נספח ב, פרק רביעי

תפילה

ייחודה של התפילה החסידית 

התפילה, ביטוי לרגש הדתי בפעולתו, היתה תחום מובהק שבו נבדלו החסידים מזולתם. מחקרים רבים הוקדשו לתפילה בחסידות, והם עוסקים, בין השאר, בניסיון לעמוד על ייחודה של התפילה החסידית ועל חידושיה ולנתח את תפקידה ביצירת הזיקה המיוחדת בין הצדיק לחסידיו.[1] הדיון להלן יעסוק במקורם של שניים ממנהגי התפילה החסידית - המנהג להתנועע בעת התפילה והמנהג להתחיל את התפילה באיחור. אין בנמצא הוכחות למקור המנהגים הללו בתפילת הבעש"ט או ר' דב בער ממזריטש, אף שברור כי צמחו בקרב תלמידי 'המגיד' באמצע שנות השבעים של המאה השמונה עשרה, כלומר, בשנים שאחרי מותו של ר' דב בער. לעומת זאת, אפשר להוכיח כי מנהגים אלה היו חלק ממנהגי התפילה המיוחדים לר' יחיאל מיכל ולתלמידיו. לפחות אחד מהם, איחור בתפילה, הונהג מתוך שאיפה לחקות את תפילתם של 'חסידים הראשונים' דוגמת ר' שמעון בר יוחאי וחבריו.

תפילה 'בנענוע' 

אחד התחומים, שעליהם חלה הדרישה להשתוות בספרות ההנהגות החסידית, היא התפילה:'ועוד כלל גדול. כשיחרפו אותו בני אדם על עבודתו בתפלה. או שאר דברים לא יענה להם אפי'[לו] בדברים טובים כדי שלא יבא לידי מחלוקת ולידי גבהות'.[2]

הצורך להתעלם מן הביקורת בענייני תפילה נובע מכך, שמנהגי התפילה החסידיים עוררו זעם בקרב המתנגדים לחסידות. אחד המנהגים, שזכו לביקורת נוקבת, הוא מנהג החסידים להתפלל בנענוע גוף ובקול רם. לדעתו של ר' דוד מקוב, מחבר 'שבר פושעים', סיבת התפילה בנענוע ובצעקות היא העלאת מחשבות זרות בענייני נשים בעת התפילה:

ומשורש הרע הזה מסתעף להם רעות רבות פרטים של הבל וריק והוא מאמרם שהירהורי נשים שבאדם מכוון להעלותם ולדבקם בשרשם שהוא חסד... אוי לי וויי לי על הסוד שבדו מלבם והשם לא ציווה, ואהה עליהם איך מכניסים מחשבות זרות מטונפות לפני ולפנים… וחלילה שלא נמצא תיקון מחשבות כזה ובכל תיקונים המבוארים בכתבי האר"י ז"ל [זכרונו לברכה] וכן בשאר ספרי קדמונים האמיתיים… ורוצים לדחות אותה המחשבה [הזרה] מהם, אז מתחילים לצעוק צעקות רבות וגדולות עם דבורים זרים באמצע ש"ע [תפילת שמונה עשרה] כמו בם בם בם אי אי אי נוי נוי נוי גייא גייא גייא אום אום אום עד לב השמים לרוב עם תנועות והכאות אצילי הידים על גופו וארכובותיו דא לדא נקשין [וברכיו נוקשות זו לזו], המורה שדוחה מהם המח"ז [המחשבה זרה] ע"י [על ידי] היראה, ואחר שהולכת ממנו המחשבה של הניאוף וכיוצא בה אז מכוין שיעלה בזה הניאוף עד החסד ואז צועק נוי נו נו לרמז שנוסע והולך הוא מיעף ביעף [על פי דניאל ט, 21] ואסיק [ומעלה] במחשבתו למעלה מתהום ארעא [ארץ] ועד רום רקיע. ואחר… מתחיל לנגן ולזמר ניגונים של בית המשתה משירי עגבים ומכים כף אל כף ולפעמים עד תצילנה אזנים לערך חצי שעה באמצע ש"ע [שמונה עשרה] מחמת שמחת עליות תפלת ע"י [על ידי] מח"ז [מחשבה זרה] וביטולה… וכן אירע לי[3] כ"פ [כמה פעמים] בש"ע [בשמונה עשרה] יעשה כן כ"פ [כל פעם] הפסקות רבות בש"ע [בשמונה עשרה] ע"י [על ידי] שרגילים במח"ז [במחשבות זרות] ורעות בתפלה ביום ובלילה שכיח הוא גבם [מצוי הוא אצלם].[4]

