אסופה

תלמידים וכתבים (המשך)

ישכר בער מזלוטשוב, מבשר צדק [175]

ר' ישכר בער היה אב בית הדין בזלוטשוב. לעת זקנה עלה לארץ ישראל עם קבוצה קטנה, שהצטרפה לחסידים אשר כבר ישבו בה. הוא עלה בחודש שבט של שנת תקנ"ה (1795), ובחודש אב של אותה שנה נפטר ונקבר בצפת.[1] חתנו, ר' אברהם חיים, ירש את מקומו ברבנות זלוטשוב.

ר' ישכר בער היה תלמידו של ר' יחיאל מיכל. בספרו מבשר צדק, שהודפס בברדיטשב בשנת תקע"ז (1817) הביא מדבריו: 'כבר כתבתי לך בשם הה"מ [הרב הקדוש מורנו] המנוח מו' [רנו] יחיאל מיכל זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]'.[2] כמו כן, העניק הסכמות לליקוטיםיקרים של ר' משולם פייבוש הלר;[3] לאהבת דודים של ר' בנימין מזלאזיץ;[4] ולנועם אלימלך של ר' אלימלך מליז'נסק.[5]

יש לציין, שר' משולם פייבוש הלר מזכיר את ר' ישכר בער באיגרתו השנייה: 'ומשל נכבד ע"ז [על זה] שמעתי מהמנוח הצדיק מוהרר [מורנו הרב ר'] ישכר בער ז"ל מקהלתינו שאמר משם רבו ר' מענדיל'.[6] 'המנוח' מתייחס ככל הנראה לר' מענדל; ייתכן שהכוונה לר' מנחם מנדל מפרמישלאן, ולא מן הנמנע שר' ישכר בער היה גם תלמידו.

ישעיה הלוי מדונוויץ, אור תורה, צוואת הריב"ש(?)

ר' ישעיה הלוי מדונוויץ היה תלמידו של ר' פנחס מקוריץ, ואחר כך דבק בר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב. בשנת תקל"ב (1772) היה מעורב במחלוקת בעניין בית השחיטה בקוריץ, וניסה לפשר בין השניים. בעקבות מעורבותו בפרשה נוצר קרע גמור בינו לבין ר' פנחס. באיגרת, שכתב אליו ר' פנחס, הוא רומז בעקיפין כי ר' ישעיה השתנה 'ונטה לדרך עקלתון לחשוב בדרך אחרת'.[7] רמזים אלה מלמדים, כי נטייתו של ר' ישעיה אל 'המגיד' מזלוטשוב הוגדרה על ידי ר' פנחס בגידה בו ובערכיו וכפירה מן הסוג הידוע. עוד יש לציין, כי 'ישעיה דונאציר' נזכר ברשימת צדיקי החסידות שב'שבר פושעים'.[8]

אור תורה יצא לאור בקוריץ בשנת תקס"ד (1804). מדובר באחד מנוסחי ספרות ההנהגות החסידית שנדפס מתוך כתב-יד, שהיה ברשות ר' ישעיה מדונוויץ.[9] הספר כולל דרושים משמו של ר' יחיאל מיכל: לאחד הדרושים יש מקבילה בליקוטים יקרים,בלשון: 'ודקדק הרב מהו' [מורנו הרב] מיכל נר"ו [נטריה רחמנא ופרקיה]'.[10] דרוש שני, בלשון: 'ותירץ הרב מוה' יחיאל מיכל נרו'[11], שאין לו מקבילה בנוסחים אחרים של ספרות ההנהגות. דרוש שלישי, שאף לו אין מקבילה, נוקט לשון עדות: 'דאין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת (ממהו' [ממורנו הרב] יחיאל מיכל נר"ו [נטריה רחמנא ופרקיה] שמעתי… אם האדם מחזיק עצמו שהוא אנ"י: כלומר דבר יש אינו יכול לדור עם הקב"ה [הקדוש ברוך הוא] שיקרא הו"א… שא"א [שאי אפשר] לאדם להיות דבוק בו ית'[ברך]: אם לא שמחזיק את עצמו לאי"ן: ע"כ [עד כאן] ממהו' [ממורנו הרב] יחיאל מיכל נר"ו [נטריה רחמנא ופרקיה])'.[12] מציאותו של דרוש זה חשובה במיוחד, כיוון שהיא מעידה שר' ישעיה מדונוויץ לא העתיק את דרושיו של ר' יחיאל מיכל ממקור שני ושלישי, אלא הביאם כפי ששמעם. ר' יחיאל מיכל נזכר בדרושים בברכת החיים 'נר"ו' - נטריה רחמנא ופרקיה - שתרגומו: ישמרו האל ויגאלו, ומכאן שהדברים נכתבו עוד בחייו.

ברם, אף שהדרושים באור תורה וכתבי-היד של פרשת קוריץ מעידים שהיה קשר בין ר' ישעיה לבין ר' יחיאל מיכל, הרי ששמו של האחרון אינו נזכר בשער אור תורה. לעומת זאת, נאמר בשער הספר שהוא כולל את דרושיו של ר' דב בער ממזריטש אשר נשמרו בידי תלמידו, ר' ישעיה מדונוויץ:

ספר אור תורה הדור אתם ראו לקוטים יקרים מזהב ומפז נחמדים אשר היה טמונים ומעין כל מכוסים מהרב הגדול האלקי המנוח מוהרר [מורנו הרב ר'] דוב בער זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]... וכבר באו מקצת דבריו בדפוס בספר לקוטי אמרים והארץ האירה מכבוד תורתו. וכעת זכינו פעם שנית לאור אמריו אשר היו גנוזים בחותמא דגושפנקא דמלכא [בחותם המלך] מאן מלכא? [מי המלך?] רבנן ה"ה [הרי הוא] הרב המפורסים בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מוהרר ישעיהו מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק דנוויץ.[13]

אור תורה נדפס לאחר מותו של ר' ישעיה מדונוויץ, ומתוכן השער עולה כי מדפיסיו לא ניסחו את הכתוב בו בעקבות מידע שהיה בידם. ייתכן, שהשער נוסח בהשראת שערים דומים, אולי זה של מגיד דבריו ליעקב, הנזכר כאן בשמו הנוסף ליקוטי אמרים.

בעקבות השער של אור תורה הלך סדר הדורות החדש, שכלל את ר' ישעיה ברשימת תלמידי המגיד ממזריטש.[14] עם זאת, אפשר שהסתרת זיקתו של ר' ישעיה מדונוויץ אל ר' יחיאל מיכל איננה תוצאת חוסר הידיעה של מוציא לאור או מדפיס מאוחר, אלא פרי בחירה מדעת של ר' ישעיה, שבדומה לתלמידיו האחרים של ר' יחיאל מיכל, בחר להסתיר את קשריו עמו.

ממצא נוסף, שייתכן כי הוא קשור לר' ישעיה מדונוויץ, נוגע לנוסח נוסף של ספרות ההנהגות החסידית - צוואת הריב"ש. הספרנדפס לראשונה כנראה בשנת תקנ"ג (1793), ובדפוסים הראשונים נעשה ניסיון להסוות את מקום הדפוס, את שנת הדפוס ואת זהות המדפיסים.[15] בשער צוואת הריב"ש נאמר: 'צוואה מריב"ש [מר' ישראל בעל שם] והנהגות ישרות, אשר נמצא באמתחת חסידא ופרישא [החסיד והפרוש] איש אלקי'[ם] מוהרר [מורנו הרב ר'] ישעי' שהיה מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק יאנוב'.[16] אברהם יהושע השל שיער, שר' ישעיה מיאנוב הוא ר' ישעיה מדונוויץ.[17] אם נכונה השערתו, הרי ששניים מנוסחי ספרות ההנהגות של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב נדפסו מכתבי-יד שהיו ברשות ר' ישעיה, ובשניהם מיוחסות ההנהגות לאישים אחרים.

שמו של ר' ישעיה מדונוויץ עולה גם בקשר לתעלומת מקורם של כתבי המקובל השבתאי ר' העשיל צורף, שנמצאו בגניזת סטולין; ר' יהושע העשיל צורף מווילנה נולד בשנת שצ"ג (1633). זמן קצר לאחר התגלותו של שבתי צבי, החלו פוקדים אותו חזיונות הקשורים למשיחיותו של האחרון, והוא התפרסם כמקובל וכנביא שבתאי. ר' העשיל כתב חמישה חיבורים גדולים, אך מרביתם אבדו.

בשנת ת"ש (1940) או קודם לכן, מצא החוקר זאב רבינוביץ בעיירה סטולין, שעל גבול רוסיה-פולין, 'גניזה' של כתבי-יד בקבלה ובחסידות. הגניזה היתה שייכת לר' אהרן השני משושלת צדיקי קרלין, חתנו של ר' מרדכי מקרמניץ, בנו החמישי של ר' יחיאל מיכל.[18] בגניזה נמצאו פריטים ייחודיים, ביניהם שטר ההתקשרות של תלמידי האר"י, שנחתם בצפת בשנת של"ה (1575), וכתב-יד של ספר הצורף לר' העשיל צורף, שהועתק מתוך העתקה. שני המעתיקים הוסיפו הקדמות, שמהן עולה כי כתב-היד היה ברשותו של ר' נחום מטשרנוביל, אבי שושלת צדיקי טשרנוביל, שהעתיקו 'מגוף הספר שמצא כתוב בבית הצדיק הרב רי"ה [ר' ישעיה הלוי] מדיניוויץ'.[19] נכדיו טענו, שהכתבים היו ברשות הבעש"ט והגיעו אל ר' ישעיה באמצעות בנו ונכדו של הבעש"ט. לכך הוסיפו המעתיקים דברים משמו של ר' שבתי מרשקוב, שטען כי כתבי ר' העשיל צורף היו מקובלים על הבעש"ט ונחשבו בעיניו מסורת מהימנה.

גרשם שלום סבר, שהכתבים של ר' העשיל צורף הם הכתבים המיוחסים בשבחי הבעש"ט לר' אדם האגדי, שהורישם לבעש"ט, ושמו שימש מלכתחילה וביודעין להסתרת שמו של ר' העשיל.[20] חנא שמרוק דחה את סברתו של שלום בנימוק, ששבחי הבעש"ט שייך ל'סוג ספרותי תמים זה, שמגמתו להרבות בגילויים, בהתיחסויות מופלאות ובסיפורים על יכולת מאגית ולא לשמש מקור לזיהויים נסתרים'.[21] לדעת שמרוק, רעיון ייחוס הכתבים לר' אדם בשבחי הבעש"ט נולד בהשראת ספר רזיאל, שבהקדמתו מסופר, כי הספר נמסר לאדם הראשון מידי רזיאל המלאך, וייתכן שהאגדה העממית זיהתה את ספר רזיאל עם ספרו של אדם הראשון. ברם, המוטיב מספר רזיאל אינו מוטיב עממי, והוא מופיע גם בהקדמת ר' שלמה לוצקיר למגיד דבריו ליעקב, שאיננה מקור עממי. ר' שלמה לוצקיר מעיד בהקדמתו, שמורו הראה לו עותק מספר רזיאל: 'וגם הראה לי בספר רזיאל אותיות וכתב מלאכים ואמר ש[הבעש"ט] למד אותו כל זה כי כל מלאך יש לו תמונת אותיות א"ב משינה מחבירו... וגם הראה לי בספר הנ"ל [הנזכר למעלה] כמה שמות מלאכים ואמר לי ממש שע"י [שעל ידי] שמות אלו ידע הבעש"ט בכל חודש ניסן בכל שנה איזה ממונה ממנים על העולם בכדי לידע איך להתנהג עמו ועל ידו'.[22]

אם כל המסורות קשורות זו בזו וממקור אחד באו, אפשר שעדותו של ר' שלמה לוצקיר יכולה להאיר גם את מקור הגרסות בגניזת סטולין ובשבחי הבעש"ט, אשר בשניהם נסתר ספר הצורףתחת שמו של ר' אדם האגדי או תחת שמו של הבעש"ט. מסתבר, ששמו של הבעש"ט לא שורבב לגניזת סטולין ולשבחי הבעש"ט כדי לחשוף את מקור הכתבים של ר' העשיל צורף, אלא כדי להסוותו.

ועדיין נותרו שאלות ללא מענה: כיצד הגיע כתב-היד של ספר הצורף לרשותו של ר' ישעיה מדונוויץ? האם לעובדה, שר' אהרן מקרלין היה חתנו של ר' מרדכי מקרמניץ, בנו של ר' יחיאל מיכל, היה קשר לכך שכתב-היד הגיע בסופו של דבר לגניזת סטולין? עד כמה סמך הבעש"ט את ידו על ספר הצורף, או שלפנינו ניסיון להעניק לגיטימציה לכתבים שבתאיים ולהטמיעם בחסידות, בטענה המתבססת על מסורת מן הבעש"ט?

ישראל מקוזניץ, כתבי קודש

שמו של ר' ישראל, המגיד מקוזניץ, נכלל ברשימת תלמידיו של ר' יחיאל מיכל, שכונסה במיםרבים.[23] בספרו תהלות ישראל מובאים דברים משם ר' יחיאל מיכל: 'שמעתי בשם איש אלקי'[ם] מוה' [מורנו הרב] יחיאל מיכל '.[24] גם בנו של ר' ישראל מקוזניץ, משה אליקום בריעה, מביא דברים משמו של ר' יחיאל מיכל: 'וכאשר אמר הה"ק [הרב הקדוש] מוה' [מורנו הרב] יחיאל מיכל זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא] לאאמו"ר [לאדוני אבי מורי ורבי] זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא]'.[25] ה'מגיד דקאזניץ' נזכר ברשימת צדיקי החסידות ב'שבר פושעים'.[26]

כתבי קודש הוא נוסח של ספרות ההנהגות החסידית, שהודפס בלמברג בשנת תרכ"ב (1862), מתוך כתב-יד שהיה ברשותו של המגיד ר' ישראל מקוזניץ. בדף השער מיוחסות ההנהגות שבספר לבעש"ט, לר' דב בער ממזריטש, לר' לוי יצחק מברדיטשוב ולמגיד מקוזניץ עצמו, בסגנון המזכיר את 'ארבעת מטיבי לכת' שבפתח ליקוטים יקרים.

