פרק שני

תולדותיו של בית זלוטשוב 

'ירושת' הבעש"ט והמגיד ר' דוב בער ממזריטש

ר' ישראל בעל שם טוב הלך לעולמו בחג שבועות של שנת תק"ך (1760). מעט ידוע על פעולותיו משנת תק"ז (1746) ועד למותו; דבריו באיגרתו השנייה לר' גרשון מלמדים, שגם בראש השנה של שנת תק"י (ספטמבר 1749) ערך עליית נשמה כדי להציל את ישראל מ'קטרוג גדול עד שכמעט ניתן להס"מ [סמאל, השטן] רשות לחרב כללות מדינות וקהלות ומסרתי את נפשי והתפללתי נפלה נא ביד ה' ואל נפלה בידי אדם.'[1] לאחר השתדלותו בשמיים, הצליח להמיר את גזרת החורבן בידי אדם בעונש של מגפה מיד ה'. בסיפור זה נשמע הד לשתי תופעות, שרווחו באותה תקופה בפודוליה; האחת, התקוממויות של ההיידמאקים האוקראינים, בני הכנסייה האורתודוקסית, נגד האצולה הפולנית-קתולית. התקוממויות אלה לוו תדיר בפרעות ביהודים, ואפשר שאליהן התכוון הבעש"ט בדבריו על חורבן קהילות ישראל בידי אדם.[2] השנייה, מגפת דבר, שהשתוללה באותן שנים, והבעש"ט פירשה כעונש משמיים.

גם בערב יום הכיפורים של שנת תקי"ח (ספטמבר 1757) ערך הבעש"ט עליית נשמה, שבמהלכה פגש שוב את המשיח. על פי דבריו, נועדה עליית הנשמה להציל את התורה שבעל-פה מכליה על ידי פעולה בעולמות העליונים: בשבחיהבעש"ט נאמר, שהבעש"ט הצליח לבטל בעולמות העליונים 'קיטרוג גדול על ישראל, שיסתלק מהם תורה שבע"פ [שבעל פה]'.[3]

הרקע ההיסטורי של הסיפור מתייחס לשריפת התלמוד בקאמניץ-פודולסק, אירוע שבו היו מעורבים יעקב פרנק והנוהים אחריו: פרנק, יהודי פולני, הופיע בקהילות ישראל והציג את עצמו כמשיח, מעין ממשיכו או גלגולו של שבתי צבי. הוא דגל במשנה משיחית-אנטינומיסטית, וסבר כי בעידן הגאולה יתבטלו מצוות התורה על מושגי הטוב והרע, המשתמעים מהן. חסידיו של יעקב פרנק גלשו למעשי כפירה פומביים, בצד מעשי תועבה והפקרות. בין השאר, אישרו בפומבי כי התלמוד מורה כביכול על שימוש בדם נוצרים לאפיית מצות בפסח. דמבובסקי, הבישוף של קאמניץ, ניסה לאלץ את רבני הקהילות בפודוליה להתייצב לוויכוח מול הפרנקיסטים, אך ראשי הקהילות השתמטו מן העימות הגלוי. לבסוף, ביום ג' חשון תקי"ח (אוקטובר 1757) , נאלצו להתייצב בפני הבישוף דמבובסקי ולשמוע את פסק דינו, המגנה את הרע שבתלמוד ומורה על שרפתו בפומבי. למחרת אישר בית הדין האזרחי בקאמניץ את פסק הדין, שהוצא אל הפועל בו ביום.[4] בסופו של דבר, אחרי וויכוחים פומביים, שנערכו בלבוב בקיץ תקי"ט (יולי - ספטמבר 1759), הוטבל יעקב פרנק לנצרות והצטרף לכנסייה הקתולית, ועמו רבים ממאמיניו. פרשה זו, שבה לראשונה בהיסטוריה לקחו יהודים חלק בעלילות דם, גרמה לזעזוע עמוק בקהילות היהודיות במזרח אירופה. בצד החשש מפני פרעות, גאה המיאוס מקבוצות של פורצי גדר, שמעשיהם הובילו לשפיכות דמים ולהמרת דת.

