נספח ב

ספרות ההנהגות החסידית

מבוא

תקנון החבורה

קבלת עולו של תקנון מחייב הוא שלב בתהליך צמיחתן של חבורות מקובלים; אחת הדוגמאות הראשונות לכך הוא התקנון, שקיבלו על עצמם ר' יוסף קארו וחבריו בסיום טקס ההתקשרות ביניהם. המעמד מתואר באיגרתו של ר' שלמה הלוי אלקבץ: 'ואח"כ [ואחר כך] אמר [ר' יוסף קארו] אני עבדיכם ויענו כלם ויאמרו נעשה ונשמע ותקנו תקנות רבות'.[1] תקנות אלה, שנקבעו בליל שבועות רצ"ג (1533), נתפסו כחלק מתוכן הגילוי השמימי, שר' יוסף קארו זכה לו באותו מעמד. לפיכך הוענק להן תוקף מיוחד, מעין תוקפם של הדברות שניתנו בהר סיני. הזיקה למעמד הר סיני באה לביטוי בתיאורו של אלקבץ, החוזר על לשון השבועה 'נ?ע?ש??ה ו?נ?ש??מ?ע' (שמות כד, 7) שהשביע משה רבנו את בני ישראל.

התקנות של ר' יוסף קארו ובני חבורתו נדפסו בהקדמה למגיד מישרים, בכותרת 'אזהרות ותקונים וסייגים',[2] ושימשו דוגמה לקבצים דומים, שנתחברו מאז על ידי מקובלי צפת לצורכי חבורות המקובלים שנוסדו שם. תקנות החבורות קשורות בזיקה הדוקה לצמיחתה של ספרות המוסר הקבלית במאה השש עשרה. החוקר מרדכי פכטר, שהרחיב את היריעה בנושא, מצא כי שורשיהם של ספרי מוסר קבליים שנתחברו בצפת, דוגמת ראשית חכמהו ספר חרדים, היו במנהגים של חבורות המקובלים, שנוסדו ושיגשגו בעיר זו.[3]

גם ההתארגנות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו כחבורת מקובלים, כללה חיבור תקנון בעל תוקף מחייב. כמקור השראה שימשו חבורות המקובלים של צפת, על מנהגי הסגפנות שלהן: ר' יחיאל מיכל ותלמידיו ביקשו לשחזר את קוד ההתנהגות של מקובלי צפת כדי להגיע למעלתם. לשם כך ניסחו תקנון בצורה של הנהגות, כלומר הוראות, המחייבות את החברים להתנהגות מסוימת, בעיקר לאיסורים ולחומרות, מעבר למה שמטילה ההלכה על כל אדם מישראל.[4] הנהגות אלה הוכתרו בכותרות, כגון: 'וזהו כלל גדול בעבודת הבורא',[5] 'ועוד כלל גדול', 'וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב כל דבר ודבר הוא כלל גדול'.[6] 'הביטוי 'כלל' הוא מושג הלכי, המשמש במשנה בהוראת משפט או חוק, והביטוי 'כלל גדול' פירושו, חוק עיקרי וחשוב.[7] ביטויים אלה מדגישים את חשיבות ההנהגות ואת המעמד המיוחד שהוענק להן, בחינת חוקים מחייבים לכל דבר.

החוט המקשר בין ההנהגות השונות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, הוא זיקתן למנהגי 'חסידים הראשונים'; הכינוי 'חסיד' מצוי במקרא, בעיקר במזמורי ספר תהלים, שכמה מהם פונים במיוחד לחסידי ה': 'ז?מ??רו? ל?יה?ו?ה ח?ס?יד?יו ו?הו?דו? ל?ז?כ?ר ק?ד?ש?ו?' (תהלים ל, 5). בין שהכוונה למי שעושה מעשי חסד, ובין שהכוונה למי שזוכה בחסדו של האל, ברור שהכינוי 'חסיד' קשור למידת החסד האלוהי.

