עץ משפחה

משפחתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק

ר' מנחם מנדל מויטבסק עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו. בנו, חתנו או חתניו, ונכדיו נזכרים בשולי איגרותיו בלשון: 'בני הנחמד וחתני ובני בני הנחמדים דורשים שלום כולם'[1] וכדומה. מכל הגברים במשפחה, רק הבן משה והנכד שמואל נזכרים בשמם, שכן בהם תלה ר' מנחם מנדל את יהבו. במיוחד, בנכדו שמואל, שנולד בארץ ישראל מהשידוך של משה לבת למשפחה ספרדית מיוחסת.

שמות חתניו של ר' מנחם מנדל ידועים רק מחתימותיהם: על איגרת משנת תקמ"ו (1786) שנשלחה אחרי מגפת הדבר בצפת, חתמו הניצולים שנמלטו מצפת לטבריה, ביניהם: 'ונאום יעקב בהרב מוה' [מורנו הרב] אהרן ז"ל חתן הרב'.[2] על איגרת דומה משנת תקמ"ו (1786), שנשלחה אחרי התפשטות המגפה בטבריה, שוב חתמו ניצולים, ביניהם 'ונאו'[ם] דוב בער במוהר' עזריאל חתן הרב'.[3] מכאן למדים על שני חתני 'הרב': יעקב בן אהרן, שסביר להניח כי התגורר תחילה בצפת והשתקע בטבריה אחרי המגפה, ודב-בער בן עזריאל.

ואילו נשות המשפחה אינן נזכרות באיגרותיו של ר' מנחם מנדל מויטבסק אף לא ברמז. היחידה, הנזכרת אגב דיווח על נישואיה, היא בת למשפחה ספרדית מירושלים, שנישאה בשנת תקל"ח (1778) למשה, בנו של ר' מנחם מנדל.[4] מקובל להניח, שהכלה השתייכה למשפחת אבולעפיה, אף שאין לכך הוכחה.

רק אחרי מותו של ר' מנחם מנדל מויטבסק כתבו חבריו מטבריה כי זמן קצר לפני שהלך לעולמו נפטרה בתו והשאירה שני ילדים - תינוק בן חצי שנה וילדה בת שבע. היתומים נשארו בהשגחתו של משה, אחי אמם, שכן 'אביהם שנתאלמן הוכרח להתנודד החוצה לישא אשה ההוגנת, ומי יודע מתי ישוב לשבת בארץ'.[5] ידוע כי החתן שהתאלמן ועזב הוא ר' דב-בער בן עזריאל, שלימים נזכר בשמו באיגרת של ר' שניאור זלמן מלאדי. מן האיגרת עולה, שר' דב-בער הבטיח לחזור לארץ ישראל וביקש מראש את הקצבה שהובטחה לצאצאיו של ר' מנחם מנדל מויטבסק.[6]

שמה של הבת שנפטרה על פני אביה, שם אמה ושם אשתו של ר' משה ידועים רק מאיגרת מאוחרת; בשנת תק"ן (1790) ביקש ר' משה בן ר' מנחם מנדל מחבריו להזכיר את בני משפחתו בתפילותיהם, ואגב כך הזכירם בשמות האמהות כמקובל: 'אני משה בן שימא אשתי סניורו יוכבד בת שרה רבקה לאה בני שמואל שי'[חיה] בתי לאה זיסל שתחי'[ה] בת אחותי בריינה בת זיסל שתחי'[ה].[7] נמצא, ששם אשתו של ר' משה היה יוכבד. שם אמו, אלמנתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, היה שימא (?), ואחותו שנפטרה - זיסל. עוד מתברר, שבנה התינוק של זיסל לא שרד ורק הבת בריינא נותרה בחיים.

בשנת תקנ"ב (1792) אירסו ר' משה ויוכבד אשתו את בנם שמואל לבתו של ר' נחמן מברסלב, ששהה אז בארץ ישראל, אך הנער נפטר לפני החתונה.[8] בשנת תקנ"ט (1799) נפטר ר' משה בן ר' מנחם מנדל מויטבסק.[9] לא ידוע מתי הלכו לעולמן בתו לאה-זיסל ובת אחותו בריינא ואם היו להן צאצאים.

