פרק ראשון

'שאין הזמן מסכים לזה':

נימה משיחית באיגרת הבעש"ט*

איגרת הקודש של הבעש"ט

ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), אשר נחשב למייסד החסידות, נולד ככל הנראה בשנת ת"ס (1700) והלך לעולמו בשנת תק"ך (1760). מרבית חייו הבוגרים התגורר בעיירה מז'יבוז' שבפודוליה.[1] עד היום, הבעש"ט הוא דמות חידה ומסתורין; סיפורי השבחים,[2]שנפוצו עליו במאה התשע עשרה, אינם מספקים עובדות היסטוריות, אלא מתארים אותו באופן אנכרוניסטי כצדיק חסידי מן הטיפוס שהתגבש עשרות שנים לאחר מותו.[3] ההיסטוריון משה רוסמן, שמצא בקהילת מז'יבוז' מסמכים מקוריים הדנים בבעש"ט, הוכיח כי לא משל היה.[4] דא עקא, המחקרים האקדמיים לא הפיגו את הערפל האופף את דמותו של הבעש"ט, אלא תרמו חילוקי דעות משלהם. אחת השאלות השנויות במחלוקת היא, האם הבעש"ט היה מייסדה של החסידות ההיסטורית, או שנצטייר כך רק בדיעבד, בדורות שלאחר גיבוש התנועה? שאלה נוספת הקשורה לקודמתה היא שאלת המניע המשיחי לכמה ממעשיו, כגון ניסיונו הכושל לעלות לארץ ישראל בשנת ת"ק (1740); האם תקווה משיחית עודדה אותו לצאת אל המסע? ואם כן, מהי הזיקה בינה לבין היווצרות התנועה החסידית?

אחת הסיבות לערפל סביב דמותו ופועלו של הבעש"ט היא מיעוט כתיבתו. למעשה, המסמך הכתוב היחיד שהשאיר אחריו הוא איגרת, שנועדה לגיסו, ר' גרשון מקוטוב, אשר עלה לארץ ישראל בשנת תק"ו (1746).[5] האיגרת, שנודעה לימים בשם 'איגרת הקודש', מספרת על עליית נשמתו של הבעש"ט לעולמות עליונים.[6]עליית הנשמההתרחשה בזמן התפילה, שבמהלכה נפרדה נשמתו מגופו ועלתה לגן עדן כדי להציץ בנפלאות העולמות העליונים. ידוע, שהבעש"ט ערך עליית נשמה יותר מפעם אחת, ומסיפורי שבחי הבעש"ט נלמד על השינוי הגופני שחל בו: הוא היה 'רועד בתפילתו', 'פניו בוערות כלפידים ועיניו בולטות ופתוחות'.[7]

איגרת הבעש"ט חושפת מיסטיקאי הבקי בחכמת הקבלה, שעיקר תלמודו לא הגיע מהמסורת הכתובה אלא מפי מורה שמימי, הנביא אחיה השילוני, הידוע גם כמדריכו של אליהו הנביא.[8] דמיון זה מאיר את תקוותו הכמוסה של הבעש"ט לזכות בתפקיד מבשר הגאולה, השמור במסורת לאליהו. יתר על כן, באיגרת נחשף גם מניע משיחי לעליית הנשמה: רצונו הכמוס של הבעש"ט לפגוש את המשיח ולשמוע מפיו את בשורת הגאולה.· ברם, פגישה זו הביאה את המסע השמימי של הבעש"ט לסיום מפתיע וחתמה את הפרק המשיחי בחייו. מסך חשאיות שב ונפרש על סודות הגאולה, שנגלו לבעש"ט בשמים.

מכלל ההן נשמע הלאו; איגרת הבעש"ט אינה מציירת את בעליה כמי שהתיימר להביא בשורה דתית חדשה או לייסד תנועה חברתית. ההפך הוא הנכון - מסעו של הבעש"ט לעולמות עליונים היה מסע אישי, שרק בני הדור שאחריו העניקו לו משמעות רחבה, החורגת מד' אמותיו של היחיד.

מתי יבוא אדוני?

עליית הנשמה, המתוארת באיגרת הבעש"ט, התרחשה בראש השנה של שנת תק"ז (ספטמבר 1746). במהלכה נקלע הבעש"ט למשפט הנשמות, שנערך בראש השנה במרומים. ברם, הפעם לא היה זה משפט שגרתי, כזה הנערך מדי שנה בשנה, אלא מעמד מיוחד, שהבעש"ט מתארו כחזיון יום הדין או קץ הימים בנוסח נבואותיו של דניאל. 'המלאך הגדול מיכאל' שהבעש"ט רואה בגן עדן, הוא 'מ?יכ?א?ל ה?ש???ר ה?ג??דו?ל', שדניאל תיארו כמלאך הממונה על עם ישראל, אשר עתיד להופיע בעת משבר ולבשר על גאולת ישראל ועל תחיית המתים. כניעת 'שרי אומות העולם' לפני מיכאל מסמלת את ניצחון עם ישראל על רודפיו. גם גמולם של הצדיקים במתנות רבות - 'והרבה נבזבזין סגיאין לכל הצדיקים' - מזכיר את דברי המותרות, הנזכרים בחזיונותיו של דניאל. יתר על כן, דניאל כרך את חזיונותיו בגילוי מועד הקץ, ומתברר שגילוי הקץ עומד גם במוקד עליית הנשמה של הבעש"ט:[9]