במשנה ובספרות התלמודית מתייחס הכינוי 'חסיד' לאדם, שחייו מוקדשים לקיום המצוות באדיקות ובקפדנות יתרה, מעבר לחומרות ההלכה, ולעיתים אף בניגוד להלכה הרווחת. שמואל ספראי עמד על כך, שהחסיד מתאפיין בביטחון מוחלט בה', ואינו חושש לסכן את נפשו, כיוון שהוא בוטח בהשגחת האל ובתשועתו.[8] ואילו גרשם שלום הדגיש את הצד האנרכי בהתנהגותו של החסיד. לדעת שלום, החסיד הוא 'היהודי הראדיקאלי, שבדרכו למילוי ייעודו מגיע עד כדי קיצוניות… בקיצוניות זו, שלעולם אינה שקולה ומדודה, טמון יסוד אנארכי. אורח חייו של החסיד יש בו באופן עמוק משהו "בלתי בורגני", והסיפורים שהתלמוד יודע לספר על חסידים כאלה יש בהם לרוב משהו אבסורדי, ולעתים אף דוחה, לנפשו של "בעל-בית" מהוגן… במוקדם או במאוחר יביאהו דרכו [של החסיד] לידי התנגשות עם דרישות החברה'.[9] מסקנתו של שלום מודגמת יפה בסיפור המעשה בתנא, ששנה לפני רבא בר רב הונא: 'ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו א"ל [אמר לו] ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם'.[10]

יסוד אנרכי זה בולט בהנהגות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, שביקשו לחיות על פי אידיאל החסיד,[11] במובן של פרישות וסגפנות לשם טיהור האישיות מסייגיה, עם היסוד הנונקונפורמיסטי הקיצוני, המגולם באישיות זו. לא במקרה מזכיר ר' משולם פייבוש הלר, תלמידו של ר' יחיאל מיכל, את ר' יוסף קארו בהקשר להגדרת החסיד כמי שמואס בתאוות העולם הזה.[12] קשה להמעיט בחשיבות מגיד מישרים בקרב ר' יחיאל מיכל ובני חוגו, שראו בר' יוסף קארו דוגמה למימוש מושלם של אידיאל החסיד-המקובל, אשר זכה למתת רוח הקודש.

התקנון של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו נכתב אפוא בהשראת קובץ ההנהגות שבפתח מגיד מישרים,[13] שאליהן נוספו מנהגים מספרות המוסר הקבלית של צפת, כגון ראשית חכמה לר' אליהו די וידאש, ספר חרדיםלר' אלעזר אזכרי, עץ חיים לר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, שני לוחות הבריתלר' ישעיה הורוויץ (השל"ה) ומשנתחסידים לעמנואל חי ריקי. בתקנון בולטת נטייתם של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו ללכת על הסף ולאמץ מנהגי חסידות, הנראים לעיתים כזלזול בהלכה ובסדר הקיים. כך, בהנהגת ההשתוות, שהיא מידת החסיד אליבא דרבנו בחיי אבן פקודה, החסיד בעל חובת הלבבות: 'וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחבירו הנשתוית אמר לו באיזה ענין אמר לו נשתוה בעיניך השבח והגנות א"ל [אמר לו] לא א"ל [אמר לו] א"כ [אם כן] עדיין לא הגעת, השתדל אולי תגיע אל המדרגה הזאת כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות'.[14] וכך, בהנהגות ההתבודדות, הפרישות והדבקות, שלושת הערכים הנעלים, שעל פי ספר חרדים היו חסידי ישראל נוהגים בם.[15]

למרות שהודפסו, קובצי ההנהגות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו לא נועדו לכלל ישראל. במקורן, במקורן, נועדו ההנהגות לבני החבורה, שמעשיהם מייצגים את כלל ישראל, ויש הנהגות שנועדו לצדיק בלבד. רק אחרי שהופצו, הפכו ההנהגות, בעיקר צוואת הריב"ש, שנדפס בפורמט קטן וזול, לחומר קריאה זמין ופופולרי, שסייע בהפצת בשורת החסידות והגביר את תהודתה. בתהליך זה יש אפוא להבחין בין כוונה מראש לבין תוצאה בדיעבד; הדפסת קובצי ההנהגות של ר' יחיאל מיכל ובני חבורתו שירתה בראשונה מגמה של הפצת סודות הקבלה. רק בדיעבד אפשר לדבר על תוצאות ההדפסה במונחי פופולריזציה של המנהגים, הכלולים בספרים, והתקבלותם בציבור הרחב.

הדפסת ספרות ההנהגות

קבצים של הנהגות היו ברשות תלמידיו של ר' יחיאל מיכל כבר בראשית שנות השבעים של המאה השמונה עשרה והודפסו משנת תקמ"א (1781) ואילך. הקובץ הראשון, מגיד דבריו ליעקב, נדפס על ידי ר' שלמה לוצקיר ושותפיו בקוריץ בשנת תקמ"א (1781), כחלק מן המאמץ להפיץ את סודות הקבלה לקראת מועד הגאולה של חודש אייר תקמ"א (1781). החיבור כולל דרושים והנהגות, ומיוחס לר' דב בער, המגיד ממזריטש, שהלך לעולמו בראשית תקל"ג (1772). יש לציין, כי בעת ההדפסה עדיין היה ר' יחיאל מיכל בין החיים.גם הקבצים הבאים שפורסמו יוחסו לאישים, שכבר הלכו לעולמם בעת ההדפסה;