שתי עליות הנשמה האחרונות של הבעש"ט מלמדות על מעורבותו הרוחנית המיוחדת במאורעות השעה, ועל תחושת אחריות ומחויבות לפעול למען ההישרדות של קהילות ישראל ושל תורת ישראל.[5] ברם, אין בדבריו אחרי שנת תק"ז (1746) רמז לאמונה ביכולתו להביא גאולה כוללת, אלא להציל מפורענות מקומית בלבד. כמו כן, אין בפעולותיו עדות לייסוד תנועה בעלת מסר דתי ותכנית פעולה לעתיד. ואף שהיו לו תלמידים, מקורבים ובני שיח - ביניהם ר' גרשון מקוטוב, המוכיח ר' אריה לייב מפולינאה, ר' יעקב יוסף מפולנאה ור' פנחס מקוריץ - הרי שלא התגבשו לכלל קבוצה, בעלת שליחות מפורשת וקווי פעולה מוגדרים.

אפילו פחות מזה אפשר לומר על חייו ופעולותיו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש, שהוכתר במקורות מאוחרים כיורשו של הבעש"ט ומנהיג העדה החסידית. וכבר העירה ההיסטוריונית עדה רפפורט-אלברט, שהטענה בדבר 'ירושת' הבעש"ט היא טענה אנאכרוניסטית, שהרי לא הייתה ירושה כזו וממילא לא הייתה לר' דוב בער ממזריטש עדה או חצר לרשתה[6]. ואילו המקורות, המתארים חצר חסידית על כל פרטיה ודקדוקיה, שהמגיד ר' דוב בער ייסד כביכול בעיירה מזריטש שבמחוז קוריץ שבווהלין, הם מקורות הגיוגרפיים, הבאים להשלים פערים במידע ההיסטורי בעזרת בדיון ספרותי. אפילו נקודה מרכזית כמו מעבר של החצר, אם אכן הייתה, ממזריטש לעיירה רובנה, שבה נפטר ר' דוב בער, לא נחקרה כלל.[7] בעיקר קשה לקבל כמהימנה את העדות על כנס אצל המגיד ר' דוב בער ברובנה בקיץ תקל"ב (1772), שבו לכאורה התאספו התלמידים אצל רבם כדי לטכס עצה כנגד התקפות המתנגדים לחסידות. אזכור של הכנס מצוי בפסקה אחת, הכלולה באיגרת ששיגר ר' שניאור זלמן מלאדי אל ר' אברהם מקאליסק בשנת תקס"ו (1806), שלושים וארבע שנים מאוחר יותר. שני האישים החסידים הללו השתתפו כביכול בכנס, ור' שניאור זלמן מלאדי מזכיר באיגרתו כיצד המורה המשותף, ר' דוב בער ממזריטש, נזף בר' אברהם מקאליסק על התנהגותו הפרועה, שבגינה יצא קצפם של מתנגדי החסידות על התנועה כולה. ברם, בשעה שנכתבה איגרת זו כבר נפלה מחלוקת חריפה בין ר' שניאור זלמן מלאדי לר' אברהם מקאליסק ויחסיהם השתבשו. ההיסטוריונית רעיה הרן הוכיחה כי האיגרות, שהוחלפו בין השניים, שוכתבו בידי אוהדיו של ר' שניאור זלמן מלאדי ונשתלו בהן פסקות בגנותו של ר' אברהם.[8] סביר, אפוא, שהפסקה על הכנס ברובנה נוספה למכתב כדי להשחיר את פניו של ר' אברהם מקאליסק. שאם לא כן, אין להבין כיצד עדויות על כנס מרכזי וחשוב אינן נמצאות בכתבי תלמידים נוספים, שהיו כביכול בין באי הכינוס.