בוודאי יהי'[ה] לך לפלא ולשמוח נפשך מה שגם בע[י]ני יפלא בדבר המרא'[ה] אשר הראני ה' בעליות דברים נפלאים הידוע לך בעליו'[ת] נשמו'[ת] כידוע. וראיתי [דברים] נפלאים מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי ע"ד [על דעתי] ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם בלתי אפשר לספר ולדבר אפי'[לו] פא"פ [פנים אל פנים, ולפי נוסח קוריץ - פה אל פה]…[10]

וגם ראיתי כל שרי אומו'[ת] העולם באו ונכנעו כעבדים לפני אדוניהם לפני המלאך הגדול מיכאל[11]· והרבה נבזבזי'[ן] סגיאי'[ן] [מתנות גדולות] לכל הצדקי'[ם][12] ולכל העולם למען יוכלו לעמוד ולסבו'[ל] השמח'[ה] והתענוג הגדול ממש כמו במתן תור'[ה][13] מה שא"א [אי אפשר] להשיג בגשמיו'[ת]. ואני נבהלתי ונזדדעתי [בנוסח כהנא – נזדעזעתי] מהמרא'[ה] הזה כי אמרתי בלבי אולי הי'[ה] זאת למעני והגיע ח"ו [חס ושלום] עת הסתלק מן העולם. ואולי גלל כן ראוי לעשות כן וד"ל [דוק לדבר או די לחכימא].[14] והייתי מצטער נפשי עלי ועל חברי על פטיר'[ת] נפש'[י] בחוץ לארץ. עד דאייתינא ועיילינא [שבאתי ונכנסתי] להיכלא דמלכא משיח'[א] [להיכל המלך המשיח] ממש, וראיתי ממש אנפין באנפין [פנים בפנים] מה שלא ראיתי ע"ה [עד הנה] כן מיו[ם] [עמדי] ע"ד [על דעתי]וגלו לי בזה לא למענך זאת. וגם גילו לי דברים נפלאי'[ם] ונוראי'[ם] בעמקי'[?] התורה שלא ראיתי ושמעתי ו[מה] שלא שמע אוזן מכמה שנים.

ועלה בלבי ודעתי לשאול אותו [את המשיח] אפשר מחמ'[ת] הכנת ביאתו הטובה זאת השמחה והחדו'[ה]. ואימ'[ת] אתא מר? [מתי יבוא אדוני?]

והי'[ה] תשובתו הרמ'[15] לא אפשר לגלות. כ"א [כי אם] בזאת תדע בעת שתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה[16] מה שלמדתי אותך והשגת ויוכל גם המ'[ה] לעשו'[ת] יחודי'[ם] ועליו'[ת] כמוך. ואז יכלו כל הקליפ'[ות][17] ויהי'[ה] עת רצון וישועה. ותמהתי והי'[ה] לי צער גדול באריכו'[ת] הזמן כ"כ [כל כך], ומתי זה אפשר להיות. אך ממה ששמעתי ג' [שלושה] דברים סגולות וג' [שלושה] שמות הקדושי'[ם] והם בנקל ללמוד ולפרש ונתקררה דעתי, וחשבתי: אפשר עי"ז [על ידי זה] יוכלו ג"כ [גם כן] אנשי סגולה לבא למדריג'[ה] ובחי'[נה] כמותי, דהיינו בהיותם יכולים להעלות נשמ'[ות] בשמי'[ם] וילמדו וישיגו כמוני. ולא ניתן רשו'[ת] כי"ח [כל ימי חיי] לגלות זאת. ובקשתי עבורך ללמוד אותך ולא הרשו כלל. ומושבע ועומד אני משם ע"ז [על זה].

הבעש"ט מעיד באיגרתו, כי טיפס בעולמות העליונים ממדרגה למדרגה ומהיכל להיכל, ומצא בהם שמחה גדולה, שאת פשרה לא הבין; תחילה סבר כי שוכני גן העדן שמחים על מותו ועל הצטרפותו אליהם. אולם, כשהגיע להיכל המשיח הגבוה מכולם, עלה בדעתו לשאול את המשיח 'אפשר מחמ'[ת] הכנת ביאתו הטובה [של המשיח] זאת השמחה והחדו[ה].'[18] משפט זה מלמד משהו על כוונת הלב הכמוסה של הבעש"ט בעלותו השמימה, והוא מוביל אל המשפט הבא, שבו פונה הבעש"ט אל המשיח ושואל מתי יבוא. תשובת המשיח בלתי צפויה:

ואימ'[ת] אתא מר? [מתי יבוא אדוני?] והי'[ה] תשובתו הרמ' לא אפשר לגלות. כ"א [כי אם] בזאת תדע בעת שתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת ויוכל גם המ'[ה] לעשו'[ת] יחודי'[ם] ועליו'[ת] כמוך. ואז יכלו כל הקליפ'[ות] ויהי'[ה] עת רצון וישועה. ותמהתי והי'[ה] לי צער גדול באריכו'[ת] הזמן כ"כ [כל כך], ומתי זה אפשר להיות.

כפשוטה, תשובת המשיח מציבה תנאי בלתי אפשרי. מחד גיסא, המשיח מתנה את בואו בכך שמעינותיו של הבעש"ט יפוצו ויתגלה בעולם 'מה שלמדתי אותך'; מאידך גיסא, הוא מזהיר את הבעש"ט בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלא לגלות לאיש את הסודות שלמד מפיו, אפילו לא לר' גרשון: 'ולא ניתן רשו'[ת] כי"ח [כל ימי חיי] לגלות זאת. ובקשתי עבורך ללמוד אותך ולא הרשו כלל. ומושבע ועומד אני משם ע"ז [על זה].'