אשר לחתן השני - ר' יעקב בן אהרן ז"ל - לא ידוע דבר על גורלו ועל גורל אשתו, בת 'הרב'; לפי מסורת חסידי קרלין, ר' יעקב היה בנו של ר' אהרן 'הגדול' מקרלין.[10] ההיסטוריונית חיה שטימן - כ"ץ קיבלה הנחה זו, אך העלתה סברה שר' יעקב לא היה חתנו של של ר' מנחם מנדל מויטבסק אלא של ר' אברהם מקליסק. לשיטתה, 'רק שניים מבין החסידים שבטבריה באותן שנים הוכתרו בתואר רב: ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק'.[11] וכיוון שבני החבורה מדווחים רק על גורל החתן ר' דב-בער בן עזריאל, שעזב את ארץ ישראל והשאיר יתומים שנזקקו לתמיכה, הניחה כי לר' מנחם מנדל מויטבסק לא היו חתנים נוספים, וכי ר' יעקב 'חתן הרב' היה חתנו של ר' אברהם מקליסק. ברם, שטימן - כ"ץ עצמה פקפקה בחלק השני של סברתה וכתבה שהיא טעונה ראייה נוספת. ייתכן שהבחינה כי ר' אברהם מקליסק לא הזכיר באיגרותיו חתן אלא בן ונכד בלבד. יתר על כן, מחתימתו של ר' יעקב עולה כי א"ק הם ראשי התיבות של שם אביו ולא של חותנו. נמצא, שהסוברים כי שם החותן הוא א"ק - אברהם קרלינר[12] או אברהם קליסקר - מחליפים אותו בטעות בראשי תיבות אפשריים של האב - אהרן ק'[רלינר] או אהרן הק'[דוש].

וחוזרים הדברים להבחנתה היסודית של חיה שטימן - כ"ץ, שבני החבורה החסידית בטבריה לא כינו 'הרב' סתם אלא את ר' מנחם מנדל מויטבסק או את ר' אברהם מקליסק. ייתכן אפוא שר' יעקב בן אהרן היה חתנו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, ממש כר' דב-בער בן עזריאל. ונשאלת השאלה, לאן נעלמו עקבותיהם של ר' יעקב, של אשתו - בתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק - ושל ילדיהם, אם היו? תעלומת 'חתן הרב' דחפה אותי לבדוק האם יש ממש במסורת משפחתי, לפיה אנו צאצאיו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, שנולדו לבתו.

ר' חיים-דוד 'הקטן'

סבתי, חיה אלטשולר לבית אפשטיין ז"ל, הייתה בתם הבכורה של חיים-דוד אפשטיין ופרל-זיסל לבית יפה. סדר הדורות בבית אמה ידוע לנו מכבר: פרל (פנינה) נולדה בחברון, נינתם של ישראל ושפרינצה יפה, שעלו לארץ ישראל בשנת תקע"ט (1819) לערך. ר' ישראל יפה, מדפיס שבחי הבעש"ט, היה 'ממונה דעיר הקודש חברון'[13] - ממייסדי הכולל של חסידי חב"ד בחברון. בכתב התנאים לחתונתה של פרל התחייבה אמה, פריידא-לאה, שהייתה אלמנתו של ישראל-דובער בן אפרים יפה, להעניק לזוג הצעיר אלף גרושים, והעמידה כבטוחות את חלוקתה בכולל חב"ד. בין קרובינו מצד משפחת יפה כלולות משפחות גלינסקי, נאמן, סמואל, ויינגרטן, רוקח, אלקלעי, הורוויץ (האדמו"ר מבוסטון) ופרידמן .[14] 