לוי יצחק מברדיטשוב

ר' לוי יצחק בן מאיר מברדיטשוב נחשב מצעירותו לעילוי. הוא התמנה לרב העיירה ריטשעוואל שבגליציה במקום ר' שמואל שמלקי מניקולסבורג, ואחר כך היה רבן של זעליחאוו, פינסק וברדיטשוב, שבה כיהן עד פטירתו בשנת תק"ע (1810).[27] 'לוי מבארדיצוב' נכלל ברשימת צדיקי החסידות המוחרמים ב'שבר פושעים'.[28]

ר' לוי יצחק מברדיטשוב נודע בכינוי 'סניגורם של ישראל'. המסורת העממית מספרת על דבקותו במציאת צד של זכות בכל מעשיהם של ישראל, ועל מנהגו להתפלל בעבורם וללמד עליהם סניגוריה בעולמות העליונים. מסורת זו העניקה השראה למשורר אורי צבי גרינברג, שתיאר בשירו 'בקץ הדרכים עומד רבי לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת דם', כיצד תובע ר' לוי יצחק את אלוהים למשפט על שנטש את עמו בעת צרה.[29]

ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה תלמידו של ר' יחיאל מיכל, כעולה מן הציטוטים שהביא בכתביו: 'וזהו ששמעתי מהרב הקדוש מוה' [מורנו הרב] יחיאל מיכל זצ"ל [זכר צדיק לברכה]'.[30] במקום אחר מובאים הדברים בלשון: 'ושמעתי ג"כ [גם כן] בשם הצדיק מו' [רנו] יחיאל מיכל ז"ל'[31] אך ייתכן, שעורך מאוחר שינה את הנוסח המקורי. כמו כן, כתב ר' לוי יצחק הסכמות לספריהם של תלמידים אחרים מבית זלוטשוב, ביניהם: ר' בנימין מזלאזיץ,[32] ר' זאב וולף מז'יטומיר, שעליו כתב כי 'הופיע רוה"ק [רוח הקודש] בבית מדרשו, מדרש לפרושים',[33] ור' אברהם חיים מזלוטשוב, שאותו כינה 'ידיד נפשי'.[34] ככל הנראה, השניים היו גם מחותנים, שכן ר' אברהם חיים מזלוטשוב מצטט את ר' לוי יצחק בלשון: 'כי שמעתי ממחו'[תני] הרב הגאון מוהרר [מורנו הרב ר'] לוי יצחק אב"ד דק"ק בארדיטשוב'.[35] כמו כן, ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' אפרים זלמן מרגליות, דודנו של ר' אברהם חיים, היו בין רושמי ההסכמות לספר שערי גן עדןשל המקובל השבתאי ר' יעקב קופיל ליפשיץ ממזריטש.[36]בכל ההסכמות הללו לא הזכיר ר' לוי יצחק מברדיטשוב את ר' יחיאל מיכל, המורה המשותף. לעומת זאת, הרבה להביא מדברי 'אדוני מורי ורבי מו"ה [מורנו הרב] דוב בער ז"ל'.[37] דא עקא, בהיעדר מחקר היסטורי-ביקורתי על תולדות חייו, אין לדעת מה היתה מידת קירבתו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב לשני ה'מגידים'.עוד יש לציין, שר' לוי יצחק מברדיטשוב החזיק בכתבי-יד של ספרות ההנהגות החסידית, שמקורה בבית זלוטשוב. ההנהגות, שהיו גנוזות אצלו, הודפסו לראשונה רק במאה העשרים, ויוחסו לר' לוי יצחק עצמו. החוקר זאב גריס עמד על כך, שגרסות אלה נדפסו בספרים אחרים משמו של ר' יחיאל מיכל.[38]

מנחם מנדל מוויטבסק    וישראל יפה ('המדפיס מקאפוסט')

ר' מנחם מנדל מוויטבסק שברוסיה הלבנה (בילורוס) היה מנהיג החבורה החסידית, שחבריה עלו לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777) והתיישבו בצפת ובטבריה. עד לעלייתו, אין ידיעות מהימנות על חייו. אפילו הסברה שלפיה הגיע בשנת תקל"ב (1772) עם ר' שניאור זלמן מלאדי לווילנה כדי לפגוש את ר' אליהו הגאון מווילנה (הגר"א), והגר"א סירב לקבלם, היא סברה מעורפלת. יסודה בזיהוי שאינו מבוסס של ר' מנחם מנדל מוויטבסק עם אדם בשם מנדיל טאלדשינער,[39] שהגיע ממינסק לווילנה ועורר בה פולמוס. לזיהוי זה נוספו סיפורים המאמתים כביכול את המעשה, שמקורם בהגיוגרפיה של חב"ד.

ר' מנחם מנדל מוויטבסק חי בארץ ישראל אחת עשרה שנים; הוא הלך לעולמו בב' דראש חודש אייר תקמ"ח (1788) ונקבר בטבריה. לפי מסורת חסידית, היה כבן חמישים במותו. ספרו פרי הארץ כולל דרושים שנשא בארץ ישראל וכן הנהגות חסידות. הספר הודפס לראשונה על-ידי ר' ישראל בן יצחק יפה, 'המדפיס מקאפוסט', שהחל להדפיסו בב' דראש חודש אייר תקע"ד (1814), יום השנה העשרים וששה למותו של המחבר, וסיים להדפיסו אחרי חודשיים, בא' דראש חודש תמוז.[40]

'המדפיס מקאפוסט' היה נצר למשפחת למדנים ורבנים; סבו, ישראל יפה, היה אב בית דין שקלוב ומחבר הספר אור ישראל. כמו כן, היה מדפיס ותיק: בשנת תקמ"ד (1784) הביא לדפוס את ספרהבהיר בבית דפוס בשקלוב, שהיה שייך למדפיסי ספרי הקבלה והחסידות הראשונים, ר' צבי הירש מרגליות וחתנו ר' שמואל סג"ל, שעברו מקוריץ לשקלוב.[41] בשנת תקס"ד (1804) פתח בית דפוס משלו בעיירה קאפוסט,[42] ובשנים תקס"ט-תקע"א (1811-1809) צירף כשותף את ר' מרדכי בן ר' שמואל הורוויץ.[43] שנה אחרי הדפסת פרי הארץ, בשנת תקע"ה (1815), הדפיס לראשונה את שבחי הבעש"ט, וייתכן שראה בהדפסת שני הספרים מעין סיום למשימות חייו בגולה.

בשנת תקע"ט (1819) או בשנת תקפ"א (1821), עלו ישראל ושפרינצה יפה לארץ ישראל ועמם בני המשפחה וכן פועלי הדפוס של קאפוסט עם משפחותיהם.[44] לפי מסורת המשפחה, הביאו עמם את מכונות הדפוס בכוונה לייסד במקום בית דפוס. ברם, בדרכם מנמל עכו לחברון נופצו המכונות על ידי שודדים ותכניתם נגנזה. בני הזוג יפה וילדיהם התיישבו בחברון. ר' ישראל יפה היה הממונה הראשון של כולל חסידי חב"ד בחברון, שפעל בעיר עד חיסול הקהילה היהודית בפרעות תרפ"ט (1929). אחריו קיבלו את התפקיד שלושה מבניו - אפרים, מרדכי ומשה.[45]

כאמור, ר' ישראל יפה הדפיס לראשונה את כתביו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק. בדף השער של פרי הארץ הוסיף מעין הקדמה:

ספר פרי הארץ מכבוד אדמ"ו [אדוני מורי ורבי] גאון תפארת ישראל החסידא ופרישא בוצינא קדישא [המאור הקדוש] עמודא דנהורא [עמוד האור] אור המאיר לארץ וחוצות כבוד שם קדושתו מ'[ורנו] מנחם מענדל בהרב מוהרר [מורנו הרב ר'] משה זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] אשר מקום ישיבתו הי'[ה] בע"הק [בעיר הקודש] טבריא תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] והמה דברי קדשו בכל שבת ושבת למסתופפים בצלו צל החכמה וקבצן הרב המופלג בתו"יר [בתורה ויראה] החסיד כמ'[ורנו] אלעזר זוסמן זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] סו"ד [ספרא ודיינא] דארעא קדישא [של ארץ הקודש] תובב"א [תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן] וממנו הגיע לידינו ומן המעט הזה אורו עינינו ובכדי שיהי'[ה] שמעתתי'[ה] מבדרין בעלמא [דבריו מתפרסמים בעולם]… נתגלגל הדבר אשר ביום הלקח ארון הק'[דש] ונעלה האור לשרשו התחלנו להדפיס דבריו ה"ק[דושים] אשר מנובלות אורו יאירו כל הארץ… וזכות הרבנים הק'[דושים] יגן עלינו ויעמוד לנו ויגלה לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן'.[46]

ר' ישראל יפה כותב בהקדמתו שכתב-היד של פרי הארץ היה ברשותו של ר' אלעזר זוסמאן, אחד מבני החבורה החסידית בטבריה, שיצא כשד"ר לחוץ לארץ מספר פעמים. אכן, בגוף הספר נדפסה כוונת המקווה בתוספת הערה: 'ע"כ [עד כאן] מצאנו דברי קדשו של הרב מהור"א [מורנו הרב ר' אלעזר] הנ"ל'.[47] מהערה זו לא ברור אם ר' אלעזר זוסמאן מסר את כתב-היד לר' ישראל יפה, או שכתב-יד של ר' אלעזר זוסמאן, שבו נרשמו דרושיו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק ודברי תורה נוספים, הגיע לידי ר' ישראל יפה ממקור אחר.

יתר על כן, ר' ישראל יפה מכנה את ר' מנחם מנדל מוויטבסק בכינוי 'אדמ"ו' - אדוני מורי ורבי. גם בשבחי הבעש"ט,שהדפיס בשנת תקע"ה (1815), באים לביטוי קשריו עם ר' מנחם מנדל מוויטבסק ועם חסידי ארץ ישראל; הוא מכנה את ר' מנחם מנדל מוויטבסק - 'הרב הק'[דוש] מ'[ורנו] מנחם מענדל זצוק"ל'. אחר כך הוא מזכיר את 'אדמ"ו [אדוני מורי ורבי] נבג"מ [נשמתו בגנזי מרומים]'.[48] החוקר אברהם רובינשטין עמד על כך שהכוונה לאותו אדם, וכי גם בשבחי הבעש"ט הכינוי 'אדוני מורי ורבי' מציין את ר' מנחם מנדל מוויטבסק.[49] עם זאת, רובינשטין הסיק מסגנון הדברים שר' ישראל יפה קיבל מאנשים ששמעו מפי ר' מנחם מנדל מוויטבסק, אך הוא עצמו לא שמע ישירות מפיו.[50]

ייתכן אפוא שכתבי-היד של פרי הארץ ושבחיהבעש"ט ומסורות משמו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק הגיעו לר' ישראל יפה מר' אלעזר זוסמאן. וייתכן, שקיבלם מבנו, ר' דוד יפה, שהיה מעורה בקהילת חסידי טבריה לפני עליית אביו; בשנת תקס"ו (1806) מינה בית הדין של קהל האשכנזים בטבריה את ר' דוד יפה לשד"ר ושלחו לפקח על העיזבון של ר' יעקב הלוי סג"ל, מחסידי טבריה, שנפטר בעיר אצווירה שבמרוקו.[51] מכאן, שלפני שנת תקס"ו (1806) כבר היה בטבריה, ואפשר שדרכו הגיעו לאביו הן מסורות שבעל-פה והן כתבי-יד. יתר על כן, אפשר שר' דוד יפה היה בין העולים לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777), אף שאין למסורת זו הוכחה חד משמעית.[52]

חוסר הידיעה בנוגע לטיב הקשרים בין ר' ישראל יפה לר' מנחם מנדל מוויטבסק, נוגע גם לשאלה מי היה מורם המובהק; ההיסטוריוגרפיה החסידית גורסת שר' מנחם מנדל היה מתלמידיו של המגיד ר' דב בער ממזריטש.[53] דא עקא, מסורת זו איננה נתמכת בהוכחות מתוך פרי הארץ, שבו לא הזכיר ר' מנחם מנדל מוויטבסק את שמו של ר' דב בער ממזריטש, ולא ברור למי התכוון כאשר כתב 'בחיי הרב בעש"ט ובחיי מורי הרב נשמתם בגנזי מרומים'.[54]

לעומת זאת, הקשרים בין ר' מנחם מנדל מוויטבסק לבין ר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב, אינם נזכרים בהיסטוריוגרפיה החסידית המקובלת. עם זאת, הם עולים מסיפור העלייה לארץ ישראל, שהיתה חלק מהתכנית המשיחית של ר' יחיאל מיכל ובני חבורתו. קשרים אלה נרמזים גם מסיפור מותו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שהביא ר' ישראל יפה בהקדמתו לשבחיהבעש"ט. לפי הסיפור, נענש ר' מנחם מנדל על מעשה שנקשר למות מורו ורבו, המכונה בסיפור 'הרב המגיד'. המעשה אירע בשנת תקמ"ו (1786) כשבני החבורה החסידית הסתגרו בטבריה בזמן מגפת הדבר. ביניהם היה זקן אחד שנהג לספר בשבחיו של הבעש"ט: 'פ"א [פעם אחת] בשבת בא בחלום הרב המגיד זצוק"ל להרב הנ"ל [ר' מנחם מנדל מוויטבסק] ואמר לו הלא אתה תלמידי למה אינך מספר בשבחי ג"כ [גם כן]'.[55] כאשר חפץ ר' מנחם מנדל במוצאי שבת לספר בשבחי 'הרב המגיד', החל הזקן לספר בשבחי הבעש"ט ור' מנחם מנדל השתתק: 'ותיכף הבין הרב [ר' מנחם מנדל] שבוודאי יענש'. אכן, מאותו זמן הלך ר' מנחם מנדל ודעך עד שחלה בקדחת ונפטר.

