נספח ב, פרק ראשון

ירידה לצורך עלייה

 

ירידת הצדיק

'ירידה לצורך עלייה' היא הלוז של תורת הצדיק בחסידות ואבן הראשה של משנתה העיונית והחברתית. מונח זה מבטא פן מרכזי בשליחותו של הצדיק - תיקון חטאי מאמיניו על ידי ירידה למדרגת החטא שבו חטאו והעלאתם משם. יוסף דן הגדיר את הקשר בין שליחותו של הצדיק לבין מהות נשמתו באופן הבא: 'היות שנפש הצדיק היא האצלה אלוהית עילאית, לא ייתכן שיהיו בה פגמים… בצדיק עצמו באמת אין למצוא שום יסוד של רע ולא מתעוררות בו תאוות ומחשבות זרות. אולם, הוא מקושר בקשר רוחני עמוק עם נשמות בני עדתו, וחטאיהם של בני העדה מתעוררים בנשמתו של הצדיק כהרהורי עברה. כאשר החסיד החוטא עושה תשובה, הצדיק מעלה את יסודות הרע הללו שהתעוררו בו אל מקורם העליון ומחזירם לטוב, ובכך הוא משלים את תשובתו של החסיד וגורם להתקבלות התשובה בשלמותה בעולם העליון… חטאיו של החסיד מיוצגים בנשמתו של הצדיק, ותהליך התשובה של החסיד משולב בתהליך העלאתו של הרע ותיקונו על ידי הצדיק, ושניהם נמצאים מטוהרים בבצעם את התכלית העליונה – תיקון הרע והפיכתו לטוב'.[1] נמצא, שדווקא רום מעלתה של נשמת הצדיק הוא המאפשר לה לרדת לתהום החטא, לתקן את הרע בשורשו ולהביא גאולה לנשמות חסידיו.

 

ברעיון החסידי של ירידת הצדיק מהדהדת התיאולוגיה השבתאית של קדושת החטא, או 'מצוה הבאה בעברה', כמאמרו של גרשם שלום.[2] בנקודה זו בא לביטוי הדמיון בין הצדיק החסידי לבין דמותו של המשיח השבתאי, שמאמיניו תירצו את התאסלמותו בייעוד המשיחי לרדת לתהומות החטא ולהעלות משם את ניצוצות הקדושה, שנפלו בשבי כוחות הטומאה. כך אמור היה להשלים את תיקון העולם על ידי העלאת הרע והפיכתו לטוב.

הסוגיה של ירידת הצדיק נידונה בהרחבה בחקר החסידות. הדיון להלן לא יעסוק אפוא בפשרה התיאולוגי או בזיקתה לריטואל של נפילת אפים בעת התפילה, אלא במקומה של ההנהגה, העוסקת בירידה לצורך עלייה, בספרות ההנהגות החסידית. בדיון יובא מקורה של ההנהגה בדרוש של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב וכן יובהר האופן שבו שובץ הדרוש בנוסחים השונים של ספרות ההנהגות.

הנהגות 'ירידה לצורך עלייה'

ההנהגות, שעניינן ירידה לצורך עלייה, מצויות בספרות ההנהגות החסידית בכמה נוסחים. בדיקת הנוסחים מעלה, שההנהגות התגבשו מתוך דרושים, שהפסוקים הושמטו מהם, והיתר נוסח בצורת הנהגה. אחת הגרסאות, המצויה במגיד דבריוליעקב, נוצרה מדרוש על שני פסוקים, שבהם מופיע הביטוי 'מים רבים'. פסוק אחד - 'מ?י?ם ר?ב??ים ל?א יו?כ?לו? ל?כ?ב?ו?ת א?ת ה?א?ה?ב?ה' (שיר השירים ח, 7), והפסוק השני - 'יו?ר?ד?י ה?י??ם ב??א?נ?י?ו?ת ע?ש??י מ?ל?אכ?ה ב??מ?י?ם ר?ב??ים: ה?מ??ה ר?או? מ?ע?ש??י י?ה?ו?ה ו?נ?פ?ל?או?ת?יו ב??מ?צו?ל?ה' (תהלים, קז, 24-23):

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, הם מחשבות זרות נק'[ראות] מים רבים, הם יורדי הים באניות שבאו למדריגות יורדים שיורדים ממדריגתן כדי שיעלו אח"כ [אחר כך] ניצוצות הקדושה. וירידה היא צורך עליה כמ"ש [כמו שנאמר] במ"א [במקום אחר] עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשה ה' דאף במעשים האלו הוא השם.[3]

ההערה מפנה לדרוש דומה, המשובץ בפירוש על מזמור קז בתהלים, שעניינו תיקון החטא של הוצאת זרע לבטלה. הפירוש מיוחס לבעש"ט ומצוי בשלמותו בכתב-יד ירושלים 5198 8,[4]כתב-יד חסידי,שהיה שייך ליונה בן מנחם מפינטוב:[5]

יורדי הים כו' … לפעמים יורדת הנשמות ממקום גבוה אל הקליפות והקליפות משמחות בשמחת הנשמות שירדו ביניהם וזה יורדי הים באניות קאי על הנשמות שירדו בקליפות אבל הקליפות אינם יודעים שמלאכתם במים רבים פי'[רוש] שפועלתם הנשמות הקדושות בירידתם במים רבים ומעלים נשמות מאת הקליפה ומשם עולים למקומ'[ם].[6]

בדרוש זה בולט במיוחד הביטוי 'הנשמות הקדושות', המרמז על כך, שאין מדובר בכל נשמה, אלא בנשמות מיוחדות, היורדות לתהום לגאול את נשמות החוטאים, שנפלו בשבי הקליפות - כוחות השאול. בנוסח אחר של הפירוש מופיע המשפט בלשון: 'והקליפות משמחות בשמחת הנשמה שירדה ביניהם', ומתחזקת התחושה, שבעל הדרוש התכוון לנשמה מסוימת, היורדת לתקן את נשמות החוטאים ולהצילן מגורלן.

