחבר ולא עבר, ככל הנראה, עריכה או צנזורה בידי המוציא לאור.

ר' לוי יצחק מברדיטשוב העניק לאור המאיר הסכמה ארוכה ומפורטת וכלל בה פרט לא שכיח, שבו העיד כי ר' זאב וולף זכה להופעת רוח הקודש בבית מדרשו: 'הרב הצדיק איש אלהים המנוח המפורסם מו'[רנו] זאב וואלף זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] אשר באורו נראה אור לישרים לארץ ולדרים. אשר כבר נודע בעודו בחיים חיותו של הצדיק המנוח ז"ל הופיע רוה"ק [רוח הקודש] בבית מדרשו, מדרש לפרושים'.[96]

לעומת ההסכמה הנלהבת שכתב ר' לוי יצחק מברדיטשוב, הוגה חסידי בן הדור שאחריו הסתייג מן הספר; ר' יצחק יהודה יחיאל ספרין  מקאמארנא טען, שאור המאירנכתב בידי 'איזה שוחט', שהיה איש פשוט ולא כיוון לדעתו של ר' זאב וולף מז'יטומיר.[97] החוקר ישעיה תשבי הוכיח, שהשוחט הוא ר' אליעזר מז'יטומיר, תלמידו של ר' זאב וולף ומחבר פרקי הנאזר, הכולל הלכות שחיטה על דרך הסוד. תשבי הזכיר הסתייגויות נוספות מן הספר, ביניהן משמו של ר' אהרן הלוי מסטרסוליא, שהיה תלמידו של מייסד חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי.[98] יש לציין, שעניין כתיבת הספר בידי תלמיד לא נזכר בהסכמתו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שלא פיקפק כלל בכך שר' זאב וולף, שזכה להופעת רוח הקודש בבית מדרשו, הוא המחבר.

טעם ההסתייגויות מן הספר בדורות המאוחרים יותר של החסידות, וכן  הניסיון לטעון שלא חובר בידי ר' זאב וולף אלא בידי תלמיד שאינו ראוי, מתבררת כאשר בוחנים את מגמת הספר ואת תוכנו: לדעת ישעיה תשבי, אור המאיר הוא '"תיקוני"-משיחי מתחילתו ועד סופו, ללא שום הסוואה או סייגים'.[99] תשבי ציין בעיקר קבוצה בולטת של תיקונים, כגון 'תיקון קומת השכינה', 'בנין קומת השכינה', שהם התיקונים הנדרשים ל'ענין ביאת הגואל'. משום כך ראה באור המאיר דוגמה מובהקת וקיצונית לקיומה של מגמה משיחית בחסידות, הנשענת על תורת העלאת הניצוצות לשם תיקון הרע וגאולתו .

בירור מקורה של הנטייה המשיחית באורהמאיר קשור בשאלה, מי היו רבותיו של ר' זאב וולף מז'יטומיר. בסדר הדורות החדש נאמר רק, שר' זאב וולף שמע דברים מפי הבעש"ט ממש.[100] לעומת זאת, עיון באור המאיר מעלה, כי ר' זאב וולף הביא דברי תורה בשם הבעש"ט. עם זאת, ספק אם ר' זאב וולף מז'יטומיר שמע את הדברים מפי הבעש"ט עצמו, שכן הוא נוקט בלשון: 'וכך שמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה',[101] וכדומה.

אליעזר שטיינמן סבר, שר' זאב וולף 'היה תלמיד המגיד [ממזריטש] ור' יחיאל מיכל היה רבו השני'.[102] ר' נתן נטע מקאלביעל לא הביאו ברשימת תלמידי ר' יחיאל מיכל, ויצחק מתתיהו טננבוים הזכירו בקצרה בין 'באי היכלו' של ר' יחיאל מיכל, שלא היו תלמידיו המובהקים.[103] אפילו ישעיה תשבי, שהקדיש לר' זאב וולף מקום נכבד במחקרו על המשיחיות בחסידות, הניח כמובן מאליו, שר' זאב וולף היה תלמידו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש, ולא פיקפק בכך שאור המאירמשתייך לספרי החסידות מבית מדרשו. קביעה זו ודומותיה התבססו, ככל הנראה, על ההנחה, ש'הרב המגיד', הנזכר באור המאיר עשרות פעמים, הוא ר' דב בער ממזריטש.

ברם להנחה זו אין הוכחה מן החיבור עצמו. בעמוד הראשון ובעשרות מקומות בגוף הספר מובאים דברי 'המגיד זללה"ה', 'הרב הגדול המגיד זללה"ה'[104] וכדומה, מבלי שנזכר בהם שמו של ר' דב בער אפילו פעם אחת. לעומת זאת, ר' יחיאל מיכל נזכר הן בשמו והן בכינוי 'המגיד' ור' זאב וולף מביא את דבריו בעדות של שמיעה ישירה: 'ופעם אחד שמעתי את הרב ר' מיכל מגיד דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב שדרש ברבים ואמר לכם בבקשה לשמוע לדברי… ופעם אחד שמעתי שאמר לנו המגיד זללה"ה בפירוש אני אלמוד אתכם אופן היותר [טוב] איך לומר תורה בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו ולא הוא המדבר בעצמו'.[105] כאשר קוראים את הכתוב ברצף, אין ספק שמדובר באותו מגיד, וכי 'המגיד זללה"ה' הוא 'הרב ר' מיכל מגיד דק"ק זלאטשוב' הנזכר בראשית הציטוט. לפיכך יש להניח, שגם בשאר המקומות באורהמאירשבהם נזכר 'המגיד', הכוונה לר' יחיאל מיכל.

לאור זאת, אפשר לפרש מסורת מקוריץ, לפיה ביקש ר' זאב וולף מז'יטומיר להדפיס את אור המאיר בבית הדפוס של ר' משה שפירא, בנו של ר' פנחס מקוריץ. הלה עיין בכתב-היד של החיבור כל הלילה וסירב להוציאו לאור, באמרו: 'אנו יודעים שלמדתם יותר מפי אבא מאשר מפי המגיד, ואת המגיד אתם מזכירים הרבה פעמים ושם אבא לא נזכר בכל הספר'.[106] אם מדובר במגיד ר' דב בער ממזריטש, הרי שסיפורזה בלתי מובן לחלוטין, מכיוון שהלה אינו נזכר באור המאיר. לפיכך, ייתכן כי גם בסיפור זה משתקפת העובדה, ש'המגיד' סתם בכתבי-היד של מסורת קוריץ הוא ר' יחיאל מיכל.

תופעה נוספת הראויה לעיון, היא דרכו של ר' זאב וולף להסוות את שמו של ר' יחיאל מיכל בכינויים שונים: באחד המקומות מכונה ר' יחיאל מיכל 'חכם הדור', והדרוש שדרש עטוף בדגם של  'מעשה שהיה' - מעין דו-שיח בין הבעש"ט לבין 'חכם הדור'. דגם זה של דו-שיח משוחזר, שעיקרו פולמוס בין הבעש"ט לבין דמות אנונימית, חוזר פעם נוספת באור המאיר. גם במקרה זה, הפולמוס מוצג כעניין הנוגע למעשי הבעש"ט, שדחה מנהגי חסידות ופרישות ואמר:

כי הנה עינינו רואות אשר יש לך אדם שעושה סגופים ומקואות ומרבה בתורה ותפלה ועיקר כוונתו ומגמתו להשיג רו"הק [רוח הקודש] או גילוי אליהו וכדומה וכאשר שמעתי בימי הבעש"ט זללה"ה היה איש אחד כזה שעשה סגופי'[ם] והלך למקוה שישיג רו"הק ואמר הבעש"ט זללה"ה בזה הלשון אשר בעולם התמורו'[ת] משחקי'[ם] עליו והאמת כן הוא כי מה לאדם לרדוף אחר זאת ולבו חסור העיקר דביקות אל שזהו תכלית העבודה.[107]

לעומת זאת, בספרות ההנהגות החסידית נזקפות ההארות שהבעש"ט זכה להן דווקא לזכות המקווה והטבילה.[108] ההנחה, שספרות ההנהגות החסידית נכתבה בבית מדרשו של ר' יחיאל מיכל, יכולה להאיר את דברי ר' זאב וולף על 'איש אחד כזה שעשה סגופי'[ם] והלך למקוה שישיג רוה"ק [רוח הקודש]' כמכוונים לר' יחיאל מיכל.