ביתר חריפות מאשים ר' דוד מקוב את החסידים בכך, שהם מתנועעים בתפילתם מפני שהם רואים בה מעשה של זיווג: 'ואומרים שבתפילתם צריך להיות מולידים, לכן צריך אבר חי ליחד היחודים, ולנענע עצמו כזיווג איש ואשה כשהם מייחדים'.[5]

ברי כי האשמותיו של ר' דוד מקוב מכוונות להנהגות הכלולות בספרות ההנהגות החסידית, ואין ספק שהנהגות אלה מאשרות את דבריו, לאמור: תפילה בנענוע היתה ביטוי חיצוני לכוונה הפנימית להתייחד עם השכינה ולזרוע את התפילות בהיכלה. באחת ההנהגות נאמר במפורש כי התפילה היא זיווג עם השכינה:

התפלה היא זווג עם השכינה וכמו שבתחלת הזווג יש ניענוע כך צריך לנענע עצמו בתפלה בהתחלה ואח"כ [ואחר כך] יכול לעמוד כך בלא ניענוע ויהיה דבוק להשכינה בדביקות גדול ומכח מה שמנענע עצמו יכול לבא להתעורר'[ות] גדול שיחשוב למה אני מתנענע א"ע [את עצמי] כי מסתמא השכינה בוודאי עומדת לנגדי ומכח זה יבא להתלהבות גדול.[6]

הביטוי 'ניענוע'[7] מלמד על כך, שהמתפלל מעורר עצמו על ידי תנועות ארוטיות, שכן התפילה היא 'זיווג נשיקין' עם השכינה, כלומר - זיווג פה בפה. היחס אל התפילה כאל פעולה ארוטית בולט במיוחד בתיאור תפילת הצדיק, המזדווג עם השכינה בשעה שקולה בוקע מתוך פיו.[8] בהנהגה נוספת נאמר, שכלתו של הצדיק היא התורה, אחד מגילומיה של השכינה, וכך מתברר מדוע לימוד התורה של הצדיק ותפילתו הם זיווג עם השכינה:

כשלומד או מתפלל יצא ממנו התיבה בכל כחו. כמו טיפת הזרע שיוצא מכל איבריו. ואז כחו מלובש בהטיפה ההיא. כן בהתיבה. יהיה מלובש כל כחו... התיבה שהיא אורייתא [תורה]. וכחו היא הנשמה המתפשטת בכל הגוף והנשמה היא חלק אלו"ה ממעל. ובזה הוא דביקות גמור החלק לשרשו. כי נשמת הצדיקים הם איברי השכינה כביכול. וזהו יחוד קב"ה [קודשא בריך הוא] ושכינתי'[ה] [יחוד הקדוש ברוך הוא והשכינה].[9]

בהנהגה נוספת נקרא הצדיק בשם 'איבר הברית', ואין הכוונה לאיבר מין אנושי, אלא לספירת יסוד, איבר הברית במערכת הספירות האלוהיות. כשם שמאיבר המין האנושי נוצר אדם שלם, כך הצדיק - שהוא ישות אלוהית - מוליד מחדש את העולמות בזיווגו עם השכינה:

יזכור לעולם בריתו [על פי תהלים קיא, 5]: ברית נקרא אבר המוליד. ומסתמא כלולים בו כל האיברים כי הלוא הוא מוליד אדם ברמ"ח איברים. כך הצדיק נקרא ברית כי הוא מביא חיות בכל העולמות ומסתמא כלולים בו כל העולמות.[10]