עניין הירידה לצורך עלייה נדרש בספרות ההנהגות על פי פסוק נוסף, המדבר בירידת אברהם למצרים. הדרוש מדמה את אברהם לנשמה, ואת ירידתו למצרים לירידת הנשמה אל בין הקליפות.[7] הדרוש מןפיע בליקוטים יקרים והוא מעובד בסגנון של הנהגה, שהפסוק המוביל אליה מוצנע בסופה. אף כאן ניתן להבחין בתהליך של גיבוש ההנהגה מתוך הדרוש: בשלב מסוים הושמטו מן הדרוש הפסוקים שביסודו, והחלק שנותר נוסח בצורת הנהגה:

פעמים שנופל אדם ממדרגתו מחמת עצמו, שהשי"ת [השם יתברך] יודע שהוא צריך לכך, ולפעמים העולם [בני האדם] גורמים שיפול אדם ממדרגתו, והירידה היא לצורך עליה כדי לבא למדרגה גדולה, כמו שכתוב והוא ינהגנו על מות (תהלים מח, 15), וכתיב וירד אברם מצרימה (בראשית יב, 10), וכתיב ויעל אברם ממצרים (בראשית יג, 1), אברם היא הנשמה, ומצרים הם הקליפות.[8]

בחינה מדוקדקת של שלושת ההנהגות העוסקות בירידת הנשמה הקדושה אל הקליפות מלמדת, כי ההנהגה המקורית היתה חלק מן הפירוש למזמור קז בתהלים. בכתב-ידירושלים 5198 8 נשמר הפירוש בשלמותו, וחלק ממנו הועתק למגידדבריו ליעקב. בנוסח שבליקוטים יקרים עובד הדרוש להנהגה וזו נקשרה לפסוק אחר, המדבר בירידת אברהם למצרים.

ירידת הצדיק ומדרש פרה אדומה

השאלה, מי דרש את הדרושים בשבח הירידה לצורך עלייה, כפי שהם מופיעים בספרות ההנהגות החסידית, אינה זוכה לתשובה מובנת מאליה. לפי מסורת חסידית אחת, הבעש"ט עצמו הוא אבי רעיון ירידת הצדיק, גם אם לא ניסח בעצמו את ההנהגות שהובאו לעיל. מסורת זו מובאת בפירוש למזמור קז בתהלים, שיש בו פיתוח וביסוס של רעיון ירידת הצדיק לכלל משנה שלמה ומקיפה. הפירוש מצוי בכתב-יד ירושלים 5198 8, הפותח במילים: 'כתבים מבעש"ט זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]'.[9] כמו כן, מובא בהנהגות שבאורהאמת 'משל נפלא' בשבח הירידה לצורך עלייה ובסופו הערה: 'ור"י [ר' ישראל] בעש"ט נתן סימן לזה והוא ינהגנו עלמות'.[10] המשל מרמז לדרוש מליקוטים יקרים, שהובא לעיל, וברור ששלושת המקורות הם חלק ממסורת אחת.[11]

השאלה, מי דרש את הדרושים בשבח הירידה לצורך עלייה, כפי שהם מופיעים בספרות ההנהגות החסידית, אינה זוכה לתשובה מובנת מאליה. לפי מסורת חסידית אחת, הבעש"ט עצמו הוא אבי רעיון ירידת הצדיק, גם אם לא ניסח בעצמו את ההנהגות שהובאו לעיל. מסורת זו מובאת בפירוש למזמור קז בתהלים, שיש בו פיתוח וביסוס של רעיון ירידת הצדיק לכלל משנה שלמה ומקיפה. הפירוש מצוי ב הפותח במילים: 'כתבים מבעש"ט זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]'.[9] כמו כן, מובא בהנהגות שב 'משל נפלא' בשבח הירידה לצורך עלייה ובסופו הערה: 'ור"י [ר' ישראל] בעש"ט נתן סימן לזה והוא ינהגנו עלמות'.[10] המשל מרמז לדרוש משהובא לעיל, וברור ששלושת המקורות הם חלק ממסורת אחת.[11]

כמו כן, מובא בהנהגות שב 'משל נפלא' בשבח הירידה לצורך עלייה ובסופו הערה: 'ור"י [ר' ישראל] בעש"ט נתן סימן לזה והוא ינהגנו עלמות'. המשל מרמז לדרוש משהובא לעיל, וברור ששלושת המקורות הם חלק ממסורת אחת.השאלה, מי דרש את הדרושים בשבח הירידה לצורך עלייה, כפי שהם מופיעים בספרות ההנהגות החסידית, אינה זוכה לתשובה מובנת מאליה. לפי מסורת חסידית אחת, הבעש"ט עצמו הוא אבי רעיון ירידת הצדיק, גם אם לא ניסח בעצמו את ההנהגות שהובאו לעיל. מסורת זו מובאת בפירוש למזמור קז בתהלים, שיש בו פיתוח וביסוס של רעיון ירידת הצדיק לכלל משנה שלמה ומקיפה. הפירוש מצוי ב הפותח במילים: 'כתבים מבעש"ט זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]'. כמו כן, מובא בהנהגות שב 'משל נפלא' בשבח הירידה לצורך עלייה ובסופו הערה: 'ור"י [ר' ישראל] בעש"ט נתן סימן לזה והוא ינהגנו עלמות'. המשל מרמז לדרוש משהובא לעיל, וברור ששלושת המקורות הם חלק ממסורת אחת.