מלבד מקור זה, שמהימנותו מוטלת בספק, מצויה בידינו עדות חיצונית על ר' דוב בער ממזריטש, שנרשמה בידי הפילוסוף היהודי שלמה מימון. מימון נולד בשנת תקי"ג (1753) או תקי"ד (1754)בכפר קטן בליטא, והרחיק נדוד לגרמניה כדי לרכוש השכלה ודעת. בספרו האוטוביוגרפי חיי שלמה מימון, שנכתב בשנת תקנ"ב (1792) לערך, הוא מעיד כיצד שמע בנעוריו נסים ונפלאות על החסידות מפי צעיר עובר אורח. כיוון שנתקף סקרנות, קם ונסע 'אל העיר מ., מקום משכנו של הרבי ב.'.[9] ואמנם, שלמה מימון הצעיר נפעם מ'הדר דמותו המעוררת יראת כבוד' של הרבי בסעודת השבת, ומיכולתו לדעת את צפונות הנפש של אורחיו, אף שלא פגש בהם מעולם. ברם, לאחר זמן מועט התחלפה הערצתו בבוז, כאשר גילה כי הרבי הוא אדם אטום ואכזרי, שציווה להלקות את אחד החסידים שנולדה לו בת. יתר על כן, מימון חשף את התרמית מאחורי ידיעותיו המופלאות של הרבי. כמו יתר הרבנים החסידיים, לא ניחן 'הרבי ב.' בכוחות עליונים אלא פעל 'בסיוע של מכתבים ומרגלים ומדה ידועה של ידיעת הבריות ובעזרת חכמת הפרצוף ושאלות, שהוצעו בזריזות יתרה ושעל-ידיהן גלו [הרבנים החסידיים] בעקיפין את סתרי לבו של אדם, [כך] הצליחו להתפרסם בקרב האנשים הפותים הללו, כי רוח נבואה שורה עליהם'.[10] לסיכומו של פרק נעורים זה, מימון מתאר את החסידות ככת סודית, מעין מסדר חשאי של ציניקנים ופורעי גדר אשר 'מתרוצצים ברחובות ערומים, עושים צרכיהם בפני אחרים וכיוצא בזה', [11] ועלולים היו לכבוש את החברה היהודית ולהרסה מבפנים.

חוקרי החסידות נחלקו בשאלה כיצד לשקול את דבריו של שלמה מימון: האם כעדות אובייקטיבית ומהימנה או שמא כתיאור סובייקטיבי, שעל גרעין האמת שבו נוספה נקודת המבט המאוחרת של מימון, וביקורתו על החברה היהודית, שהייתה בעיניו חברה מנוונת, שקועה בבערות ובאמונות תפלות. ברם, איש לא ערער על עצם הביקור בחצר הרבי, והכל הניחו כי המעשה אמנם היה, וכי 'העיר מ.' היא מזריטש ו'הרבי ב.' הוא המגיד ר' [דוב] בער. וכיוון ששלמה מימון עזב את מזרח אירופה לפני שנת תק"ל (1770), ניתן לכאורה להסיק שכבר בסוף שנות השישים של המאה השמונה עשרה התנהלה במזריטש חצר חסידית, במתכונת שבה נבנו החצרות החסידיות במאה התשע עשרה. אולם, אין להגיע למסקנה כזו מבלי להביא בחשבון כי עלילת ספר הזיכרונות של שלמה מימון בנויה כרומאן חניכה ((Bildungroman שצירו - מסע של הגיבור הצעיר לגילוי האמת. בדרכו נופל הצעיר קרבן לאחיזת עיניים של נוכלים, המפתים אותו לפתרונות כזב, עד שהוא מצליח להגיע ליעדו - גילוי האור הגנוז בהשכלה ובפילוסופיה. בעלילה מסוג זה משמשת אפיזודה חסידית כדוגמה לתחנת כזב במסע המפרך אל האמת. לאפשרות, שלפנינו עלילה ספרותית, יש להוסיף גם את מסקנתו של פישל לחובר, לפיה חיבורו של מימון אינו אוטוביוגרפי לחלוטין, וכי חלקים מסוימים בו הם בדיון ספרותי, השואב ממקורות ידועים.[12]

נמצא, שקשה להסיק מתיאורו של שלמה מימון, האם המגיד ר' דוב בער ממזריטש ניחן באישיות רבת הוד ובסמכות רוחנית, שבכוחן ארגן חצר חסידית ומשך אליה צעירים מבריקים ותאבי דעת; או שמא היה נוכל רב קסם, ששליחיו פיתו צעירים תמימים להסתפח לחסידות בזכות להטוטיו. ואולי לא היו הדברים אלא משל: תיאוריו של שלמה מימון כה חריגים ויוצאי דופן עד שאי אפשר להסתמך עליהם ולהסיק מסקנות מפליגות לכאן או לכאן. ברור, שאין לקבל את דבריו כעדות היסטורית מוצקה לקיומה של חצר במזריטש או לסדרים שנהגו בה, מבלי למצוא להם תימוכין בעדויות חיצוניות נוספות בנות הזמן, וכאלה לא נמצאו.[13] בנקודה זו עומדים הדברים, מפני שביוגרפיה ביקורתית על המגיד ר' דוב בער ממזריטש טרם נכתבה, וממילא לא עמדה מהימנותם של המקורות השונים לבדיקה.