קשה להבין את הסיפור אם מדובר ב'מגיד' ר' דב בער ממזריטש, מפני שר' מנחם מנדל מוויטבסק לא היה מעורב באירועים שהובילו למותו. ברם, יש לסיפור משמעות אם מורו ורבו של ר' מנחם מנדל היה 'המגיד' ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, שכן נסיבות מותו הולידו רגשי אשמה אצל ר' מנחם מנדל מוויטבסק; מאיגרות בני החבורה מארץ ישראל למדים, שר' מנחם מנדל התייסר על חלקו בכישלון הפרשה המשיחית באייר תקמ"א (1781), כישלון שהוביל למותו של ר' יחיאל מיכל זמן קצר אחר כך.[56]

באור דומה אפשר להבין את צוואתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שנחתמה באלול תקל"ז (1777) עם הגיעו לארץ ישראל. בין השאר, נכללה בצוואה הבקשה כי 'בעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג וכן בעת שיתנו בידי המזלגות[57] יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעש"ט ז"ל ואת שם קדשו של אדמו"ר [אדוני מורי ורבי] הרב המגיד ז"ל'.[58] אם כוונתו ל'הרב המגיד' ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, יש להניח שהכינוי 'ז"ל' נוסף מאוחר יותר, כנראה בזמן ההדפסה.


מרדכי מנסחיז

ר' מרדכי היה רב העיר נסחיז שבצפון ווהלין ופעיל בעניינם של חסידי ארץ ישראל. בשנת תקנ"ו (1796) התמנה ל'גבאי מעות ארץ הקודש', האחראי על גביית הכספים עבור חסידי ווהלין-גליציה, שהתיישבו בטבריה ובצפת.ת.[59] מינויו קשור למחלוקות, שפרצו בין שתי קבוצות העולים בשנת תקל"ז (1777) - חסידי ווהלין-גליציה והחסידים שמוצאם מרוסיה הלבנה, בכל הנוגע לאיסוף כספים בחוץ לארץ ואופן חלוקתם. הסכסוך לא יושב, ובסופו של דבר התפלגה הקבוצה שעלתה לארץ ישראל לשני כוללים נפרדים, שתומכיהם בגולה אספו כספים למענם באופן נפרד.

'הרב דסחוייז' נזכר ברשימת 'שבר פושעים' [60] וייתכן שיש בה הד לפעילותו בענייני ציבור.

ר' מרדכי מנסחיז נחשב תלמיד מובהק של ר' יחיאל מיכל. בנו, ר' יצחק מנסחיז, כתב כי אביו 'לא הי'[ה] לו רב אחר רק את רבינו הקדוש המגיד מזלאטשוב'.[61] בין שתי המשפחות נוצרו גם קשרי נישואין: בלומה, נכדתו של ר' מרדכי מבנו ר' יוסף מאוסטילא, נישאה לר' שמואל יחיאל מבוטושאן, בן ר' דן, נכדו של ר' יצחק מראדויל ונינו של ר' יחיאל מיכל.[62]

חיבורו של ר' מרדכי רשפי אש, נדפס לראשונה בסוף ספר רב ייבי בברודי בשנת תרל"ד (1874). ר' יחיאל מיכל מכונה בחיבור 'רבי' סתם.[63] בתחילת רשפי אש נדפסו הנהגות חסידיות משמו של ר' יחיאל מיכל.[64]

משה שהם מדאלינא

ר' משה בן דןשהם נולד ככל הנראה בשנת ת"ץ (1730). בשנת תק"ם (1780) התקבל למשרת אב בית דין בדאלינא תחת ר' אברהם נח הלוי הלר, אחיו של ר' משולם פייבוש הלר.[65] ר' משה הלך לעולמו בשנת תק"ף (1830) כבן תשעים.[66]

ספרו דברי משה, שנדפס בשנת תקס"א (1801) בלי ציון מקום הדפוס, יצא לאור על ידי בנו שמואל. ר' אברהם יהושע השל מאפטא, מתלמידיו של ר' יחיאל מיכל, כתב על ר' משה בהסכמתו 'כי ידעתי ששימש גדולי הדור וגם הוא חכם ומבין מדעתו'.[67] חתנו של ר' משה, ר' יצחק מראדויל, כתב בהסכמתו: 'כי כל דברי משה אשר דיבר שכינה מדברת מתוך גרונו'.[68]

ספר נוסף שלו, שרף פרי עץ חיים נדפס בטשרנוביץ בשנת תרכ"ו (1866), ומכיל דרושים על עץ חיים לר' חיים ויטאל.

ר' משה שהם מביא בספריו משם הבעש"ט ומכנהו 'מורי החסיד האלהי': 'והנה שמעתי מפי קדשו של מורי החסיד האלהי הרב הבעש"ט ז"ל … ואמר בשם גיסו הרב החסיד מ'[ורנו] גרשון קוטבר ז"ל'.[69] מבחינת גילו אפשר ששמע מפי הבעש"ט, שכן היה כבן שלושים כשהאחרון נפטר.

ר' משה שהם היה חותנו של ר' יצחק מראדויל בזיווג ראשון, כלומר מחותנו של ר' יחיאל מיכל. ר' משה הרבה להביא דברים מפיו ולציין את הקירבה המשפחתית: 'והנה שמעתי מפי מחו'[תני] מו'[רנו] הרב החסיד מפורסם בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מ'[ורנו] יחיאל מיכל זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] זלאטשוב'.[70] הוא זכה למעמד מיוחד בעיני תלמידיו של ר' יחיאל מיכל, אולי בשל גילו המופלג וקירבתו לבעש"ט ולר' יחיאל מיכל; ר' משולם פייבוש הלר כינה אותו 'הותיק', ואף העתיק באיגרותיו את כוונת המקווה המיוחסת לבעש"ט מתוך 'סידור הותיק מוה"ר [מורנו הרב] משה נ"י [נרו יאיר]'.[71]

משולם פייבוש הלר, ליקוטים יקרים, יושר דברי אמת

ר' משולם פייבוש הלוי הלר נולד בשנת תק"ב (1742) או לפני כן, והלך לעולמו בכ' בכסלו תקנ"ה (1794).הוא היה נצר למשפחה מכובדת, שבניה היו אנשי הלכה ורבנים ידועים בגליציה.[72] מצד אביו, היה נין נכדו של יום טוב ליפמן הלר, מחבר תוספות יום טוב על המשנה,[73]ונכדו של המקובל ר' שמשון מאוסטרופוליה, שגם ר' יעקב יוסף מפולנאה היה מצאצאיו.[74] אביו של ר' משולם פייבוש, ר' אהרן משה, היה אב בית הדין בסניאטין. דודו מצד אביו, ר' יהודה הלוי הלר מאלקסניץ, היה מבאי הקלויז של ברודי. גם אחיו המבוגר, ר' אברהם נח הלוי הלר, אב בית דין בדאלינא שנפטר בשנת תקמ"ו (1786), היה ממקובלי קלויז ברודי שלא נמנה על החסידים.

ר' משולם פייבוש הלר נישא פעמיים. ינטל, אשתו השנייה, היתה בתו של ר' אברהם חיים שור, מחבר צאן קדושים. כמו כן הוא מזכיר את מחותנו שבקהילת טשארני-אוסטרהא,[75] ומדובר כנראה בר' זאב וולף מטשארני-אוסטרהא, שהיה אחד מן הפעילים במאבק על השחיטה החסידית הנפרדת. ר' זאב וולף עלה לארץ ישראל בשנת תקנ"ח (1798) והצטרף לקהל החסידים בטבריה, שבה נפטר בשנת תקפ"ג (1823).[76]

מרבית שנות חייו של ר' משולם פייבוש הלר עברו עליו בזבריז, עיירה במזרח גליציה, בקירבת ברודי.[77] מלבד הנזכר לעיל, נודעו על חייו פרטים מעטים,אולי מפני שלא כיהן במשרה רשמית, אף לא בעיירתו. נראה, כי האירוע המשמעותי בחייו היה הצטרפותו אל החבורה החסידית ותיעוד קורותיה. לא לחינם הגדיר גרשם שלום את ר' משולם פייבוש הלר 'אחד מסופריה המעולים של החסידות'.[78]

ר' משולם פייבוש הלר תיעד את קורותיה של החצר החסידית הראשונה, שהתקבצה סביב ר' יחיאל מיכל, בשתי איגרות שנשלחו לארץ ישראל לגיסו ר' יואל. איגרתו הראשונה נפתחת בהצגת פרופיל חסידי מאלף ביותר, המלמד על בני דורו, שהגיעו לבשלות אינטלקטואלית בשנות השבעים והשמונים של המאה השמונה עשרה. מבין האישים, שר' משולם פייבוש הלר מציג כמוריו בחסידות, הכיר מקרוב רק את ר' יחיאל מיכל. דבריו המנוסחים כעדות משקפים את הפער בין התהליך ההיסטורי של התגבשות החסידות לבין הדימוי המאוחר על ראשית התנועה:[79]

אני הכותב למען אהבת אמיתי וריעי אשר מעודי גדלתי בתורת ד' ויראתו לפי קט שכלינו וגבה טורא בינינו ובעת הפרדו מאתו בקש ממני להעלות הכתב יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכילי הדור אנשי מופת בעלי רה"ק [רוח הקודש] אשר עינם ראו[80] ולא זר כמלאך אלהים פחדם ויראתם וכולם ממעין אחד שתו ה"ה [הלא הוא] האלקי ר'יבש"ט [רבי ישראל בעל שם טוב] זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] ואני לא זכיתי רק לראות פני תלמידו האלקי ר' דוב בער זלל"הה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] ואז[81] בא אלי כתבי קודש מדברי קדשו המלהיבים לב החרדים לעבודת הש"י [השם יתברך] ואני כמה פעמים הייתי לפני האשל הגדול ר' מנחם מענדיל מפרמשלייאן ע"ה [עליו השלום] זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] זכותו יגן עלינו וביותר להבדיל בין המתים והחיים אשר שמעתי מפה קדוש בן של קדושים צדיק בן צדיק הרב המופלג איש האלקי'[ם] מו'[רנו] יחיאל מיכל ני' [נרו יאיר].

ר' משולם פייבוש היה צעיר מכדי לפגוש פנים אל פנים את הבעש"ט, שהלך לעולמו בשנת תק"ך (1760). דבריו בהמשך מלמדים, כי זכה לראות את פני ר' דב בער, המגיד ממזריטש, פעם אחת בלבד: 'ואני שמעתי מפה ק"ק [קדשי קדשים] האלקי ר' דוב בער ז"ל באמרי [באותה?] שבת שהייתי שובת אצלו בחיים חיותו'.[82]בדומה, הוא מעיד כי זכה לשהות במחיצת ר' מנחם מנדל מפרמישלאן 'כמה פעמים', אך מצטט מפיו פעם אחת בלבד.[83] ממילא, ר' מנחם מנדל מפרמישלאן עלה לארץ ישראל בשנת תקכ"ד (1764) והשפעתו על ר' משולם פייבוש ובני דורו לא היתה מכרעת.

רבו המובהק של ר' משולם פייבוש היה ר' יחיאל מיכל, שהוא גם היחיד מבין הנזכרים שהיה בין החיים בשנת תקל"ז (1777), שבה נכתבו הדברים. ר' משולם פייבוש מדגיש את עובדת היותו המורה המובהק בביטוי 'וביותר להבדיל בין המתים והחיים אשר שמעתי מפה קדוש בן של קדושים צדיק בן צדיק הרב המופלג איש האלקי'[ם] מו'[רנו] יחיאל מיכל ני' [נרו יאיר]'. בגוף האיגרות מרבה ר' משולם פייבוש להביא עדויות שמיעה מדברי ר' יחיאל מיכל, ורבקה ש"ץ עמדה על כך, שהוא מכנה אותו בכינוי 'המגיד'.[84] זיהוי ר' יחיאל מיכל בתור 'המגיד' סתם חשוב במיוחד כיוון שהוא חוזר גם בכתבי תלמידים נוספים, שלא נחשבו עד כה כתלמידיו המובהקים של ר' יחיאל מיכל, וכן בכתבי תלמידים, שעובדת היותם תלמידיו היתה ידועה, אך לא יוחסה לה חשיבות מיוחדת.