ליקוטים יקרים, הנוסח השני של הנהגות החבורה, יצא לאור בלמברג בשנת תקנ"ב (1792), מתוך כתב-יד, שהיה ברשות ר' משולם פייבוש הלר, תלמידו של ר' יחיאל מיכל. שתי האיגרות, ששלח ר' משולם פייבוש לחסידי ארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777) ובשנת תקמ"ב (1782), שולבו ברצף הכתוב בעילום שמו של ר' משולם פייבוש. בדף השער מיוחס הכתוב ל'ארבעה מטיבי לכת'. הבעש"ט, ר' דב בער ממזריטש, ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ור' יחיאל מיכל, שבשנת תקנ"ב (1792) כבר הלך לעולמו.

צוואת הריב"ש (תקנ"ג? [1793]) הוא הנוסח השלישי של ההנהגות, שהובא לדפוס, בהעלמת זהות המדפיסים ומקומם. בשער צוואת הריב"ש נאמר כי הספר כולל את דברי הבעש"ט וכן 'הנהגות ישרות מאיש אלקים בוצינ'[א] קדיש'[א] מו'[רנו] דוב בער שהי'[ה] מ"מ [מגיד מישרים] בק"ק [בקהילת קודש] מעזריטש'.[16] החיבור נדפס מתוך כתב-יד שהיה ברשות ר' ישעיה מיאנוב, שלדעת אברהם יהושע השל יש לזהותו עם ר' ישעיה מדונוויץ, תלמידו של ר' יחיאל מיכל.[17] כמו כן, סביר להניח כי המדפיסים היו ר' שלמה לוצקיר וחתנו אברהם, בנו של ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ.

דרכי צדק, לבוב תקנ"ו (1796), נדפס תחת שמו של ר' זכריה מנדל מירוסלב. קבוצת ההנהגות בסוף הספר מובאת משם ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב.

במאה התשע עשרה הובאו לדפוס נוסחים נוספים,[18] ביניהם:

אור תורה, קוריץ תקס"ד (1804), שנדפס מתוך כתב-יד שהיה ברשות ר' ישעיה מדונוויץ. גם חיבור זה, כמו מגיד דבריו ליעקב, מיוחס לר' דב בער ממזריטש.

דרכי ישרים, ז'יטומיר תקס"ה (1805). בשער הספר מיוחס החיבור לר' מנחם מנדל מפרמישלאן, לבעש"ט ולר' דב בער ממזריטש.

כתבי קודש, ורשא תרמ"ד (1884), שנדפס מכתב-יד, שהיה ברשות ר' ישראל, המגיד מקוזניץ. חתנו, משה הכהן, שהביא את כתב-היד לדפוס, טען בהקדמתו, שהוא כולל דברים משל הבעש"ט, ר' דב בער, ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' ישראל מקוזניץ עצמו.

אור האמת, הוסיאטין תרנ"ט (1899), שנדפס מכתב-יד שהיה ברשות ר' צבי חסיד, תלמידו של ר' יחיאל מיכל. בדף השער נאמר, שהחיבור כולל את דברי ר' דב בער ממזריטש, שנכתבו בידי ר' לוי יצחק מברדיטשוב.

קבצים נוספים, שלא נדפסו עד כה, מצויים בכתבי-יד. ביניהם, כתב-ידירושלים 3282 8, שהיה ברשות ר' שמואל בן חיים חייקא מאמדור, ובו מקבילה מלאה יותר של נוסח ליקוטים יקרים.

 

תעלומת מקורה של ספרות ההנהגות החסידית

ספרות ההנהגות החסידית איננה פסאודו-אפיגרפיה במובן המקובל, כלומר, אין בה ייחוס של כתבים מאוחרים למחבר קדום. כך, לדוגמה, שולבו בנוסח שנדפס בצוואת הריב"ש הערות, כגון: 'ושמעתי מריב"ש [ר' ישראל בעל שם] ע"ה [עליו השלום]'[19] 'וגם ריב"ש [ר' ישראל בעל שם] ע"ה [עליו השלום] אמר',[20] וכדומה. הערות אלה מלמדות, שמחבר הכתבים אינו הבעש"ט, ולא התיימר להיות הבעש"ט, אלא הביא מסורות מן הבעש"ט. השאלה מי הביא את המסורות הללו בשם הבעש"ט, נשארת בחיבור בלי מענה.