ונשאלת השאלה, מי הוא הצדיק הנקרא 'ברית', אשר תפילתו היא זיווג עם השכינה? בספרות ההנהגות החסידית מתואר צדיק אנונימי, אך זהותו מתגלית בכתבים אחרים מראשית החסידות, ובהם כתבי-היד העוסקים במחלוקת שפרצה בשנת תקל"ב (1772) בין ר' פנחס מקוריץ לר' יחיאל מיכל, 'המגיד' מזלוטשוב. בין השאר, יצא קצפו של ר' פנחס על מנהגי התפילה של 'המגיד', שכן לא סבל 'שהיו עושים תנועות של המגיד'[11] ומהללים את תפילתו. מדברי הביקורת של ר' פנחס עולה התנגדות לאופי האקסטטי של התפילה ורמזים לוולגריזציה של תנועות הגוף. נוסח הדברים מלמד, שר' פנחס מקוריץ התנגד לדרכי תפילה חדשות שלא נודעו עד אז, וכי חידושים אלה היו חידושיו של 'המגיד' ר' יחיאל מיכל.[12]

יתר על כן, הבעש"ט לא כונה בכינוי 'צדיק', כהבחנתו של גרשם שלום.[13] גם דמותו של ר' דב בער ממזריטש אינה הולמת את תיאור הצדיק, מפני שאין כל עדות לכך, שזכה ל'דיבור שכינה' או שתואר כגילומה של ספירת יסוד. לעומת זאת, שפע של עדויות מלמד, כי ר' יחיאל מיכל טען לחוויה של 'דיבור שכינה' במעמד תלמידיו, וכי נתפס כגילומה של ספירת יסוד, היא ספירת הצדיק.[14] ההנחה, שר' יחיאל מיכל הוא שהנהיג את התפילה בנענוע, עולה אפוא בקנה אחד עם משמעות הנענוע כזיווג עם השכינה ומשלימה את התמונה בכל הנוגע למעמדו כגילום של ספירת יסוד.

תפילה באיחור 

מנהג נוסף, אשר נקשר לתפילה החסידית כבר בשנות השבעים של המאה השמונה עשרה, הוא המנהג להתחיל את התפילה באיחור. כידוע, ההלכה קובעת טווח של זמנים לאמירת קריאת שמע ולתפילת שמונה עשרה שאחריה: קריאת שמע של לילה יש לומר מצאת הכוכבים ועד חצות הלילה, ובדיעבד, מותר לאומרה עד עלות השחר. בבוקר קוראים קריאת שמע עם שתי ברכות לפניה וברכה אחת אחריה מראשית היום, כלומר מן הרגע שבו יש מספיק אור, ועד סוף השעה השלישית.[15] למעשה, אפשר לקרוא עד שעה רביעית, ואם עברה שעה רביעית, קוראים קריאת שמע בכל שעה משעות היום בלי הברכות הנלוות אליה, כנאמר בשולחן ערוך: 'אע"פ שזמנה [של קריאת שמע] נמשך עד סוף השעה הג' אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום'.[16] בדומה, נקצב גם זמן התפילות; זמן תפילת שחרית - מהנץ החמה ועד ארבע שעות מאוחר יותר, זמן תפילת מנחה – מחצי שעה אחרי חצות היום ועד לשקיעת החמה, וזמן ערבית - מצאת הכוכבים ולאורך כל הלילה.[17]

מתנגדי החסידות טענו, כי החסידים מזלזלים בתפילה, מאחרים להתפלל ומסתפקים בקריאת שמע בלא ברכות. בכתב החרם של קהל וילנה מיום ח' אייר תקל"ב (1772) נאמר - 'ותמיד שוהין קודם תפלתן שעות שתים שהן הרבה עד עבור זמן זמניהם של קריאת שמע ואף של תפלה'.[18] בכרוז החרם, שפורסם באותה שנה בברודי, נקרא המנהג 'עובר זמן קריאת שמע ותפלה'.[19]