רבקה ש"ץ סברה, שיש לקבל את הפירוש למזמור קז בתהלים כמסורת אותנטית של הבעש"ט ולראות בו את מחבר הפירוש.[12] אולם, אליה וקוץ בה; אם דרש הבעש"ט את הדרושים המיוחסים לו, הרי שאין להם זכר בכל מסורת אחרת משמו, זולת ספרות ההנהגות, המיוחסת ממילא ל'ריב"ש [ר' ישראל בעל שם]', והפירוש למזמור קז בתהלים, שהוא חלק ממסורת זו.

אפשרות אחרת היא, שההנהגות בעניין הירידה לצורך עלייה נוסחו מתוך דרושיו של ר' דב בער ממזריטש. אולם אין בידינו כל מקור המאשר הנחה זו, זולת הדרושים האנונימיים בספרות ההנהגות; אם לא נקבל כמובנת מאליה את ההנחה, שמקור ספרות ההנהגות במשנתו של ר' דב בער ממזריטש, לא נמצא הוכחה אחרת, הקושרת את ר' דב בער להנהגות הללו. אין גם מסורת, הטוענת כי ר' דב בער ממזריטש ראה עצמו נשמה קדושה או צדיק, היורד אל הקליפות כדי להעלות את נשמות החוטאים מן השבי.

לעומת זאת, במסורת זלוטשוב מצוי דרוש, שתוכנו ולשונו תואמים במדויק את לשון ההנהגות בשבח הירידה לצורך עלייה. זהו דרוש של ר' יחיאל מיכל, שנשמר במסכת אבותעם פרי חיים לר' אברהם חיים מזלוטשוב. הדרוש נוסח בספרו כעדות שמיעה, המודגשת בביטוי 'כמו ששמעתי':

כמו ששמעתי דוגמת זה מפי הרב הגדול בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מוהרר [מורנו הרב ר'] יחיאל מיכל זלה"ה [זכרו לחיי העולם הבא] שהצדיק הוא בחי'[נת] פרה אדומה מטהר הטמאים ומטמא הטהורים העוסקין בה כן הצדיק יורד למדריגות התחתונות להעלות משם נשמות ישראל ומטהר אותם ואצלו הוא ירידה וטומאה עכ"ד [עד כאן דבריו] ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. וז"ש [וזהו שנאמר] שזכות אבותם מסייעתן[13] שיהי'[ה] להם אחרי ירידה זו עלי'[ה] גדולה וז"פ [וזה פירושו] משה זכה וזיכה את הרבים.[14]

בדרוש זה ר' יחיאל מיכל ממשיל את ירידת הצדיק לאפר של פרה אדומה, המטהר את הטמאים, אך מטמא את הטהורים העוסקים בה. כוונתו למצווה לשחוט פרה אדומה תמימה ולשרוף את גווייתה. את אפר הפרה, שהונח במקום מיוחד מחוץ למחנה, היו מערבבים במים שנקראו מי נידה, ומזים על מי שנטמא בטומאת המת כדי לטהרו. ואולם הכוהנים אשר עוסקים במלאכת הכנת אפר הפרה - שוחטים אותה, שורפים את גווייתה, מניחים את אפרה מחוץ למחנה ומטהרים בעזרתו את הטמאים - נטמאים בעצמם:[15] 'כל העסוקין בפרה [אדומה] מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת טמאים'.[16] נמצא, שאפר הפרה האדומה מטהר את הטמאים, אך מטמא את הטהורים. בהמשילו את ירידת הצדיק לפרה אדומה, מדגיש ר' יחיאל מיכל את הסכנה שבמעשה; הצדיק בירידתו מטהר את נשמות המאמינים ומצילן מן השאול, אך פעולת התיקון גובה מחיר יקר, שכן היא עלולה להשחית את נשמתו הטהורה. ייתכן שזו הסיבה לכך, שר' אברהם חיים מזלוטשוב טרח למתן את הרושם הקשה של הסיום, בהוסיפו אזכור של משה רבנו - 'משה זכה וזיכה את הרבים'. האנלוגיה, שיצר בין ר' יחיאל מיכל לבין משה רבנו, מדגישה את הצד החיובי שבירידת הצדיק, המסתיימת בעלייה גדולה.

דימוי הצדיק כפרה אדומה, שמקורו בדרוש של ר' יחיאל מיכל, מצוי גם בספרות ההנהגות גופא; בנוסח רביעי של ההנהגה בעניין ירידה לצורך עלייה, שנמצא אף הוא בליקוטים יקרים, מופיע הרעיון של ירידת הצדיק בהקשר הקודם של ירידת אברהם למצרים בצירוף הסוד של הפרה האדומה. בנימה אפולוגטית נרמז בדרוש, כי הצדיק יורד בעל כורחו, כדי להוציא את הניצוצות-הנשמות אשר שקעו בתהומות החטא. האל מנסה את הצדיק, וכאשר הוא עומד בניסיון ומציל את הנשמות מעולם הטומאה, הוא מוסיף כוח ועוצמה לעולם הקדושה. הנשמות שניצלו מהתהום מכונות בשם 'גרים', בעקבות המדרש, המפרש את המלה 'נפש' כמכוונת למי שהתגייר: 'ו?א?ת ה?נ??פ?ש? א?ש??ר ע?ש?ו? ב?ח?ר?ן (בראשית יב, 5)… אלא אלו הגרים שגיר אותם אברהם… אמר ר' חוניא: אברהם היה מגיר את האנשים, ושרה מגירת את הנשים'.[17] בדומה להצטרפות הגרים לעם ישראל, כך גם הנשמות אשר ניצלו מהתהום בזכות הצדיק מצטרפות לעולם הקדושה ומחזקות אותו:

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו' (בראשית יב, 1)…כי פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, פירוש כשראה דבר מגונה היה מעלה אותו אל שרשו, ויש עתים שהיה בא במדריגת תחתונים אף שהוא אינו רוצה, הוא כדי להוציא משם ניצוצין… וזהו פירוש הפסוק, כי אברהם היה עתה בנסיון, והיה במדריגת התחתונים בארץ מצרים, ויאמר ה' אל אברם…לך לך מארצך, והוא מארץ עליון,וממולדתך ומבית אביך… אל הארץ אשר אראך… כדי שאעשך שם לגוי גדול, פירוש אם הוא מעלה ממדרגות התחתונים, אז ניתוסף בו גרים.[18]

נמצא, כי ירידת הצדיק מתוארת בספרות ההנהגות החסידית בשלושה משלים שונים: האחד ממשיל את ירידת הצדיק ליורדי הים באניות. השני מתאר את ירידת הצדיק כירידת אברהם למצרים. והשלישי מדמה את ירידת הצדיק לפרה אדומה. דרוש פרה אדומה, שיש הוכחות כי נדרש על ידי ר' יחיאל מיכל, שולב בהנהגות שבליקוטים יקריםברמז ובהסוואת המקור. עקבות לשילוב זה נמצאים במבנה הדרוש: פתיחה בפסוק 'ו?י??אמ?ר י?ה?ו?ה א?ל א?ב?ר?ם ל?ך? ל?ך? מ?א?ר?צ?ך?' (בראשית יב, 1), ממנו לעניין פרה אדומה, וחזרה לאברהם במצרים: 'וזהו פירוש הפסוק, כי אברהם היה עתה בנסיון, והיה במדרגת התחתונים בארץ מצרים'. כך גם בהנהגה, שבה נדרש הפסוק 'ו?י??ר?ד א?ב?ר?ם מ?צ?ר?י?מ?ה' (בראשית יב, 10). הנהגה זו מסתימת בהצהרה ברורה - 'אברם היא הנשמה ומצרים הם הקליפות'.[19] נמצא, ששני הדרושים הללו הם חלק מדרוש אחד, שהופרד ברצף הטקסט של ליקוטים יקרים; חלק אחד נרשם בראשית הקטע וחלק אחר בסופו. בתוך הדרוש השלם, העוסק בירידת אברהם למצרים אל בין הקליפות, שולב הדרוש אשר מדמה את ירידת הצדיק לפרה אדומה.

שני פירושים לפרה אדומה

התהליך, שבו הפך דרוש 'פרה אדומה' של ר' יחיאל מיכל להנהגה בשבח הירידה לצורך עלייה, מתבהר מזווית נוספת הכלולה בדבריו של ר' משולם פייבוש הלר, תלמידו של ר' יחיאל מיכל, אשר החזיק בכתב-היד של ליקוטים יקרים. ר' משולם פייבוש מזכיר באיגרותיו שני פירושים לעניין פרה אדומה: בשניהם פרה אדומה היא מידת הגבהות והגאווה. פירוש אחד מובא משמו של הבעש"ט, ובו מתוארת פרה אדומה כמידת הגבהות בעבודת ה', היא עבודת ה' שלא לשמה. הכוונה למי שמקיים מצוות מתוך ציפייה לשכר, כאילו עשה דבר מה למען ה', והוא זכאי לתגמול בעולם הזה או בעולם הבא. גישה יומרנית זו יכולה להועיל לחוטאים, החוזרים בתשובה, מפני שהיא מקרבת אותם אל ה' ומרגילה אותם לקיום המצוות. אולם היא פסולה עבור מי שכבר זכה והתקרב לעבודת ה' האמיתית, ויודע כי 'הגבהות' - הציפייה לשכר ולתגמול - ממעיטה מערך קיום המצוות, והיא פסולה מבחינה דתית:

היות כבר נודע מ"ש [מה שאמר] הבעש"ט ז"ל ששאלוהו על ענין פרה אדומ'[ה]... והשיב שזה הענין הגבהות שמתחל'[ה] האדם מתנהג בדרך לא טוב ורחוק מהש"י [מהשם יתברך]. התחלת תקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה… שחושב שראוי שישלם לו הקב"ה [הקדוש ברוך הוא] שכר על מעשיו וחושב א"ע [את עצמו] שעושה איזה דבר למענו… והותר לו לאחוז בגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבא לשמה: וב[עבודת ה'] לשמה צריך להיות זך מכל סיג גבהות כ"א [כי אם] יתערב ב[עבודה] לשמה פני'[ה] מצד הגבהות תפסול העבוד'[ה] נמצא הגבהות מטהרת הטמאים הרחוקים מהש"י ומטמא את הטהורים שנתקרבו כבר לש"י [לשם יתברך]… וכתוב הדר [אחר כך] הוא ומפורש מבעש"ט [מבעל שם טוב] אצל כל איך לשוב אל לבו ע"ז [על זה] ואין צריך להאריך בזה נמצא הגבהות בשעת המעשה [קיום המצווה] שאז נק'[רא] טהור ואז הגבהות מטמא הטהורים ח"ו [חס ושלום] והגבהות נקר'[א] פרה אדומה שמפרה ומגדל דעת האדם ואדומה מצד הקליפה.[20]

הדרוש, שר' משולם פייבוש הלר מביא משמו של הבעש"ט, מובא גם בתולדות יעקב יוסף לר' יעקב יוסף מפולנאה:

יש ב' [שני] מיני מוסר א'[חד] לת"ח [לתלמידי חכמים] וא'[חד] להמוני עם, ולכל א'[חד] צריך לומר לפי בחינתו ומדריגתו… שצריך להזהיר על שום פניה חיצוניות לת"ח [לתלמידי חכמים]. משא"כ [מה שאין כן] להמוני עם שרי שזהו כוונת חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו'.[21] ובזה שמעתי[22] מהרב המגיד מו'[רנו] מנחם מענדיל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].[23]