ליקוטים יקרים, שהודפס לראשונה בלמברג בשנת תקנ"ב (1792), הוא נוסח של ספרות ההנהגות החסידית שנדפס מתוך כתב-יד שהיה ברשותו של ר' משולם פייבוש הלר. הספר כולל גם את שתי איגרותיו של ר' משולם פייבוש, שנדפסו בעילום שמו, אף על פי - ואולי מפני - שהיה אז בין החיים. בדף השער נאמר, שליקוטים יקרים הוא ליקוט מדבריהם של ארבעה אישים:

ספר ליקוטים יקרים אשר השאירו אחריהם ברכה קדושים אשר בארץ המה ארבעה מטיבי לכת בדרכי ה' ובתורתו הקדושה אשר מפיהם אנו חיים בראשם הרב האלקי בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. כבוד מו'[רנו] ישראל בעש"ט זללה"ה שמו הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו. ואחריו יאיר דברי תלמידיו הקדושים אשר התאבקו בעפר רגליו ושתו בצמא את דבריו ה"ה [הלא הם] הרב הגדול החריף ובקי בנגלה ובנסתר גאון תפארת ישראל. האלקי חסידא ופרישא מו'[רנו] דוב בער זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא] מ"מ [מגיד מישרים] דק'[הילת] מעזריטש… ושלישי בקודש ה"ה [הלא הוא] הרב הגדול המפורסים שמו נודע בישראל חסידא ופרישא מוהר"ר [מורנו הרב ר'] מנחם מענדיל זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] מק"ק [מקהילת קודש] פרימשלאן אשר נסע לארץ הקדושה תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] ונופך דברים יקרים מהרב המגיד החסיד ומפורסם בוצינא קדישא מו'[רנו] יחיאל מיכל זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] אשר היה מ"מ [מגיד מישרים] בכמה קהילות קדושות ולסוף ימיו נתקבל לק"ק [לקהילת קודש] יאמפלא זכותם וזכות תורתם יגן עלינו אמן.[85]

שמות 'ארבעה מטיבי לכת' נלקחו מן האיגרת הראשונה של ר' משולם פייבוש, שבה הציג את רבותיו בחסידות.עם זאת, ר' דב בער ממזריטש ור' מנחם מנדל מפרמישלאן אינם נזכרים כלל באוסף הדרושים וההנהגות שבתוכם שולבו האיגרות. לעומתם, נזכר הבעש"ט כמה פעמים בלשון 'מריב"ש [מר' ישראל בעל שם]', 'ריב"ש [ר' ישראל בעל שם] אמר', ו'ריב"ש [ר' ישראל בעל שם] ע"ה [עליו השלום] אמר'.[86]כמו כן, נזכר ר' יחיאל מיכל, ששלושה דרושים מובאים משמו.[87]

שלוש ההסכמות שניתנו לספר נכתבו בשנת תקנ"ב (1792). המסכימים היו ר' ישכר בער, תלמידו של ר' יחיאל מיכל, הנזכר באיגרותיו של ר' משולם פייבוש,[88] אשר עלה לארץ ישראל בשנת תקנ"ה (1795); חתנו, ר' אברהם חיים מזלוטשוב, גם הוא מתלמידי ר' יחיאל מיכל, שעדיין כיהן כאב בית הדין בזבאריב, ור' יוסף מזאמושט, שנתן את הסכמתו לספר העוסק בקבלה 'ואף שאין לי עסק בנסתרות'.[89]

רושמי ההסכמות ייחסו את ליקוטים יקרים לר' דב בער ממזריטש ואף הזכירו שמקצת הדרושים וההנהגות כבר נדפסו במגיד דבריו ליעקב, המכונה אצלם לקוטי אמרים. ייחוס הדרושים וההנהגות לר' דב בער ממזריטש בלבד מלמד, שרושמי ההסכמות לא הלכו בעקבות 'ארבעה מטיבי לכת' שבדף השער, ולא ייחסו את הכתוב גם לבעש"ט, לר' מנחם מנדל מפרמישלאן ולר' יחיאל מיכל מזלוטשוב. הם לא הזכירו גם את שמו של ר' משולם פייבוש הלר, אף שהכירו את האיגרות וידעו את זהות הכותב.

שניים מן המסכימים מציינים את ההשמטות בליקוטים יקרים, ומתכוונים להשמטות של חלקים חשובים מגוף האיגרות של ר' משולם פייבוש הלר. ר' ישכר בער כותב: 'ואף שבקצת מקומות קיצר המעתיק במכוון ונראה למעיין קצת דבריו סתומים'. ר' אברהם חיים מרחיב בעניין וכותב כי ההשמטות נעשו במכו?ון מטעמי צנזורה: 'ואף שבקצת מקומות קצרו במכוון וגם בקצת מקומות מעומק המושג ומקוצר המשיג קצרו בדברים ומי שלא ראה את [הישן] החדש יהיה בעיניו כספר חתום'.[90]מן ההסכמות אפשר ללמוד, שר' ישכר בער ור' אברהם חיים הכירו את הישן, כלומר את איגרותיו המקוריות של ר' משולם פייבוש הלר בכתב-יד.

ההשמטות המצונזרות במהדורה הראשונה הן בעיקר מגוף האיגרות של ר' משולם פייבוש, ובכלל זה: שמם של הכותב ושל הנמען, תאריך הכתיבה של שתי האיגרות וקטעים חשובים מתוכן. אחד הקטעים כולל את 'הדרוש הארוך' שנשא ר' יחיאל מיכל בחג שבועות של שנת תקל"ז (1777).כמו כן, נשמטו סופה של האיגרת הראשונה וראשיתה של האיגרת השנייה, ובולט הסיום המאולץ של האחת והיעדר הפתיח של השנייה. אפשר להניח, שבשורת מותו של ר' יחיאל מיכל בשלהי שנת תקמ"א (1781) היתה כלולה בפתיח של האיגרת השנייה, וייתכן שזו הסיבה להשמטתו.[91]

רק במהדורה השלישית של ליקוטים יקרים, שנדפסה בזולקווא בשנת תק"ס (1800),חמש שנים לאחר מותו, נזכר לראשונה שמו של ר' משולם פייבוש הלר, שנוסף בעמוד השער לשמות ארבעת המורים. בפתח האיגרת הראשונה נאמר: 'מכתבי הצדיק מהו' [מורנו הרב] פייביש מזבריז'.[92]

בשנת תרס"ה (1905) מאה ושלוש עשרה שנים לאחר הדפוס הראשון, נדפסו איגרותיו של ר' משולם פייבוש בנפרד, בלי קובץ הדרושים וההנהגות שבליקוטים יקרים. המוציא לאור היה שמשון הלוי הלר מקאלימייא, אחד מצאצאיו של ר' משולם פייבוש הלר. הוא העניק לאיגרות את הכותרת יושר דברי אמת, הלקוחה מן הפתיח של האיגרת הראשונה.[93]ניכר, שהיה בידיו נוסח מלא יותר של איגרות זקנו וכן השלמות שלא נדפסו קודם לכן, כגון: תאריך האיגרת הראשונה - 'יום ג' י"ט סיון תקל"ז לפ"ק [לפרט קטן]' ושם הנמען - 'וחבירי ועמיתי ה"ה [הלא הוא] גיסי הרבני מו'[רנו] יואל ני' [נרו יאיר]'.[94] אולם, גם הפעם לא נדפסו האיגרות בשלמותן, ונראה כי קטעים מסוימים שצונזרו אבדו לעד.

בפתח האיגרת הראשונה מנמק ר' משולם פייבוש את כתיבתה בפרידה מידיד נעורים:[95]

אני הכותב למען אהבת אמיתי וריעי[96] אשר מעודי גדלתי עמו בתורת ד' ויראתו לפי קט שכלינו וגבה טורא [הר] בינינו ובעת הפרדו מאתו בקש ממני להעלות הכתב יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכילי הדור אנשי מופת בעלי רה"ק [רוח הקודש] אשר עינם ראו ולא זר כמלאך אלהים פחדםויראתם.

למרות הפניה אל הרע בהרצאת הדברים, אין שמו של נמען האיגרות נזכר בשתי המהדורות הראשונות של ליקוטים יקרים.[97]במהדורה השלישית נוסף לפתיח מידע מסוים - 'ואני מאודי נדבק לבי באמונת חכמים האלה וחבירי נדבק לבם ג"כ [גם כן] באמונת'[ם] אשרי שבח'[ר] מי באמתתם ובדבריהם'.[98]במהדורת יושר דברי אמת מופיעה גירסה מורחבת של הפתיח, הכוללת גם את שמו של אחד החברים: 'ואני מעודי נדבק לבי באמונת חכמים האלה וחבירי ועמיתי ה"ה [הלא הוא] גיסי הרבני מו'[רנו] יואל ני' [נרו יאיר] נדבק לבו ג"כ [גם כן] באמונתם אשרי מי שדבק באמונתם ובדבריהם אוי להם לרשעים שפרקו עול תורה ויראת הש"י [השם יתברך] מעליהם'.[99] כיוון שהאיגרת פותחת בפנייה אל 'אמיתי וריעי' מסתבר כי הר?ע?, שאליו נכתבה, הוא ר' יואל, גיסו של ר' משולם פייבוש, הנזכר בהמשך.

ר' משולם פייבוש מציין, כי האיגרות נכתבות לבקשת הר?ע?: 'ובעת היפרדו מאתו בקש ממני להעלות הכתב יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכילי הדור'. מנוסח זה, ומדבריו 'וגבה טורא [הר] בינינו', עולה כי השניים רחקו איש מרעהו מרחק ניכר. אולם מן המידע המקוטע בפתיח אין לדעת בוודאות מיהו האיש, לאן נסע ומדוע, שכן פרטים אלה מתבררים רק באיגרת השנייה.

האיגרת השנייה של ר' משולם פייבוש לא נכתבה מיד אחרי חודש סיון תקל"ז (1777), שבו נכתבה האיגרת הראשונה, אלא אחרי זמן מה - בחודש תשרי. עובדה זו עולה מן האיגרת במפורש, שכן ר' משולם מזכיר בה את הימים הנוראים בלשון הווה - 'וכמו כן עכשיו בימים הנוראי'[ם] '.[100] לדעת יוסף וייס, מדובר בימים הנוראים של שנת תקל"ח (1777), דהיינו בראשית השנה העוקבת, מספר חודשים אחרי שנכתבה האיגרת הראשונה. זאת, כיון שר' משולם מזכיר באיגרת השנייה את עליית החסידים לארץ ישראל בחודש אדר תקל"ז (1777) בלשון הווה.[101] לעומתו, הסתייג מיילס קרסן ממסקנה נחרצת, וסבר שייתכן כי חלק מן האיגרת השניה נכתב אחרי מותו של ר' יחיאל מיכל בכ"ה אלול תקמ"א (1781) כיוון שהוא נזכר בפתיחתה בברכת המתים - 'ובאמת שמעתי מפה הקדוש הרב' האלקי מוהרר [מורנו הרב ר'] יחיאל מיכל זלה"ה'.[102] דא עקא, אף מכאן אין להסיק מסקנה נחרצת, כיוון שבמהדורת זולקווא תק"ס (1800) של ליקוטים יקרים נזכר ר' יחיאל מיכל בברכת המתים כבר באיגרת הראשונה, אגב ציטוט דברים שאמר כשבועיים קודם לכן: 'דברי המגיד ז"ל ששמעתי מפ"ק [מפי קדשו] בחג שבועות של שנה זו שנת תקל"ז לפ"ק [לפרט קטן]'.[103]תופעה דומה אפשר למצוא גם בציטטות של ר' ישכר בער מזלוטשוב, ומכאן שברכת החיים או המתים אינה יכולה לשמש אבן בוחן יחידה בקביעת מועדי האיגרות.

תיארוך האיגרת השנייה מסתבך עוד יותר בגלל השאלה, היכן מסתיימת האיגרת הראשונה והיכן מתחילה השנייה, שכן הפתיח של האיגרת השנייה לא הודפס באף אחת מן המהדורות. ברם, על אף הקשיים, יש לקבוע שהאיגרת השנייה אכן נכתבה אחרי מותו של ר' יחיאל מיכל בשנת תקמ"א (1781). הוכחה לכך מצויה בהמשך האיגרת, שם ממליץ ר' משולם פייבוש לר' יואל בעניינים הנוגעים ללימוד קבלה: 'ולפני קבלה תאמר התפלה הנדפסת בתיקוני'[ם] מהאריז"ל'.[104]כוונתו לספר תקוני הזהר שהודפסבקוריץ בשנת תק"ם (1780), אחד מספרי הקבלה שהדפיסו ר' יחיאל מיכל ותלמידיו לזירוז הגאולה. מכאן, שגוף האיגרת השנייה אמנם נכתב אחרי שנת תק"ם (1780), כלומר לכל המוקדם בשנת תקמ"א (1781). יתר על כן, ר' יחיאל מיכל נפטר בכ"ה אלול תקמ"א (1781), והאיגרת השנייה של ר' משולם פייבוש נכתבה בימים הנוראים. לפיכך, יש להניח שנכתבה בחודש תשרי תקמ"ב (1782), שבועות ספורים אחרי מותו.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התאריך של עליית החסידים לארץ ישראל, הנזכרת באיגרת השנייה:[105]

כעת באתי לזרזך ואת אנשים המקשיבים לקולי[106] אשר שם שיתאמצו מאוד בעבודת הש"י [השם יתברך] כ"א [כל אחד] וא'[חד] כפי כחו... אבל כעת לפי הנרא'[ה] והנשמע מהנשיע'[ה][107] שנוסעים לארץ הקדוש'[ה] רבים וכן שלמים וכן נגוזו ועברו[108] והשלמים שעברו הם המפורסמים מאוד בעלי רוה"ק [רוח הקודש] גדולים בתור'[ה] בנגל'[ה] ובנסתר ועמהם רב"י [ראשי בני ישראל][109] שמעניי צאן[110] קדשים שה פזור'[ת] ישראל ובוודאי היא דריש'[ה] גדול'[ה] לציון אשר דורש אין לה מכלל דבעי זו דריש'[ה] והיא בעיו בעיו שובו אתיו[111] וכעת וודאי מאת ה' היא המעוררות הגדול'[ה] הזאת ובוודאי קרוב לבוא עת'[ה] יחשנ'[ה][112] וימהרנ'[ה] הש"י [השם יתברך] במהר'[ה] בימינו א"ס [אמן סלה] לזאת מי יודע מ'[ה] ילד יום ומה לך להצר על צרת מחר ובפרט על צרת העוה"ז [העולם הזה] איך למלאות ימי שנותינו בהם שבעים שנ'[ה] בעושר ולהשיא הבנות כדרך המון העולם טוב לך למעט בעסק בכל האפשר ולעסוק בתור'[ה] ועבוד'[ה] ועיקר עבוד'[ה] זו תפל'[ה] וא"צ [ואין צריך] להזכירך ע"ז [על זה] כי כבר ידעת כי לפי מ"ש [מה שכתוב] בכתבי האריז"ל מענין בירור הקדוש'[ה] שמתבררת בכל יום עד שתגמר להתברר בביאת המשיח במהר'[ה] בימנו.