במקצת ההאשמות נרמז, שהעצלות והבטלה גורמות לאיחור: ב'שבר פושעים' הובא נוסח של ויכוח בין ר' אלימלך מליז'נסק לרב אהרון אטינגא בירוסלב שבגליציה - 'ושאל אותו [הרב אהרון אטינגא] עוד: מדוע אתם עוברים זמן ק"ש [קריאת שמע] כי הם מתחילים בשעה ט' ובשעה י"א אומרים ק"ש [קריאת שמע], והשיב הטיפש [ר' אלימלך מליז'נסק] כי הוא יוצא [ידי חובה] בק"ש [בקריאת שמע] קטנה קודם ק"ש [קריאת שמע].[20] ושאל [הרב אטינגא] הא הוי [הרי יהיו] ברכותיך לקודם ק"ש [קריאת שמע] לבטלה כמבואר בש"ע [בשולחן ערוך] א"ח [אורח חיים], ופקר נגדו ואמר הלא אתה אין מתפלל כלום'.[21]

לגופו של עניין, ספק אם הרב אטינגא צדק, שכן ההלכה בשולחן ערוך איננה כה פסקנית ונמצאה דרך להתיר למי שקרא פסוק ראשון של קריאת שמע בזמנה לקרוא את קריאת שמע וברכותיה מאוחר יותר. אמנם, נפסק בשולחןערוך, כי המאחר לקרוא קריאת שמע, קורא אותה בלי הברכות, אך בהמשך נקבע במפורש, כי אפשר לקרוא את הברכות בנפרד, ואף טוב לחזור ולקרוא קריאת שמע עם ברכותיה.[22] ובכל זאת, האשמות המתנגדים על שהחסידים מאחרים להתחיל בתפילה ומזלזלים בה הן כה תכופות ועקיבות, עד שקשה לפקפק בכך, שנוהג האיחור הפך לנוהג גלוי, מעין סימן היכר של עדה חסידית.

לא ידוע מהו מקור המנהג להתחיל את התפילה באיחור, ומי הנהיגו לראשונה. אף בעניין זה אין הוכחה או רמז לכך שהבעש"ט או ר' דב בער ממזריטש נהגו לאחר בתפילתם או שהנהיגו מנהג כזה בקרב תלמידיהם. אברהם יהושע השל ציין את הביקורת של ר' פנחס מקוריץ על תלמידי 'המגיד' המאחרים בתפילה, וסבר שהכוונה לר' לוי יצחק מברדיטשוב.[23] במקור חסידי מאוחר, מצרף העבודה, מובא כי השניים שנהגו לאחר בתפילת שחרית הם שני 'צדיקים פרטים', ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' יחיאל מיכל מזלוטשוב,,[24] אך בספרות ההנהגות החסידית אין הנהגה המורה במפורש לאחר בתפילה או מנמקת את פשר האיחור.

המקורות הראשונים, שבהם נזכר המנהג בנימה חיובית, הם כתבי תלמידיו של ר' יחיאל מיכל - ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין,[25] ר' זאב וולף מז'יטומיר,[26] ור' בנימין מזלאזיץ, המספק קצה חוט אל מקור המנהג: בתורי זהב מביא ר' בנימין את דבריו של ר' יחיאל מיכל, המפרש את טעם האיחור בתפילה. נמצא, כי ר' יחיאל מיכל הוא היחיד מבין אבות החסידות אשר הגן על מנהג זה והביא את טעמו:

וכן שמעתי מהרב המגיד הוותיק והחסיד המופלא איש אלקי מה' [מורנו הרב] יחיאל מיכל נ"י [נרו יאיר] על הא דאיתא [זה שנאמר] חסידים הראשונים הי'[ו] שוהין שעה אחת קודם התפלה ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום… ופירש מהר"י [מורנו הרב ר' יחיאל] הנ"ל [הנזכר למעלה] דבשעה שהיו [שוהין] היו מתפללין כדי שיכוונו את לבם בתפלתם ושהשם ית'[ברך] יעזור להם שהיו יכולים להתפלל בכוונה וז"א [וזה שאמרו] היו שוהין כו' ומתפללין באותה שעה כדי שיכוונו שיעזור להם ית'[ברך] לתפלה כראוי.[27]