אחד היחידים בתוך מחנה החסידים, שהתייחס לשאלת מקורה של ספרות ההנהגות, היה ר' שניאור זלמן מלאדי. אולם דבריו חושפים טפח ומכסים טפחיים. נרמז בהם, שקיים קשר בין הבעש"ט לבין הכתבים המיוחסים לו, אך טיב הקשר נשאר עלום:

מ"ש [מה שכתוב] בספר הנק'[רא] צוואת ריב"ש הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי [ליקוט אחר ליקוט] ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו... ומ"ש [מה שכתב] המלקט שרתה לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעש"ט ז"ל [זכרונו לברכה] היה אומר ד"ת [דברי תורה] בל"א [בלשוןאשכנז] ולא בלה"ק [בלשון הקודש].[21]

ר' שניאור זלמן מלאדי טוען לקיומו של 'מלקט', שלא דייק לחלוטין בתרגום דברי הבעש"ט או בפירושם. לחולית ביניים מעין זו רומזים גם דבריו של ר' משולם פייבוש הלר, שבאיגרתו משנת תקל"ז (1777) כלולה עדות ראשונה בתוך המחנה החסידי לקיומם של כתבים משם הבעש"ט: [22]

יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכילי הדור אנשי מופת בעלי רה"ק [רוח הקודש] אשר עינם ראו[23] ולא זר כמלאך אלהים פחדם ויראתם וכולם ממעין אחד שתו ה"ה [הלא הוא] האלקי ר'יבש"ט [רבי ישראל בעל שם טוב] זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] ואני לא זכיתי רק לראות פני תלמידו האלקי ר' דוב בער זלל"הה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] ואז[24]בא אלי כתבי קודש מדברי קדשו המלהיבים לב החרדים לעבודת הש"י [השם יתברך] ואני כמה פעמים הייתי לפני האשל הגדול ר' מנחם מענדיל מפרמשלייאן ע"ה [עליו השלום] זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] זכותו יגן עלינו וביותר להבדיל בין המתים והחיים אשר שמעתי מפה קדוש בן של קדושים צדיק בן צדיק הרב המופלג איש האלקי'[ם] מו'[רנו] יחיאל מיכל ני' [נרו יאיר].

המשפט - 'ואז בא אלי כתבי קודש מדברי קדשו המלהיבים לב החרדים לעבודת הש"י [השם יתברך]' - יכול להתפרש, כאילו כתבי הקודש הם כתבי התלמיד ר' דב בער ממזריטש. אולם עיון מדוקדק בכתוב מעלה, שהמשפט על ר' דב בער נכתב במעין סוגריים, אגב המשפט על הבעש"ט, ואין כוונתו לציין את מקור הכתבים; 'כתבי קודש מדברי קדשו' הוא משפט המכוון לבעש"ט, וכוונתו לכתבי-היד של ספרות ההנהגות החסידית, שיוחסו לבעש"ט, הנקרא בהם 'בעש"ט', 'ריב"ש [ר' ישראל בעל שם]' או 'הרב'.[25] כתבים אלה, שכללו גם דרושים, כונו בפי ר' משולם פייבוש הלר בשם 'כתבי'[ם] החדשים',[26] כדי להבדילם מן הכתבים הישנים, 'כתבי האריז"ל', שאף הם היו ברשותו.[27]ר' משולם פייבוש אינו כותב כיצד הגיעו הכתבים לידיו, אלא נוקט ביטוי מעורפל, שממנו עולה כי 'באו' אליו כתבים אלה. במקום אחר הוא מדבר על כתבים ש'נתגלו': 'רק מחמת שנתגלו כתבי'[ם] אלו של הקדוש... לכמה אנשים',[28] ביטוי זה מחזק את הרושם, שכתבים המיוחסים לבעש"ט הופיעו בדרך מסתורית כלשהי יותר מעשור אחרי מותו בשנת תק"ך (1760).

יחסו של ר' משולם פייבוש הלר אל 'הכתבים החדשים' הוא דו משמעי: מחד גיסא, הוא משווה את מעלתם למעלת כתבי האר"י, ומאידך גיסא, הוא מסתייג מיישום ההנהגות הכלולות בהן כפשוטן. לדעתו, ההנהגות בכתבים אלה מיועדות לצדיקים בלבד, אך אסורות לתלמידיהם.[29] ברוח זו הוא מפרש את ההנהגות בענייני תפילה, לימוד תורה, העלאת מחשבות זרות והתפשטות הגשמיות.