ר' משולם פייבוש מתייחס בחודש תשרי תקמ"ב (1782) אל ר' יואל כאל מי שכבר נמצא 'שם', כלומר בארץ ישראל, יחד עם שאר 'האנשים המקשיבים לקולי' (או 'לקולך') אשר שם. אחר כך עובר ר' משולם להעיר על התעוררות דומה בהווה: 'אבל כעת לפי הנרא'[ה] והנשמע מהנשיע'[ה] (או 'מהנסיעה') שנוסעים לארץ הקדוש'[ה] רבים וכן שלמים'. נסיעה זו מעלה בזיכרונו את הפעם הקודמת, שבה התעוררו שלמים ומפורסמים לעלות לארץ ישראל והוא חוזר ומזכירם כאלה אשר 'נגוזו ועברו והשלמים שעברו הם המפורסמים מאוד בעלי רוה"ק [רוח הקודש] גדולים בתור'[ה] בנגל'[ה] ובנסתר ועמהם רב"י [ראשי בני ישראל] שמעניי צאן קדשים שה פזור'[ת] ישראל'.

ר' משולם פייבוש מזכיר אפוא שתי קבוצות עולים - קבוצה גדולה בעבר וקבוצה קטנה בהווה. הקבוצה הגדולה, הנזכרת בלשון עבר, היא קבוצת 'המפורסמים מאוד בעלי רוה"ק [רוח הקודש]' ועמהם 'רב"י [ראשי בני ישראל]' - ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ר' אברהם מקאליסק וחבריהם, שעלו לארץ ישראל בחודש אדר תקל"ז (1777). הקבוצה הקטנה היא זו שבהווה - 'רבים וכן שלמים' - המתכננים לעלות לארץ ישראל בעצם ימי כתיבת האיגרת, כלומר בראשית שנת תקמ"ב (1782). ר' משולם פייבוש מתכוון לקבוצה, שחבריה ביקשו לעלות לארץ ישראל מיד עם התגלות המשיח באייר תקמ"א (1781). קבוצה זו נזכרת גם במכתבו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק מניסן תקמ"א (1781), חודש לפני המועד המשוער של ביאת המשיח. ר' מנחם מנדל כותב כי 'ח"ו [חס ושלום] להניע את לבבם. ברם בוא יבואו ברנה'. ואולם הוא מבקש מחבריו להתאזר בסבלנות, ומבטיח כי לא יתמהמה לבשר להם מיד כשתתגלה 'הידיעה', וכך יוכלו לעלות ולהתאחד עמו בארץ ישראל. אגב כך הוא חוזר ומזכירם כמה הוא משתוקק 'שיבואו אנשי ידידי גילי אחי ורעי לאה"ק [לארץ הקודש]… ואי"ה [ואם ירצה השם] אחר הידיעה אודיע'.[113]

כידוע, ר' מנחם מנדל מוויטבסק לא זכה לבשר את 'הידיעה' על הופעת המשיח בארץ ישראל לחבריו שבגולה. עם זאת, ממכתבו של ר' משולם פייבוש הלר עולה, כי למרות האכזבה באייר תקמ"א (1781) עדיין האמינו בני החבורה גם בחודש תשרי תקמ"ב (1782), שמותו של ר' יחיאל מיכל יפתח את שערי השמים ויביא את הגאולה. לפיכך מדווח ר' משולם פייבוש לבני החבורה שבארץ ישראל על הכנות הקבוצה לעלייה.

קשריו של ר' משולם פייבוש הלר עם חבורת החסידים שעלו לארץ ישראל מוכחים גם מן הציטוט שהוא מביא מפי ר' שלמה זלמןוילנער, שד"ר בני החבורה: 'והמופ'[ת] ע"ז [על זה] שמעתי מפי הצדי'[ק] ר' שלמ'[ה] ווילנר בעה"מ [בעל המחבר] שאמר בשם ר' משה חאגיז זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]'.[114] ר' שלמה וילנער היה מקורבו של ר' יחיאל מיכל.[115] הוא היה בין העולים לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777), ובין השנים תקל"ט-תקמ"א (1781-1779) חזר לברודי ושהה גם במקומות נוספים בשליחות מטעם ר' מנחם מנדל מוויטבסק. בשליחותו נפגש גם עם ר' משולם פייבוש, כמוכח מן הציטוט שמביא ר' משולם פייבוש מפיו. יתר על כן, ר' שלמה וילנער נזכר באיגרת השנייה, ומכאן הוכחה נוספת לכך, שאיגרת זו נכתבה אחרי האביב של שנת תקמ"א (1781), שהרי במכתבו מחודש ניסן תקמ"א כבר מדווח ר' מנחם מנדל מוויטבסק על חזרתו של ר' שלמה וילנער לארץ ישראל.[116]

אשר לר' יואל, גיסו של ר' משולם פייבוש הלר ונמען איגרותיו, יש לזהותו עם ר' יואל בן משה, שמעמדו המכובד בין העולים ניכר מכך שחתם שלישי, מיד אחרי ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק, על איגרת שנשלחה מטבריה בשנת תקמ"ו (1786).[117] באיגרת נוספת חתם ר' יואל מיד אחרי בנו וחתנו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק. יתר על כן, על פי הזיהוי של אהוד חייקין, יואל היה בנם של ר' משה מקוברין ושל אשתו, שהייתה בתו של חיים חייקל מאמדור. משה היה גם אחיו של ר' אהרן מקרלין, שגם בנו יעקב-יהודה היה בין העולים בשנת תקל"ז (1777), ומכאן ששני בני הדודים עלו בצוותא.· יואל הרבה לשהות בגולה פרקי זמן ארוכים: מכתב של אברהם מקאליסק מלמד, שכבר בשנת תקל"ח (1778) חזר למזרח אירופה, ובשנת תקמ"ט (1789) יצא שוב לחוץ לארץ כשד"ר מטעם בני החבורה וכדי לגייס ממון לפרוע את חובותיו האישיים. בהיותו בחוץ לארץ צייד אותו ר' שניאור זלמן מלאדי במכתב המלצה לצורך זה, ובו כינה אותו 'ידיד ה' המופלג בתו'[רה] ויראת ה' אוצרו, עבד ה' באמת ובתמים, החריף ושנון, נפש נקי וצדיק'.[118] בחודש ניסן תקנ"א (1791) חזר לארץ ישראל, ועל חזרתם של 'ידידנו הרב המופלג מו"ה [מורנו הרב] יואל ש"דר [שלוחא דרבנן] עם אהו'[בנו] הרבני המופלא הוותיק מו"ה [מורנו הרב] ירמי'[ה] נ"י [נרו יאיר]' שהביאו עמם 'כתבי הקודש ושקלי המקדש' מודיע ר' אברהם מקאליסק במכתב לגולה.[119]

לסיכום, מבחינה היסטורית יש לכלול את שתי איגרותיו של ר' משולם פייבוש הלר בין איגרות החסידים לארץ ישראל וממנה.תיארוך האיגרות וקביעת יעדן לארץ ישראל מאפשרים לחזור ולהבהיר את הנסיבות שבהן נכתבו; האיגרת הראשונה נכתבהבי"ט סיון תקל"ז (1777), זמן קצר אחרי תיקון ליל שבועות שנערך בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי. באיגרת, דיווח ר' משולם פייבוש הלר לבני החבורה שנסעו לארץ ישראל על האירועים שהתרחשו בהיעדרם בבית המניין בברודי, בחג שבועות תקל"ז (1777).

האיגרת השנייה נכתבה בין ראש השנה ליום כיפור של שנת תקמ"ב (1782), מספר שבועות אחרי מותו של ר' יחיאל מיכל. סביר להניח, כי בשורת מותו היתה כלולה במילים מפורשות בתחילתה, ומסיבה זו נשמט הפתיח ולא נדפס מעולם.על רקע זה יובנו דברי הנחמה, העידוד והזירוז שהיא כוללת.עוד יש לציין, כי באיגרת זו נזכר ספרו של עמנואל חי ריקי, יושר לבב[120] ובו התאריך המשיחי של אייר תקמ"א (1781).

עוזיאל מייזלש, תפארת עוזיאל

ר' עוזיאל מייזלש, אב בית הדין בריטשוואל ובאוסטראווצי, היה נצר למשפחה מפורסמת של רבנים ואנשי הלכה בפולין, מצאצאי ר' משה איסרליש (הרמ"א) ור' מאיר בן גדליה (המהר"ם מלובלין).[121]אביו, ר' צבי הירש מייזלש, העניק הסכמה לספר הגלגולים של ר' חיים ויטאל יחד עם ר' גדליה מזולקווא, אביו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב.[122] סבו, ר' שמשון מייזלש, כיהן בזלוטשוב כרב כאשר ר' גדליה כיהן שם כאב בית הדין,[123] וכך הכירו בני שתי המשפחות את ר' יחיאל מיכל, שכיהן בזלוטשוב כמגיד מישרים.

שנת לידתו של ר' עוזיאל אינה ידועה, אך קרובו ר' נתן נטע מקאלביעל מעיד שהלך לעולמו בכ"ח בכסלו תקמ"ו (1786) ונקבר בעיר חדש: 'וגם הרב ר' יחיאל ישעי'[ה] מו"צ [מורה צדק] דעיר חדש כ'[תב] לי כי שארי הגה"ק [הגאון הקדוש] בעל עץ הדעת זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא] נפטר כ"ח כסליו שנת תקמ"ו ומנ"כ [ומנוחת כבודו] שם'.[124] ר' יוסף שאול נתנזון, אב בית הדין בלבוב, הזכיר בהסכמה לתפארת עוזיאל את מות המחבר בגיל צעיר - 'ואשר בחצי ימיו חמד אותו אלקי'[ם]'.[125] לפיכך, סביר להניח שר' עוזיאל נולד בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה. לדעת גרשם שלום, נולד בשנת תק"ד (1744) ומכל מקום, היה בן דורם של ר' משולם פייבוש הלר, ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ר' זאב וולף מז'יטומיר וחבריהם.

מלבד עיסוקו בהלכה, עסק ר' עוזיאל גם בקבלה. דרושיו בענייני קבלה כונסו בספר תפארת עוזיאלהנקרא בשם עץ הדעת טוב, שנדפס בוורשא בשנת תרכ"ב (1863). הספר יצא לאור שבעים ושבע שנים לאחר מותו של ר' עוזיאל מתוך העיזבון של חתנו, שהיה גם אחיינו, ר' נתן מאיר בן יצחק מייזלש. ר' נתן מאיר כתב הקדמה ובה הציג את ר' עוזיאל כ'תלמיד מובהק לרבינו הגאון התנא האלקי מו'[רנו] דוב בער זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא] מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [דקהילת קודש] ראוונע וק"ק [וקהילת קודש] מעזריטש', וחבר לגאוני דורו - ר' פנחס הורוויץ, אחיו ר' שמואל שמלקי מניקלסבורג, ור' לוי יצחק מברדיטשוב.[126] בהקדמתו הולך ר' נתן מאיר מייזלש בעקבות ר' עוזיאל, שהציג עצמו כתלמידו של ר' דב בער, בלשון: 'כן קבלתי ממורי ורבי הגאון הקדוש המקובל מו"ה [מורנו הרב] דוב בער'[127] וכדומה. כמו כן, ר' עוזיאל הרבה להביא דברים מפי אישים בני דורו, כגון: 'וכן שמעתי מפי איש קדוש המפורסם בחסידות בדורנו מהו' [מורנו הרב] אלימלך מלוזענסק';[128] 'ומכבוד הרב הגאון מו"ה [מורנו הרב] לוי יצחק שמעתי'.[129]

ר' עוזיאל הביא דברים גם מפי אישים שקשה להניח כי שמע ישירות מפיהם, שכן היה צעיר מכדי להיות להם תלמיד של ממש. ביניהם: 'וע"ז [ועל זה] שמעתי בדרך רמז מפי איש קדוש וטהור ר' נחמן קאסובר ז"ל'.[130] מכאן ביקש בן-ציון דינור להסיק, שר' עוזיאל היה מבני חוגו של ר' נחמן מקוסוב בעיירה אפטא.[131] אולם, גרשם שלום העיר בשולי מאמרו של דינור: '!! אי אפשר מפאת הזמן... ר' עוזיאל נולד בשנת 1744 ור' נחמן נפטר אז'.[132] אמנם, גרשם שלום לא הביא את המקור לתיארוך שנת הלידה של ר' עוזיאל, אך חשבונו עולה בקנה אחד עם הידוע, שר' עוזיאל הלך לעולמו בשנת תקמ"ו (1786) ונפטר בדמי ימיו.

אין זה מקרה יחיד שבו ר' עוזיאל מביא דברים מפי אישים, שספק אם יכול היה להיות תלמידם. בדומה, הוא מצטט מפי ר' מנחם מנדל מפרמישלאן: 'ועד"ז [ועל דרך זה] שמעתי מפי איש קדוש מהו' [מורנו הרב] מענדל פרעמישליינר'[133] וכן 'ע"ד [על דרך] ששמעתי מפי איש קדוש וטהור ר' ישראל בעש"ט ז"ל [זכרונו לברכה]'.[134] הבעש"ט הלך לעולמו בשנת תק"ך (1760), ולפי חשבונו של גרשם שלום היה אז ר' עוזיאל כבן שש עשרה.