למרות שהדרוש מובא משמו של 'המגיד מו'[רנו] מנחם מענדיל', כנראה ר' מנחם מנדל מבאר, מתייחס אליו ר' משולם פייבוש הלר כאל דרוש של הבעש"ט. נראה, כי לשיטתו יש לייחס את כל הכתוב בתולדות יעקב יוסף לבעש"ט, מורו ורבו של ר' יעקב יוסף מפולנאה. לעומת זאת, בידיו של ר' משולם פייבוש היה דרוש נוסף, העוסק בפרה אדומה. לדרוש זה מתייחס ר' משולם פייבוש כאל פירוש אזוטרי, שאין להעלותו על הכתב:

ויש עוד טעם אחר ע"ז [על זה] שלמה הגבהות נקר'[א] פרה אדומ'[ה] ולא רציתי להאריך ונקרא זה פרה אדומ'[ה] המטהרות את הטמאים וכו'... שמדת הגבהות מוכרח להיות לכל צדיק לעבודת השי' [השם יתברך] אפי'[לו] לצדיק גדול[24] כנ"ל [כנזכר למעלה] והיא מטהרת את הטמאים כנ"ל [כנזכר למעלה]... וזהו פרה אדומ'[ה] ראה והבן היטב כי הוא דבר עמוק וא"א [ואי אפשר] לפרש בכתב היטב רק להבין בעומק הלב.[25]

על אף הצנזורה העצמית, רמזיו של ר' משולם פייבוש מלמדים, כי מידת פרה אדומה, אשר מסייעת בטיהור הטמאים, 'מוכרח להיות לכל צדיק'. נראה, שכוונתו ל'גבהות' של הצדיק, היורד לתהומות כדי להציל את נשמות החוטאים ולטהרן. רק מי שנשמתו גבוהה, והיא האצלה אלוהית עליונה שאין בה פגמים, מסוגל להגביה את נשמות החוטאים, לטהרן ולצרפן לעולם הקדושה. גבהות זו נובעת מתודעת השליחות ש'מוכרח להיות לכל צדיק', והיא תואמת את גישתו של ר' יחיאל מיכל לפרה אדומה, כפי שנשמר בדרוש שבמסכת אבות עם פרי חיים ונרמזה בליקוטיםיקרים. יתר על כן, ר' משולם פייבוש מעיר, כי מידת גבהות זו היתה 'לצדיק גדול כנ"ל [כנזכר למעלה]', וכוונתו למקום קודם באיגרת, שבו נזכרים שני צדיקים בעלי גאווה יתרה: ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ו'הרב המגיד נ"י [נרו יאיר]',[26] הוא ר' יחיאל מיכל. ר' משולם פייבוש משווה את גאוותם לגבהות לבו של משה רבנו, שהיתה לשם שמים, בניגוד לגאוותו של קרח שנבעה מקנאה וצרות עין.

נמצא, כי בידי ר' משולם פייבוש הלר היו שני פירושים, שבהם נדרשה פרה אדומה על מידת הגבהות; דרוש מתולדות יעקב יוסף, לפיו פרה אדומה היא קיום מצוות ולימוד תורה שלא לשמה - 'בגבהות והתפארות' - המותרים להמוני העם כדי לזככם ולהעלותם. ודרוש שני, של ר' יחיאל מיכל, שלפיו פרה אדומה היא מידת הצדיק, היורד אל הטמאים כדי לטהרם ומסתכן בטומאת נשמתו שלו. דרוש זה נוסח בנפרד בצורת הנהגה, שעניינה ירידה לצורך עלייה, ושולב בהשמטת שם הדרשן בליקוטים יקרים. ר' משולם פייבוש מתייחס אל הדרוש הראשון כאל נושא, שאין מניעה לדון בו בגלוי. לעומת זאת, הוא רואה בדרוש של ר' יחיאל מיכל עניין אזוטרי, שאין להעלותו על הכתב. ייתכן, שסיבת היחס הוא התוכן השונה: בתולדות יעקב יוסףנדרשת פרה אדומה על מעשה או פעולה של עשיית מצווה ולימוד תורה. לעומת זאת, ר' יחיאל מיכל יצר האנשה (פרסוניפיקציה) של מידת פרה אדומה ודרש אותה על אדם - הצדיק - ולא על מעשה. אמנם, גם עשיית מצוות ולימוד תורה שייכים לתחום הקדושה, אך הדרוש עצמו אינו חורג מדעות מסורתיות, שמקורן בדברי חז"ל. לעומת זאת, הדרוש של ר' יחיאל מיכל נועז ביותר, מפני שהאנשה של מידת פרה אדומה מאפיינת את המסורת השבתאית, שבה נדרשה פרה אדומה על אדם מסוים, שבתי צבי, ונתפסה כסוד משיחותו:

והיינו רזא דמשיחא [סוד המשיח]… שהוא בסוד פרה אדומה שכל מעשיו הם בסוד האם הרוחצת צואת בנה, שלכן מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים.[27]

הביטוי 'בסוד האם הרוחצת צואת בנה' מכוון למדרש: 'ומפני מה כל הקרבנות [המוקרבים במקדש] זכרים וזו [פרה אדומה] נקבה? אמר ר' איבו: משל לבן שפחה שטנף פלטין [ארמון] של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל'.[28] ההנחה במדרש היא, שהפרה נושאת באחריות מסוימת לחטאי בנה, עגל הזהב, שסביבו רקדו בני ישראל בהר סיני. לפיכך, יש מן הצדק בכך שאפרה יטהר את הטמאים, כשם שהאם מתלכלכת בשעה שהיא מנקה את צואת בנה. הפירוש השבתאי הפך אפוא את הפרה האדומה למשל, שנמשלו שבתי צבי, אשר מתוך שליחותו המשיחית הוא מטהר את החוטאים, ובתוך כך מטמא את עצמו.