שאלת מקורה של ספרות ההנהגות החסידית עלתה גם בקרב החוקרים. כמה מהם קיבלו את הייחוס של צוואת הריב"ש לבעש"ט, והיו שסברו כי החיבור הוא לקט מדבריהם של אישים שונים.[30] יוסף וייס הניח, ש דרכי ישרים הוא קונטרס הנהגותיו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן.[31] ואילו גרשם שלום קבע, שספרות ההנהגות החסידית היא לקט מתורתו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש. שלום לא ביסס את קביעתו על מחקר מקיף, אלא הסתפק בהערת סוגריים על מקור הנוסח שבצוואת הריב"ש: '(ה"צואה" אינה אלא ליקוט מדברי ר' בער ומשקפת לשונו)'. הערה זו שולבה במאמרו על הדבקות בראשית החסידות, בלי לצרף לה הסבר או מקור.[32] אפשר שהושפע מדפי השערים, מהקדמות המוציאים לאור ומן ההסכמות, שבמרביתן מיוחסות ההנהגות לר' דב בער ממזריטש. גם ההגיוגפיה החסידית המאוחרת הסתמכה על השערים וההסכמות הללו, וכללה את מרבית בני הדור השני והשלישי בחסידות בין תלמידיו המובהקים של ר' דב בער ממזריטש. וכך התחזקה בקרב החוקרים ההנחה המוטעית, ש'המגיד' הנזכר בכתבי בני אותו דור הוא ר' דב בער, המגיד ממזריטש, וכי תורתו היא שנרשמה ועובדה בצורה של הנהגות.

בעקבות גרשם שלום הלכה רבקה ש"ץ, שדנה בנוסחים השונים של ספרות ההנהגות החסידית.[33] במבוא למהדורה המדעית של מגיד דבריו ליעקב התייחסה ש"ץ לקביעתו של גרשם שלום בדבר הקשר בין ר' דב בער ממזריטש לבין ספרות ההנהגות החסידית כאל עובדה מוכחת, שאינה טעונה בדיקה.

בדומה, זאב גריס, שהקדיש לספרות ההנהגות החסידית מחקר רחב ומפורט. נקודת המוצא של גריס היתה זהותם של הנוסחים השונים של ספרות ההנהגות החסידית; הוא עמד על כך, שדרכי ישרים אינו טקסט עצמאי פרי עטו של ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, אלא נוסח מנוסחי ההנהגות, שנדפס תחת שמו של ר' מנחם מנדל.[34] גריס הוכיח, כי גם שאר הנוסחים של ספרות ההנהגות החסידית אינם אלא וריאציות על קובץ הנהגות אחד, שנדפס תחת שמות שונים. מקצת הקבצים הם בשם הבעש"ט, ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, ר' דב בער ממזריטש או ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, ואחרים בשמות התלמידים, שהחזיקו בהעתקות. דא עקא, גבולות מחקרו של גריס נתחמו מראש לגלגולי העתקות כתבי-היד והדפוסים של ספרות ההנהגות, ואילו בשאלת מקור ההנהגות כתב: 'מן המפורסמות הוא כיום שצוואת הריב"ש היא קונטרס מדרושי המגיד ממזריץ'.[35] כאסמכתא, הפנה את הקוראים להערת השוליים של גרשם שלום במאמרו על הדבקות.

נמצא, שההשערה כי מקור ספרות ההנהגות החסידית הוא בתורתו של המגיד ר' דב בער ממזריטש, התקבלה עד כה כאמת מוכחת, שאינה צריכה ראיה. כמו כן, לא הובאה בחשבון האפשרות, שייחוס כמה מהנוסחים לר' דב בער ממזריטש נעשה מתוך מגמה לטשטש ולהסוות את מקורם האמיתי, בדומה לייחוס צוואת הריב"ש לבעש"ט, או ייחוס דרכי ישרים לר' מנחם מנדל מפרמישלאן.

ספרות ההנהגות ור' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב

לעומת ההגיוגרפיה החסידית, ובעקבותיה החוקרים, מחקר זה הביאני למסקנה, שמקור ספרות ההנהגות החסידית הוא במשנתו של ר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב. המסקנה אינה נסמכת על נתונים מאוחרים, הקשורים להדפסת קובצי ההנהגות, אלא על תוכנן: בספרי החסידות שנכתבו מן העשור השמיני של המאה השמונה עשרה ואילך, מצויים דרושים, המלמדים כי מה שנוסח בהנהגות בצורה סתמית ואנונימית, נאמר במקום אחר על ידי ר' יחיאל מיכל ונקשר לשיטתו בכללה. הדרושים, שמהם עולה בבירור הקשר בין ר' יחיאל מיכל לבין ספרות ההנהגות, עומדים בניגוד חריף להיעדר מקורות עצמאיים, היכולים לבסס קשר או זיקה בין ההנהגות לבין ר' דב בער ממזריטש. יתר על כן, דרושים אלה חושפים גם את הסיבה לכינוי 'צוואה מריב"ש', שמקורו באופן שבו עיבד ר' יחיאל מיכל מסורות מן הבעש"ט לשיטתו.