לעומת שפע הציטוטים של בני דורו ובני הדורות הקודמים, לא הביא ר' עוזיאל מפיו או משמו של ר' יחיאל מיכל. אין לפטור את היעדר שמו של ר' יחיאל מיכל מתפארת עוזיאל כהוכחה לכך שבין השניים לא היו קשרים, שכן משפחת מייזלש חיה בזלוטשוב בשנים שבהן כיהן שם ר' יחיאל מיכל. יתר על כן, ר' עוזיאל הספיד את ר' יחיאל מיכל, ובהספדו דיבר עליו כעל צדיק הדור וה?שווה אותו לר' שמעון בר יוחאי.[135] אולם, אפילו ההספד לא הובא בספר בשלמותו אלא במקוטע, ובמקום הסוף נרשם: 'חסר תשלום המאמר'.[136] סביר אפוא להניח, כי היעדר שמו של ר' יחיאל מיכל מתפארת עוזיאל והטלת צנזורה על ההספד קשורים לשבועת הסודיות של בני החבורה ולמסתורין, האופף את קורותיה ואת סיפור חייו ומותו של מנהיגה.

צבי הירש מנאדבורנא

ר' צבי הירש היה מגיד מישרים בדאלינא ואחר כך בנאדבורנא. הוא היה מחותנו של ר' יחיאל מיכל, אחרי שבתו נישאה לר' יצחק מראדויל בזיווג שני.

אלפא ביתא -נוסח של הנהגות חסידיות, ערוכות על פי סדר האלף-בית, נדפס לראשונה יחד עם צוואת הריב"ש בשנת תקנ"ד (1794), בלי ציון מקום הדפוס. ככל הנראה, המדפיסים היו ר' שלמה לוצקיר וחתנו, אברהם בן ר' יצחק אייזיק מקוריץ.[137] רק מההקדמה של מהדורה מאוחרת יחסית, שהודפסה בברדיטשוב בשנת תקע"ז (1817), נודע כי הספר נדפס מכתב-יד שהיה ברשות ר' צבי הירש מנאדבורנא, תלמידו של ר' יחיאל מיכל. בכמה מן הדפוסים המאוחרים של החיבור מיוחסות ההנהגות הכלולות בו לר' יחיאל מיכל.[138]

צבי חסיד, אור האמת

אור האמת הוא אחד מנוסחי ספרות ההנהגות החסידית, אשר נדפס מכתב-יד שהיה ברשות 'הרב הצדיק הקדוש מו"ה [מורנו הרב] צבי חסיד זצ"ל [זכר צדיק לברכה] מיאמפאלא',[139] שיש לזהותו עם ר' צבי 'הנקרא בפי כל ר' צבי חסיד מזלאטשוב'[140] אחיו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן.

ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, בן דורו של הבעש"ט, הוא איש מסתורין שמעט מאוד ידוע עליו; הוא לא השאיר אחריו ספר או חיבור בכתב-יד, וההסכמה היחידה שהעניק, ניתנה בשנת תק"ך (1760) לעמודהעבודה של ר' ברוך מקוסוב.[141] ר' מנחם מנדל מפרמישלאן נחשב אחד מאבות החסידות בזכות הציטוטים הרבים בספרות ההנהגות החסידית, המובאים משמו. בראשית שנת תקכ"ה (1764) עלה עם ר' נחמן מהורדנקא לארץ ישראל. באיגרת קצרה ששלח לאחיו שנותר בגולה, מפציר בו ר' מנחם מנדל מפרמישלאן שלא להתרשם מן המדברים בגנות ארץ ישראל וקשיי החיים בה, אלא להזדרז ולעלות משום קדושת הארץ וקירבתה לאלוהים:

שלום לאחי הרבני החסיד מהו' [מורנו הרב] צבי הנקרא בפי כל ר' צבי חסיד מזלאטשוב. הנה עד מתי אתה יושב בחו"ל [בחוץ לארץ] ואתה שומע לקול המדברים סרה על ארה"ק [ארץ הקודש] הזאת אשר כל חללי עלמא כלא נחשבו עליה [כל חלל העולם לא נחשב עליה] צריך להתפלל תפלות הרבה להרגיל קדושתה ואזי ידע ויחבב בעצמו שהוא הולך עם אלקים. דברי אחיך המעתיר בעדך: נאם מנחם מענדיל בהרה"ח [בן הרב החשוב] מו"ה [מורנו הרב] אליעזר ז"ל [זכרונו לברכה]. ושלום להרב המגיד נאה דורש ונאה מקיים עובד ה' כל הימים מו"ה [מורנו הרב] יחיאל מיכל ד"ק [דקהילת] זלאטשוב. ושלום לבני [לבנו] יניק וחכים [צעיר וחכם] מהו' [מורנו הרב] יוסף. ושלום להרבני החסיד מהו' [מורנו הרב] שלמה ווילנער. והן הן הדברים השייכים אליהם ע"כ [עד כאן]:'[142]

האיגרת אינה מתוארכת; לדעת החוקר אברהם יערי נכתבה לאחר שנת תקכ"ה (1765),[143] אך דומה כי יש לאחרה לשנת תקכ"ח (1768) לפחות, שכן ר' מנחם מנדל מפרמישלאן מכנה בה את ר' יחיאל מיכל 'המגיד מזלוטשוב', ומכאן שנכתבה בזמן שר' יחיאל מיכל כבר ישב בזלוטשוב.[144] התוספת הקצרה בסוף האיגרת חושפת את הקשר בין השניים - פריסת השלום שהוסיף ר' מנחם מנדל מפרמישלאן מעידה על קשרים שנוצרו בינו לבין ר' יחיאל מיכל קודם עלייתו לארץ ישראל.

כינויו של ר' יחיאל מיכל 'נאה דורש ונאה מקיים', עם המשפט האחרון 'והן הן הדברים השייכים אליהם', מלמדים שהפצרתו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן באחיו לעלות לארץ ישראל כו?ונה גם לר' יחיאל מיכל. יתר על כן, ייתכן כי התוספת מרמזת שר' יחיאל מיכל, בנו ר' יוסף מימפלא ור' שלמה זלמן וילנער התחייבו לעלות לארץ ישראל. אם היתה התחייבות כזו, היחיד שזכה לקיימה היה ר' שלמה זלמן וילנער, שעלה לארץ ישראל בעליית החסידים של שנת תקל"ז (1777).[145]

הפנייה באיגרת אל ר' צבי חסיד בזלוטשוב מלמדת, כי חי בזלוטשוב בזמן שר' יחיאל מיכל חי בה. כינויו בהקדמת אור האמת - 'צבי חסיד זצ"ל מיאמפאלא' - מלמד, שהתגורר בימפלא, בדומה לר' יחיאל מיכל שהתגורר בימפלא בסוף ימיו. ייתכן, שיד המקרה היא, אך לא מן הנמנע שר' צבי חסיד היה מקורב לר' יחיאל מיכל מעבר לקירבה שבין רב לתלמיד: אפשר, שהיה גם רעו ונאמן ביתו, המלווה אותו בכל נדודיו, אף שהוכחה מפורשת לכך לא נמצאה בכתובים.

מסכת הקשרים בין ר' צבי חסיד, ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ור' יחיאל מיכל מזלוטשוב יכולה להאיר משהו מתעלומת זיקתם של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו אל ר' מנחם מנדל מפרמישלאן. ייתכן, שיש בכוחה להסביר מדוע מובאים בכתבי מסורת זלוטשוב ציטוטים רבים משם ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, ומדוע מיוחס לו החיבור דרכי ישרים, שנדפס בז'יטומיר בשנת תקס"ה (1805), ואינו אלא אחד מנוסחי ספרות ההנהגות החסידית,[146] שמקורה בבית זלטשוב.

אור האמת הוא קובץ של ספרות ההנהגות החסידית, שנדפס בהוסיאטין בשנת תרנ"ט (1899) מתוך עיזבונו של ר' צבי חסיד. הקובץ מכיל את הגרסה הארוכה של ההנהגות, בדומה לליקוטים יקרים,ואת הגרסה הקצרה, בדומה לצוואת הריב"ש ולדרכי ישרים.[147] המוציא לאור היה משה מרדכי לבטוב מדזיגיווקע, נכדו של ר' צבי חסיד. חשוב לציין, כי הספר נדפס יותר ממאה שנים לאחר הדפסת ליקוטים יקרים בשנת תקנ"ב (1792) וצוואת הריב"ש בשנת תקנ"ג (1793).

בדף השער של אור האמת נאמר:

זה ספר אור האמת... כולל אמרי צדיקים אמרות טהורות מקדוש ד' מכובד מופת הדור והדרו נזר הקודש רבן של כל בני הגולה אור העולם גדול מרבן שמו מהור"ר [מורנו הרב ר'] דוב בער זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] זי"ע [זכרו יגן עלינו] המגידממעזריטש אשר כתבם עלי ספר תלמידו הגאון אור ישראל וקדושו פאר הדור מו"ה [מורנו הרב] לוי יצחק זצוק"ל בעהמח"ס [בעל המחבר ספר] קדושת לוי האבד"ק [האב בית דין קהילת] בארדיטשוב וליקוטים נחמדים משאר צדיקי עולם זי"ע [זכרם יגן עלינו] וע"כי [ועל כל ישראל].[148]

לספר צורפה גם הקדמה מאת הנכד, משה מרדכי לבטוב, שהוציא את הספר לאור. הוא מעיד, שהחליט להוציא לאור את הכתבים שהיו ברשות סבו לאחר חלום שחלם בשנת תקע"ה (1815), ובו נגלו לפניו ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' חיים מקראסנע, מוריו ורבותיו של סבו.[149]

הקדמת הנכד-המוציא לאור שימשה בסיס לקביעתה של רבקה ש"ץ, שלפיה המקור של מרבית ספרות ההנהגות החסידית הוא ברשימות שרשם ר' לוי יצחק מברדיטשוב מפי המגיד ר' דב בער ממזריטש.[150] לפיכך, יש מקום לבחון את הקדמת הנכד-המוציא לאור בחינה מדוקדקת:

(א) הנכד טוען כי סבו, ר' צבי חסיד, היה תלמידו של ר' חיים מקראסנע, ולאחר מות ר' חיים היה תלמידו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב.

(ב) הנכד טוען, כי ר' לוי יצחק מברדיטשוב העלה על הכתב את תורתו של ר' דב בער ממזריטש, ובהיות ר' צבי תלמידו החביב, הרשה לו להעתיק מכתב-היד.

(ג) כתב-היד המקורי של ר' לוי יצחק מברדיטשוב נשרף בעת שהתחוללה שרפה בביתו, ולכן העותק שהחזיק ר' צבי חסיד הוא היחיד שנותר.

לגבי הטיעון האחרון, רבקה ש"ץ כבר עמדה על כך, שאין הוא מדויק, וכי עותקים נוספים של ספרות ההנהגות היו ברשות אנשים נוספים ונדפסו בליקוטים יקרים, צוואת הריב"ש ודומיהם למעלה ממאה שנים לפני הדפסת אור האמת.[151] לעומת זאת, קיבלה ללא פקפוק את עדותו של הנכד בכל השאר.

דא עקא, עיון מדוקדק בדברי משה מרדכי לבטוב מגלה, שספק אם מותר להסיק מהם מסקנה כוללת בדבר מקור ספרות ההנהגות החסידית ותולדות העתקותיה. למצער, הדברים הם בחינת הררים התלויים בחוט השערה, מצד מה שנאמר בהם ומצד מה שנעדר מהם. כך, לדוגמה, הנכד עבר בשתיקה על העובדה שסבו, ר' צבי חסיד, היה אחיו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן. שתיקתו יכולה להעיד על כך שלא ידע עובדה זו, ובמקרה זה יש לתהות עד כמה היו ידיעותיו על סבו מלאות. אפשרות אחרת היא, שידע את הייחוס המשפחתי, אך בחר שלא להזכירו, ונימוקיו עמו. במקרה כזה מותר לתהות, שמא ידע הנכד עובדות נוספות, שגם אותן בחר שלא להזכיר בהקדמתו. בין כך ובין כך, התעלמות זו מעוררת תהיות. בהקשר זה יש לציין, כי רבקה ש"ץ וזאב גריס, שגם הוא חקר את ספרות ההנהגות, לא עמדו על הקירבה המשפחתית בין ר' צבי חסיד לבין ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, ולא הביאו בחשבון עובדה זו בעת שהסיקו את מסקנותיהם. כמו כן, נכדו של ר' צבי חסיד אינו מזכיר בהקדמתו את ר' יחיאל מיכל ואינו מציין, שסבו היה קשור באופן כלשהו לבית זלוטשוב. גם במקרה זה חוזרת התמיהה מה ידע הנכד על סבו, ואם ידע - מה בחר לכלול בהקדמה ומה השמיט ממנה.