נמצא שתשובת המשיח יוצרת פרדוקס: הבעש"ט חייב ללמד לאחרים את סודות המשיח כדי לאפשר את בואו, אך בה בעת נאסר עליו בשבועה ללמד סודות אלה.[19] מכאן מובנים חלק מדברי הבעש"ט 'ותמהתי... ומתי זה אפשר להיות' כתגובה על המבוי הסתום שמציבה תשובת המשיח.

ברם; אם המשיח אינו מתעתד לבוא, כיוון שהתנאי לבואו אינו ניתן ליישום, כיצד יודע הבעש"ט שיעבור זמן רב עד בואו? ועל מה הוא מגיב 'והי'[ה] לי צער גדול באריכו'[ת] הזמן כ"כ [כל כך]?' נראה שתגובת הבעש"ט מתייחסת גם לחלק הראשון של תשובת המשיח: 'והי'[ה] תשובתו הרמ' לא אפשר לגלות'. חלק זה נסמך על פסוק, שנאמר במקורו על שמואל הנביא: 'ו?י??ש??פ??ט ש??מו?א?ל א?ת י?ש??ר?א?ל כ??ל י?מ?י ח?י??יו: ו?ה?ל?ך? מ?ד??י ש??נ?ה ב??ש??נ?ה ו?ס?ב?ב ב??ית א?ל ו?ה?ג??ל?ג??ל ו?ה?מ??צ?פ??ה ו?ש??פ?ט א?ת י?ש??ר?א?ל א?ת כ??ל ה?מ??קו?מו?ת ה?א?ל??ה: ו?ת?ש??ב?תו? ה?ר?מ?ת?ה כ??י ש??ם ב??יתו? ו?ש??ם ש??פ?ט א?ת י?ש??ר?א?ל ו?י??ב?ן ש??ם מ?ז?ב??ח? ל?יה?ו?ה'. (שמואל א, ז 15—17) חלק זה של התשובה יכול להיקרא גם כתאריך: 'מתי יבוא אדוני? והיה תשובתו [של המשיח]: הרמת"ה. לא אפשר לגלות'. במילים אחרות, המשיח אומר כי יבוא בשנת הרמת"ה כלומר ה' אלפים תרמ"ה (1885). ההמשך 'לא אפשר לגלות' הוא אזהרת המשיח וגם רמז לר' גרשון, שאין הדברים יכולים להיכתב במפורש. כך מתבהרת גם תגובת הבעש"ט 'צער גדול באריכו'[ת] הזמן כ"כ [כל כך]': אמנם המועד ידוע, אך ברור שהבעש"ט לא יזכה לקבל פני משיח בחייו, שהרי שנת ה' תרמ"ה חלה 138 שנים לאחר שנת תק"ז (1746), שבה נערכה עליית הנשמה.

נמצא, שתשובת המשיח ניתנת לפירוש בשני אופנים: האחד ציון מועד, והאחר הצבת תנאים. הפירוש הכפול נשען על האפשרות לקרוא את הפסוק המקראי ביותר מדרך אחת,[20] והוא מתקשר לאופי המיוחד של מענה המשיח, שאינו מספק לשואל תשובה ברורה, אלא משיב לו בשאלה על שאלה ובקושיה על קושיה בנוסח האורקל של דלפי.

מענה דו-משמעי מסוג זה מופיע בסיפור תלמודי, שממנו שאב הבעש"ט את השראתו: מעשה בר' יהושע בן לוי, אמורא ארץ ישראלי מן המאה השלישית, אשר פגש את המשיח בשערי רומי ושאל אותו מתי יבוא. הסיפור מעמיד שתי דמויות, זו כנגד זו: אליהו הנביא, העומד בפתח מערת ר' שמעון בר יוחאי בגליל וכנגדו המשיח יושב עם חלכאים ונדכאים בשערי רומי. המקומות הגיאוגרפיים מרמזים לניגוד סמלי, שסביבו נעה עלילת הסיפור: בקוטב אחד, המערה של ר' שמעון בר יוחאי אשר מסמלת את פתח גן העדן. בקוטב שני, שערי רומי, שהיא סמל הטומאה, הפריצות ועבודת האלילים, אשר מייצגת את הגהנום שבפתחו יושב המשיח:

'יהושע בן לוי מצא את אליהו כשהיה עומד על פתח מערת ר' שמעון בן יוחאי. אמר לו: האם אבוא לעולם הבא? אמר לו: אם ירצה אדון הזה… אמר לו: אימת אתי משיח? [מתי יבוא משיח?] אמר לו: לך שאל אותו עצמו. והיכן הוא יושב? על פתח רומי. ומה סימנו? יושב הוא בין עניים סובלי חלאים, וכולם מתירים [התחבושות שעל פצעיהם] וקושרים בפעם אחת, הוא מתיר [תחבושת] אחת וקושר אחת. אמר [המשיח] שמא יצטרכו אותי, שלא אתעכב. הלך אליו [ר' יהושע אל המשיח]. אמר לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: שלום עליך בן לוי. אמר לו: לאימת אתי מר? [מתי יבוא אדוני?] אמר לו: היום. בא [ר' יהושע] אל אליהו. אמר לו [אליהו]: מה אמר לך [המשיח]? אמר לו: שלום עליך בן לוי. אמר לו: הבטיח [המשיח] לך ולאביך לעולם הבא. אמר לו [ר' יהושע לאליהו]: שקר שיקר בי, שאמר לי היום אני בא - ולא בא. אמר לו: כך אמר לך - הי?ו?ם א?ם ב??ק?לו? ת?ש??מ?עו?.[21]