שתים עשרה שנים חלפו אפוא בין פטירת הבעש"ט בשנת תק"ך (1760) לבין העדויות הראשונות על קבוצת אנשים, 'ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים'[14], כלשון הביקורת, שנכתבה באירוניה ומתוך בוז. בשנים אלה לא ידוע על התארגנותה של קבוצה, שאפשר להחשיבה כגרעין התנועה החסידית. למעשה, קבוצה כזו לא התארגנה עד שהתקווה המשיחית, אשר התעוררה בשנת ת"ק (1740) ונגנזה בשנת תק"ז (1746), חזרה וניעורה בשנת תקל"ב (1772). מנהיג ההתעוררות היה אחד מתלמידיו של הבעש"ט, ר' יחיאל מיכל, הידוע בכינוי 'המגיד מזלוטשוב'. בהשראתו נוסדה, לראשונה במזרח אירופה, חצר מקובלים משיחית, שפריחתה נמשכה כעשור. ראשיתה בשנת תקל"ב (1772), ושיאה בחודש אייר של שנת תקמ"א (1781), שנועד להיות מועד הגאולה על פי חישובי קץ קבליים.

מאמציו של המגיד מזלוטשוב להביא את הגאולה נכשלו. שליחותו עלתה לו בחייו, והוא הלך לעולמו מנודה ושבור לב. מבין חמשת בניו, שאותם מנה כנגד חמשת חומשי התורה,[15] זכה רק בנו הרביעי ר' משה מזוויהיל להפוך למנהיג של חצר חסידית. ברם, האדמו"רים[16] משושלת זוויהיל, שמרכזה בירושלים, מכונים עד היום 'שומרי ברית קודש',[17] כלומר מי ששומרים על טהרת איבר הברית. כינוי זה הוא זכר למסורת, לפיה יש ביכולתם של הצדיקים לבית זלוטשוב לתקן את החטאים המיניים של זולתם, כגון הוצאת זרע לבטלה, הנחשבת בתלמוד לחטא שבגינו מתעכב המשיח.[18] בקבלת האר"י נוספה לתפיסה זו גם האמונה שהמשיח יכול לתקן בדיעבד ובאופן סמלי את החטאים של הוצאת זרע לבטלה, מפני שחטאי האומה כולה מיוצגים בנשמתו.[19]

גם העובדה, שר' יחיאל מיכל העמיד תלמידים רבים, למעלה משני מניינים, יכולה ללמד על היקפו של בית זלוטשוב ועל מעמדו המרכזי בימי צמיחת החסידות. מקצת מתלמידים אלה ייסדו את השושלות הראשונות של החסידות והפכוה לתנועת המונים. נראה, כי חצרו של המגיד מזלוטשוב הייתה הדגם, שעל פיו יסדו והנהיגו את חצרותיהם, שבמרכזן דמותו של 'הצדיק'. בדיעבד זכה אפוא 'הצדיק' הראשון של החסידות להפוך למייסדה של תנועה רוחנית רחבה ומסועפת, שהטביעה את חותמה על חיי העם היהודי בארץ ישראל ובגולה.

ר' יוסף ספראווידליווער ור' יצחק מדרהוביטש

דמותו של המגיד מזלוטשוב (תפ"ו--תקמ"א [1726--1781]) טרם זכתה לביוגרפיה ביקורתית מקיפה; ר' נטע נתן הכהן מקאלביעל כינס בשלהי המאה התשע עשרה את דרושיו בחיבור מיםרבים, בתוספת הערות המחבר 'מגדנות נתן'.[20] לר' נטע נתן היו מקורות בלעדיים ומאלפים ממסורות שבעל-פה, אותן ליקט מפי צאצאי המשפחה, אך חיבורו אינו מדעי באופיו. לאחרונה, ליקט מחדש יצחק מתתיהו טננבוים את המסורות הללו וכינסן בחיבור תועפות הרים בית זלוטשוב.[21] אולם חיבורים אלה אינם תחליף לביוגרפיה ביקורתית, כיוון שחסרה בהם הבחנה בין מקורות היסטוריים לסיפורי שבחים.