ר' יחיאל מיכל כיוון את דבריו למשנה: 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום'.[28] נקודת המוצא שלו היא סדר המילים, ההפוך מן הסדר ההגיוני: לכאורה, היה מקום לומר שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כדי לכוון לבם למקום, ורק אז מתפללין. אלא שהמשנה הפכה את סדר הפעולות והקדימה את המילה 'מתפללין' לביטוי 'כדי שיכוונו את לבם למקום'. ר' יחיאל מיכל דרש את היפוך הסדר, כמלמד על כך, שחסידים הראשונים היו מתפללים להצלחת תפילתם, ולשם כך היו מתחילים להתפלל שעה לפני המועד. נמצא, שר' יחיאל מיכל הרחיב את זמן התפילה וכלל בו גם את השעה שלפניה. מגישתו עולה, שהמאחר בתפילה אינו מאחר למעשה, כיוון שהוא מקדיש לתפילה גם את השעה שלפני התפילה. מכאן, שלא ראה באיחור ביטוי להקלת ראש במועדי התפילה, אלא הרחבת תחולתה. המנהג לאחר בתפילה לא נבע אפוא מזלזול בהלכה או מעמדה 'נונשלנטית' המבקשת לכפור 'כפירה מדעת בשלטונו של הזמן',[29] כפי שסברה רבקה ש"ץ, אלא מתוך גישה של כובד ראש ויראת כבוד.

יראת כבוד כלפי התפילה עולה גם מדרוש שמביא ר' משה שהם מדאלינא מפיו של ר' יחיאל מיכל. בדרוש מנמק ר' יחיאל מיכל את ההשתהות קודם התפילה כהכנה להתפשטות הגשמיות: 'והנה שמעתי בזה מפי מחו'[תני] מו' [מורי ורבי] הרב הקדוש האלוקי מ"ו [מורי ורבי] יחיאל מיכל מגיד דברי אמת זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]... חסידים הראשונים היו שוהין שעה א'[חת] קודם התפלה עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות'.[30]

המנהג, להתרכז קודם התפילה בטיהור הלב מהבלי העולם הזה וממחשבות רעות כדי להגיע להתפשטות הגשמיות, איננו מיוחד לר' יחיאל מיכל ותלמידיו. הוא נזכר בספרי מוסר של מקובלי צפת, כגון ראשית חכמה לר' אליהו די וידאש. די וידאש מתייחס להכנה לתפילה על פי הפסוק 'ו?ל?ב??ך? א?ל י?מ?ה?ר ל?הו?צ?יא ד?ב?ר ל?פ?נ?י ה?א?ל?ה?ים' (קהלת ה, 1), שממנו למד 'שאין להתפלל מיד, אלא שיתיישב קודם בדעתו וידע לפני מי הוא עומד, כמו שאמרו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו''.[31]

מקובל נוסף, שהתייחס בחיוב למנהג 'חסידים הראשונים' להשתהות לפני התפילה, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. ר' חיים ויטאל ביסס את דבריו על תורת האלוהות של האר"י, שלפיה התפילה גורמת לאיחוד ולזיווג בעולמות העליונים. המצב האידיאלי בזיווג מכונה 'הארת פנים בפנים', ובו נמצאים זעיר אנפין והשכינה פנים אל פנים, ואילו המצב הלקוי הוא זיווג אחור באחור. ההשתהות לפני התפילה נועדה אפוא ל'העלאת מיין נוקבין' - להעלות את הנקבה אל הזכר - ולהביא לזיווג פנים אל פנים, וההשתהות אחריה - להמשכתו זמן נוסף, ארוך ככל האפשר:

לכן, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, ואחר התפלה, ושעה בתפלה, כדי לעכב הארת פב"פ [פנים בפנים] אחר התפלה, ולא תחזור תכף אחר התפלה לאחור ז"א [זעיר אנפין].[32]

נמצא, שהמנהג להשתהות לפני התפילה אומץ על ידי ר' יחיאל מיכל ותלמידיו כחלק מן האתוס של 'חסידים הראשונים', אף אם אתוס זה מנוגד לכאורה להלכה. שאיפתם לנהוג כחסידים ופרושים ניכרת גם בהנהגת ההשתוות, שהיא מידת החסיד אליבא דרבנו בחיי אבן פקודה,[33] בהפסקת הלימוד לשם דבקות, שהיא מידת 'חסידים הראשונים' בספר חרדים,[34] בנטייה להתבודד כדי להתעלות ולהתקדש,[35] ובאיחור זמן התפילה והקדשתו להתרכזותמיסטית, כפי שפירש ר' יחיאל מיכל את מידת 'חסידים הראשונים' בגמרא ובכתבי מקובלי צפת.