לסיכום ייאמר, כי העובדה שר' יחיאל מיכל הוא 'המגיד' באור המאיר מחזקת את הבחנתו של ישעיה תשבי בכל הנוגע לתפיסה המשיחית של ר' זאב וולף מז'יטומיר וקושרת אותה לתורתו המשיחית של ר' יחיאל מיכל. עם זאת, חקר אור המאיר עדיין בראשיתו, וגם השאלה, מדוע הוסווה שמו של ר' יחיאל מיכל בכמה מקומות בחיבור, נותרה פתוחה.

חיים טירר מטשרנוביץ

ר' חיים טירר נולד סמוך לעיירה בוטשאטש שבגליציה.[109] הוא כיהן כרבה? של טשרנוביץ וכרב הגליל של בוקובינה. בעקבות פעילותו הציבורית להגנה על יהודי גליציה שהיגרו לבוקובינה, הרחיקוהו השלטונות האוסטריים מן הכהונה. בשנת תקע"ד (1814) עלה לארץ ישראל, ונפטר בצפת שנים מועטות לאחר עלייתו.

לפני עלייתו הוציא ר' חיים טירר לאור את הספר סידורו של שבת, הכולל דרשות על מצוות השבת וקדושתה כדרך לתיקון העולמות. אחת הדרשות מגינה על המנהג לומר לפני עשיית כל מצווה 'לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו'. היתה זו תגובה למתקפה של ר' יחזקאל לנדא, מחבר הנודע ביהודה, על החסידים שאימצו מנהג זה.

ר' חיים טירר נודע כרב וכדרשן, איש הלכה ומקובל. מספריו עולה נימה משיחית, שייתכן כי מצאה ביטוי מעשי בעלייתו לארץ ישראל. הוא נכלל ברשימת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל במים רבים,[110] והביא מדבריו בעדות ישירה: 'שמעתי מפה קדוש אדומ"ר [אדוני מורי רבי] הרב החסיד האלהי המפורסם קדוש עליון מוהר"ר [מורנו הרב ר'] יחיאל מיכל זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] זי"ע [זכרו יגן עלינו] ועל כל ישראל'.[111] בספריו סידורו של שבת ובאר מים חיים הרבה להזכיר דברי תורה, ששמע מפי ר' יחיאל מיכל, וכינהו בכינויים מפליגים: 'מה ששמעתי בעין [בענין] זה מפי אדומ"ר הרב הקדוש איש אלהים מופת הדור ופלאו מוהר"ר יחיאל מיכל זצוק"ל זי"ע ועכ"י [זכרונו יגן עלינו ועל כל ישראל] מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב'.[112] ר' מרדכי מקרמניץ, צעיר בניו של ר' יחיאל מיכל, שסייע להוציא לאור את באר מים חיים, כתב בהסכמתו: 'וביותר מה שראיתי וידעתי מנועם עריבות חיבת ידידות מכבוד אבי אדומ"ר הרב הקדוש החסיד המפורסם לכל באי עולם, מוה"ר יחיאל מיכל זללה"ה אליו שחבבו ביותר ויותר כבבת עינו היה אצלו ואהבת עולם אהבו קבלתי עלי עול הטורח הזה'.[113]

יעקב יצחק הלוי הורוויץ, 'החוזה' מלובלין

ר' יעקב יצחק בן ר' אברהם אליעזר הלוי הורוויץ, ממשפחת השל"ה, ידוע בכינוי 'החוזה מלובלין'. מעמד רם נודע לו בקרב חסידי גליציה ופולין, ואישיותו הכריזמטית משכה רבים. כינויו 'החוזה' מלמד על הטבע האקסטטי של גילויו, שנטבעו בחותם של השראה עליונה.[114]

ר' יעקב יצחק נולד בשנת תק"ה (1745) או בשנת תק"ז (1747) בלוקוב, הסמוכה לטרנוגרוד שבמחוז לובלין. משלהי שנות השבעים של המאה השמונה עשרה ואילך ישב בליז'נסק ובלנצוט; החוקרת רחל אליאור עמדה על כך, ששני ספריו העיקריים,זאת זכרון וזכרון זאת, נתחברו בשנות ישיבתו בלנצוט.[115] 'איציק לנצוט' כלול ברשימת צדיקי החסידות המוחרמים ב'שבר פושעים'[116] וייתכן כי יש ברשימה הד לפעילותו שם. עם זאת, עיקר פרסומו בא לו בשנות ישיבתו בלובלין, שבה הלך לעולמו בשנת תקע"ה (1815).

החוזה מלובלין היה תלמידו של ר' יחיאל מיכל, והדבר משתקף בבירור מכתביו, שבהם מכונה ר' יחיאל מיכל בכינוי 'מורי'. החוזה החל לכתוב בשנת תקל"ח (1778), כבר בחייו של ר' יחיאל מיכל: 'כי הנה שמעתי מהרב המגיד מזלאטשוב שיחיה'.[117] דברים אחרים נכתבו לאחר מותו של ר' יחיאל מיכל: 'כמו ששמעתי ממורי הרב המגיד מזלאטשוב ז"ל'.[118] החוזה מלובלין נזכר גם בחיבורו של ר' יצחק מראדויל, בנו של ר' יחיאל מיכל, המביא 'מעשה שהי'[ה] אצל הרב הקדוש ר' איציקיל ז"ל בעיר לובלין'.[119] כמו כן, הוא כלול ברשימת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל במיםרבים.[120] לעומת זאת, ברשימה על תולדות חייו בזכרון זאת[121] לא נזכר כלל שמו של ר' יחיאל מיכל כאחד ממוריו, אף שר' יעקב יצחק מעיד על כך במפורש בספריו. אפשר, שהיעדרותו של ר' יחיאל מיכל נובעת מאופיה ההגיוגרפי של הרשימה, הלוקה בהיעדר ביקורת היסטורית וטקסטואלית, ומשתקפים ממנה דפוסי ספרות השבחים המאוחרת, עד שספק אם אפשר לראות בה מקור היסטורי מהימן. 

אחת המסורות החשובות משם ר' יחיאל מיכל, המובאת בכתבי החוזה מלובלין, עוסקת בהזכרת שמות בעת התפילה. לפי מסורת זו, שמו של אדם מכיל את נשמתו, ובהזכרתו יכול המתפלל להעניק לאותו אדם כוח וחיות: 'כי הנה שמעתי מהרב המגיד מזלאטשוב שיחיה ששם כל אדם הוא לבוש לחיות שלו ע"כ [על כן] כשמתפללין על אדם בכל מקום והוא במקום אחר אינו מזכירים כ"א [כי אם] שמו ברפואה ע"י [על ידי] אותם אותיות של הרפואה הם הלבוש של אור הרפואה ממשיכים הרפואה להאדם ובא לו חיות חדש לתוך שמו'.[122]

מיד אחרי הציטוט מביא החוזה מלובלין את תורת התקשרות הנשמות לנשמת הצדיק: 'כי תהיה אתה הברכה כמו שפירשנו על זכר צדיק לברכה תיכף שמזכירו [את הצדיק] וחושב שמו ומתדבק בו נתברך מהבוב"ה [מהברוך וברוך הוא] כי הצדיק הוא כמו צינור להמשיך שפע מאתו ית'[ברך] ע"י [על ידו] תמיד'.[123]

מדבריו של החוזה מלובלין עולה שיש להזכיר את שם הצדיק ולחשוב על שמו כדי לקבל דרכו כוח וחיות, שכן הצדיק הוא צינור המעביר את השפע האלוהי לחסידיו. פירוש זה בא אחרי הציטוט מדברי ר' יחיאל מיכל, וברור, שיש קשר בין דברי הרב לבין פירושו של התלמיד. ר' יחיאל מיכל תיאר את תפקידו של הצדיק המזכיר בתפילתו את שמות חסידיו, והחוזה תיאר את פעולתו של החסיד, המזכיר את שם הצדיק ומתקשר עמו בתפילתו. נמצא, ששניהם מתכוונים להזכרת השם לצורך התקשרות הנשמות בעת התפילה, ודבריהם משלימים אלה את אלה. עוד יש לציין, כי ר' יחיאל מיכל מצוטט בברכת החיים, ומכאן, שהדברים נכתבו עוד בחייו, וממילא סמוך לחג השבועות תקל"ז (1777) שבו הסכימו ר' יחיאל מיכל ובני חבורתו על אופן ההתקשרות ביניהם. אמנם, המובאה מדברי ר' יחיאל מיכל נוסחה בצורה של אמירה כללית, שהממד האישי נעדר ממנה, אך ממד זה שב ועולה במילים 'כי תהיה אתה הברכה', המדבר בשמו של הצדיק.