אביה של סבתי, חיים-דוד אפשטיין, נולד בטבריה בשנת תרכ"ו (1866). הוא היה טיפוס ססגוני, מלא חיים ושנוי במחלוקת, ששלח ידו במגוון עיסוקים. בין השאר היה מהראשונים שפתחו בית מרקחת בפלשתינה-א"י, וכן עסק בתיווך ובקניית אדמות להתיישבות בחורן ובשפלה. כתב התנאים לחתונתם של בני הזוג המיועדים נחתם בצפת בשנת תרמ"ד (1884), כשהיו עדיין צעירים מאד, והחתונה נערכה בשנת תר"ן (1890) לערך. זמן קצר אחר כך השתקעו חיים-דוד ופרל אפשטיין בביירות שבלבנון, ושם נולדו ילדיהם. סבתי, הבכורה, נולדה בשנת תרנ"ד (1894). בילדותה, לא הכירה את הווי החיים של עדת החסידים בטבריה אלא מביקורים חטופים, שכן אביה נטש את אורח החיים של בני היישוב הישן, וגם דודותיה נישאו לבני החלוצים של העלייה הראשונה, מייסדי ראש פינה ומטולה. ואילו ביירות של ימי נעוריה הייתה עיר לבנטינית - קוסמופוליטית; סבתא למדה בבית ספר צרפתי-קתולי והתיידדה עם אנשי העליות החדשות, שחנו בביירות בדרכם לארץ ישראל, ועם צעירי המושבות שהגיעו מארץ ישראל כדי ללמוד באוניברסיטה האמריקאית במקום. במשפחת אפשטיין בביירות דיברו אידיש עם ההורים, צרפתית בבית הספר, ערבית עם השכנים ועברית עם החברים ובני הדודים.

עם כל זאת, סבתי ידעה לא מעט על משפחתה. שחזור קורות המשפחה החל אפוא דרך סיפוריה ובעזרת מסמכים, שהורישה להורי, ואלה עולים בקנה אחד עם המקורות ההיסטוריים: אבי סבתי, חיים-דוד, היה בנם של שרה ושל ר' יעקב צבי הירש (נולד ב 1848 לערך), בנו של ר' מנחם מנדל אפשטיין מהעיר מינסק. ר' מנחם מנדל הגיע לטבריה בשנת תקצ"ד (1834) בהיותו נער, והפך לאחד מראשי העדה, הממונה על כולל רייסין בטבריה. בין צאצאיו, שושלת אדמו"רי סלונים, בני משפחת ויינברג.[15] סבתא זכרה את כינויו של ר' מנחם מנדל אפשטיין בפי הטבריינים - 'הרייסישר' - מרייסין - או 'הרששר' - הרוסי.

עוד סיפרה סבתי על אחד מאבותיה שנקרא 'הקונסול' ונהרג ב'רעש הגדול' - רעידת האדמה שפקדה את צפת וטבריה בשנת תקצ"ז (1837). בן דודתה, עמיהוד שוורץ ז"ל מראש פינה, דייק והוסיף שהכוונה לר' חיים-דוד 'הקטן', ראש כולל רייסין בטבריה, שחתימתו מתנוססת על איגרות ומסמכים שונים.[16] בין השאר, 'חיים דוד הקטן ראש וממונה ק"ק [קהילת קודש] רוסיא בטבריא ת"ו [תבנה ותכונן]'[17] היה אחד מהחותמים על איגרת מיוחדת, שנתנו מנהיגי ארץ ישראל בידיו של השד"ר ר' ברוך אשר נשלח בשנת תקצ"א (1831) לתימן כדי למצוא את עשרת השבטים האבודים. האחרים היו ר' ישראל משקלוב, בעל פאת השולחן, שחי בצפת, ור' אריה נאמן כולל פרושים בירושלים. מעמדו של ר' חיים-דוד 'הקטן' מבהיר מדוע כינתה אותו סבתי בשם 'הקונסול'; הממונה על הכוללים של עדות הספרדים נקרא 'הפקיד', ובדומה נקרא ראש הכוללים האשכנזים בשם 'הקונסול'.[18]

גם העובדה שר' חיים-דוד 'הקטן' נהרג ברעש הגדול מתאשרת מתוך רשימת הרוגי הרעש שנשלחה לאמשטרדם, ובה נזכר 'הרב המפורסם חיים דוד הקטן ז"ל ראש וממונה דק"ק [דקהילת קודש] רוסיא'.[19] כך מעידה גם הכתובת על מצבתו, שנשמרה בבית העלמין העתיק של טבריה: 'פ"נ [פה נקבר] הרב החסיד ומופ'[לג] בתורה מוהר"ר [מורנו הרב ר'] דוד הקטן בהרבני מו"ה [מורנו הרב] יעקב יהודה ז"ל נ'[הרג] ברעש כ"ד טבת תקצ"ז לפ"ק [לפרט קטן], תנצב"ה'.[20] השוואת הכתובת עם עדויות כתובות מלמדת, בין השאר, שהשם 'חיים', הניתן למי שניצל ממחלה קשה או מסכנת חיים אחרת, נוסף לר' חיים-דוד 'הקטן' רק אחרי שנת תקע"ז (1817) ולכן אינו מופיע על מצבתו.