בבסיסו של הסיפור עומדים משחק מילים וכפל משמעות. לראשונה, כאשר המשיח עונה לר' יהושע תשובה לשאלה, שלא הופנתה אליו כי אם לאליהו, דהיינו, האם יזכו ר' יהושע ואביו לעולם הבא. פעם נוספת, כאשר ר' יהושע שואל את המשיח שאלה - מתי יבוא אדוני? - שהמשיח אינו יודע את תשובתה: המשיח מתואר כמי שמתכונן כל העת לרגע שבו ייקרא, וחושש שמא יתעכב כדי לקשור את התחבושות הפתוחות שעל פצעיו. לפיכך, הוא מתיר תחבושת אחת בכל פעם וקושרה לפני שהוא מתיר את התחבושת הבאה. מכאן למדים, שהמשיח עצמו אינו יודע מתי יבוא וממילא אין טעם לשאול אותו שאלה זו. ולבסוף, כאשר ר' יהושע מפרש את תשובתו של המשיח 'היום' כציון של תאריך מדויק. לעומתו, אליהו הנביא מפרש את תשובת המשיח כהצבת תנאי, בצטטו את הפסוק 'ה?י?ו?ם א?ם ב??ק?לו? ת?ש??מ?עו'? (תהלים, צה 7). כפל התשובה - מועד ותנאים - מזכיר את תשובת המשיח לבעש"ט, וכמוהו מבוסס על פסוק מקראי.

רובד נוסף של משמעות מתגלה בסיפור בעקיפין מתוך אנלוגיה לסיפור הנוצרי על פטרוס, אחד משנים עשר השליחים של ישו. במהלך הסעודה האחרונה שאל פטרוס את ישו:

Domine, quo vadis?’' [אדוני, לאן תלך?] וישו ענה: 'אל-אשר אני הולך שמה לא-תוכל עתה ללכת אחרי אך אחרי-כן תלך אחרי.'[22] הייתה זו נבואה שהתגשמה: לאחר צליבתו של ישו, נדד פטרוס לרומי כדי להפיץ את בשורת האמונה. ואולם, הוא נאלץ להימלט מן העיר מאימת רדיפותיו של הקיסר נירון. בשערי רומי הופיעה לפניו דמותו של ישו.

פטרוס שאל: Domine, quo vadis?’ [אדוני, לאן תלך?] וישו השיב: אני הולך לרומי להיצלב. פטרוס שאל: אדוני, האם אתה נצלב בשנית? וישו השיב: כן, פטרוס, אני עומד להיצלב שוב'.[23] פטרוס הבין את המסר שנועד לו, סב על עקבותיו, שב לרומי וניצלב.

אמנם, בסיפור הנוצרי נשאל המשיח 'לאן תלך' ואילו בסיפור התלמודי הוא נשאל 'מתי תבוא'. אולם דווקא ההבדל יכול להדגיש את הדמיון בין שני הסיפורים ולכוון אל האפשרות, שהסיפור התלמודי אינו אלא פרודיה על הסיפור הנוצרי: הפרודיה משרטטת את המשיח, היושב עם החלכאים והנדכאים, בדמותו של ישו.[24] כך מובנים כפשוטם דברי ר' יהושע בן לוי, האומר במפורש שהמשיח שיקר לו: 'שקר שיקר בי, שאמר לי היום אני בא - ולא בא.' בתגובה, אליהו הנביא מצטט פסוק – 'ה?י?ו?ם א?ם ב??ק?לו? ת?ש??מ?עו?'- שיש בו רמז כי המשיח שפגש ר' יהושע בשערי רומי איננו משיח האמת אלא ישו, משיח השקר, שלא שמע בקולו של האל ודינו גיהינום. לפי פירוש זה, רומי - שערי הגהנום - איננה רומי האלילית אלא רומי הנוצרית. ואילו ה'עניים סובלי חלאים' שביניהם יושב ישו, אינם גולים מארץ ישראל שנידונו לסבול בגלות רומי, אלא הם העניים, החולים והמצורעים, שהתפתו ללכת בעקבות ישו אשר הבטיח להם לשווא את מלכות השמיים בזכות סבלם ועוניים.[25] אכן, ההולכים בעקבות ישו נענשו בירידה לגיהינום, ועתה הם נידונים לקשור ולהתיר את התחבושות שעל פצעיהם בפעולה מונוטונית, חסרת תכלית, שאיננה מעניקה מזור לתחלואיהם אלא מדגישה את חוסר התקווה של יושבי הגיהינום. נמצא, שגם בדרך זו הסיפור עוסק בתקוות שווא ובמשיחי שקר, ופירוש זה איננו סותר פירושים אחרים אלא משתלב בהם.

בדומה, יש כמה אפשרויות להבין את תשובת המשיח באיגרת הבעש"ט. ואפשר, שיש לפרק את התשובה למרכיביה ולהניח, שהיא בנויה משתי גרסות של המענה, אשר נשזרו זו בזו: גרסה אחת היא,אימת אתא מר? והיה תשובתו הרמ' לא אפשר לגלות... והי'[ה] לי צער גדול באריכו'[ת] הזמן כ"כ [כל כך]'. גרסה שנייה היא – ואימ'[ת] אתא מר? כ"א [כי אם] בזאת תדע בעת שתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת ויוכל גם המ'[ה] לעשו'[ת] יחודי'[ם] ועליו'[ת] כמוך ואז יכלו כל הקליפ'[ות] ויהי'[ה] עת רצון וישועה… ותמהתי…ומתי זה אפשר להיות.'