בדומה, הלוז בדברי ר' יחיאל מיכל הוא הקישור בין נשמה מסוימת - נשמת הצדיק, ולא נשמה אחרת - לבין ייעודה המשיחי. קישור זה כרוך בקידוש הרעיון של ירידה אל תהומות החטא, ירידה לצורך עלייה, שבה מממש הצדיק את ייעודו העליון. ייתכן, שבצירוף זה, המצוי גם בתכונות המשיח השבתאי, טמונה הסיבה להפיכת הדרוש לעניין אזוטרי, שאין לדון בו בגלוי.

לסיכום שלב זה יש לחזור ולהתבונן במרקם הטקסטואלי, שנוצר סביב ההנהגה של ירידה לצורך עלייה. התבוננות זו מעלה, שחלקו של ר' יחיאל מיכל לא הצטמצם לניסוח הרעיון בצורת דרוש או הנהגה: בספרות ההנהגות החסידית מצוי פירוש שלו למזמור קז בתהלים, שנדפס בליקוטים יקרים בכותרת: 'הרב המגיד מוה"ר [מורנו הרב] יחיאל מיכל זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא], דרש מזמור קז (שבתהלים) על ד' [ארבע] כתות בני אדם'.[29] בין השאר, כולל הפירוש גם התייחסות למידת הגבהות בקיום מצוות ובלימוד תורה שלא לשמה. דרוש זה, שר' משולם פייבוש הלר הביא משמו של הבעש"ט, אינו נקשר בדברי ר' יחיאל מיכל למידת פרה אדומה, אלא לפסוק 'יו?ר?ד?י ה?י??ם ב??א?נ?י?ו?ת' (תהלים קז, 23): 'אנשים גדולים בתורה מאד ולומדים יום ולילה, אבל אינם יודעים בעבודת הבורא כלל… שלומדין התורה בגדלות ושלא לשמה... ועליהם נאמר יורדי הים באניות, הם הלומדים הנ"ל היורדים בעמקי תורה הנקרא ים התלמוד… ואומר שאין למדן בעולם כמוהו… אבל באמת בלימוד כזה ירדו תהומות, יחוגו וינועו כשיכור'.[30]

נמצא, שבספרות ההנהגות החסידית מצויים שני דרושים על הלומדים תורה בגבהות ושלא לשמה: האחד, בתולדות יעקב יוסף, מיוחס לר' מנחם מנדל מבאר או לבעש"ט, ובו נקשר לימוד תורה שלא לשמה למידת פרה אדומה. והשני, דרוש של ר' יחיאל מיכל, המתאר את הלומדים תורה מתוך גבהות, גדלות והתפארות, כ'יורדי הים באניות'.

כמו כן, נמצאים בספרות ההנהגות החסידית שני פירושים למזמור קז בתהלים; האחד, פירושו של ר' יחיאל מיכל, שנדפס בליקוטים יקרים, ובו נדרשים פסוקי המזמור על ארבע קבוצות של לומדי תורה, בכללן 'יורדי הים באניות', הם תלמידי חכמים, הלומדים בגבהות ושלא לשמה. השני, בכתב יד ירושלים 5198 8, מיוחס לבעש"ט, ובו נדרש הפסוק 'יורדי הים באניות' על הנשמה הקדושה, נשמת הצדיק, היורדת לשאול כדי להציל משם את נשמות החוטאים. גם הפירוש בכללו אינו אלא תיאור ציורי של ירידת הנשמה הקדושה לשאול, כדי לתקן את נשמות החוטאים בחטא של הוצאת זרע לבטלה: טיפות הזרע מתוארות כניצוצות-נשמות, הנולדות מחטא הוצאת זרע לבטלה. באין להן גוף להתלבש בו, נופלות הנשמות לתהום, ושם הן זועקות לגאולתן משבי הקליפות. הגאולה מתרחשת בערב שבת, כאשר 'הנשמה הקדושה', או 'הנשמה הרמה', יורדת לשאול ו'בעלי'[תה] בסוד ירידה שהיא לצורך עליה… היא מעלה ניצוצות הרבה'.[31] הנשמות שניצלו נקראות גרים, והן מתלבשות בגופים ונולדות בשלמותן.[32]

נושא הפירוש ותוכנו תואמים את תורת הצדיק של ר' יחיאל מיכל ותורמים להארת הקשר בין תפקידו כצדיק לבין תיקון נשמות מאמיניו: ר' יחיאל מיכל היה מתקשר עם תלמידיו כדי לתקן את נשמתם ולהעלותה לעולמות עליונים. במיוחד יוחסה לו היכולת לתקן את חטאי חסידיו בהוצאת זרע לבטלה.[33] יכולת זו היא יכולתו של המשיח, וייתכן שמצאה גם ביטוי פיוטי בפירוש למזמור קז בתהלים. לפיכך, יש להניח שגם הפירוש למזמור קז בתהלים, המיוחס לבעש"ט, הוא פירושו של ר' יחיאל מיכל. אם כך הדבר, הרי שר' יחיאל מיכל פירש את מזמור קז בתהלים בשני אופנים; האחד אקזוטרי, גלוי, שנשמר בליקוטים יקרים, והשני אזוטרי, משיחי, שנשמר בכתב-יד ירושלים 5198 8 ושיוחס לבעש"ט. אפשר, שהסוואת המקור נבעה מהצורך לטשטש את הקשר בין הנשמה הקדושה, המשיחית, שהיא גיבורת המזמור, לבין ר' יחיאל מיכל. ואילו חשיפת המקור מדגישה את הדמיון בין התפקיד המשיחי של ר' יחיאל מיכל לבין דמות המשיח השבתאי, שכן מזמור קז בתהלים נחשב לתפילתו של שבתי צבי, שבזכותה הציל את העולם.[34]

ירידת הצדיק ותורת הניצוצות של קבלת האר"י

אין זה מקרה, שתיאור ירידת הצדיק מבית מדרשו של ר' יחיאל מיכל מזכיר את דפוס התנהגותו של המשיח השבתאי, שכן החסידים - כמו השבתאים לפניהם - אימצו את תורת הניצוצות המשיחית של האר"י ויישמו אותה על מנהיגם.