מסורת נוספת, שר' יעקב יצחק מביא בשם רבו - 'וכן שמעתי מרבי שיחי'[ה]' - עוסקת בדמות הצדיק, שגם בימי חול נקרא 'שבת'.[124] זיהוי הצדיק עם השבת מופיע גם בהספד, שנשא ר' עוזיאל מייזלש על ר' יחיאל מיכל: 'וידוע שגם הת"ח [התלמידי חכמים] והצדיקים שבדור קרואים שבת וממילא גם המה כנשמה לנו הבינונים, וכמו שהנשמה מחי'[ה] הגוף כן הת"ח והצדיקים שבדור מחיים את הדור'.[125] יתר על כן, זיהוי הצדיק עם השבת הפך ללבה של תורת הצדיק בכתבי ר' יצחק מראדויל, בנו של ר' יחיאל מיכל. לפיכך, אפשר שהביטוי 'רבי שיחי'[ה]' מכו?ון גם במקרה זה לר' יחיאל מיכל, ונמצא שהוא מכונה בכתבי יעקב יצחק, החוזה מלובלין גם בתואר 'רבי' סתם.[126]

 

יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, בנו אברהם ומחותנו ר' שלמה לוצקיר

ר' יצחק אייזיק הכהן בן יואל היה נצר לשתי משפחות מיוחסות של תלמידי חכמים: לר' נפתלי כ"ץ [כהן צדק] מחבר סמיכת חכמים, שהיה רב בערים פוזנא ופרנקפורט שבגרמניה, ואחר כך רב בלובלין ובאוסטרהא, ובשנת תע"ט (1719) נפטר בקושטא, בדרכו לארץ ישראל; ולר' שמואל  שמעלקא ז"ק [זרע קודש], מצאצאי המהר"ל מפראג, שכיהן בוועד ארבע ארצות בסביבות שנת ת"ל (1670). ר' שמואל שמעלקא היה הרב הראשון שהתמנה באוסטרהא לאחר החורבן שהתחולל בקהילה בימי מרד חמילניצקי ופרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648). בפרעות אלה נהרסה הישיבה הגדולה באוסטרהא, ור' שמואל שמעלקא החליט לייסד קלויז במקום שבו עמדה. הוא מינה את חתנו, ר' נפתלי כ"ץ, בעל בתו אסתר שיינדיל, לעמוד בראש הקלויז, וקבע כי תפקיד זה שמור לעולם לצאצאיו.[127]

ר' יצחק אייזיק הכהן נולד בשנת תקי"ג (1753). הוא נחשב מילדותו לעילוי. בשנת תקכ"ו (1766), בהיותו בן שלוש עשרה, נשא לאשה את בתו של ר' צבי הירש מרגליות, רב העיירה מזריטש,[128] ושנה אחר כך, בגיל ארבע עשרה, התמנה לאב בית הדין בקוריץ. באותו זמן בערך התמנה גם לראש הקלויז של אוסטרהא, שנוסד על ידי משפחתו. הוא המשיך לשבת בקוריץ, אך התחייב להגיע לאוסטרהא שלוש פעמים בשנה כדי לדרוש ולשפוט. ר' יצחק אייזיק נפטר בשנת תקמ"ח (1788), בן שלושים וחמש. לאחר מותו, נישאה אלמנתו לר' זאב וולף מז'יטומיר.[129]

ספרו של ר' יצחק אייזיק ברית כהנת עולם הודפס לראשונה בלבוב בשנת תקנ"ו (1796), עם הקדמה מאת אחיו, ר' משלם הכהן, אב בית הדין בלבוב. למהדורה השנייה, שהודפסה בשנת תר"ח (1848), נוספה הקדמה מאת ר' אפרים זלמן מרגליות מברודי, קרוב משפחה של ר' צבי הירש מרגליות, חותנו של ר' יצחק אייזיק.

המסורת החסידית מונה את ר' יצחק אייזיק הכהן עם תלמידיו המובהקים של ר' יחיאל מיכל: 'הרב מה' [מורנו הרב] יצחק אייזיק ז"ל מקארץ - הגאון הגדול שבכהונה, המקובל האלקי, תלמיד המגיד הקדוש דמעזריטש ותלמיד מובהק של הקדוש מוהר"ר [מורנו הרב ר'] יחיאל מיכל ז"ל מזלאטשוב. בעהמ"ח [בעל המחבר] ס'[פר] ברית כהונת עולם דרושים בקבלה עמוק עמוק'.[130]

קירבתו של ר' יצחק אייזיק הכהן אל ר' יחיאל מיכל מתאשרת מן המקורות, העוסקים במחלוקת בעניין בית השחיטה בקוריץ. במחלוקת שפרצה כנראה בשנת תקל"ב (1772) התעמתו ר' פנחס שפירא ובנו משה, שהיה בעל החזקה על מיסי השחיטה בקוריץ, עם המגיד ר' יחיאל מיכל ותלמידיו על סדרי השחיטה במקום. בהשפעת מעמדו האיתן של ר' יצחק אייזיק בקוריץ ועמדתו לצד ר' יחיאל מיכל בפרשה, נאלץ ר' פנחס לעזוב את קוריץ ולהשתקע באוסטרהא.[131]

בתוך סיפור המחלוקת בקוריץ טמון גם סיפור התקרבותו של ר' יצחק אייזיק הכהן אל ר' יחיאל מיכל ואל תלמידו, ר' ישעיה מדונוויץ. במהלך העימות, נשלח ר' ישעיה לקוריץ לדבר על לבו של ר' פנחס ולהסדיר פגישה בינו לבין ר' יחיאל מיכל. בליל שבת התאכסן בביתו של ר' פנחס, מורו לשעבר. אירועי אותו לילה נרשמו בידי אלמוני מפיו של ר' יצחק בן ר' שלמה גלייזור מקוריץ, המכונה בפי הרושם בשם 'הזקן'. 'הזקן' היה מקורב אל ר' פנחס וגם אל ר' יצחק אייזיק הכהן, אב בית הדין בקוריץ:

פעם אחת שבת ר' ישעיה מדינוביץ אצל הרב [ר' פנחס] ושמע הזקן הנ"ל [ר' יצחק בן ר' שלמה גלייזור] ממנו אחר סעודת ליל שבת שהיה מדבר על הרב בזה הלשון: לאנג לייבין אויף אים מיר האבין זיך אויך אביסיל מיט גאט קענט [יאריך ה' ימיו, גם אנו נתוודענו במקצת עם הקדוש ברוך הוא. יידיש]. ואחר סעודה ב' [שנייה] ביום שבת ראה שהיה נייחא [נוחה] דעתו מאד מהרב, ואמר שאין כמוהו... ואחר הבדלה אמר ר' ישעיה להאנשים: מי ילך אתי לר' אייזיקיל, שהוא רב של קאריץ, שאני רוצה להכיר אותו. ואמר הזקן הנ"ל: אני אלך עמכם. והלך עמו לבית ר' אייזיקיל. ור' אייזיקיל כבר פשט מלבושיו לשכב. ונבהל ר' אייזיקיל מאד ואמר: רבי, להיכן תלכו? והשיב ר' ישעיה: אצלכם, שאני רוצה להכיר אותכם. אמרו לי [בסעודת שבת היום] מה שאמרתם. והיה [ר' יצחק אייזיק] מסרב מאד שהיה בוש להגיד לפניו, ואמר: שע איז קיין מעשה ניט [זה לא עניין. אידיש]. ואחר כך אמר לו [ר' יצחק אייזיק] הרבה גימטריאות, ואמר לו [ר' ישעיה]: דאש לייגט אוועק, עס ניצט ניט לעבודת השי"ת וגם אני מכבר עסקתי בזה וראיתי שאיננו נצרך לעבודת השם והנחתיו. רק מה שאמרתם בתחלה הוא קיין מעשה ניט. [הנח את זה בצד, זה לא משמש לעבודת השם יתברך. וגם אני מכבר עסקתי בזה וראיתי שאיננו נצרך לעבודת השם והנחתיו. רק מה שאמרת בתחילה, שאינו חשוב, הוא החשוב. יידיש][132]