זאת ועוד, במפקד של יהודי ארץ ישראל, שנערך ביוזמתו של סר משה מונטיפיורי בשנת תקצ"ט (1839), צוינה יתומה בת חמש, בתו של הרב ר' חיים-דוד ז"ל שנהרג ברעש.[21] מצבתה בטבריה מגלה שנפטרה בשנת תרס"ד (1904) ושמה היה חיה-מלכה.[22] בדומה, סבתי נקראה חיה ואביה נקרא בשם חיים-דוד. מצד אמו, שרה, היה אפוא חיים-דוד אפשטיין הנכד של חיה מלכה, ונקרא חיים-דוד על שם אביה, חיים-דוד 'הקטן', כשם שסבתי נקראה 'חיה' על שמה.

חשוב להדגיש כי אין לזהות את חיים-דוד 'הקטן' עם אחד מהעולים בשנת תקל"ז (1777) שנקרא 'דוד הוא הקטן הרב דק"ק בוחאווה ישן';[23] בזמן המגיפה של שנת תקמ"ו (1786) שהה ר' דוד 'הקטן' מביחוב בחוץ לארץ, וכאשר נימנו הניצולים מן המגיפה בשמותיהם, נזכרו גם 'ר' מאיר ביחעווער עם כל נפשות ביתו - חיים… אשת הרב מביחאב ונכדו - חיים, לכן אל יתמהמה מלבוא'.[24] גם אחרי המגיפה של שנת תקנ"ב (1792) הזכיר ר' אברהם מקליסק את הניצולים, ביניהם - 'ומ'[ורנו] נטע עם זקינו הרב מבוחאב'[25] הוא ר' דוד 'הקטן' מביחוב. ברור אפוא שבשנת תקמ"ו (1786) היה לר' דוד מביחוב נכד, ואף אם נניח שהתברך בנכד בהיותו איש צעיר, כבן שלושים וחמש, עדיין יש להסיק שנולד בשנת תקי"א (1751) לערך. ברעידת האדמה של שנת תקצ"ז (1837) - אם עדיין חי - אמור היה להיות בן שמונים ושש לערך, ואין זה סביר שהשאיר אחריו יתומה בת חמש. מכאן, שבין חסידי טבריה היו שניים שנקראו 'דוד הקטן'; ר' דוד הרב של ביחוב-ישן, וחיים-דוד 'הקטן' שהיה צעיר ממנו.

ר' יעקב בן אהרן חתן הרב

החוט המשפחתי הוליך אותי שבעה דורות, אל סב-אמו של אבי-סבתי, ר' חיים-דוד 'הקטן', 'הקונסול' מטבריה. בנקודה זו נקטעים הזיכרון האנושי ומסמכי המשפחה כאחד. זוהי תולדת ההרס שבא על קהילות טבריה וצפת מידי אדם ומידי שמים: מרד הפלחים בשנת תקצ"ד (1834), ושלוש שנים אחריו - 'הרעש הגדול'; יתומים רבים נזכרים במפקד של מונטפיורי, שנערך שנתיים אחרי הרעש, ללא שמות הוריהם שנהרגו. מקצתם גדלו אצל בני הקהילה שנותרו בחיים ואחרים נשלחו אל בני המשפחה בערים אחרות או בחוץ לארץ. רעידת האדמה, שהרגה אנשים והחריבה בתים, קטעה באחת גם את רצף הזיכרון, הנחוץ כל כך לשחזור תולדות המשפחה.