המסורות הללו, וכן קבצים של ההנהגות, נמצאו ברשותם של אישים, שהיו תלמידיו של ר' יחיאל מיכל. כמו משחק של אור וצל נארג לתוך כתבי-היד והדפוסים שתי וערב של מידע מהימן ופרטים מטעים: ההנהגות יוחסו לאישים שונים, וגם ההסכמות מכסות יותר משהן חושפות. אפילו לכינוי 'המגיד', שכוון במקורו לר' יחיאל מיכל, נוסף לעיתים שמו של ר' דב בער באופן שנוצר הרושם, כי 'המגיד' שמפיו נרשמו הדברים הוא המגיד ממזריטש.

הטעיה דומה חוזרת גם בשבחי הבעש"ט, שבו מצויות מסורות מהימנות לצד סיפורים הגיוגרפיים; לצד המסורת האותנטית על תולדות בית זלוטשוב מובאים בשבחי הבעש"ט דברים בשם ר' יחיאל מיכל, אשר 'צוו לו מן השמים שיקבל את הבעש"ט לרב וילך ללמוד ממנו והראו לו מעינו'[ת] החכמה שהולכים אליו וכשנפטר הבעש"ט צוו לו שיקבל את המגיד הגדול ר' דוב לרב והראו לו שאותן מעינות החכמה שהיו הולכין להבעש"ט הולכים להרב המגיד ז"ל]'.[36] סיפור זה חריג בשבחי הבעש"ט, שפרט ל'הודיה' של ר' יחיאל מיכל אין בו הודיות דומות של אישים נוספים, שכביכול קיבלו את ר' דב בער כמנהיג. אפשר, שהסיפור נועד לרומם את ר' דב בער ממזריטש ולהציגו כיורשו של הבעש"ט במסורת מהימנה-כביכול, שבאה מפיו של ר' יחיאל מיכל.

מקור נוסף, המגלה טפח ומכסה טפחיים, הם דברי ר' שלמה לוצקיר בהקדמתו ל מגיד דבריו ליעקב, שנדפס בקוריץ בשנת תקמ"א (1781). זוהי הקדמה ספרותית, שאיננה משקפת בהכרח אמת היסטורית: התכונות, שר' שלמה לוצקיר מייחס לבעש"ט, טבועות בחותם שבחי האר"י, המפליג בגדולתו של האר"י. כך גם האנלוגיה לבני חבורתו של האר"י, שבה משווה ר' שלמה לוצקיר את הקדמתו להקדמת עץ חיים לר' חיים ויטאל: 'שהוא רק ראשי פרקים כמציץ מן החרכים ומגלה טפח ומכסה אלפים אמה'.[37]

ההשוואה אל האר"י חוזרת גם באיגרותיו של ר' משולם פייבוש הלר, המשווה בין חבורת תלמידי המגיד מזלוטשוב לבין תלמידי האר"י. גם מוטיבים נוספים בהקדמתו של ר' שלמה לוצקיר מופיעים באיגרותיו של ר' משולם פייבוש הלר. ביניהם, הביטוי 'אשר עינינו ראו ולא זר', שבו משתמש גם ר' משולם פייבוש בפתח איגרתו הראשונה.[38] גם הביטוי 'ואזן וחקר תיקון בכתב יוש"ר דברי אמת', מזכיר את הפתיח לאיגרת הראשונה של ר' משולם פייבוש, שבו הוא מנמק את הכתיבה בצורך לשלוח לרע 'יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכילי הדור'.[39] הביטוי 'דברי אמת' מכוון לדברים הנאמרים על דרך הסוד, כפי שעולה מדברי שלמה מולכו בפתח ספר המפואר: 'למען אחי ורעי הנאהבים היושבים בשאלוניקי הדורשים ממני לשלוח להם אי זה דרוש על דרך האמת'.[40] באופן דומה מרמזת הקדמתו של ר' שלמה לוצקיר על סוד החבוי בכתבים ואינו נגלה אלא בין השיטין. עוד יש לציין, שר' שלמה לוצקיר מזכיר פעם אחת בלבד את שמו של ר' דב בער בהקדמתו, ואחר כך משתמש בביטוי 'אדומ"ו' - 'אדוני מורי ורבי'. מנגד, שמו של הספר – מגיד דבריו ליעקב - מרמז לשמו של דב-בר.