נמצא, שהערתו של ההיסטוריון דוד אסף כי 'עדיין אין בידינו אפילו נסיון לשיחזור ביקורתי של תולדות חייו של הבעש"ט... של ר' דוב בער ה"מגיד" ממזריץ'... ואישים בולטים אחרים בתולדות החסידות',[22] תקפה גם בכל הנוגע לר' יחיאל מיכל. יתר על כן, חשיפת תולדות חייו מסובכת במיוחד, מפני שבמרבית כתבי תלמידיו הוסתר שמו בכינויים שונים, כגון 'גדולים', 'חכם הדור' ו'צדיקים שבדור'. במקורות אחרים הוא מכונה 'המגיד' סתם, אך הכינוי יוחס בטעות ל'מגיד' אחר, ר' דוב בער ממזריטש. כך גם בהסכמות ובשערי הספרים של תלמידיו, שבהם מיוחסת תורתו שלא כדין למוריה האחרים של החסידות, בעיקר למגיד ממזריטש.[23]

עם זאת, עיקרי תורתו של ר' יחיאל מיכל נשמרו בכתבי תלמידיו, המשמשים מקור להכרת שיטתו בחסידות. מקור נוסף הם כתבי מתנגדי החסידות, בעיקר 'שבר פושעים', אשר לא פעם נקב בשמו של ר' יחיאל מיכל וחשף את זהותו, במקום שהכתבים החסידיים הסתירוה.[24] מידע חשוב מצוי גם בשבחי הבעש"ט, שבו נשתמרה מסורת מהימנה על משפחתו של ר' יחיאל מיכל. צירוף המקורות הללו מאפשר לשרטט קווים לתולדות בית זלוטשוב ולקורות חייו של ר' יחיאל מיכל.

ר' יחיאל מיכל היה נצר למשפחה מיוחסת[25] מגליציה, שחיה ופעלה בעיירה ברודי ובסביבותיה. במסורות המשפחה מיוחסת ראשית השושלת לר' יצחק חיות, (רצ"ח--ש"ע 1610--1538) תלמיד חכם מפראג, שמשפחתו מתייחסת אל רש"י ואל דוד המלך.[26] בשם ר' יוסף מימפלא, בכור בניו של ר' יחיאל מיכל, מובא כי שבעים ושניים דורות לא פסקה רוח הקודש מבית אבותיהם.[27] ואף שקשה להבחין במסורות אלה בין עובדות היסטוריות לבין סיפורי שבחים, חשוב לציין כי לא נוצרו בדיעבד: מוצאו של ר' יחיאל מיכל זכה לציון מיוחד כבר בחייו בקרב תלמידיו, שביקשו לקשור את בית זלוטשוב למסורת מהימנה ומקודשת. הערכה זו באה לביטוי בכינוי 'בן של קדושים צדיק בן צדיק'[28] שמכנה אותו תלמידו, ר' משולם פייבוש הלר.

אבי סבו של ר' יחיאל מיכל היה ר' משה מזווירש, שלפי מסורת המשפחה הומת על קידוש השם ולא חש בייסורי העינויים מפאת דבקותו באל.[29] בנו היה ר' יוסף ספראווידליווער, שכונה 'איש אמת'. ר' יוסף ספראווידליווער הצליח במקום שבו נכשל הבעש"ט: לפי המסופר, עלה לארץ ישראל בעוד הבעש"ט נאלץ לשוב על עקבותיו.[30] זוגתו כונתה בשם 'יענטא הנביאה', משום ששמעה לטענתה קולות מעולמות עליונים. בנם, ר' יצחק מדרהוביטש, אביו של ר' יחיאל מיכל, היה מבטלני בית המדרש של ר' יוזפא באוסטרהא[31] ומגיד מישרים בקהילת הורחוב. בגמרא, 'בטלן' הוא מי שהציבור מפרנסו כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה,[32] ובבתי המדרש של העיירות הגדולות במזרח אירופה התייחד הכינוי לאנשי הלכה ותלמידי חכמים מובהקים, שעשירי הקהילה התחייבו לפרנסם כדי שילמדו תורה באופן קבוע. מכאן, שר' יצחק מדרהוביטש היה איש הלכה ולמדן מובהק, כשם שהיה מקובל, מיודעי חכמת הנסתר.