מן העבר השני של הזיכרון הקטוע עומדים שני דורות - ר' מנחם מנדל מויטבסק וחבריו, ודור צאצאיהם. קצה החוט אליהם נמצא בכתובת על מצבתו של ר' חיים-דוד 'הקטן', המלמדת שאביו היה 'הרבני מו"ה [מורנו הרב] יעקב יהודה ז"ל'. אכן, חתימות של 'דוד בן יעקב יהודה' כלולות בחמש איגרות, ששלחו בני חבורתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק מארץ ישראל;

בשנת תקס"ה (1805) - 'ונא'[ום] דוד במו"ה [בן מורנו הרב] יהודה יעקב חראה"ק ז'[ל]';[26]

בשנת תקס"ו (1806) - 'ונאו[ם] דוד במו"ה [בן מורנו הרב] יהודא יעקב יצ"ו [ישמרו צורו ויגאלו]'.[27]

בשנת תקע"א (1811) - 'נאם דוד במו"ה [בן מורנו הרב] יהודא יעקב נ"י [נרו יאיר] הראה"ק זצ"ל';[28]

בשנת תקע"א (1811) - 'ונא'[ם] דוד במוה' יהודא יעקב מראה"ק'.[29]

בשנת תקע"ז (1817) - 'ונא'[ם] דוד ב"מ [בן מורנו] יעקב, פו [פרנס וראש]'.[30]

חתימות אלה מעידות על כך, שדוד, הוא חיים-דוד 'הקטן', היה בנו של אחד מבני החבורה של ר' מנחם מנדל מויטבסק שהגיעו לצפת ולטבריה בשנת תקל"ז (1777). ברם, מי היה אביו, ר' יעקב- יהודה? ומהיכן הופיע לפתע בשנת תקס"ה (1805) בין חבורת החסידים בטבריה? מה פשר ראשי התיבות 'פו' - פרנס וראש - לגבי אדם שלא ידוע כי היה בין מנהיגי החבורה? שאלות אלה החזירו אותי לתעלומת ר' יעקב בן אהרן 'חתן הרב' שנעלם אחרי שנת תקמ"ו (1786).

בדיקת האזכורים השונים של בני החבורה החסידית בטבריה מלמדת, ששלושה מהם נקראו 'יעקב': יעקב הלוי בן אברהם סג"ל, יעקב בן יהודא גאלצאר, ויעקב-יהודה. מובן, שאין לזהות את ר' יעקב בן אהרן חתן הרב עם 'כבוד שד"ר המופלא הותיק מו"ה [מורנו הרב] יעקב במ"ו [בן מורנו ורבנו] אברהם סג"ל'[31] הנזכר באיגרת משנת תקנ"ה (1795), שכן שם אביו אברהם ולא אהרן. כמו כן, ר' יעקב בן אהרן איננו 'מו"ה יעקב גאלצאר נ"י'[32] שכן יעקב גאלצאר חתם על איגרת בשנת תקנ"ה (1795): 'נאום יעקב בא"א [בן אדוני אבי] כ"מ [כבוד מעלתו] יהודא גאלצאר'.[33] מכאן, ששמו יעקב בן יהודה ולא יעקב בן אהרן. השלישי הוא יעקב-יהודה, אביו של חיים-דוד הקטן, אשר בשלוש מתוך חמש החתימות נזכר גם שם אביו - אהרן - בראשי תיבות:

בשנת תקס"ה (1805) - 'ונא'[ום] דוד במו"ה [בן מורנו הרב] יהודה יעקב הראה"ק [הר' אהרן הקדוש] ז'[ל]';

בשנת תקע"א (1811) - 'נאם דוד במו"ה [בן מורנו הרב] יהודא יעקב נ"י [נרו יאיר] הראה"ק [הר' אהרן הקדוש] זצ"ל';

בשנת תקע"א (1811) - 'ונא'[ם] דוד במוה' יהודא יעקב מ[ורנו] ראה"ק' [ר' אהרן הקדוש]'.