מקור נוסף, שיש בו הסבר לעניין האיחור בתפילה, מצוי באיגרתו של ר' שניאור זלמן מלאדי אל ר' אלכסנדר סנדר משקלוב, שלא נמנה על החסידים.[36] האיגרת נכתבה בסביבות שנת תקמ"ז (1787) ומכל מקום, לפני שנת תקנ"ח (1798), שבה נפטר ר' אלכסנדר.בין השאר, ר' שניאור זלמן מכחיש בה את ההאשמה, שהחסידים רואים עצמם פטורים ממצוות תפילה, שהיא מדרבנן, כלומר מדברי חז"ל, מפני שהם מדמים עצמם לר' שמעון בר יוחאי וחבריו, היוצאים ידי חובתם בקריאת שמע, שהיא מצווה מדאורייתא, כלומר מן התורה. האשמה זו אינה ידועה מכתבי מתנגדי החסידות ונמצא כי נחשפה דווקא מתוך הכחשתה:

וגם האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם, כי אף שנוסח התפלה ומנינה ג' פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלמה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו.[37] אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסד"ז [פסוקי דזמרה] וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה בפה מלא ובקול המעורר כונת הלב, וכולי האי ואולי [?] משא"כ [מה שאין כן] רשב"י [ר' שמעון בר יוחאי] וחבריו הי'[ה] די להם בק"ש [בקריאת שמע] לבד לכל ענין זה, שהי'[ה] נקנה להם בהשקפה ראשונה בשפלות הלב הנאמן בבריתו אתם. אבל בזמן הזהכל הקרוב אל ה', וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת כי אם מצוות אנשים מלומדה…[38]

דבריו של ר' שניאור זלמן מלאדי מכוונים אל הדיון בגמרא, העוסק בפעולות חולין, שאין להתחילן סמוך לתפילת מנחה, שמא ידלג על התפילה לשם השלמת פעולתו. בין השאר, אין להסתפר, להיכנס לבית המרחץ, לבורסקי או לדיין, ואין התחיל בסעודה. אם החל בפעולות אלה, צריך כל אדם להפסיקן לצורך קריאת שמע ותפילה, מלבד העוסק בלימוד תורה, המפסיק לצורך קריאת שמע אך אינו מפסיק לצורך תפילה: 'דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש [לקריאת שמע] ואין מפסיקין לתפלה א"ר [אמר ר'] יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש [ר' שמעון] בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש [לקריאת שמע] ולתפלה'.[39]

דברי ר' יוחנן 'לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן', היו הבסיס לפסיקה בשולחן ערוך, שהכל מפסיקים את לימוד התורה לשם קריאת שמע ותפילה, חוץ מר' שמעון בר יוחאי וחבריו, המפסיקים לצורך קריאת שמע אך לא לצורך תפילה.[40] הרמ"א [ר' משה איסרליש], הוסיף על כך: ''ואם לומד [מלמד] לאחרים אינו פוסק… ומ"מ [מכל מקום] פוסק וקורא פסוק א' של ק"ש [קריאת שמע]'. [41] פסיקתו של הרמ"א מבהירה את תשובתו של ר' אלימלך מליז'נסק, שהוא וחבריו יוצאים ידי חובתם בקריאת שמע קטנה, כלומר באמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע.[42]

לסיכום ייאמר, שר' שניאור זלמן מלאדי אמנם הכחיש, כי הוא וחבריו מדלגים על התפילה כיוון שהם רואים עצמם ראויים לזכויות המיוחדות של ר' שמעון בר יוחאי וחבריו. אולם, מכלל הלאו נשמע ההן: ההלכה מתירה לר' שמעון בן יוחאי וחבריו זכויות יתר, המבטאות את הכרת הקהילה במעלתם הרוחנית העליונה. ככל הנראה, מנהגי התפילה החסידיים, כגון המנהג לאחר בתפילה, התפרשו בקרב מתנגדי החסידות כסימן לדרישתם של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו לקבל זכויות מיוחדות, שיעידו על הכרה בעליונות הרוחנית שלהם על פני הזולת.