בשבחי הבעש"ט נשמרו סיפורים אותנטיים על דמותו של רב-מג זה, שניחן בידיעה על טבעית ובכוחות מאגיים קטלניים. בגרסה העברית של שבחי הבעש"ט נאמר עליו -'וכל מי שנגע במגיד [ר' יצחק מדרהוביטש] לא חי', ובגרסה ביידיש נאמר, שכל מי שנגע בו 'גמר באופן גרוע'.[33] מקור כוחו היה בקיאותו בשמות האלוהיים: המסורת מייחסת כוחות אלוהיים לאותיות, המרכיבות את שמות האל, כגון: אלהים, אדני, יהוה (שם של ארבע אותיות). מי שיודע את סוד השימוש בצירופי האותיות, יכול להפעיל את הכוחות האלוהיים הגנוזים בהן. המסורת המגית של שימוש בשמות הקדושים נזכרת כבר במשנה ובתלמוד, ובקבלה היא מכונה 'קבלה מעשית'. בקיאותו של ר' יצחק מדרהוביטש בסודות הקבלה ובשמות הקדושים גרמה אפילו לגדולי ההלכה שבדור להירתע מפניו.

אחד מאלה שנכוו מר' יצחק מדרהוביטש היה ר' יצחק המבורגר, שלְיָמים התמנה למשרה היוקרתית של רב קהילות אה"ו - אלטונה, המבורג, ואנסבק - שבגרמניה. כאשר כיהן ר' יצחק המבורגר כאב בית הדין בהורחוב ור' יצחק מדרהוביטש התמנה שם למגיד מישרים, באו השניים לידי מחלוקת. ראשיתה, בעטיו של קצב עני, שר' יצחק מדרהוביטש תמך בו נגד חוכר מסי הבשר, 'בעל הטאקסע'.[34] הרקע לסיפור הוא מעברן של קהילות רבות מהטלת מיסים על פי היקף הרכוש של חברי הקהילה לשיטה שנקראה 'קורובקה' – מיסוי על עבודת בעלי מלאכה ועל צורכי אוכל. כתוצאה מכך, הפך בתוך זמן קצר המס על הבשר הכשר למקור הכנסה מרכזי לקהילות וסיפק כשליש מהכנסותיהן.[35] לשיטה זו, שממנו נהנו העשירים ובעלי הרכוש, נוספה גם חכירת המיסים; חוכר המיסים היה גובה למען הקהילה את המסים על השחיטה הכשרה, וכיוון שהיה לוקח לכיסו אחוז מסוים מכל גבייה, גדלו רווחיו ככל שגבה יותר מן הקצבים.זה היה הרקע לטענותיו של קצב אחד, אשר 'נשאר בעל חוב לבעל הטאקסע…ומשכנה אשת הבעל טאקסע את הקצב [את החפצים והכלים בביתו] אפילו כרים וכסתות'.[36] אשת הקצב העני באה בבכי לר' יצחק מדרהוביטש, והוא ציווה על אשתו של הבעל טאקסע להחזיר את המשכונות. אולם, היא לא נעתרה לו: 'וקילל ר' יצחק אותה ומת אצלה תיכף תינוק. וכשבא בעלה [הבעל טאקסע] מן הדרך וסיפרה לו המעשה, ואמרה: התמנו [מינו] מגיד אחד וקילל אותי ותיכף מת הילד'. האיש, נרעש ונרגז, שלח לר' יצחק מדרהוביטש, שעדיין ישב באוסטרהא, שליח מיוחד עם מכתב: 'וכתוב בו אם לא זז [ר' יצחק] ממקומו [באוסטרהא] עדיין, ישב במקומו. ואם הוא בדרך [להורחוב] יחזור למקומו. כי אפילו אם יבוא יוכרח לצאת מכאן [מהורחוב].' תשובתו של ר' יצחק מדרהוביטש הייתה: 'אני אבוא לק'[הילה] הנ"ל [הורחוב] בעת שישאו מטתך לקראתי. וכן הי'[ה]. כשבא ר' יצחק תוך שער העיר [הורחוב] נשאו את הבע"ט [בעל טאקסע] במיטה בשער העיר. ולא יכלו לצאת עם המת והוצרכו לשאת את העגלה לצד אחר והלכו עם המת'. והבע"ט [בעל טאקסע] הי'[ה] בעל משפחה והי'[ה] שנאה כבושה בלבם מחמת שהיו יראים מן המגיד [ר' יצחק מדרהוביטש]. והאי תיגרא דמי'[א] לבידקא דמיי'[א][37] וכ'[ו]. עד שנתגדל המחלוקת וכל מי שנגע במגיד לא חי'.