אף אם יתקבלו ללא ערעור דברי הנכד, שלפיהם ר' צבי חסיד העתיק מכתב-היד של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, עדיין אין מכאן הוכחה לגבי מקור הכתבים, שכן ר' לוי יצחק מברדיטשוב לא היה הראשון או היחיד שהחזיק ברשותו העתקות של ספרות ההנהגות החסידית. יתר על כן, גם לו היו קשרים עם ר' יחיאל מיכל. נמצא, שיש מקום להטיל ספק במהימנות שרשרת המסירה שקבע הנכד ולבדוק את נוסח אורהאמת לגופו, תוך התייחסות לקשרים בין ר' צבי חסיד לבין ר' יחיאל מיכל.[152]

אחד הממצאים המעניינים באור האמת הן הערות השוליים, שהדפיס המוציא לאור מכתב-היד. סביר להניח, שהערות אלה נכתבו בידי ר' צבי חסיד, או שהועתקו יחד עם כתב-היד. במקום אחד העיר הרושם, 'מכאן ואילך אינו ממורינו'.[153] בהמשך העיר שוב 'ע"כ [עד כאן] אינו ממורינו ז"ל'.[154] מיד אחר כך, בעמוד הבא, נוספה הערה: '[מצאתי כתוב] שמעתי מהר"ר [מהרב ר'] גרשון לאצקיר מליפאוויץ שאמר ששמע בעצמו מפי הרב המגיד מו"ה [מורנו הרב] דוב ממעזריטש זצ"ל [זכר צדיק לברכה]'.[155] לדעת זאב גריס, זו הערה משונה של המעתיק,[156] אך נראה כי היא מרמזת, שאליבא דבעל כתב-היד של אור האמת 'מורנו' אינו 'הרב המגיד מו"ה [מורנו הרב] דוב ממעזריטש זצ"ל'.[157]

שמואל מאמדור, כתב-יד ירושלים 3282 8

שמואל מאמדור היה בנו של ר' חיים חייקא מאמדור. כתב-יד ירושלים 3282 8 שהיה ברשותו הוא מקבילה מלאה יותר של נוסח ליקוטים יקרים, הכוללת גם את הגרסה המקוצרת בנוסח דרכי ישרים.[158] לכתב-היד הועתק גם דרוש של ר' יחיאל מיכל על מזמור קז בתהלים, שיש לו מקבילה ב ליקוטים יקרים. ר' יחיאל מיכל מכונה בו 'הרב המגיד': 'הרב המגיד מ'[ורנו] מיכל מזלאטשב דרש מזמור קז על ד' כתות בני אדם ואני אעתיק הקיצור'.[159]

'שמואל אמדורר' נזכר ברשימת צדיקי החסידות ב'שבר פושעים'.[160] מרדכי וילנסקי, שפירסם את הרשימה, תמה מדוע נזכר ברשימה ר' שמואל ולא נזכר אביו, ר' חיים חייקא, שהיה אישיות ידועה. ייתכן כי התשובה טמונה בכך, שרשימה זו מורכבת מתלמידי ר' יחיאל מיכל.

יתר על כן, ר' חיים חייקא מאמדור כתב איגרת לבנו ובה הזהירו, לבל 'יעשה כמעשה השוטים הידועים אשר בחרו להם דרך חדש להיות שמחים בהוללות ואומרים שהם חכמים וחסידים'.[161] רבקה ש"ץ שיערה, כי יש 'כתובת חסידית' שאליה כיוון ר' חיים חייקא את ביקורתו,[162] וסביר להניח שר' יחיאל מיכל ובני חוגו הם הכתובת החסידית שבקיומה חשדה.

שלמה זלמן הכהן וילנער

ר' שלמה זלמן הכהן וילנער עלה לארץ ישראל בעליית החסידים של שנת תקל"ז (1777), והפך לשד"ר [שליחא דרבנן], שנשלח לאסוף כספים בקהילות שבחוץ לארץ ולארגן את תמיכתן.[163]

קשריו של ר' שלמה וילנער עם ר' יחיאל מיכל החלו בשנים שלפני עלייתו, כפי שמוכיחה האיגרת ששלח ר' מנחם מנדל מפרמישלאן לאחיו ר' צבי חסיד. באיגרת, שנשלחה מארץ ישראל בשנת תקכ"ח (1768), או אחריה, הוסיף ר' מנחם מנדל פריסת שלום לר' יחיאל מיכל ולבנו ר' יוסף, 'ושלום להרבני החסיד מהו' [מורנו הרב] שלמה ווילנער'.[164] מכאן מוכחים הקשרים בין ר' יחיאל מיכל לבין ר' שלמה זלמן וילנער קודם עלייתו של האחרון לארץ ישראל. עוד יש לציין, כי בשליחותו הראשונה כשד"ר, בין השנים תקל"ט-תקמ"א (1781-1779), הגיע ר' שלמה זלמן וילנער לברודי ונפגש עם ר' משולם פייבוש הלר, כעולה מאיגרתו של זה: 'והמופ'[ת] ע"ז [על זה] שמעתי מפי הצדי'[ק] ר' שלמ'[ה] ווילנר'.[165] סביר להניח, שבשליחות זו נפגש גם עם ר' יחיאל מיכל, אף שהדבר לא נאמר באיגרת במפורש.

שניאור זלמן מלאדי? 

ר' שניאור זלמן מלאדי (תק"ז-תקע"ג, 1747-1813), בן ר' ברוך, ייסד את אחת החצרות הגדולות ורבות ההשפעה בחסידות, חצר חב"ד - חכמה, בינה, דעת.

'זלמן לאזניר' כלול ברשימת פעילי החסידות ב'שבר פושעים'.[166] פרשת חייו הסוערים כוללת שני מאסרים בידי השלטונות הרוסיים בעקבות האשמות של מתנגדי החסידות, שהציגו את מעורבותו בגביית כספים למען החסידים בארץ ישראל כהעברת כספים למדינה עוינת, תורכיה. כמו כן, ביקשו להוכיח, כי הוא וחבריו חותרים תחת הסדר הציבורי ואינם נאמנים לשלטון הצאר.[167]

ר' שניאור זלמן מלאדי שוחרר ממאסרו הראשון בי"ט בכסלו, שנת תקנ"ט (1798). מועד זה הפך בקרב חסידי חב"ד לחג. האופן שבו הם חוגגים עד היום את שחרורו של 'האדמו"ר הזקן' - שחרור סמלי, המבטא את ניצחון כוחות הטוב על הסטרא אחרא - מלמד, שהאמונה בצדיק כמשיח לא החלה בחב"ד עם האדמו"ר האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון, אלא עם מייסד השושלת.

מסורת חב"ד מבליטה את קשריו ההדוקים של ר' שניאור זלמן מלאדי עם ר' דב בער, המגיד ממזריטש: בספר בית רבי מספר חיים מאיר היילמאן, שר' דב בער 'הושיבו [את ר' שניאור זלמן] ללמוד עם הבן יקיר לו הר"ר [הרב ר'] אברהם נ"ע [נוחו עדן]'.[168] היילמאן מוסיף, כי במצוות המגיד ממזריטש בא ר' שניאור זלמן מלאדי אל ר' יחיאל מיכל 'והיה שבע רצון מכמה דברים שקבל ממנו אז'.[169] מדובר בשלושה עניינים:

ענין מ"ש [מה שנאמר] בסידור בסוף כוונת המקוה קבל זה מהרה"ק [מהרב הקדוש] ר' מיכל ממעשה שסיפר לו (המעשה ידועה ומפורסמת ואכ"מ [ואין כאן מקומו]). גם הניגונים הידועים קבלם מהר"ר [מהרב ר'] מיכל שהוא קבלם מהבעש"ט נ"ע [נוחו עדן].[170] גם ענין המופתים קבל מהר"ר [מהרב ר'] מיכל. כי רבינו [שניאור זלמן מלאדי] אמר שבבית הה"מ [הרב המגיד, ממזריטש] היו שואבים רוה"ק [רוח הקודש] בהין[171] … והמופתים היו מונחים תחת הספסלים ולא הי'[ה] פנאי לשחות ולהגביהם. אך כשישב על כסא קדשו ראה שלהיות רבי צריך גם מופתים ואז הי'[ה] הר"ר [הרב ר'] מיכל עדיין בחיים חיותו. וקבל זה ממנו. (כן סיפר א'[חד] מנכדיו הרבנים וסיפר לזה עוד מעשה ואכ"מ [ואין כאן מקומו]).[172]

היילמאן העלה סברה, שהמפגש בין ר' יחיאל מיכל לבין ר' שניאור זלמן מלאדי נערך בקיץ תקל"ב (1772), שבו הגיע ר' יחיאל מיכל לכינוס אצל ר' דב בער בעיירה רובנה. ברם, בשנים האחרונות התחזקו סימני השאלה שצצו כבר מראשית חקר החסידות בנוגע למהימנות מסורת חב"ד. הקושי לקבל את ההגיוגרפיה החב"דית כפשוטה מתחיל מן האופן שבו מוצגים מעמדו של ר' שניאור זלמן מלאדי וחשיבותו בקרב עמיתיו ובני דורו, ומגיע עד לשאלה מתי התחיל להנהיג חצר משלו.[173] בין השאר, יש ספק בכל הנוגע לאירועים היסטוריים, שספרות חב"ד מציגה כפרקים מרכזיים בתולדות החסידות, כגון הכינוס ברובנה. לא מן הנמנע, שכינוס כזה לא נערך כלל, אלא הומצא כחלק ממסכת, שנועדה להבליט את מקומו של המגיד ר' דב בער ממזריטש ולהציג את ר' שניאור זלמן מלאדי כבכיר תלמידיו, שירש את מקומו כבר עם פטירתו של ר' דב בער בראשית שנת תקל"ג (1772).[174] מסיבה זו קשה לדעת, ובוודאי שאין לקבוע בוודאות, מי היו מוריו ורבותיו של ר' שניאור זלמן מלאדי, ומה היה טיב הקשר בינו לבין שני המגידים - ר' דב בער ממזריטש ור' יחיאל מיכל מזלוטשוב.

נמצא, שכדי לשחזר את תולדות חייו של ר' שניאור זלמן מלאדי יש לבחון את המסתתר מעבר להגיוגרפיה החב"דית, ולא לקבל מסורת זו כמובנת מאליה. ברם עד היום לא נכתב מחקר ביקורתי על חייו של ר' שניאור זלמן מלאדי, ואילו החיבור הפופולרי בית רבי, שיצא לאור בשנת תרס"ב (1903) נכתב בידי חסיד חב"ד, חיים מאיר היילמאן, ואינו עונה על דרישות אלה. שאלות רבות טעונות אפוא חקירה ובדיקה, ובראשן: מי היו מוריו של ר' שניאור זלמן מלאדי, ומה היה מעמדו בקרב בני החבורה החסידית-משיחית הראשונה.



[1] ראו: שטימן-כ"ץ תשמ"ז, עמ' 30-29.

[2]מבשר צדק, פרשת ואתחנן, מו ע"א. וכן: מיםרבים, עמ' 118-117.

[3] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[4] ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[5] ראו: נועם אלימלך, דף ההסכמות.

[6]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קל ע"א.

[7] 'מכתב קודש', בתוך: חסד לאברהם, ירושלים תשי"ד, מ ע"ב.

[8] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[9] על אור תורה ראו: גריס תש"ן, במפתח.

[10]אור תורה, קנה ע"ב; ליקוטים יקרים, סימן קה.

[11]אור תורה, קמז ע"א.

[12]אור תורה, פב ע"א. על פי סוטה ה, ע"א.

[13]אור תורה, דף השער.

[14]סדר הדורות החדש, סימן יח.

[15] אפשר שמדפיסי צוואת הריב"ש היו ר' שלמה לוצקיר וחתנו אברהם, ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[16]צוואת הריב"ש, דף השער.

[17]ראו: השל 1952, עמ' 122.

[18]ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[19] רבינוביץ ת"ש, עמ' 130.

[20]ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור ג; שלום תש"א; דן 1975/ב, עמ' 83-81; רובינשטין תשל"ט.

[21] שמרוק תשכ"ג, עמ' 100.

[22]מגיד דבריו ליעקב, קארעץ תקמ"א (1781), הקדמת שלמה לוצקיר.

[23] ראו: מים רבים, עמ' 136.

[24] הציטוט כלול בפירוש לתהלים צב, 5. ראו: תהלות ישראל, יא ע"ב; מים רבים, עמ' 120.

[25]דעת משה, פרשת במדבר, פז ע"א; מים רבים, עמ' 95.

[26] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[27] ראו: 'תולדות רבנו המחבר זי"ע [זכרו יגן עלינו]', בתוך: קדושת לוי השלם, חלק שלישי, עמ' תקלד-תקמד. אולם יש לזכור שהרשימה מבוססת על ספרות השבחים החסידית, ואין בה הבחנה בין עובדות היסטוריות לסיפורי שבחים.

[28] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[29] ראו: רחובות הנהר, ספר האיליות והכח, עמ' רעא-רעה.

[30]קדושת לוי השלם, חלק ראשון, עמ' רנו.

[31]קדושת לוי השלם, חלק ראשון, עמ' צב.

[32]ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[33]אור המאיר, דף ההסכמות.

[34]אורח לחיים, דף ההסכמות.

[35]ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[36] ראו: תשבי תשמ"ב/1, עמ' 205.

[37]קדושת לוי השלם, חלק ראשון, עמ' קסט.

[38]ראו: גריס תש"ן, עמ' 117 הערה 60, וכן עמ' 284.

[39] וילנסקי תש"ל א, עמ' 64.

[40]לספר צורפה הסכמה מאת 'הרב המאה"ג [המאור הגדול] כבוד שמו מהור"ר משה [בן ישראל] מ"צ [מורה צדק] דקהלתינו יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו]', שהעניק הסכמה גם לספר התניא של ר' שניאור זלמן מלאדי, שהודפס בשקלוב בשנת תקס"ו (1806). ראו: פרי הארץ, קאפוסט תקע"ד, דף השער. יש לציין כי בספר הודפסו גם דברים של ר' אברהם 'המלאך', בנו של ר' דב בער ממזריטש: 'וצירפנו לזה מה שמצאנו ד"ק [דברי קודש] של הרב הקדוש המפורסם מ'[ורנו] אברהם בהרב הקדוש המפורסם רשכבה"ג [רבן של כל בני הגולה] מ'[ורנו] דוב בער ממעזריטש והוא מפ'[רשת] בראשית עד כוונת המקוה כי איידי דזוטר מירכיס [כי הקטן נאבד]'.

[41] ראו: ספר הבהיר, שקלאוו תקמ"ד, דף השער. על ר' צבי הירש מרגליות ושמואל סג"ל, ראו: לעיל, בפרק השביעי ובאסופה 'תלמידים וכתבים'.

[42] ראו: פרידברג תש"י, עמ' 136-135.

[43] ראו: יערי תש"ה-תש"ו, עמ' 52.

[44]יש לציין, שבית הדפוס של ר' ישראל יפה בקאפוסט פעל עד שנת תקפ"א (1821). ראו: ליברמן תשמ"ד, עמ' 23-20. ייתכן, שמכאן חיזוק למסורת שעלה בשנה זו.

[45] ראו: אבישר 1970, עמ' 131.

[46]פרי הארץ, דף השער.