 

 



[1]ראו: דן-תשבי תשכ"ט, עמ' 821-769; Weiss 1985, pp. 126-130; יעקבסון תשמ"ו, עמ' 120-107; ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 147-78; אליאור תשנ"ג/1, עמ' 186-171;; אידל תשס"א, עמ'

315-267.

[2]אור האמת, צט ע"ב.

[3]צריך להיות 'לו' או 'להם'.

[4] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 159.

[5] שם, עמ' 103-102.

[6]צוואת הריב"ש, ח ע"ב;אור האמת, קג ע"א. ובקיצור: ליקוטים יקרים, סימן יח. ראו גם: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 103 הערה 34.

[7] ראו דבריו של ר' משולם פייבוש הלר בליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"ב (ירושלים תשל"ד, קלב ע"א): 'ובהזכיר האדם האותיות [של התורה או של התפילה] מנענע החיות העליונים וכשמתדבק במחשבתו בתמימות להש"י [להשם יתברך] מחזיר החיות שנשתלשל ממחשב'[ה] העליונ'[ה] עד שבא'[ה] לדבו'[ר] והושם בפ'[ה] האדם והוא משתוק'[ק] בדברי התפל'[ה] להש"י [להשם יתברך] בז'[ה] מפריח האותיות לשרשם אם יזכ'[ה] שיהי'[ה] במחשב'[ה] זכה באהב'[ה] וירא'[ה] וז'[ה] נקראמ"ן [מיין נוקבין]'. המקור בראשית חכמה השלם ב, שער הקדושה, פרק י סימן יט: 'כי בהזכירו למטה אותיות אלו בתורתו או בתפלתו, מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים... בנענע האדם ראש השלשלת שבידו, מנענע כל השלשלת'. וכן ראו: גריס תש"ן, עמ' 172-173 הערה 88. לבירור המושג 'מיין נוקבין', ראו: שלום תשל"ו/2, עמ' 300-298; תשבי תשנ"ב, עמ' קטו-קטז; אידל תשנ"ג, מפתח עניינים, 'ארוס ומיניות'.

[8] לכן השכינה נקראת 'עולם הדיבור'. ראו ראשית חכמה השלם ב, שער הקדושה, פרק י סימן כד: 'נודע כי הדבור [האלוהי] הבא לאדם היא מהשכינה'.

[9]אור תורה, סט ע"ב. מכאן יובן, מדוע החל דיבור השכינה של ר' יוסף קארו באמירת דברי תורה ובדבקות באותיות התורה, ומדוע גם ר' יחיאל מיכל זכה ל'דיבור שכינה' דווקא באמירת דברי תורה.

[10] שם, צה ע"א.

[11] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 140. ומקבילה: השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 226.

[12]ראו: לעיל, בפרק שלישי.

[13] ראו: לעיל, במבוא לספר.

[14]ראו: לעיל, בפרק חמישי ובפרק שישי.

[15]ראו: משנה, ברכות, פרק א משניות א-ב; ברכות ט, ע"ב; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן נח סעיף א: 'זמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום'. כלומר, מן הזמן שבו יש מספיק אור כדי לזהות אדם מוכר ממרחק של ארבע אמות ועוד כשלוש שעות אחר כך.

[16]שולחן ערוך,אורח חיים, סימן נח סעיף ו.

[17] ראו: משנה, ברכות, פרק ד משנה א; ברכות, כו ע"א-כז, ע"ב.

[18]וילנסקי תש"ל א, עמ' 38.

[19] שם, עמ' 45.