כדי לעמוד על זהותם של גיבורי הסיפורים, על סדר ההתרחשויות ועל טיבן, יש לבחון בקפדנות את המסופר, שכן הנוסח משובש ומצונזר. ברור, שחלק מן ההתרחשויות נגנז, אלא שמלאכת הגניזה נעשתה באופן שהיעדרם של החלקים החסרים מורגש: משפט הביקורת שנאמר בסעודת השבת על ר' פנחס אינו משתלב ברצף, אלא אם יובן שלא נאמר מפי ר' ישעיה, אלא מפי אדם שלישי, שלא נכח באותה סעודה. ככל הנראה, התאכסן ר' ישעיה בביתו של ר' פנחס, ושמע כיצד מספר 'הזקן' לר' פנחס בסעודת השבת מה שאמר עליו 'הרב': 'יאריך ה' ימיו, גם אנו נתוודענו במקצת עם הקדוש ברוך הוא'. דברים אלה עוררו כעס רב אצל ר' פנחס, אך אצל ר' ישעיה עוררו את הרצון להכיר את 'הרב'. הזקן מעיד, כי לאחר הסעודה השנייה ביום שבת, 'ראה [הזקן] שהיה נייחא [נוחה] דעתו [של ר' ישעיה] מאד מהרב [שאמר את דברי הביקורת על ר' פנחס] ואמר שאין כמוהו'. מכאן יובהר מדוע הלך ר' ישעיה במוצאי השבת להכיר את 'הרב', כשהזקן משמש לו מורה דרך. נמצא, ש'הרב' הנוסף, הנזכר בסיפור, הוא ר' יצחק אייזיק הכהן,  אב בית הדין בקוריץ, שאותו הלך ר' ישעיה להכיר. מתוכן השיחה ביניהם עולה, שר' ישעיה ביקש לתהות על קנקנו של ר' יצחק אייזיק הכהן, ולכן יש להניח שהיתה זו פגישתם הראשונה. השניים החלו לדבר דברי תורה, ובתוך כך שאל ר' ישעיה את ר' יצחק אייזיק הכהן לסיבת התנגדותו לר' פנחס, אולם ר' יצחק אייזיק הצטנע וסירב לפרט את שורש העניין. בהמשך השיחה החל ר' יצחק אייזיק לפרש פסוקי תורה בדרך של גימטריות, ור' ישעיה יעץ לו: 'הנח את זה [את הגימטריות] בצד, זה לא משמש לעבודת השם יתברך. וגם אני מכבר עסקתי בזה וראיתי שאיננו נצרך לעבודת השם והנחתיו. רק מה שאמרת בתחילה, ש[כביכול] אינו חשוב, הוא החשוב [באמת]'.

אם נקשור את דבריו של ר' ישעיה מדונוויץ לתגובתו בסעודת השבת, נוכל להבין כי תמך בדברי הביקורת של ר' יצחק אייזיק הכהן: 'יאריך ה' ימיו [של ר' פנחס] גם אנו נתוודענו במקצת עם הקדוש ברוך הוא'. במילים אחרות, ר' פנחס אינו היחיד היודע את עבודת ה', גם אנו יודעים משהו בעניין זה. אפשר לראות את ביקורתו של ר' יצחק אייזיק הכהן כתגובה למתקפתו של ר' פנחס מקוריץ על ר' יחיאל מיכל, כפי שהובאה בחלק הקודם של הסיפור.[133] נמצא, שר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ תמך במגיד ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, על אפו ועל חמתו של ר' פנחס מקוריץ, ומכאן להיטותו של ר' ישעיה מדונוויץ להכירו. אגב התוועדותם והשיחה ביניהם למדים, כי מיום שר' ישעיה הפך לתלמידו של ר' יחיאל מיכל, חדל לעסוק בגימטריות ולא מצא בהן עוד צורך.

סוף מעשה, שהתפתחה מחלוקת גדולה בקוריץ. ר' פנחס דחה כמה מ'אנשי המגיד'[134] מביתו, וייתכן שהכוונה לכך שגירש את ר' ישעיה שהתאכסן בביתו, והצהיר קבל עם ועדה, שאין דרכו יכולה להיפגש בדרכו של 'המגיד'.

מהסיפור עולה, שר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ לא הכיר את ר' יחיאל מיכל בשנת תקל"ב (1772), והתנגדותו לר' פנחס נבעה מעמדה עצמאית, פרי שיקול דעתו. יתר על כן, בהיעדר קשר קודם, הגיע אליו מידע על חידושי 'המגיד' מתוך דברי הביקורת של ר' פנחס מקוריץ. מכאן, שההתוועדות לר' ישעיה מדונוויץ היא שהעניקה לר' יצחק אייזיק הכהן את ההזדמנות להיכרות קרובה עם ר' יחיאל מיכל.

בשנת תקל"ח (1778) כבר היה ר' יצחק אייזיק הכהן מקורב לר' יחיאל מיכל, ומעורב במבצע הדפסת ספרי קבלה וחסידות, שנועד לבשר על ביאת המשיח בחודש אייר תקמ"א (1781) ולהבטיחה על ידי הפצת הסודות הגנוזים בספרים. מעורבותו של ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ בשני מהלכים מרכזיים שיזמו בני החוג של ר' יחיאל מיכל - המחלוקת בעניין בית השחיטה בקוריץ והדפסת ספרי קבלה וחסידות במקום - מציירת דמות של תלמיד חכם פעלתן, שאינו מהסס להיאבק על עקרונות של מוסר וצדק. דמות זו עולה בקנה אחד עם אופיו חסר הפשרות של ר' יחיאל מיכל, מורו המובהק. יתר על כן, שתי הפרשות שבהן היה מעורב ר' יצחק אייזיק הכהן הן מפתח להבנת צמיחת התנועה החסידית בשנות השבעים והשמונים של המאה השמונה עשרה, השנים המכריעות בהתגבשותה.

אחד הפעילים הבולטים במבצע הדפסת ספרי הקבלה והחסידות היה מקורבו ומחותנו של ר' יצחק אייזיק הכהן, ר' שלמה בן אברהם לוצקיר.[135] לא במקרה בחרו ר' שלמה לוצקיר ושותפו, ר' שמעון בן יהודה לייב אשכנזי, לפעול בעיירה קוריץ,[136] שכן ר' יצחק אייזיק הכהן היה אב בית הדין של קוריץ ושלט בעיירה ביד רמה. יתר על כן, בית הדפוס בעיירה היה שייך לרב של מזריטש, ר' צבי הירש מרגליות, שהיה חותנו של ר' יצחק אייזיק הכהן, ולחתן השני - ר'' שמואל סג"ל.

מבצע ההדפסה החל בשנת תקל"ח (1778) ואמור היה להגיע לשיאו בחודש אייר תקמ"א (1781), עם ביאת המשיח. במסגרתו הודפסו: ספר הזהרבשנת תקל"ח (1778), ספר יצירה עם פירוש שושן סודות בשנת תקל"ט (1779), תקוני הזהר בשנת תק"ם (1780) ופרדס רמונים בשנת תקמ"א (1781). כמו כן, הודפסו ספרי החסידות הראשונים: בשנת תק"ם (1780) - תולדות יעקב יוסף לר' יעקב יוסף מפולנאה, ובשנת תקמ"א (1781) - מגיד דבריו ליעקב.בחודש אייר תקמ"א (1781) הדפיסו את בן פורת יוסף לר' יעקב יוסף מפולנאה ובו נספח - איגרת הקודש של הבעש"ט.