בגרסה הראשונה נוקב המשיח במועד, שנת תרמ"ה (1885), אך מועד זה רחוק ביותר והתשובה מצערת את הבעש"ט. ואילו בגרסה השנייה מציב המשיח תנאי: 'בעת שתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה', אך הופך את קיום התנאי לבלתי אפשרי, כשהוא אוסר על הבעש"ט לגלות את לימודו לזולתו; על כך מגיב הבעש"ט בתימהון 'ומתי זה אפשר להיות'. סביר להניח, שמקור הגרסה הראשונה הוא באיגרת הראשונה של הבעש"ט,[26] ונראה שהמעתיק הראשון של איגרת זו שילב בהעתקתו גם מהאיגרת השנייה, שנכתבה כעבור ארבע או חמש שנים.[27]

עונת הגאולה של הבעש"ט

השיחה בין המשיח לבין הבעש"ט מבהירה את התכלית המשיחית של עליית הנשמה; הבעש"ט עלה למרומים בראש השנה תק"ז (1746) כדי לקבל אישור לתקוותו, שהמשיח עתיד לבוא בתאריך מסוים, אולי בראש השנה עצמו.[28] כשהתברר לו שהמשיח לא יבוא בימי חייו, נחל מפח נפש. אשר על כן, ייתכן שנסיעתו של ר' גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש"ט, לארץ ישראל לא הייתה מקרית, אלא חלק מתקווה משיחית לקראת שנת תק"ח (1747-8), שהגימטריה שלה עולה כמניין שח"ר.[29] דחיית בוא המשיח יכולה להבהיר גם מדוע לא חזר הבעש"ט על כל המידע באיגרת השנייה שנכתבה בשנת תקי"ב (1752).

בשנת תק"י (1750) קיבל הבעש"ט ביריד לוקא מכתב מר' גרשון[30] שכתב אליו כי חכמי ירושלים מצפים לבואו:

בקיצור שמך כבר נודע בשערי ירושלים והחכמים שבכאן בקשו ממני שאכתוב לך לזרזך שתבוא לכאן לקבוע דירה ותאבים לראות פניך, אבל מה אעשה שאני יודע טבעך שאתה מוכרח להתפלל במנין שלך, חוץ משארי דברים שנתיאשתי שתבוא לארה"ק [ארץ הקודש] אם לא שיבוא מלך המשיח ב"ב [במהרה בימינו], וזה הצער הגדול שלי בהעלות אל לבי מתי אתראה פב"פ [פנים בפנים].[31]

לאחר שקרא הבעש"ט את דברי ר' גרשון, לא מצא טעם לצער את גיסו במידע, ששניהם לא יזכו להיפגש בירושלים.

הניסיון המשיחי של שנת תק"ז (1746) יכול להתפרש כחוליה האחרונה בשורת ניסיונותיו של הבעש"ט להביא את המשיח. קדם לו, כאמור, הניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל· בשנת ת"ק (1740), שנודעה כשנת גאולה על פי חישובי הקץ של ר' יצחק חיים כהן מן החזנים ועמנואל חי ריקי.[32] ר' יעקב יוסף מפולנאה מספר על 'הנסיעה הידועה' של הבעש"ט לארץ ישראל, שבמהלכה נשברה ספינתו בים, והוא נאלץ לחזור על עקבותיו מבלי שהגיע לארץ המובטחת. אחיה השילוני הסביר אז לבעש"ט את פשר הניסיון, 'ואז התחזק בלבו למתקן [את הדינים] בשורשן כידוע לו וכו'".[33] לפיכך, הקדיש הבעש"ט את השנים שלאחר כישלון העלייה כדי לתקן את נשמתו החוטאת של שבתי צבי,[34] 'שהי'[ה] בו ניצוץ קדוש ותפסו הס"מ [סמאל, השטן] במצודתו'.[35] מלאכת תיקון הנשמה מכונה במסורת הקבלה 'העלאת ניצוצות': על-פי התיאוריה הקבלית, נשמות החוטאים הן ניצוצות של אור אלוהי, שנפלו לתהומות הטומאה ונשבו בידי כוחות הרע. מלאכת העלאת הנשמות ותיקונן מוטלת על מי שהתברך במעלות המוסר הגבוהות ביותר, המחסנות אותו מפני הפיתוי האורב לו בירידתו לעולם החטא.·

אפשר, שהבעש"ט קיווה כי תיקון נשמת משיח השקר יכשיר את הדרך למשיח האמת. ובכל זאת, בעליית הנשמה שערך בראש השנה תק"ז (1746) התברר לו באופן סופי ומחלט כי לא יזכה לראות בבוא המשיח בימי חייו.