כדי לצאת מסבך העדויות הסותרות, בחרתי להוכיח את ההנחה שספרות ההנהגות החסידית נוצרה בבית זלוטשוב באמצעות ארבע הנהגות מרכזיות:

א. הנהגה העוסקת בירידת הצדיק, שהיא ירידה לצורך עלייה.

ב. הנהגת ההשתוות, שהיא מידת החסידות הטהורה.

ג. הנהגת לימוד תורה, המעמידה את לימוד התורה במקום נמוך לעומת התפילה.

ד. הנהגות התפילה, שעיקרן תפילה בנענוע ותפילה באיחור.

הנהגות אלה היו התשתית של האתוס החסידי, והשפעת ספרות המוסר של מקובלי צפת בולטת בהן ביותר. החוט המקשר ביניהן הוא זיקתן למידות 'חסידים הראשונים', וייתכן שזו הסיבה לכך שאומצו על ידי ר' יחיאל מיכל ותלמידיו. הנהגות אלה הפכו מטרה לחיציהם של המתנגדים לחסידות, והן נזכרות לגנאי במרבית כתבי הפלסתר והחרמות נגד החסידים משנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה השמונה עשרה. עם זאת, שורשן של ההנהגות בגמרא, במדרש ובספרות הקבלה, ואין בהן כל חידוש. לפיכך קשה להבין את התסיסה וההתנגדות שעוררו כאשר הגיעו לידי חוגים רבניים מסוימים. גם ההנחה, שהעמדת סולם ערכים רוחני או הטפה לאורח חיים סגפני הן שהולידו את ההתנגדות לחסידות, אינה עולה בקנה אחד עם קיום מסורות של סגפנות בקרב הנערצים שבחסידי כל הדורות.

מכאן, שלתופעת ההתנגדות לחסידות אין הסבר פשוט, אולי מפני שגם המתנגדים הקולניים ביותר לא העלו על הכתב את כל שידעו ולא חשפו את צפונות לבם בפומבי; אמנם, התארגנות החבורה והמגמה שבהתארגנות זו נרמזות באיגרות ששלחו פרנסי הקהילות זה לזה, כגון 'קול קורא' ששלחו פרנסי קהילת וילנה בשנת תקל"ב (1772) לברודי ולבריסק, שבו מכונים החסידים 'חבורות רשע'.[41] רמזים דומים כלולים בכתבי החרמות הפומביים, שהופצו בירידים בהיאסף עם. לדוגמה בכרוז החרם, שנחתם ביריד זעלווא בקיץ של שנת תקמ"א (1781) והופץ בקהילות רבות, מכונים החסידים 'כת המסיתים ומדיחים'.[42] עם זאת, רק ב'שבר פושעים', שראשיתו באוסף עדויות פרטי של מתנגד עקשן, נחשפות עובדות בנוגע למהות החבורה, אופיה המשיחי ואמונת הגלגול הרווחת בין חבריה.

נמצא, שעובדות רבות בנוגע לכת החסידים, שהיו ידועות לפרנסי הקהילות, לא נכתבו במסמכים רשמיים, כפי ששמם של המוחרמים לא נזכר בכרוזים השונים. לפיכך, אין לחפש את שורשי ההתנגדות לחסידות רק במה שנחשף בפומבי, שכן השורש נמצא דווקא במה שנסתר מתחת למלל הגלוי: לאימוץ מנהגי מקובלים וחסידים הראשונים נודעה משמעות כוללת, כיוון שמנהגים אלה שימשו מעין אות ורמז להתארגנות חבורה של מקובלים, שמנהיגה הכריזמטי שואב את סמכותו ממקורות עליונים. התביעה להכרה בסמכות עליונה זו היא שעוררה את התנגדותם של הרבנים ופרנסי הקהילות. ככל הנראה, יומרתם של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו למעמד דומה לזה של ר' שמעון בר יוחאי וחבריו או האר"י ותלמידיו, העידה על שאיפותיהם המשיחיות, והיתה לצנינים בעיני רבים, למרות שמעטים הודו בכך בגלוי.

לעומקו של דבר, דומה שהדחף לפעולה, הכוח המניע ותודעת השליחות, שאליהם נלוותה התביעה להכרה בסמכות חדשה, הם שהיו מטרה לחיצי המתנגדים. הנהגות החבורה לא היו סיבת המאבק מראשיתו, הגם ששימשו בו חומר בערה.



[1]איגרת אלקבץ, עמ' 20-19.

[2]מגיד מישרים, עמ' 1.

[3] ראו: פכטר תשמ"ז; פכטר תשנ"א/1, עמ' 69-24.

[4]על המונח 'הנהגה' גם כפעולה מאגית, ראו: אידל תשס"א, עמ' 147.