כל עוד הדפיסו ספרי קבלה, לא הזדהו המוציאים לאור בשמם ובמקומם. רק בשער תולדות יעקב יוסף, שהודפס בשנת תק"ם (1780), נאמר כי הספר הובא לדפוס בידי ר' אברהם שמשון כ"ץ, אב בית דין רשקוב, בנו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, ובידי גיסו ר' אברהם דב, אב בית דין חמעלניק, ובהשתדלות ר' שמעון בן יהודה לייב אשכנזי ור' שלמה בן אברהם מלויצק.[137] מעורבותו של ר' שלמה לוצקיר בהוצאת תולדות יעקב יוסף מתאשרת גם מדף השער של מגיד דבריו ליעקב וכן מהקדמתו לספר, שלפיה תולדות יעקב יוסף הוא מבין החיבורים 'הנדפסים על ידינו'.[138] בהקדמה זו הוא מגלה, כי היה מעורב גם בהוצאת בן פורת יוסף, אף ששמו לא נזכר שם. ברור, אם כן, שמארגני מבצע ההדפסה ביקשו לטשטש ככל האפשר את זהותם ואת הקשר ביניהם. לפיכך לא הזדהו בתחילה, וכאשר הזדהו - הזכירו על פי רוב רק אחד מהם.

גל ההדפסה נמשך גם אחרי מותו של ר' יחיאל מיכל בחודש אלול תקמ"א (1781): בשנת תקמ"ב (1782) נדפסו בקוריץ ספר הקנה, העוסק בהלכות שחיטה על דרך הקבלה, וכן  עץ חיים ופרי עץ חיים לר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, שהוצאתם לאור תוכננה לחודש אייר תקמ"א (1781) אך נדחתה.[139] בשנת תקמ"ג (1783) הודפסו שני כתבי-יד נוספים של קבלת האר"י - מחברת הקודש ומבוא שערים. בהסכמות, שצורפו למחברת הקודש, נכתב במפורש שר' שלמה לוצקיר הוא המוציא לאור, אך הוא נזכר בלי שותפו, ר' שמעון אשכנזי. ואילו במבוא שערים אין הסכמות ובדף השער לא נזכרים המוציאים לאור, אלא נכתב: 'ודעת קדושים ימצא מהגהות החבריםממעונות אריות מהררי נמרים… כי טוב פרי מעלליהם'.[140] נוסח זה דומה לדף השער של מחברת הקודש, שבו נכתב: 'והוא ספר הכוונות לשבתות וחדשים וזמנים יקרים. נוסף עליהם כל פרטי הכוונות אשר בספר פע"ח [פרי עץ חיים] לא נזכרים ובספר משנת חסידים בקיצור גדול נאמרים. כאן נמצאו הכל בביאור רחב מבוארים. ממעונו'[ת] אריות והררי נמרים. דברי אלקים חיים מפרי עץ חיים אשר בתוך הגן נטוע כמסמרים... בתוספו'[ת] מליקוטי החברים'.[141] מן הדמיון בין השערים אנו למדים אפוא, שר' שלמה לוצקיר ושותפיו עמדו גם מאחורי הדפסת מבוא שערים.

גם מעורבותו של ר' יצחק אייזיק הכהן בהדפסת ספרי הקבלה הוסוותה, והיא מתאשרת רק בדיעבד, מתוך ההסכמות שהעניק למהדורות הבאות של הספרים: בשנת תקמ"ד (1784) הודפסו שוב בקוריץ ספר הקנה ועץ חיים. במהדורה זו של ספר הקנה נזכר בהסכמות גם שמו של המביא לדפוס - שותפו של שלמה לוצקיר, ר' שמעון אשכנזי.[142] בשנת תקמ"ד (1784) הודפס בקוריץ גם ספר הכונות ובתוכו שער הקדושה, שניהם מכתבי קבלת האר"י, ובדף השער שלו נאמר כי הספר 'הובא לבית הדפוס ע'י [על ידי] התורני מוהר"ר [מורנו הרב ר'] אברהם בהנגיד מוהר"ר יצחק אייזיק יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו]'.[143] בשנת תקמ"ה (1785) הדפיסו בקוריץ שוב את פרי עץחיים עם תיקונים מכתב-יד, שהיה ברשותו של ר' שבתי מרשקוב.[144] כמו כן, הודפס עץ חייםעם הסכמה של ר' יצחק אייזיק הכהן 'אב"ד ור"מ [ריש מתיבתא - ראש ישיבה] דפ"ק [דפה קהילת] קארעץ: ואב"ד ור"מ דקלויז דק"ק אוסטרהא'.[145] ר' יצחק אייזיק הכהן  מזכיר בהסכמתו את המביאים לבית הדפוס - שותפו של ר' שלמה לוצקי, ר' שמעון אשכנזי, וחתניו.

בשנת תקמ"ו (1786)  נדפסה בקוריץ מהדורה נוספת של ספר פרי עץ חיים ובה הסכמתו של ר' יצחק אייזק הכהן, שהועתקה ממהדורת תקמ"ה של עץ חיים.[146] באותה שנהעזבו ר' שלמה לוצקיר וחתנו את קוריץ ופתחו בית דפוס משלהם בעיירה פאריצק,[147] שבה הדפיסו מהדורה נוספת של ספר הקנה. ר' יצחק אייזיק הכהן העניק הסכמה למהדורה זו, ובה נימק את הדפסת הספר, על סודות הקבלה שבו, בכך שהספר כבר נדפס, וממילא סודותיו גלויים. על ההסכמה חתם: 'הק'[טן] יצחק אייזק הכהן החונה פה ק"ק קארעץ יצ"ו [ישמרה צורה וגואלה] ומצ"פ [ומצודתו פרושה] בקלויז ור"מ [וריש מתיבתא] דק"ק אוסטרהא'.[148] יש לשער, שההסכמות של ר' יצחק אייזיק הכהן לא נדפסו במהדורות הראשונות של הספרים בגלל האופי המחתרתי של ההדפסה ומסך החשאיות, שגזרו המוציאים לאור על עצמם.

ממהדורת ספר הקנה, שהודפסה בפאריצק בשנת תקמ"ו (1786), מתבררת גם הקירבה המיוחדת בין ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ לבין ר' שלמה לוצקיר; בהסכמה שהעניק לספר כתב ר' יצחק אייזיק על ר' שלמה לוצקיר: 'אהובי ידידי וחביבי הרבני המופלג בתורה וביראה החכם השלם הותיק וחסיד מוהרר [מורנו הרב ר'] שלמה לויצקיר רב פעלים מקבצאל'.[149] עוד מתברר, שהשניים היו מחותנים, שכן אברהם, בנו של ר' יצחק אייזיק, היה חתנו של ר' שלמה לוצקיר. גם עובדה זו נחשפת בספר הקנה, שבדף השער שלו נכתב כי הספר הודפס בידי 'הרבני המופלג בתורה וביראה ובחסידות הנגיד מו'[רנו] שלמה נרו [נטריה רחמנא ופרקיה] בהנגיד המנוח מו'[רנו] אברהם מלויצק יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו]… והאברך הרבני המופלא הנגיד כ"ש [כבוד שמו] מוהרר [מורנו הרב ר'] אברהם בהנגיד מוהרר [מורנו הרב ר'] יצחק אייזק נרו [נטריה רחמנא ופרקיה] מקארעץ ולע"ע [ולעת עתה] קבע דירתו בק"ק [בקהילת קודש] פאריצק והוא חתנו של החסיד מו'[רנו] שלמה [לוצקיר] הנ"ל [הנזכר למעלה]'.[150]

אברהם בן ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, חתנו של ר' שלמה לוצקיר, המשיך בעסקי הדפוס ופתח בשנת תקנ"ג (1793) בית דפוס באוסטרהא, וכן חזר ופתח בית דפוס בקוריץ.[151] בשנת תקנ"ד (1794), שש שנים אחרי פטירת אביו, הדפיס באוסטרהא שוב את פרי עץ חיים עם נוסח ההסכמה המקורית של ר' יצחק אייזיק, שהודפס בעץחיים בשנת תקמ"ה (1785), בשינוי התאריך. החוקר ישראל תא-שמע עמד על כך, שהמסגרת המצוירת ששימשה בדף השער 'היא היא המסגרת עצמה ששימשה להדפסת ספר פע"ח [פרי עץ חיים] בקארעץ תקמ"ו בידי המדפיס קריגר, וכבר שימשה בתפקידה זה בעת הדפסת ספרי רח"ו [ר' חיים ויטאל] הראשונים ע"י קריגר בקארעץ בשנת תקמ"ב. קריגר עזב את העיר קארעץ בשנת תק"ן (1790) לערך, והמסגרת הגיעה איכ-שהוא לידיו של המדפיס ר' אברהם ב"ר יצחק, אשר העבירה לשימוש (זמני?) במפעלו החדש אשר הקים באוסטרהא. גם הפועלים החתומים בסוף ספר זה שימשו קודם לכן בקארעץ… פועלים אלה היו אז בעלי ותק של כ 30- שנה במלאכת הדפוס'.[152] אולם, אין זה עניין מקרי, וברור שהמסגרת לא הגיעה באופן מסתורי לידיו של ר' אברהם, אלא היתה ברשות אביו וחותנו מאז שהדפיסו לראשונה את עץ חיים ופריעץ חיים בקוריץ בשנת תקמ"ב (1782). כך גם בנוגע לפועלי הדפוס, שעברו עם ר' שלמה לוצקיר וחתנו מקוריץ לפאריצק, ומשם לאוסטרהא.