[47] שם, הקדמה (עמ' 2) בתוך פרשת לך לך.

[48] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, 'הקדמת המדפיס', עמ' 23, 25.

[49] ראו: שם, עמ' 25 הערה 23.

[50] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, עמ' 35 הערה 6.

[51]ראו: סורסקי תש"ס א, עמ' קכב-קכג.

[52] קשה לזהות את ר' דוד יפה עם דוד בן ישראל, החתום על איגרות וקבלות של בני החבורה החסידית בטבריה, שכן החותם היה דוד בן ישראל בן יעקב ואילו דוד יפה היה בן ישראל בן יצחק. ראו: מונדשיין תשנ"ב/2, עמ' 288, 298.

[53]ראו: סדר הדורות החדש, סימן ב; אלפסי תשנ"ז, עמ' 488-483.

[54]פרי הארץ (פרשת כי תבא), לא ע"ב.

[55]שבחי הבעש"ט רובינשטין, 'הקדמת המדפיס', עמ' 24.

[56]ראו: לעיל, בפרק התשיעי.

[57]מנהג להניח בידי המת מזלגות ממתכת כדי שאצבעות הידיים לא ייסגרו. ראו: קצור שלחןערוך, 'דין התכריכין והטהרה במת', סימן קצז סעיף ה.

[58]פרי הארץ, ירושלים תשמ"ט, עמ' רלז.

[59] ראו: שטימן-כ"ץ תשמ"ז, עמ' 55, 113-110.

[60] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[61]מים רבים, עמ' 136.

[62]ראו: טננבוים תשמ"ו, עמ' 185-184.

[63] ראו:רשפי אש, בתוך: ספר רב ייבי, קלא ע"א, אות יט, קלג ע"ב, אותיות קכ, קכא.

[64] ראו: שם, קל ע"ב; גריס תש"ן, עמ' 283.

[65] על ר' אברהם נח הלר, ראו: פייקאז' תשל"ח, עמ' 42-39.

[66] ראו: וונדר תשנ"ז, עמ' 42.

[67]דברי משה, דף ההסכמות.

[68]שם, שם.

[69] שם, פרשת בא, מב ע"א. וראו גם: פרשת לך לך, ט ע"א. פרשת וירא, י ע"א.

[70] שם, פרשת בשלח, מה ע"ב.

[71]ליקוטים יקרים, ירושלים תשל"ד, קלד ע"א.

[72] לתולדות שושלת הלר, ראו: 'כתב המתיחש', בתוך: יושר דברי אמת, מונקאטש תרס"ה; 'סדר היחוס', בתוך: זריזותא דאברהם, לבוב תר"ס; גלבר תשט"ו, עמ' 64; פייקאז' תשל"ח,

עמ' 41-39; Krassen 1990, pp. 52-65

[73] על ר' יום טוב ליפמן הלר, ראו: אלבוים תש"ן, במפתח.

[74] ר' שמשון מאוסטרופוליה מת על קידוש השם בפרעות ת"ח-ת"ט (1648) בניסיונו להביס את הנצרות באמצעים מאגיים. יתכן, שדמותו העניקה השראה לניסיונות של הבעש"ט להילחם בעלילות דם. ראו: ליבס תשמ"ג/2.

[75] ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כז ע"ב; ירושלים תשל"ד, קלו ע"א.

[76]ראו: שמרוק תשט"ו, עמ' 59 ,65; שטימן-כ"ץ תשמ"ז, עמ' 31.

[77] על קהילת זבריז, ראו: הורביץ תשל"ח, עמ' 298.

[78] שלום תשל"ו/1 ב, עמ' 303.

[79] ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קי ע"א.

[80] ובמהדורת זולקווא תק"ס, כ ע"א: 'אשר עיני ראו ולא זר'.

[81] שם, שם: 'ואח"ז [ואחרי זה]'.

[82]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כא ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיד ע"ב. חלק זה הושמט במהדורה הראשונה של לעמבערג תקנ"ב.

[83]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כב ע"א: 'ובזה הענין אמר הקדוש איש אלקי'[ם] מו' [רנו] מנחם מנדיל זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] ושמעתי זה מפיו הקדוש זכותו יגן עלינו שאמר לי בשם הבעש"ט זל"הה [ זכרונו לחיי העולם הבא]'. ובמהדורת ירושלים תשל"ד, קכ ע"ב.

[84] ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 71 הערה 61.

[85]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, דף השער.

[86]שם, א ע"ב, ב ע"ב, יד ע"ב. ובמהדורת ירושלים תשל"ד: סימנים ג, יב, קסז.

[87]ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, ד ע"ב, יד ע"ב, טז ע"ב. ובמהדורת ירושלים תשל"ד: סימנים קה, קסה, רה.

[88]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כג ע"א, כה ע"ב. ובמהדורת ירושלים תשל"ד, קכג ע"א, קל ע"א. על ר' ישכר בער, ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[89]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, דף ההסכמות. ר' יוסף מזאמושט, יחד עם מקובלי קלויז ברודי, העניק הסכמה גם לנפשדוד לר' דוד הכהן, לבוב תק"ן (1790). נכדו, ר' מרדכי ליפמן, היה מגיד בברודי וחבר בקלויז. ראו: גלבר תשט"ו, עמ' 73.

[90] ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, דף ההסכמות. המילה 'הישן' נשמטה מן ההסכמה.

[91] בהרחבה ראו: אלטשולר תשנ"ה, עמ' 19-8.

[92]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כ ע"א.

[93] ראו: יושר דברי אמת, מונקאטש תרס"ה.

[94]יושר דברי אמת, י ע"ב.

[95]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קי ע"א.

[96]וממהדורת זולקווא תק"ס, כ ע"א: 'עמיתי וריעי'.

[97] ראו: ליקוטים יקרים,לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; מעזירוב תקנ"ד, כא ע"ב.

[98]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כ ע"א.

[99]יושר דברי אמת, י ע"ב.

[100]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קמ ע"ב.

[101]ראו: Weiss 1985, pp. 122-123 n. 57

[102] ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"א; Krassen 1990, p. 70 n. 165

[103]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב.

[104]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"ב; ירושלים תשל"ד, קלב ע"ב.

[105]ליקוטים יקרים, לעמברעג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א.

[106]במהדורת זולקווא תק"ס, כז ע"א: 'לקולך'.

[107] במהדורת זולקווא תק"ס, כז ע"א: 'מהנסיע'[ה]'.

[108]על פי נחום א, 12.

[109] כך במהדורות הראשונות: לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; מעזיראוב תקנ"ד, כז ע"ב. במהדורה השלישית, זולקווא תק"ס, כז ע"א, פירשו בטעות כקיצור של רבי'[ם] ואף דוד אסף נתפס לטעות זו. ראו: אסף תשנ"ו עמ' 332, 334.

[110] על פי זכריה, יא 7, 11.

[111] על פי ישעיה כא, 12.

[112] על פי ישעיה ס, 22.

[113] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 86; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 202.

[114]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"ב. ר' משה חאגיז, נכדו של ר' משה גלנטי ומחבר לקט הקמח, חי במאה השמונה עשרה. נולד בארץ ישראל, אולם חי כחמישים שנים בחוץ לארץ, בין השאר כשד"ר. הלך לעולמו בגיל תשעים לערך ונקבר בצפת. ראו: שם הגדוליםהשלם א, אות קכג, עמ' 144.

[115] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[116]ראו: לעיל, בפרק תשיעי.

[117]ראו: ברנאי תש"ם, איגרת ל, עמ' 144. דוד אסף סבור כי אין לזהותו עם ר' יואל בן משה מסמוליאן, מחשובי עדת החסידים בטבריה. ברם, אסף אינו מנמק את קביעתו. ראו: אסף תשנ"ב, עמ' 334 הערה 81.

· חייקין מחזק את הזיהוי בעובדה, שמשפחות הלר וחייקין התחתנו ביניהן גם בדורות הבאים. ראו: חייקינים, הוצאה עצמית, ירושלים 2000. ולהלן, ב'עץ משפחה'.

[118] סורסקי תש"ס א, עמ' קיח.

[119]ברנאי תש"ם, איגרת נז, עמ' 217; יערי תשל"ז, עמ' 621-620.

[120]ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א.

[121] ר' עוזיאל מצטט בספרו את הרמ"א. ראו: תפארת עוזיאל, כב ע"ב: 'וכמו שכתב אבי זקיני הרמ"א ז"ל'. על משה איסרליש (הרמ"א) ועל ר' מאיר בן ר' גדליה (המהר"ם מלובלין), ראו: אלבוים תש"ן, מפתח האישים בערכם.

[122] ראו: ספר הגלגולים, זאלקוואתקל"ד (1774), דף ההסכמות.

[123]ראו: וונדר תשל"ח, עמ' 24.

[124]מים רבים, 'מגילת יוחסין' בסוף הספר, עמ' 2.

[125]ראו: תפארת עוזיאל, דף ההסכמות. במסורת בית זלוטשוב מסופר כי ר' יוסף שאול נתנזון, אב בית דין בלבוב לא היה מן החסידים אך עמד בקשרים מיוחדים עם ר' מרדכי מקרמניץ, בנו החמישי של ר' יחיאל מיכל. ראו: טננבוים תשמ"ו, עמ' 294-292.

[126]ראו: תפארת עוזיאל, 'הקדמת המלקט והמאסף'.

[127]תפארת עוזיאל, כה ע"ב.

[128] שם, כב ע"ב.

[129]שם, כד ע"ב.

[130] שם, כד ע"א.

[131]ראו: דינור תשט"ו, עמ' 161 הערה 9. וראו גם: פייקאז' תשל"ח, עמ' 34-21.

[132]הערת גרשם שלום נרשמה בשולי מאמרו של דינור, בעותק שבאוסף שלום. סימני הקריאה במקור.

[133]תפארת עוזיאל, כב ע"ב.

[134] שם, שם.

[135]ראו: תפארת עוזיאל, לו ע"א-לח ע"א.

[136] ראו: שם, לח ע"א.

[137] ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[138]ראו: גריס תש"ן, עמ' 117-116, 120, 283-282, 289-288.

[139]אור האמת, הקדמת המו"ל.

[140]ברנאי תש"ם, איגרת ה, עמ' 53.

[141]ראו: ליבס תש"ס, עמ' 75. כמו כן, חתם בשנת תקכ"ח (1768) על איגרת המלצה של האשכנזים בטבריה לקהילת מיץ.

[142]ברנאי תש"ם, איגרת ה, עמ' 54-53.

[143] ראו: יערי 1971, עמ' 308-306.

[144]ראו: לעיל, בפרק השני.

[145] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[146] ראו: גריס תש"ן, עמ' 157-156.

[147]ראו: מגיד דבריו ליעקב ש"ץ-אופנהיימר, עמ' טו-טז; גריס תש"ן, עמ' 157, 178. גריס עמד על כך שההעתקה של אור האמת משובשת בכמה מקומות ורבות בה טעויות המעתיק.

[148]אור האמת, דף השער.

[149]ראו: שם, הקדמת המו"ל.

[150] ראו: מגיד דבריו ליעקב ש"ץ-אופנהיימר, עמ' טו-טז. לפניה, התייחס דובנוב לשאלת המקוריות של אור האמת וסבר כי מדובר בלקט מספרים שכבר נדפסו. ראו: דובנוב תש"ך, עמ' 396.

[151] ראו: מגיד דבריו ליעקב ש"ץ-אופנהיימר, עמ' טז.

[152] רבקה ש"ץ התייחסה לקשרים אלה בעקיפין, כאשר העלתה אפשרות, שר' משולם פייבוש הלר קיבל נוסח של ספרות ההנהגות החסידית 'באמצעות ר' צבי מיאמפאלא, שכן מורו של ר' משולם היה ר' מיכל מזלוטשוב שישב בסוף ימיו ביאמפאלא'. ראו: מגיד דבריו ליעקב ש"ץ-אופנהיימר, עמ' יז.

[153]אור האמת, קו ע"א.

[154] שם, קו ע"ב.

[155]שם, קז ע"א.

[156] ראו: גריס תש"ן, עמ' 176.

[157]הערה דומה נדפסה בדרכי ישרים, יא ע"ב: 'עוד הצגנו פה דברים נחמדים דרושים נאים מלוקטים שנמצא כתבי קדש אשר עדיין לא היה לעולמים מהרב המגיד דק"ק [דקהילת קודש] מעזירוטש'. ייתכן, שגם הערה זו מרמזת שר' דוב בער איננו בעל שאר ההנהגות ואולי הועתק כתב-היד של דרכי ישרים מכתב-היד של אור האמת.

[158]ראו: צוקר תשל"ד, עמ' 225-223; גריס תש"ן, עמ' 158-157.

[159]כתב-יד ירושלים 3282 8, 165 ע"א-ע"ב;ליקוטים יקרים, סימן קסה.

[160] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101 והערה 25 שם.

[161]חיים וחסד, עז ע"ב.

[162] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 165.

[163] על ר' שלמה זלמן הכהן וילנער ראו: שטימן-כ"ץ תשמ"ז במפתח, וכן מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 252-241, 358-351.

[164] ראו: לעיל, בפרק השמיני.

[165]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"ב.

[166]ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[167] ראו: שם א, עמ' 230 ואילך.

[168] היילמאן 1903, ב ע"ב.

[169] שם, ג ע"א.

[170] מפי הרב אליעזר ברוד מכפר חב"ד שמעתי כי חסידי חב"ד נוהגים לזמר ניגון ללא מילים, המכונה בפיהם ניגונו של המגיד מזלוטשוב.

[171] ה?ין - מידה למדידת נוזלים.

[172] היילמאן 1903, ג ע"א-ע"ב הערה ז.

[173]ראו: הרן תש"ן; הרן תשנ"א. השוו: מונדשיין תשנ"ב/1.

[174]ראו גם: לעיל, בפרק השני.

[175] ועאועואנע