[5]ליקוטים יקרים, סימן כג.

[6]צוואת הריב"ש, ז ע"א.

[7]לדוגמה: משנה, שבת, פרק ז משנה א: 'כלל גדול אמרו בשבת'.

[8]ראו: ספראי תשמ"ד, עמ' 160-144.

[9]שלום תשל"ו/2, עמ' 215-214.

[10] שבת קכא, ע"ב.

[11] המושג 'חסיד' שימש את ר' יחיאל מיכל ותלמידיו בהוראתו כשם תואר. רק מאוחר יותר, עם התגבשות חצרות הצדיקים, הפך המושג 'חסיד' לשם עצם, המציין שייכות לחצר זו או אחרת, כגון חסידי גור, חסידי ויז'ניץ, חסידי חב"ד וכדומה.

[12] ראו: ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיז ע"ב. יש לציין כי באיגרת אלקבץ לא נזכר ר' יוסף קארו בשמו אלא בכינוי 'החסיד'.

[13]ראו: גריס תש"ן, בעיקר עמ' 230-182. יש לציין, שספרות ההנהגות החסידית אמנם הושפעה ממגיד מישרים, אך כמה מהנהגותיה מנוגדות לתקנות של ר' יוסף קארו. לדוגמה, תקנה יב במגיד מישרים: 'לשים נגדך תמיד כל עונותיך ולדאוג עליהם'. לעומת זאת, צוואת הריב"ש, ו ע"ב: 'ואל ירבה בדקדוקים יתרים בכל דבר שעושה שזה כוונת היצ"ר [היצר הרע] לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא [ידי חובתו] בדבר זה כדי להביא אותו לעצבו'[ת] ועצבות היא מניעה גדולה לעבוד'[ת] הבורא ית'[ברך]'. ומקבילות ב דרכי ישרים, ה ע"א;ליקוטים יקרים, סימן כג.

[14]חובת הלבבות, חלק ב, שער יחוד המעשה, יב ע"א.

[15] ראו: ספר חרדים, סו ע"א.

[16]צוואת הריב"ש, דף השער. 

[17] ראו: השל 1952, עמ' 122.

[18] ראו את הרשימה בשלמותה: גריס תש"ן, עמ' 152.

[19]צוואת הריב"ש, יז ע"ב.

[20]שם, טו ע"א.

[21] 'אגרת הקדש', בתוך: לקוטי אמרים תניא, קלח ע"א-ע"ב, קמא ע"א.

[22]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קי ע"א.

[23] ובליקוטים יקרים, מהדורת זולקווא תק"ס, כ ע"א: 'אשר עיני ראו ולא זר'.

[24] שם: 'ואח"ז [ואחרי זה]'.

[25] לדוגמה: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כא ע"ב (ירושלים תשל"ד, קכ ע"א): 'וכמ"ש [וכמו שכתב] הרב ז"ל בכתבים חדשים שתי' [שתחת ידי]'. וראו גם אור האמת, מה ע"ב: 'גם הרב אמר'. והמגיה הוסיף בהערת סוגריים: 'כוונתו אל ריבע"שט'.

[26]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כז ע"א; ירושלים תשל"ד, קלד ע"א.

[27]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כב ע"ב, כד ע"א, כח ע"ב. ובמהדורת ירושלים תשל"ד, קכב ע"ב, קכו ע"ב, קלח ע"א.

[28]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כא ע"א; ירושלים תשל"ד, קיח ע"ב. שמו של ר' דב בער, הנזכר כאן, נוסף מאוחר יותר.

[29]ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כא ע"ב-כב ע"א, כב ע"ב, כז ע"ב-כח ע"א. ובמהדורת ירושלים תשל"ד, קכ ע"א, קכב ע"א, קלו ע"א; Krassen 1990, pp. 188-319

[30] ראו: הברמן תש"ך; רובינשטין תשל"ד, עמ' סט; נגאל תשל"ג/1.

[31]Weiss 1985, pp. 170-182

[32] ראו: שלום תשל"ו/1 ב, עמ' 344.

[33] ראו: מגיד דבריו ליעקב ש"ץ-אופנהיימר, עמ' יד-כג.

[34] ראו: גריס תש"ן, עמ' 157-156.

[35] גריס תש"ן, עמ' 151.

[36]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור קלב.

[37]מגיד דבריו ליעקב, הקדמת הספר.

[38] ראו: לעיל, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[39]מגיד דבריו ליעקב, הקדמת הספר; ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קי ע"א.

[40]ספר המפואר, בלי עימוד.

[41] וילנסקי תש"ל א, עמ' 44.

[42] שם, עמ' 106.