אמנם, בכמה מן הנוסחים הועתקו החתימות בשיבוש, וה' התחלפה בח', אך אין בכך כדי לטשטש את ההתאמה בין הפרטים של 'יעקב בהרב מוה' אהרן ז"ל חתן הרב' לפרטים של ר' יעקב-יהודה, אביו של חיים-דוד הקטן, שהיה בנו (ולא חתנו) של ר' אהרן הקדוש. שם הסב - אהרן; שם האב - יעקב או יעקב-יהודה; שם הבן - דוד, ולאחר זמן - חיים דוד.[34]

·חיזוק עקיף לזיהוי מצוי במחקרו של אהוד חייקין,· מצאצאי האדמו"ר חיים חייקל מאמדור. חייקין מצא כי משה מקוברין, אחיו של אהרן מקרלין, נישא לבתו של חיים חייקא מאמדור, ובנם הוא יואל בן משה, גיסו של משולם פייבוש הלר, שהיה בין העולים בשנת תקל"ז (1777).· אם כך, הרי ששני בני דודים היו בחבורת העולים - יואל בן משה מקוברין (שנודע כיואל מסמוליאן) ובן דודו יעקב-יהודה בן אהרן מקרלין.

קיימת, אפוא, האפשרות כי החתן 'האבוד' של ר' מנחם מנדל מויטבסק הוא יעקב או יעקב- יהודה בן אהרן מקרלין. ואם כך, אזי בנו, חיים-דוד 'הקטן', היה (אולי) נכדו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק. קשרי משפחה אלה יכולים להסביר את מעמדו הרם של חיים-דוד 'הקטן' בקהל החסידים בטבריה ואת מינויו לראש כולל רייסין בעיר עם מות אחרוני דור המייסדים. ברם, דווקא משום כך קשה להבין מדוע חדל אביו, יעקב-יהודה בן אהרן, לחתום על איגרות בני החבורה מארץ ישראל, ומדוע אין יודעים עליו דבר משך עשרים שנים כמעט - משנת תקמ"ו (1786) עד שנת תקס"ה (1805) - שבה מתחיל הבן לחתום על איגרות ומזכיר את אביו בברכת החיים.

מה קרה לחתן הרב בארץ ישראל? ייתכן, שהתאלמן מבתו של ר' מנחם מנדל ונישא בשנית, אך בני החבורה לא שבעו נחת מן הזיווג והרחיקוהו מכל פעילות, שיש בצדה יכולת השפעה. רמז לכך יכול להשתמע ממה שכתבו על החתן השני, ר' דוב-בער בן עזריאל, שאשתו נפטרה והוא 'הוכרח להתנודד החוצה לישא אשה ההוגנת'; וייתכן, שהלך בעקבות החתן השני ועזב אף הוא; ואפשר, שקשיי החיים בארץ ישראל שברו את רוחו, ולמרות שהיה בין החיים והתגורר בטבריה, לא יצא ולא בא בין הבריות. בנקודה זו שותקים הכתבים, ומה שהוא אפשרי, אין בו וודאות.

הייתכן כי בבתו עלומת השם ובחתנו הנשכח התגשמה צוואתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, שצאצאיו לא ינטשו את ארץ ישראל? כך או כך, ר' חיים-דוד 'הקטן' היה אישיות מרכזית בישוב היהודי במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. ניניו ונינותיו נישאו לבני משפחות היישוב הישן (משפחות אפשטיין, ויינברג וטויסטר מטבריה, משפחת יפה מחברון ועוד), למשפחות המייסדים של מושבות העלייה הראשונה - ראש פינה (משפחת שוורץ), מטולה (משפחת בלסקי), ורחובות (משפחת אלטשולר), והיו בין מייסדי קיבוץ העוגן (משפחת בסן).



[1] ברנאי תש"ם, איגרת לט, עמ' 168; סורסקי תש”ס ב, עמ' קטו. וכן ראו: ברנאי תש"ם, איגרת לא, עמ' 147; איגרת לט, עמ' 163.

[2]ברנאי תש"ם, איגרת ל, עמ' 144; סורסקי תש”ס ב, עמ' קב.

[3]כתב-יד ירושלים 903 8; ברנאי תש"ם, איגרת לג, עמ' 151. ובליקוטי אמרים שמערלער ב, כ ע"ב; סורסקי תש”ס ב, עמ' קה: 'חתן הרב שיחי'[ה]'.

[4] ראו: ברנאי תש"ם, איגרת יא, עמ' 67-68.

[5] ברנאי תש"ם, איגרת מד, עמ' 180.

[6]ראו: הילמן תשי"ג, עמ' מד.