[20] קריאת שמע קטנה - כנראה הכוונה לקריאת שמע של קורבנות: בין ברכות השחר לתפילת שמונה עשרה נהוג לקרוא את הפרשיות בתורה, העוסקות בהקרבת קורבנות, ובתוכן משולב הפסוק הראשון של קריאת שמע.

[21] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 176. אם התרחש הוויכוח, הרי שאירע לכל המאוחר בשנת תקל"ו (1776), שבמהלכה נפטר הרב אהרן אטינגא.

[22] ראו: שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס סעיף ב: 'קרא ק"ש [קריאת שמע] בלא ברכה יצא י"ח [ידי חובת] ק"ש [קריאת שמע] וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש [קריאת שמע] ונ"ל [ונראה לי] שטוב לחזור ולקרות ק"ש[קריאת שמע] עם הברכות'.

[23]ראו: השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 227. וכן: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 142 הערה 50.

[24] ראו: מצרף העבודה,ל ע"ב-לא ע"א. וכן: מונדשיין תשל"ח; אסף תשנ"ב, עמ' 205-204.

[25] ראו: זכרון זאת, עמ' קכג-קכד: 'אם מזדמן לו לאחר הזמן בשביל אהבת הבורא ב"ה [ברוך הוא] והוא עוסק בדבקותו או בשבחים, או אם נ"ל [נאה לו] שיפעול לפניו יתברך נחת רוח יותר אם לא יקרא ק"ש [קריאת שמע] ותפלה, הגם שיצה"ר [שיצר הרע] מוכיחו אינו חושש על שום עונש בשביל אהבת הבורא לפעול רצונו יותר, ובאמת רחמנא ליבא בעי [הרחמן מבקש את הלב] וגדולה עבירה לשמה, וזה כל מעשיך יהיו לשם שמים'. וראו: אליאור תשנ"ג/3, עמ' 393-390.

[26]ראו: אור המאיר, יב ע"א: 'כי מהראוי קודם עומדו להתפלל יכניס בלבו גדלות ורוממות אלהות ויתלהב בקרבו לעבודה, וכל מה שמרגיש בעצמו בחי'[נת] חסרון יתקן מקודם עומדו להתפלל כמה שעיות בתחלה ואח"כ [ואחר כך] יתכן לו לכוון כוונת הראוים לכוון בהם בשמות הקדושים וכמו דאיתא חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה'. וראו גם: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 131-130.

[27]תורי זהב, נב ע"ב. ומקבילה: שם, צג ע"ב.

[28]משנה, ברכות, פרק ה משנה א.

[29] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 150.

[30]דברי משה, פרשת קדושים, נח ע"א; מים רבים, עמ' 44-43.

[31]ראשית חכמה השלם ב, שער הקדושה, פרק י סימן כח.

[32]עץ חיים, בתוך: כל כתבי האר"י ז"ל א, שער הכללים, פרק יג ,עמ' כב. וראו גם: תשבי תשנ"ב, עמ' קטז.

[33]ראו: לעיל, בנספח ב', מבוא.

[34]ראו: לעיל, בנספח ב', פרק שלישי.

[35]ראו: לעיל, בנספח ב', פרק שלישי.

[36] לפי מסורת חב"ד, ר' אלכסנדר סנדר הצטרף לבסוף אל חסידי חב"ד.

[37] ר' שניאור זלמן מלאדי רומז למחלוקת ידועה בשאלת המקור של מצוות התפילה: לדעת הרמב"ם מצוות תפילה מן התורה - 'מפי השמועה' - בלשונו. לדעת הרמב"ן מצוות תפילה מדרבנן, כלומר מדברי חכמים. ראו: משנה תורה, 'ספר אהבה', הלכות תפלה וברכת כהנים, פרק א הלכה א; ספר המצוותלהרמב"ם עם השגות הרמב"ן, שורש הראשון, סעיף ט, עמ' יט.

[38] וילנסקי תש"ל א, עמ' 301-299.

[39]על פי שבת יא, ע"א.

[40] ראו: שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קו סעיף ב.

[41] שם, שם. וראו גם: סימן פט.

[42] ראו: לעיל, בפרק זה.