נמצא, שר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, בנו אברהם, מחותנו ר' שלמה לוצקיר ושותפם ר' שמעון אשכנזי היו החבורה המאורגנת הראשונה, שעסקה בהדפסה ובהפצה של קבלת האר"י מתוך כתבי-יד, שהיו גנוזים עד אז, ורק מקצתם ראו אור. בפועלם זה הפכו את קבלת האר"י מתורה אזוטרית, ידועה רק למתי מעט, למסורת מודפסת וזמינה, שנקל להפיצה ואפשר ללמוד אותה ללא הגבלות.

בדומה, ניתן לדבר על תרומתם הייחודית להדפסת ספרי החסידות הראשונים, תרומה שנמשכה גם אחרי שנת תקמ"א (1781). בין השאר, היו אחראים להדפסת צוואת הריב"שצוואת הריב"שהוא נוסח קצר של ספרות ההנהגות החסידית, שנדפס לראשונה כנראה בשנת תקנ"ג (1793).[153] הספר נדפס בפורמט קטן וזול, וזכה במהירות לתפוצה רחבה. גם בקרב המתנגדים לחסידות זכה לתשומת לב רבה, אולי משום שנתפס כצוואתו של הבעש"ט, מייסד החסידות. עותקים של צוואת הריב"שנשרפו בווילנה,[154] ובשנת תקנ"ח (1798) הוכרז חרם על צוואת הריב"ש וליקוטיםיקרים, כנראה בקראקא.[155] הנהגות מתוך הספר צוטטו בקובלנה שהגיש ר' אביגדור מפינסק בשנת תק"ס (1800) לקיסר פאוול, ובה האשים את החסידים בהתארגנות מחתרתית ובהטפה לאנרכיה ולאי ציות לשליטים.[156] גם הקונטרס 'ידיעות מהימנות על כת חדשה בפולין המכונה חסידים' רצוף מובאות מצוואת הריב"ש, המצדיקות כביכול את דעתו השלילית של המחבר, ר' ישראל לבל על החסידים.[157] מן הדפוסים הראשונים של החיבורנעשה ניסיון להסוות את מקום הדפוס, את שנת הדפוס ואת זהות המדפיסים. לאמ?יתו של דבר, עד היום טרם התלבנה זהותם לאשורה.

ככל הנראה, המוציאים לאור האנונימיים של צוואת הריב"שהיו ר' שלמה לוצקיר וחתנו אברהם. אפשרות זו נרמזת במהדורה השנייה או השלישית של החיבור, שנדפסה בשנת תקנ"ד (1794) בלי ציון מקום הדפוס. למהדורה זו צורף החיבור אלפא ביתא, שנדפס בשנים שלאחר מכן בנפרד תחת שמו של ר' צבי הירש מנאדבורנא, תלמידו ומחותנו של ר' יחיאל מיכל.[158] בשער מהדורה זו  מופיעים לראשונה  כמה פרטים שלא נודעו לפני כן, לאמור: הספר נדפס מתוך כתב-יד שהיה ברשות ר' ישעיה מגיד מישרים מקהילת יאנוב, אשר לדעת אברהם יהושע השל הוא ר' ישעיה מדונוויץ, תלמידו של ר' יחיאל מיכל.[159] ואף שהמוציא לאור, המדפיס ומקום הדפוס אינם נזכרים גם הפעם, הרי שבשער הפנימי, הפותח את אלפא ביתא, הושתל רמז לגבי זהותו: 'זה הקונטרס אותיות מחכימות הכינו וגם סדרו איש חי רב פעלים מקבציאל'.[160]

הכינוי 'א?יש? ח?י? [חיל] ר?ב פ??ע?ל?ים מ?ק??ב?צ?א?ל' (שמואל ב כג,  20) נתייחס במקורו לבניהו בן יהוידע, מגיבוריו של דוד המלך, שהפך לדמות מיסטית בספרות הסוד. במקרה שלפנינו הוא נדרש גם על השורש ק.ב.ץ כרמז לפעולת המקבץ. במקרה או שלא במקרה, כתב ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ על מחותנו, ר' שלמה לוצקיר, בהסכמתו לספר הקנה, שהודפס בפאריצק בשנת תקמ"ו (1786): 'אהובי ידידי וחביבי, הרבני המופלג בתורה וביראה. החכם השלם הותיק וחסיד, מוהרר [מורנו הרב ר'] שלמה לויצקיר רב פעלים מקבצאל'.[161]

נמצא, כי 'רב פעלים מקבצאל' הוא כינויו של ר' שלמה לוצקיר בפי מחותנו ר' יצחק אייזיק מקוריץ. סביר אפוא להניח, ש'רב פעלים מקבציאל', הנזכר בשער אלפא ביתא שבצוואת הריב"ש, רומז לר' שלמה לוצקיר. ואם היה ר' שלמה לוצקיר מעורב בהדפסת מהדורת תקנ"ד (1794), הרי שידו היתה גם בהדפסת המהדורות הקודמות.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם השערתו של ישראל תא-שמע, שלפיה הדפוסים הראשונים של צוואת הריב"שנדפסו באוסטרהא.[162] בשנים האלה פעל שם בית הדפוס של אברהם, בנו של ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ וחתנו של ר' שלמה לוצקיר, ובו נדפסו המהדורות הראשונות של צוואת הריב"ש, בעידודו ובמעורבותו של ר' שלמה לוצקיר.

עוד יש לציין, שחותנו של ר' יצחק אייזיק הכהן, ר' צבי הירש מרגליות, וחתנו האחר, ר' שמואל סג"ל, שהיו בעלי בית הדפוס בקוריץ, עברו אחרי שנת תקמ"א (1781) לשקלוב, וגם שם ייסדו בית דפוס. ר' ישראל יפה הדפיס אצלם את ספר הבהיר בשנת תקמ"ד (1784), ובשנת תקע"ה (1815) הדפיס שמואל סג"ל את המהדורה השנייה של שבחי הבעש"ט בברדיטשב. נמצא, שאותה חבורה הדפיסה את המהדורה השנייה של  שבחי הבעש"ט 34 שנים אחר שהדפיסה לראשונה את איגרת הקודש של הבעש"ט.      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] הרן תשנ"ג, עמ' 358.

[2]אור יצחק, עמ' צז.

[3]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור קסח.

[4] שם, סיפור ריד. וראו: לעיל, בפרק שביעי.

[5] שם, סיפור קס.

[6] שם, סיפור ריד.

[7] ראו: לעיל, בפרק שישי.

[8]אור יצחק, עמ' צז.

[9]ראו: יבמות עו, ע"א.

[10] ראו: להלן, בנספח ב, פרק שלישי.

[11] ראו: בראשית לה, 22: 'ו?י??ל?ך? ראו?ב?ן ו?י??ש??כ??ב א?ת ב??ל?ה?ה פ??יל?ג?ש? א?ב?יו ו?י??ש??מ?ע י?ש??ר?א?ל'.

[12] ראו: שמות יג, 2: 'ק?ד??ש? ל?י כ?ל ב??כו?ר פ??ט?ר כ??ל ר?ח?ם ב??ב?נ?י י?ש??ר?א?ל ב??א?ד?ם ו?ב?ב??ה?מ?ה ל?י הו?א' וכן ראו: ליבס תשנ"ד/2.

[13]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור ריד.

[14] ראו: טננבוים תשמ"ו, עמ' 244.

· על פי מכתב של  דן מראדוויל, אביו הלך לעולמו 'ביום י"א באייר שנת תקצ"ה, בשעה עשירית ומחצה קודם חצי היום.' המכתב פורסם על ידי נפתלי אהרן וקשטיין, ויתילדו 43, עתון המודיע, ערב שבת פרשת במדבר, תשס"ח.