בתורת הניצוצות של האר"י, בריאת העולם מתוארת כהאצלה של האור האלוהי אל מחוץ לתחומי האלוהות, תוך שהאל מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לישויות הנבראות. בתהליך ההאצלה אירעה תקלה, כאשר הכלים נשברו מעוצמת האור האלוהי, והניצוצות שהכילו התפזרו ושקעו בתהום, שהיא תחום הקליפות והטומאה. כתוצאה מכך, העולמות שנבראו מצויים בשליטתן של הקליפות, וניצוצות הקדושה משוקעים ושבויים ביניהן, מחכים לגאולתם. ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, ניסח זאת כך: 'ואין לך דבר בעולם בכל העולמות כולם וכן בכל חלקי עשיה כמו הדומ'[ם] והצומח וחי ומדבר שאין בכל אלו הניצוצין קדושה הניתנית תוך הקליפות וצריכין להתברר'.[35]

התפיסה הדואליסטית, המונחת ביסוד תורת הניצוצות, בולטת במיוחד בכל הנוגע לתפיסת האדם: גופו הוא חלק מממשלת כוחות הטומאה, ואילו נשמתו היא ניצוץ אלוהי, הכלוא בשבי הקליפות. כאשר האדם הולך שבי אחרי יצרו הרע, נופל הניצוץ האלוהי, כלומר נשמתו, מתחום הקדושה לתחומי הטומאה.

ההיבט הקוסמי של תורת האר"י נקשר להיבט האישי-ביוגרפי בדמותו המיתית של המשיח, שהוא כוח אלוהי ואנושי גם יחד. בתהליך תיקון העולמות נועד למשיח התפקיד של בירור הניצוצות-הנשמות, שנפלו בשבי כוחות הטומאה, והעלאתן למקורן שבקדושה. הקישור בין ההיבט הקוסמי להיבט האישי בא לביטוי חי בשבתאות, שאימצה את תורת הניצוצות של האר"י ופירשה את הנאמר על המשיח כאילו נאמר על שבתי צבי. השבתאים הדגישו במיוחד את טשטוש התחומים בין טוב לרע: גם בעברות ובחטאים יש ניצוצות של קדושה, שהמשיח מברר מתוך הקליפות ומוצא להם תיקון כדי להשלים את תיקון העולם.

תהליך דומה התרחש גם בקרב בני חבורתו של ר' יחיאל מיכל, שביססו את הנהגותיהם על תורת הניצוצות של האר"י. כמו השבתאים, הדגישו גם ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, כי בכל 'יש' - גם בעברות - מסתתר ניצוץ של קדושה המחכה לגאולתו. ואמנם, קשה להצביע על הבדל רעיוני בין המקור בקבלת האר"י לבין גלגולו במסורת זלוטשוב, ואפילו לשון ההנהגות שאובה כמעט מלה במלה מכתבי ר' חיים ויטאל:

זה כלל גדול בכל מה שיש בעולם יש ניצוצים הקדושים אין דבר ריק מהניצוצי'[ם] אפי'[לו] עצים ואבנים אפי'[לו] בכל המעשי'[ם] שאדם עוש'[ה] אפי'[לו] עבירה שא'[דם] עוש'[ה] יש בו ניצוצי'[ם] מהעביר'[ה] ומה היא ניצוצי'[ם] שבעביר'[ה] הוא התשוב'[ה] בשע'[ה] שעוש'[ה] תשובה על עביר'[ה] מעלה הניצוצי'[ם] שהי'[ה] בה לעולם העלין.[36]

ברם ההיבט האישי של תורת הניצוצות, המתייחס אל המשיח, הוצנע בספרות ההנהגות החסידית. זו מתארת צדיק אנונימי ועלום שם, שתפקידו להעלות את הניצוצות מן הקליפות. גם בכתבים אחרים של בית זלוטשוב הוסתרה זהותו של הצדיק - ר' יחיאל מיכל - תחת כינויים סתמיים, כגון 'צדיקים שבדור,' או בכינוי 'נשמת שדי', הרומז לנשמתו האלוהית כגילום ספירת יסוד, שממנה נחצבה נשמת המשיח.[37] רק חשיפת מקורה של ספרות ההנהגות החסידית בבית זלוטשוב וחשיפת זהותו של ר' יחיאל מיכל כגיבורם של הכתובים, מאפשרות לקשור את הגאולה הקוסמית להיבט האישי ולשרטט את הקווים המשיחיים של דמותו.

חיבור הפן הרעיוני אל ההיבט האישי מלמד, שר' יחיאל מיכל ותלמידיו הרחיקו לכת באימוץ תורת הניצוצות של האר"י על היבטיה המשיחיים: הם לא ביקשו לנטרל את הדחף המשיחי, אלא להשאירו בהישג ידה של ההיסטוריה. וגם בשעה שבחרו להצניע ולהעלים את ההיבט האישי- ביוגרפי, השתמשו בתורת האר"י כדי לצייר את הגאולה הכוללת.

מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של גרשם שלום, כאילו דחתה החסידות את תורת הניצוצות של האר"י, מפני שתורה זו מרוקנת את הממשות הקונקרטית מתוכנה. שלום טען, כי 'בעיני החסידים היתה ההגשמה, תפיסת הממשות, מעשה שהוא בחזקת סכנה. בלחצה של הגשמה כזאת, כפי שהיא כלולה בתורת העלאת הניצוצות, עלולה היתה ה"מציאות" שתישבר בעצמה. כי לא המציאות הקונקרטית של הדברים נגלית כתוצאה האידיאלית של פעולת המיסטיקן, אלא משהו מן המציאות המשיחית'.[38] ברם קביעתו אינה עולה בקנה אחד עם תורת התקשרות הנשמות - הניצוצות של ר' יחיאל מיכל, כפי שתוארה אצל ר' זאב וולף מז'יטומיר[39] וכפי שבאה לביטוי ברעיון של ירידת הצדיק. הפרטים השונים בהצטרפם למכלול אחד מלמדים, כי מטרת ההתקשרות של ר' יחיאל מיכל היתה לשבור את המציאות הקונקרטית כדי לגלות את המציאות המשיחית האידיאלית בכוח פעולתו כמיסטיקן.



[1] דן תשנ"ח, עמ' 155-154.

[2] ראו: שלום תרצ"ז.

[3]מגיד דבריו ליעקב ש"ץ-אופנהיימר, סימן קעט.

[4]הציטוטים מתוך הפירוש למזמור קז בתהלים לקוחים מן המהדורה המדעית של הפירוש, שפירסמה רבקה ש"ץ על פי כתב-יד ירושלים 5198 8 ומקבילותיו. ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 223-193.

[5] ראו: צוקר תשל"ד, עמ' 235. השוו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 200. ר' אברהם מרדכי מפינטוב ואחיו, ר' יוסף מזמירגאד, היו תלמידיו של ר' יחיאל מיכל, אך לא ברור אם הם קשורים למנחם מפינטוב או לבנו יונה. ראו: מים רבים, עמ' 136.

[6]ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 206.

[7]על מקור הדימוי בספר הזוהר, ראו: תשבי-לחובר תשי"ז, עמ' רצה; תשבי תשכ"א, עמ' תרעד.

[8]ליקוטים יקרים, סימן יד. ומקבילה באור האמת, קג ע"א.

[9]ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 202.

[10]אור האמת, עז ע"ב. על פי תהלים מח, 15: 'כ??י ז?ה א?ל?ה?ים א?ל?ה?ינו? עו?ל?ם ו?ע?ד הו?א י?נ?ה?ג?נו? ע?ל מו?ת'.

[11] ראו: דינור תשט"ו, עמ' 195.

[12] ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 216-215. גרשם שלום הסתייג ממסקנתה. ראו: שלום תשל"ו/1 ב, עמ' 344 הערה 3.

[13] על פי משנה, אבות, פרק ב משנה ב: 'וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד'.

[14]מסכת אבות עם פרי חיים, יא ע"ב. באורח לחיים, פרשת כי תשא, נג ע"א, מופיע נוסח 'מתוקן' של הדרוש, שבו הוסיף מי שהוסיף את שמו של ר' דב בער ממזריטש. אשר לביטוי 'משה זכה וזיכה את הרבים', ראו: משנה, אבות, פרק ה משנה יח: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו… משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צ?ד?ק?ת ה' ע?ש??ה ו?מ?ש??פ??ט?יו ע?ם י?ש??ר?א?ל (דברים לג, 21)'.

[15] ראו: במדבר יט, 21; משנה, פרה, פרק ח משנה ג; יומא יד, ע"א.

[16]מדרש תנחומא (פרשת חקת), סעיף ד סימנים פו-פז. ומקבילה בפסיקתא רבתי, פרשה יד, סד ע"א.

[17]בראשית רבה ד (פרשת וישב), פרשה פד סימן ד. 

[18]ליקוטים יקרים, סימן ריד. מפאת אורכו, הדרוש הובא בהשמטת קטעים, שאינם מוסיפים להבנת הנושא. וכן ראו: אור האמת, עט ע"א; אור תורה, יד ע"ב.

[19]ליקוטים יקרים, סימן יד.

[20]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קכז ע"א-קכח ע"ב. במהדורה הראשונה, לעמבערג תקנ"ב, הדרוש מקוטע ומצונזר.

[21] על פי פסחים נ, ע"ב: 'דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

[22]כלומר, ר' יעקב יוסף מפולנאה, מחבר תולדות יעקב יוסף.

[23]תולדות יעקב יוסף, פרשת אמור, קי ע"א.

[24]ובמהדורת זולקווא תק"ס, כו ע"א 'צדיקים גדולים'.

[25]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כד ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכח ע"א.

[26]שם, כג ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכה ע"ב.

[27]שלום תשמ"ח ב, עמ' 693.

[28] במדבר רבה י (פרשת חקת), פרשה יט סימן ח.

[29]ליקוטים יקרים, סימן קסה.

[30] שם, שם.

[31]ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 206.

[32] שם, שם.

[33] ראו: להלן, נספח ב', פרק שלישי.

[34]ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 195. בהקשר זה יש להזכיר את הפירושים המשיחיים שהעניק ר' מרדכי דאטו למזמורי תהלים. לשיטתו, מעשיו של דוד המלך, מחבר המזמורים לפי המסורת, הם סמל לתולדות האומה מהיווסדה ועד גאולתה. ראו: יעקבסון תשנ"ו, עמ' 36.

[35]מבוא שערים שער ז (שער הקליפות), חלק ב פרק א, קיד ע"ב: וכן: עץ חיים, בתוך: כל כתבי האר"י ז"ל א, שער הכללים, פרק ב, עמ' ה: 'אבל נשארו קצת ניצוצי הקדושה... להיות חיות לקליפה'.

[36]צוואת הריב"ש, כד ע"א.

[37] ראו: לעיל, בפרק חמישי.

[38] שלום תשל"ו/1 ב, עמ' 377.

[39] ראו: לעיל, בפרק רביעי.