גם השינוי, שחל ביחסו של הבעש"ט לעלייה לארץ ישראל, יכול להתברר בזיקה למידע שנמסר לו בעליית הנשמה; ככל הנראה, דחיית בוא המשיח לשנת תרמ"ה (1885) סתמה את הגולל על תקוותו לעלות לארץ ישראל. הוא חדל גם לתמוך בעליית מקורביו, כגון ר' יעקב יוסף מפולנאה, שהתעתד לעלות לירושלים כמה פעמים, אלאש'עיכוב שהיה מהשם ברוך הוא' הביא בכל פעם לביטול התכנית. משבחי הבעש"ט מסתבר, שהעיכוב מן השמים היה התנגדותו של הבעש"ט:

שכמה פעמים חשק הרב [יעקב יוסף מפולנאה] לנסוע לאה"ק [לארץ הקודש], והרב בעש"ט אמר שלא יסע. ואמר לו: סימן זה יהי'[ה] בידך. כל פעם שיפול לך חשק לנסוע לאה"ק [לארץ הקודש] תדע נאמנה שיש דינים על העיר, ר"ל [הרחמן יצילנו] ושטן מטריד אותך כדי שלא להתפלל בעד העיר. ע"כ [על כן], כשיפול לך חשק לאה"ק [לארץ הקודש] התפלל בעד העיר.[36]

יש להדגיש, שהבעש"ט לא שינה את דעתו בנוגע לחשיבות של ארץ ישראל בתהליך הגאולה ולא פיתח גישה חלופית של גאולה בגלות. רמז לכך מצוי בדבריו באיגרת - 'והייתי מצטער נפשי עלי ועל חברי על פטיר'[ת] נפש'[י] בחוץ לארץ.' וכן דבריו בחתימת האיגרת השנייה - 'כי השם יודע שאין אני מייאש עצמי מנסיעה לא"י [ארץ ישראל] אם יהי'[ה] רצון השם ולהיות עמך ביחד אך אין הזמן מסכים לזה.'[37] מכאן, שזמנו של המשיח טרם הגיע, ואין זה רצון האל לגאול את עמו דווקא במועד זה. לבעש"ט לא נותר אלא לקבל את גזר הדין השמימי.

אמנם, כמה מן החוקרים ניסו למצוא באיגרת הבעש"ט מה שאין בה - 'בשורה חדשה, מניפסט של החסידות'[38] או תורת גאולה מקורית ומיוחדת[39] - אך הדברים אינם עולים בקנה אחד עם פשט דברי הבעש"ט באיגרתו. לעומתם, ראה ישעיה תשבי נכוחה, כי 'לפי האגרת שאף הבעש"ט לקרב את הגאולה בפעולות של מאגיה קדושה, ביחודים ובעליות נשמה ובשימוש שמות, כלומר: באמצעים שהיו נהוגים בדורות שלפני התגבשות החסידות החדשה'.[40] אכן, אין באיגרת הבעש"ט סיפור של כישלון אישי, אף לא דחיית דרכי המקובלים בחישובי קצין או ראשיתה של דרך דתית חדשה, אלא ביש מזל או גזרה משמים; הכול מוכן לבוא המשיח, מלבד המשיח, שאין הזמן מסכים לזה.



* פרק זה התפרסם לראשונה באנגלית בכתב העת Jewish Studies Quarterly. ראו: אלטשולר 1999.

[1] על הגיאוגרפיה ועל ההיסטוריה של מז'יבוז, ראו: רוסמן תש"ס, עמ' 112-87.

[2] סיפורי שבחים - (הגיוגרפיה) - ז'אנר של בדיון ספרותי (Fiction), המאדיר את גיבור הסיפור על-ידי הצגתו כבעל מעלות תרומיות, אדם משכמו ומעלה. לעתים מיוחסים לגיבור גם כוחות שלמעלה מן הטבע. סיפורי שבחים נוטים לשימוש בתבניות קבועות.

[3]קובץ הסיפורים הראשון על הבעש"ט - שבחי הבעש"ט -נדפס בשנת תקע"ה (1815). הוא כולל מסורות מהימנות, אף שיש בו גם סיפורי שבחים ואגדות. לעומתו, המהימנות של סיפורי השבחים על הבעש"ט, הכלולים בספרות החסידית מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה, מוטלת בספק. ראו: דן 1991;אלטשולר תשנ"ד.

[4] ראו: רוסמן תשמ"ז.

[5]על ר' גרשון מקוטוב, ראו: ברנאי תשל"ז; שטימן-כ"ץ תשמ"ז, במפתח.

[6] למעשה, איגרת הבעש"ט נכתבה פעמיים. על ההבדלים בין שתי האיגרות ועל הנוסחים השונים שלהן, ראו: בנספח א'.

[7]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור יח.

[8]ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו של הבעש"ט, העיד על הקשר בין מורו לבין אחיה השילוני. ראו: תולדות יעקב יוסף, קסו ע"א: 'א'[חיה] השילוני שקבל ממשה רבנו ע"ה [עליו השלום] והיה מיוצאי מצרים, ואח"כ [ואחר-כך] מבית דינו של דוד המלך ע"ה [עליו השלום] והיה רבו של אלי'[הו] הנביא ורבו של מורי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא].'

· על האפשרות של זהות בין הבעש"ט למשיח, ראו: אידל 1998, עמ' 219-220.

[9]הנוסח המובא להלן הוא נוסח האיגרת הראשונה בכתב-יד רוטשילד5979 8. ראו: שבחי הבעש"ט מונדשיין, עמ' 233--237.

[10]דילגתי על הקטע הבא, העוסק בגורל הנשמות לאחר המוות ואינו נוגע לעניין הנידון.