 

 

 

 

 

 

 

 

[15]אור יצחק, עמ' צז.

[16] שם, עמ' נג.

[17] שם, עמ' יב.

[18] שם, עמ' קעד.

[19] שם, עמ' יד.

[20]שם, שם.

[21] שם, עמ' קצז.

[22] שם, עמ' נד.

[23] שם, עמ' צו-צז. על דיבור השכינה של ר' יחיאל מיכל, ראו: לעיל, בפרק חמישי.

[24] ראו: אור יצחק, עמ' סז: 'מעשה שהי'[ה] אצל הרב הקדוש ר' איציקיל ז"ל בעיר לובלין'. על תפיסת הצדיק הכריזמטי במשנתו של החוזה מלובלין, ראו: אליאור תשנ"ד/2, עמ' 192-184.

[25] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 69.

[26]ראו: אסף תשנ"ב, עמ' 252-250.

[27]אור יצחק, עמ' ב-ג, קצ.

[28]שם, עמ' צז.

[29]שם, שם.

[30]ראו: טננבוים תשמ"ו, עמ' 297-296.

[31] על ר' אהרן השני מקרלין, ראו: רבינוביץ תשכ"א, במפתח.

[32] ראו: טננבוים תשמ"ו, עמ' 309.

[33]על ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ראו: מים רבים, עמ' 136; וונדר תשל"ח, עמ' 25-23; טננבוים תשמ"ו, עמ' 166.

[34] חתימתו של ר' גדליה – 'ונאם הק'[טן] גדלי'[ה] בהרב מו'[רנו] בנימין וואלף זצ"ל מזאלקווא' -  מופיעה בכרוז התמיכה בר' יהונתן אייבשיץ. ראו: לוחת עדות, אלטונא תקט"ו, לו ע"ב.

[35] ראו: גלבר תשט"ו, עמ' 66-65.

[36]ראו: תשבי תשמ"ב/1, עמ' 205.

[37] ראו: שטימן-כ"ץ תשמ"ז, עמ' 31-29.

[38]אורח לחיים, דף ההסכמות.

[39] שם, פרשת כי תשא, נג ע"ב.

[40] שם, פרשת בשלח, כז ע"ב. וכן: פרשת וישב, מג ע"ב.

[41]קדושת לוי השלם, חלק ראשון, עמ' קסט.

[42]אורח לחיים, דף ההסכמות.

[43]אורח לחיים, דף ההסכמות.

[44]שם, שם.

[45]ראו: מים רבים, עמ' 136.

[46] ראו: אורח לחיים, הקדמה, ג ע"א.

[47] ראו: שם, ז ע"ב.

[48] ראו: שם, ח ע"ב. השוו: ההסכמה של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שבה הוא מכנה את ר' אברהם חיים 'ידיד נפשי' ולא תלמידי.

[49]מסכת אבות עם פרי חיים, יא ע"ב.

[50] שם, שם.

[51]אורח לחיים, פרשת נח, יח ע"א.

[52]שם, שם.

[53]שם, פרשת שמות, ו ע"א.

[54] שם, פרשת בא, טז ע"ב.

[55]אורח לחיים, פרשת נח, יח ע"א.

[56]שם, פרשת ויחי, נב ע"ב.

[57] שם, פרשת ויצא, לח ע"א.

[58]שם, פרשת נח, יז ע"ב.

[59]ראו: מים רבים, עמ' 136; טננבוים תשמ"ו, עמ' 168-167.

[60]אוהב ישראל השלם, עמ' שיב.

[61] ראו: השל 1952, עמ' 131-130.

[62] ראו: נגאל תשל"ג/2.

[63] ראו: מים רבים, עמ' 136.

[64]נועם מגדים וכבוד התורה, פרשת שלח לך, יב ע"ב. וכן ראו: פרשת שלח לך, טז ע"ב: 'ועד"ז [ועל דבר זה] שמעתי מפה קדוש אדוני אמ"ו [אדוני מורי ורבי] ז"ל', ונראה שכוונתו לר' יחיאל מיכל.

[65]שם, פרשת משפטים, לה ע"א.

[66] שם, פרשת כי תשא, מה ע"א.

[67]שם, פרשת יתרו, כז ע"א.

[68]שם, פרשת קרח, כד ע"ב.

[69]שם, פרשת משפטים, לג ע"א.

[70] שם, לד ע"ב.

[71]שם, פרשת אמור, עט ע"א.

[72] שם, שם.

[73]שם, פרשת תצוה, מ ע"ב. ראו: הערתו של גרשם שלום על הכריכה של נועם מגדים וכבוד התורה בעותק שבאוסף שלום: 'תמיד מוסיף הנדפס על שמו כשמתייחס למגיד דבריו ליעקב'.

[74] ראו: וונדר תשל"ח, עמ' 522-519.

[75]אהבת דודים, לה ע"ב.

[76]שם, דף ההסכמות.

[77]אסתרליין יקירתי, עמ' 264 הערה 1. הרבי מטשורטקוב, הנזכר כאן, הוא אדמו"ר חסידי מפורסם, ר' משה דוד (1903-1827), בנו של ר' ישראל מרוז'ין.

[78]ראו: ש"ץ--אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 83 הערה 16.

[79]סדר הדורות החדש, סימן י.

[80]תורי זהב, ו ע"א.

[81]אהבת דודים, לז ע"ב.

[82]שם, סד ע"ב.

[83]תורי זהב, לד ע"א.

[84]אפשר כי אין זה מקרי, שדרוש, המובא בתורי זהב לר' בנימין מזלאזיץ משם ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, מובא בנועם מגדים וכבוד התורה לר' אליעזר הורוויץ בשם ר' יחיאל מיכל. ראו:  תורי זהב, ל ע"א-לא ע"ב, קח ע"ב; נועם מגדים וכבוד התורה, פרשת משפטים, לה ע"א.

[85]אהבת דודים, טז ע"א.

[86]ראו: לעיל, בפרק שני.

[87]מים רבים, עמ' 136.

[88] ראו: שבחי הבעש"טמינץ, עמ' 35.

[89] ראו: הקדמתו של יונתן זאב לנדאו למהדורת תורי זהב, ירושלים תשמ"ט.

[90]ראו: אור המאיר,דף ההסכמות. וכן: טויבר תרצ"ב, עמ' 39-36, 52.

[91] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[92] השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 241 הערה 142.

[93] ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 221 הערה 2.

[94]סדר הדורות החדש, סימן יד.

[95]מראי המקום בספר מצוינים לפי המהדורה שסימנה 3204/2 R באוסף שלום.

[96]אור המאיר, דף ההסכמות.

[97]נתיב מצותיך, חלק התורה, שביל א, ל ע"ב.

[98] תשבי תשכ"ז, עמ' 41 הערה 180.

[99]שם, עמ' 42.

[100]סדר הדורות החדש, סימן יד.

[101]אור המאיר, רמ ע"א.

[102] שטיינמן תשי"ז, עמ' 126.

[103] ראו: טננבוים תשמ"ו, עמ' 195.

[104]אור המאיר, א ע"א.

[105] שם, פא ע"ב-פב ע"א.

[106] השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 241 הערה 142 /א. הסיפור מובא מפי הרבי ממניסטרישטש.

[107]אור המאיר, לז ע"א. התנגדותו של הבעש"ט 'להתענו'[ת] יותר'[ר] מהחיוב ומהצורך' עולה בבירור מאיגרת נוספת שלו, שחלקים ממנה נשמרו בשבחי הבעש"ט.ראו: רוסמן תש"ס, עמ' 150. 

[108] ראו: ליקוטים יקרים, סימן קעח; אור תורה, פט ע"א. הנהגות נוספות בשבח הסיגופים והתעניות, ראו: ליקוטים יקרים, סימן קצח הנהגה ג; צוואת הריב"ש, ג ע"א, ז ע"א-ע"ב, י ע"א; דרכי ישרים, ו ע"ב-ח ע"א. במקורות אלה נכללו נוסחים של כוונת התענית, שהיא מעין תפילה הנאמרת על ידי מי שמקבל על עצמו תענית, וכן - כוונת המקווה הנאמרת בשעת הטבילה במקווה.