[7] סורסקי תש”ס ב, עמ' קעב.

[8]ראו: שבחי הר"ן, סימן לב.

[9]ראו:אבישר תשל"ג, עמ' 303; סורסקי תש”ס א, עמ' קמג.

[10] ראו: גרוסמן תש"ג, עמ' פט.

[11] שטימן – כ"ץ תשמ"ז, עמ' 46.

[12] ראו: גרוסמן תש"ג, עמ' פט; שור תשמ"ו; שור תשנ"ד, עמ' קסט, קעה.

[13] אבישר 1970, עמ' 215.

[14] תולדות משפחת יפה נחקרו על-ידי אביבה נאמן, בת המשפחה. תוספת: ראו: אביבה נאמן, חברון שלנו, 2009. יש לציין, שאחותה של פרל-זיסל, שרה-רבקה יפה, נישאה לאהרן-שלמה פרידמן, מצאצאי שמעון פרידמן (1777-1842) שהגיע לטבריה מהוסיאטין. בנם, דב-בער פרידמן מחיפה,

(1895-1975) היה נאמנו של הרבי מקרלין. (תוספת משה לרר)

[15] חווה, בתו של ר' מנחם מנדל אפשטיין, נישאה לר' נח ויינברג, האדמו"ר של חצר סלונים. ראו: סורסקי תש"ס א, עמ' רנה.

[16] ראו: סורסקי תש"ס ב, עמ' רצז-רצח.

[17] יערי 1971, עמ' 357. וכן: מורגנשטרן תשמ"ה, עמ' 131.

[18] אפשר שר' חיים-דוד 'הקטן' היה גם קונסול כבוד של מדינה זרה, לפי מנהג התקופה.

[19] לונץ תרע"א, עמ' 161.

[20] סורסקי תש"ס א, עמ' קטו.

[21] ראו: מיפקד יהודי ארץ - ישראל, עמ' 64.

[22] ראו: סורסקי תש"ס א, עמ' קטו.

[23] ברנאי תש"ם, איגרת נב, עמ' 206; סורסקי תש"ס ב, עמ' קנט.

[24] סורסקי תש"ס ב, עמ' קד. התוספת על אשת הרב מביחוב ונכדו אינה מצויה בנוסחים אחרים של האיגרת.

[25] וילנסקי תשמ"ח, עמ' 115; סורסקי תש"ס ב, עמ' קעט.

[26]סורסקי תש”ס ב, עמ' רנ.

[27] סורסקי תש”ס ב, עמ' רס.

[28]ברנאי תש"ם, איגרת פ, עמ' 291. בכמה מנוסחי האיגרת התחלפה האות ה' באות ח' ונרשם: 'חראה"ק'. ראו: הילמן תשי"ג, עמ' קצה; סורסקי תש”ס ב, עמ' רעה.

[29]כתב-יד ירושלים 903 8. האות הראשונה – מ' – מטושטשת בכתב-היד. השוו: סורסקי תש”ס ב, עמ' רפד: ונאו' דוד במו"ה יהודה יעקב נ"י חתן ראה"ק זצ"ל'.

[30]כתב-יד ירושלים 903 8. השוו: סורסקי תש”ס ב, עמ' רצג: ''ונא'[ם] דוד ב"מ [בן מורנו] יעקב נ"י [נרו יאיר]'.

[31] ברנאי תש"ם, איגרת סא, עמ' 231; סורסקי תש”ס ב, עמ' ריט.

[32] ברנאי תש"ם, איגרת לז, עמ' 159; סורסקי תש”ס ב, עמ' קח.

[33]סורסקי תש”ס ב, עמ' רכב. לפי חתימתו על קבלות של שד"רות תיקן יהושע מונדשיין את השם: גאלצאר ולא קאלצאר. ראו: מונדשיין תשנ"ב/2, עמ' 295, 296.

[34]תודתי ליהושע מונדשיין, ספרן במחלקה לכתבי-יד בספרייה הלאומית בירושלים, על עזרתו בפענוח ראשי התיבות.

· ראו: חייקין 2000.

· ממחקרו של אהוד חייקין עולה, שקשרי הנישואין בין משפחת חייקין למשפחת הלר נמשכו גם בדורות הבאים.