[11] על פי דניאל, יב 3-1: 'ו?ב?ע?ת ה?ה?יא י?ע?מ?ד מ?יכ?א?ל ה?ש???ר ה?ג??דו?ל ה?ע?מ?ד ע?ל ב??נ?י ע?מ??ך? ו?ה?י?ת?ה ע?ת צ?ר?ה א?ש??ר ל?א נ?ה?י?ת?ה מ?ה?יו?ת ג?ו?י ע?ד ה?ע?ת ה?ה?יא ו?ב?ע?ת ה?ה?יא י?מ??ל?ט ע?מ??ך?… ו?ר?ב??ים מ?י??ש??נ?י א?ד?מ?ת ע?פ?ר י?ק?יצו? א?ל??ה ל?ח?י??י עו?ל?ם ו?א?ל??ה ל?ח?ר?פו?ת ל?ד?ר?או?ן עו?ל?ם: ו?ה?מ??ש??כ??ל?ים י?ז?ה?רו? כ??ז?ה?ר ה?ר?ק?יע? ו?מ?צ?ד??יק?י ה?ר?ב??ים כ??כ?ו?כ?ב?ים ל?עו?ל?ם ו?ע?ד'; וכן ראו: חגיגה, יב ע"ב. יש לציין, שר' יעקב יוסף מפולנאה העיד בתולדות יעקב יוסף, רב ע"ב: 'כי מורי עשה עליות נשמה וראה איך מיכאל אפוטרפסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל.' מכאן, שהכיר גם את האיגרת הראשונה של הבעש"ט, שכן באיגרת השנייה, שנדפסה כנספח לספרו בן פורת יוסף, לא נזכר המלאך מיכאל.

·ב'מדרש עשרת הדברות' מתואר המלאך מיכאל עומד בהיכל המכונה 'זבול' ומקריב את נשמות הצדיקים כתחליף לקורבנות שבטלו עם חורבן בית המקדש. ראו: בית המדרש, חדר א', עמ' 64.

[12] על פי דניאל, ב 6: 'וה?ן ח?ל?מ?א ו?פ?ש??ר?ה? ת??ה?ח?ו?ן מ?ת??נ?ן ו?נ?ב?ז?ב??ה ו?יק?ר ש??ג??יא ת??ק?ב??לו?ן': ואם תגידו את החלום ואת פתרונו, מתנות ומשאות וכבוד רב תקבלו.' וכן ראו: דניאל, ה 16--17, ז 9--15.

[13] הבעש"ט מצרף שני מועדים, שבהם נפתחים השמיים - ראש השנה ומתן תורה בחג שבועות - לכלל מעמד אחד.

[14] הבעש"ט רומז כאן שיש טעם כמוס, שאינו ניתן להיאמר במפורש. רמזיו 'ואולי גלל כן ראוי לעשות כן' אינם ברורים, וקשה להבין מהו המעשה שראוי היה לו לעשות לפני מותו. וייתכן שהוא מתכוון לעלייה לארץ ישראל, הנרמזת במשפט הבא.

[15] כך בכתב-יד רוטשילד 5979 8, שמילים רבות בו חסרות את האות האחרונה ובמקומה נרשם פסיק. ובנוסח כהנא, המילה מופיעה בשלמות: 'תשובתו הרמה'. ראו: כהנא תרס"א, עמ' 101.

[16]על פי משלי, ה 16: 'י?פו?צו? מ?ע?י?נ?ת?יך? חו?צ?ה'.

[17] הקליפות - כוחות הרע.

[18] ראו גם: האיגרת השנייה של הבעש"ט, בתוך: בן פורת יוסף, ק ע"א-ע"ב. בנוסח המובא שם, הבעש"ט סבר תחילה כי בעולמות העליונים שמחים על מותו, אך הוברר לו שעדיין לא הגיע זמנו למות ותעלומת השמחה נותרה בעינה.

[19] מרמזיו של הבעש"ט בהמשך ניתן להבין שלמד מפי המשיח את סוד תיקון הנשמות, שתכליתו 'להעלות נשמות בשמים', כלומר לתקן את נשמות החוטאים ולגאול אותן. על אף הטשטוש המכוון, רומז הבעש"ט לר' גרשון שסוד התיקון כולל שלוש סגולות ושלושה שמות קדושים, שבעזרתם מייחדים את אותיות התורה והתפילה. על הפירוש של המונח 'סגולות' ראו אידל תשס"א, עמ' 148-149.

[20]כך מתפרשים דברי הבעש"ט באיגרתו השנייה על האינסופיות של המבע המקודש: 'כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות'. ראו: איגרת הבעש"ט, בתוך: בן פורתיוסף, ק ע"א; אליאור תשנ"ח, עמ' 80. לפי הגדרתה, תורת האותיות של הבעש"ט אינה מגית אלא מיסטית, מפני שהיא חותרת לריבוי משמעויות ולא לחוסר משמעות. דוגמה נוספת לתפיסה זו אפשר למצוא בדברי הראי"ה קוק על ההבנה המיסטית - סינופטית, המפרשת פירושים רבים בעת ובעונה אחת מתוך תפיסת הריבוי כמבע הרמוני בתוך האחדות. הבנה זו כרוכה בקפיצה אינטואיטיבית, 'דילוג' או ביסוציאציה, היוצרים הקשר חדש ומפתיע, שבו נתפסים רעיונות סותרים כמשלימים - 'מתמימים' - בהקשר החדש. לדוגמה, ראו: אורותהקודש ב, עמ' תסב.

[21] סנהדרין, צח ע"א. התרגום על-פי מהדורת עדין שטיינזלץ. על ר' יהושע בן לוי בהקשרים רוחניים-מיסטיים, ראו: אמיר תש"ן.