[109]לתולדות חייו של ר' חיים טירר, ראו: פרומקין-ריבלין תרפ"ט, עמ' 44-43, 78 ; גליקסברג ת"ש, עמ' שלב-שלד; פרידברג תשי"א, עמ' 118-117;; פלדמן תשל"א; ברטל תשמ"ה, עמ' 25; שטימן-כ"ץ תשמ"ז, עמ' 9, 23.

[110] ראו: מים רבים, עמ' 136.

[111]סידורו של שבת ב, דרוש ראשון, ב ע"ב; מים רבים, עמ' 92.

[112]סידורו של שבת ב, דרוש שני, יא ע"א.

[113] הסכמת ר' מרדכי מקרמניץ, בתוך:  באר מים חיים, דף ההסכמות. ר' מרדכי סייע להוציא לאור גם את שער התפלה, שכתב-היד שלו נשלח מארץ ישראל.

[114]הכינוי המקורי היה 'הרואה', ואילו הכינוי 'חוזה' מאוחר, ככל הנראה משנות השישים של המאה התשע-עשרה. ראו: אסף תש"ס, עמ' 161 הערה 1, עמ' 181 הערה 69. על תורתו של החוזה מלובלין, ראו: זק תשנ"ד; אליאור תשנ"ד/2.

[115] ראו: אליאור תשנ"ד/2, עמ' 173.

[116]ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[117]זאת זכרון, עמ' קיח.

[118]דברי אמת, עמ' עז-עח; אליאור תשנ"ד/2, עמ' 174-170.

[119]אור יצחק, עמ' סז.

[120]ראו: מים רבים, עמ' 136; טננבוים תשמ"ו, עמ' 179.

[121]זכרון זאת, עמ' קסב-קסח.

[122]זאת זכרון, עמ' קיח. וראו גם בספרו של ר' חיים טירר באר מים חיים, פרשת בראשית, מה ע"א: 'וע"כ [ועל כן] שמעתי מפי אדומ"ר [אדוני מורי ורבי] נזר ישראל וקדושו, אור עולם המפורס'[ם] מוה' [מורנו הרב] יחיאל מיכל זצוקללה"ה [זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא], שאמר לי בפירוש שחלילה לשנות שם אדם החולה אם לא [אלא] אדם, שכל מעשיו כמעט ברוה"ק [ברוח הקודש]. כי שם הנקרא לאדם בעת הולדו ודאי רובו ככולו מזדמן מאת הקב"ה [הקדוש ברוך הוא] באשר הוא שמו למעלה והוא חיותו של אדם כל ימיו כאשר הוא חי על פני האדמה'.

[123]זאת זכרון, עמ' קיח. ידיעת השמות הקדושים נקשרת לר' יחיאל מיכל גם במקומות נוספים בכתבי החוזה מלובלין. ראו:דברי אמת, עמ' נט: 'וכן שמעתי מהרב המגיד מזלאטשוב ז"ל שבאותיות הסיפור מעוררי'[ם] השורש של הנסים כי הכל באותיות.' וכן בעמ' מט: 'וידוע ששמעתי מהרב המגיד מזלאטשוב ע"ה [עליו השלום] כי השם הוא לבוש של החיות'.

[124]זאת זכרון, עמ' קיח.

[125]תפארת עוזיאל, לו ע"א.

[126] השוו: אליאור תשנ"ד/2, עמ' 174 הערה 22. לדעת אליאור, 'רבי' או 'מורי' בכתבי החוזה מלובלין הוא תמיד ר' אלימלך מליז'נסק.

[127] ראו: הקדמתו של ר' אפרים זלמן מרגליות, בתוך: ברית כהנת עולם, למברג תר"ח. וכן ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 60-58, 69-63, 221-217.

[128] ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 218; השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 217.

[129] ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 221.

[130]סדר הדורות החדש, סימן כד. וכן, ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 221-217; טננבוים תשמ"ו, עמ' 180.

[131] ראו: לעיל, בפרק שמיני.

[132]כתב-יד סינסנטי 62, מו ע"א, בתוך: השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 242 הערה 156. השוו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 141-140. השוואת שני הנוסחים מלמדת, שהנוסח בכתב-יד ירושלים 3759 8, שממנו ציטטה רבקה ש"ץ, משובש ומצונזר, וככל הנראה נשמטו ממנו קטעים באופן שנוצר חוסר התאמה בין המשפטים. בעיקר מטושטשת זהותו של 'הרב' בסיפור, ונעדרים ממנו אירועים חשובים, כך שנותר רק הסיום: 'שכמה אנשים היו הולכים מהרב [ר' פנחס] בקושיות'. בעקבות השמטות אלה, קשה להבין את השתלשלות האירועים וכן את סיבת הכעס על ר' פנחס מקוריץ.

[133] ראו: לעיל, בפרק שלישי.

[134]כתב-יד סינסנטי 62, מה ע"א, בתוך: השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 226.

[135] על ר' שלמה לוצקיר ועל דפוסי קוריץ, ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 211; טויבר תרפ"ד-תרפ"ה, עמ' 304-303; טויבר תרצ"ב, עמ' 44-19. יערי תש"ג-תש"ד; השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 239 הערה 127, עמ' 240 הערה 130; תא-שמע תשל"ט; גריס תשנ"ב, עמ' 67-47, 129.

[136] ר' שלמה לוצקיר התגורר בקוריץ באותן שנים ראו: חתימתו בהקדמה למגיד דבריו ליעקב, קארעץ תקמ"א (1781): 'שלמה במהורר [בן מורנו הרב] אברהם מלויצק ולע"ע [ולעת עתה] מתגורר פה ק"ק [קהילת קודש] קארעץ'.

[137] ראו: תולדות יעקב יוסף, קארעץ תק"ם (1780), דף השער; דן תשכ"ו, עמ' 182.

[138]מגיד דבריו ליעקב, קארעץ תקמ"א (1781), 'הקדמת הספר'. בשער הספר נזכר רק ר' שלמה לוצקיר, אך  בהקדמתו הוא מזכיר גם את שותפו ר' שמעון אשכנזי.

[139]ראו: לעיל, בפרק שביעי.

[140]מבוא שערים, דף השער.

[141]מחברת הקודש, דף השער.

[142]ראו: ספר הקנה, קארעץ תקמ"ד (1784), דף ההסכמות.

[143]ספר הכונות, קארעץ תקמ"ד (1784), דף השער. אגב, המהדורה הקודמת של שערי הקדושה הודפסה בזאלקווי בשנת תק"ם (1780) בתוספת חידושים של המקובל ר' שמשון מאוסטרופוליה, בלי הסכמות ובלי פרטי המדפיסים. ייתכן, שבני החבורה עמדו גם מאחורי הדפסה זו.

[144] ראו: פרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ה (1785), דף ההסכמות: 'ואלה מוסיף על הראשונים אשר יגענו ומצאנו ספר פע"ח [פרי עץ חיים] מוגה מאד המועתק מכתיבת יד של הרב המנוח החסיד המקובל מוה' שבתי ראשקובר ז"ל אשר כל כתביו בחזקת מתוקן כנודע שמו באיתן מושבו והמפורסמת א"צ [אין צריך] ראי'[ה]'.

[145] ראו: עץ חיים, קארעץ תקמ"ה (1785), דף ההסכמות.

[146]ראו: פרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ו (1786), דף ההסכמות.

[147] על דפוסי פאריצק, ראו: יערי תש"ג-תש"ד.

[148]ראו: ספר הקנה, פאריצק תקמ"ו (1786), דף ההסכמות.

[149] שם, שם.

[150] שם, דף השער.

[151] ראו: תא-שמע תשל"ט.

[152] שם, עמ' 210.

[153] על הדפוסים השונים של צוואת הריב"ש, ראו: הברמן תש"ך; גריס תש"ן, עמ' 181-149.

[154] ראו: וילנסקי תש"ל א, עמ' 182.

[155] ראו: דובנוב תש"ך, עמ' 456-455; וילנסקי תש"ל ב, עמ' 93-92; גריס תש"ן עמ' 149, 174-173.

[156]ראו: וילנסקי תש"ל א, עמ' 252.

[157]ראו: שם ב, עמ' 338-326.

[158] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[159] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[160] ראו: צוואת הריב"ש, חסר מקום הדפוס, תקנ"ד, השער הפנימי של אלפא ביתא.

[161] ספר הקנה, פאריצק תקמ"ו (1786), דף ההסכמות.

[162] ראו: תא-שמע תשל"ט, עמ' 210-209.