[22] יוחנן, יג 36.

[23] ‘Martyrdum of The Holy Apostle Peter’, in: The Apocryphal New Testament, p. 424. בנושא זה, ראו גם: יובל תש"ס, עמ' 46-107.

[24]על הרעיון, שהמשיח נועד לסבול ולמות בגלל חטאי בני האדם, ראו לדוגמא באיגרת הראשונה אל הקורנתיים, טו 3: 'כי-המשיח מת בעד חטאתינו כפי הכתובים.' הכתובים שאליהם מרמז פאולוס הם דברי הנביא ישעיה, המתאר את עבד ה'. וראו ישעיה, נג 4: 'א?כ?ן ח?ל?י?נו? הו?א נ?ש??א ו?מ?כ?א?ב?ינו? ס?ב?ל?ם ו?א?נ?ח?נו? ח?ש??ב?נ?הו? נ?גו?ע? מ?כ??ה א?ל?ה?ים ו?מ?ע?נ??ה.'

[25] לדוגמה, ראו: לוקס, ו 24-20: 'אשריכם העניים כי-לכם מלכות האלהים: אשריכם הרעבים כעת כי תשבעו אשריכם הבכים כעת כי תשחקו… אך-אוי לכם העשירים כי-כבר לקחתם את נחמתכם.'

[26]העובדה, שהחלק הראשון של תשובת המשיח מופיע בשני נוסחי האיגרת הראשונה, מוציאה מן החשבון אפשרות שמדובר בתוספת מאוחרת.

[27] השוו: שבחי הבעש"ט מונדשיין, עמ' 231, 235; רוסמן תש"ס, עמ' 135. לעומתם, הגעתי למסקנה ששתי איגרותיו של הבעש"ט היו ידועות בין החסידים קודם שנדפסה האיגרת השנייה בשנת תקמ"א (1781), וההחלטה איזו להדפיס ואיזו לגנוז לא הייתה מקרית, אלא נבעה מתוכן תשובת המשיח.

[28]רעיון הגאולה מודגש בתפילת מוסף של ראש השנה. גם בכתבי ר' אברהם אבולעפיה נבנית זיקה בין ראש השנה לבין מועד הגאולה. ראו: אידל תשמ"ח, עמ' 110--111. ובכתבי ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט, ראו: ליבס תש"ם.

[29]ראו: מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 85-89.

[30]ראו: איגרת הבעש"ט, בתוך: בן פורת יוסף, ק ע"א: 'קבלתי [מכתבך] ביריד לוקא שנת תק"י לפ"ק [לפרט קטן] אשר שלחת ע"י [על ידי] המשולח שהלך מירושלים'.

[31] ראו: ברנאי תש"ם, איגרת א, עמ' 40. השוו: שטימן - כ"ץ תשל"ז. האיגרת נכתבה בשנת תק"ח (1748) או בשנת תק"י (1750). אפשר, שלא הגיעה בצורתה זו לידי הבעש"ט, כיוון שהוא מציין במכתב התשובה שלו בשנת תקי"ב (1752), שלא זכה לראות את האיגרת הראשונה של ר' גרשון, אלא העתק מקוצר בתכלית הקיצור'. ייתכן אפוא שר' גרשון כתב שתי איגרות: איגרת מקורית והעתק מקוצר שלה, שהגיע לידי הבעש"ט ביריד לוקא בשנת תק"י (1750).

· על נסיעה אופקית ואנכית כמטפורה למסע של תיקון העולמות, ראו: וולפסון 1995.

[32] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין,סיפור קלג; דינור תשט"ו, עמ' 192—206; ברנאי תשל"ח; ברטל תשמ"ה; אסף תשנ"ו, עמ' 340 הערה 101; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 37--75.

[33]תולדות יעקב יוסף,רא ע"א (דברים ששמעתי ממורי); שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור ה.

[34] ראו: וייס תשי"א, עמ' 78--79; דינור תשט"ו, עמ' 188--192; ליבס תש"ם, עמ' 226; ליבס תשמ"ג1/.

[35]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור לח. רובינשטין מעיר, שבאחד מנוסחי הסיפור שבכתבי-יד נאמר כי בשבתי צבי 'היה ניצוץ משיח אלא שתפסו הסמאל'. ראו: שם, עמ' 133 הערה 45.

· משה אידל מתאר את השימוש במאגיה משיחית כדי לנצח את סמאל בסיפורים על יוסף דלה ריינה, ורואה בהם מקור אפשרי של הבעש"ט. ראו אידל 1998, עמ' 126-132, 213-220.

[36]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור כו; דינור תשט"ו, עמ' 194. על כל פנים, בנו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' אברהם שמשון, עלה לארץ ישראל אחרי שנת תק"ם (1780) ונפטר בטבריה בשנת תקנ"ט (1799). ראו: אלפסי תשנ"ז, עמ' 170-159, 317-315.

[37]איגרת הבעש"ט, בתוך: בן פורת יוסף, ק ע"ב.

[38]דובנוב תש"ך, עמ' 60.

[39] ראו: בובר תש"ה, עמ' כא; דינור תשט"ו, עמ' 206; שלום תשל"ו1/ ב, 350-325,324-287; שלום 1971.

[40] תשבי תשכ"ז, עמ' 45. וכן: ליבס תשמ"ב1/, עמ' 113--114; אידל תשס"א, עמ' 145-151.