משפחת גובה המיסים, בעלת ממון והשפעה, גייסה לצִדה את ר' יצחק הלוי הורוויץ (המבורגר) שכיהן כאב בית הדין בהורחוב, ועד מהרה הפך העניין לריב גלוי בינו לבין ר' יצחק מדרהוביטש. בסופו של דבר התערב במחלוקת ר' יחזקאל בן יהודה סג"ל לנדא, איש הלכה מפורסם ומחבר ספר השו"ת [שאלות ותשובות] נודע ביהודה. ר' יחזקאל היה קרוב משפחה של ר' יצחק המבורגר ושניהם למדו בקלויז המקובלים של ברודי. לפיכך כתב ר' יחזקאל למקורבו 'למע"ה [למען השם] שישלים עמו [עם ר' יצחק מדרהוביטש], כי אש אוכלה הוא'. ר' יצחק מדרהוביטש היה קשיש משני המלומדים, שהיו בשנים תק"י-תקי"ד (1750-1754) בראשית דרכם כרבנים.[38] עצתו של ר' יחזקאל לנדא לר' יצחק המבורגר יכולה להתפרש כעצה לרֵעַ צעיר, שלא יתעמת עם המבוגר ממנו, אשר כבר יצאו לו מוניטין של אדם מסוכן. יש לציין, כי ר' יחזקאל לנדא הפך מאוחר יותר למתנגד חריף לר' יחיאל מיכל ולתלמידיו. ייתכן, ששורשי התנגדותו טמונים בעימות של מקורבו, ר' יצחק המבורגר, עם ר' יצחק מדרהוביטש.

העימות בין ר' יצחק מדרהוביטש לר' יצחק המבורגר אינו עימות מקרי, ולא נבע רק מן השוני באופיים של השניים, שאחד מהם בחר לעמוד על משמר זכויותיו של קצב עני ואילו השני התייצב לצִדם של חוכרים עשירים ובעלי ממון. הסיבה העקרונית לעימות הייתה קפדנותו של ר' יצחק מדרהוביטש בענייני הלכה, שכן האיסור למשכן בגד או שמיכה אשר משמשים מחסה מפני הקור בלילות הוא איסור שמקורו במקרא: 'אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.' (שמות, כב 26-25). רש"י פירש כסות גם מלשון כסת: 'במה ישכב - לרבות את המצע'.[39] נמצא, שהבעל - טאקסע עבר על דין מפורש כאשר משכן את מצעי המיטה של השוחט העני; ר' יצחק המבורגר היה מוכן לעצום את עיניו נוכח ההפרה הגסה של הדין והמוסר כאחד. לעומתו, ר' יצחק מדרהוביטש בא לעזרת השוחט העני ואשתו מפני שראה עצמו כממלא תפקיד או שליחות אלוהית, שהרי נאמר במפורש: 'וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי'.

חשוב לציין, שמשרת מגיד מישרים ('מגיד'), שבה החזיק ר' יצחק מדרהוביטש, הייתה משרה רשמית בקהילה; המגיד היה שני במעמדו לרב העיר וכיהן כדיין בבית הדין, שבראשו עמד הרב. העימות בין השניים משקף, אפוא, מאבק בין שתי צורות של הנהגה בתוך האליטה הלמדנית של יהודי מזרח אירופה: הנהגה מסורתית מול הנהגה כריזמטית (כריזמה ביוונית - חסד), של מנהיג, המחונן בחוש מוסרי ובשאר רוח שמקורו בחסד אלוהי.[40]

בהמשך הסיפור בשבחי הבעש"ט באה לביטוי תכונה נוספת של ר' יצחק מדרהוביטש, ידיעתו העל-טבעית. לדוגמא, יכולתו לקרוא בפני הזולת את חטאיו הנסתרים. ביכולת זו עשה שימוש בתפקידו כדיין כדי לגלות ולהעניש חוטאים, שבית הדין לא מצא נגדם הוכחות מספקות. כך אירע בשעה ששני אנשים נמצאו מתים בבית הכנסת, לאחר שרעם גדול הכה שם בזמן התפילה. אנשי העיר באו לפני ר' יצחק מדרהוביטש ואמרו לו: 'רבינו [פנייה של כבוד בלשון רבים], אתם המתם את עם ה''.[41] ר' יצחק מדרהוביטש הגיב באומרו, שהשניים מתו בעוונותיהם; האחד מת מפאת מחלוקת, והשני נהרג מפני שנשבע שבועת שקר בקהילת ברודי, שלא גנב שלושה אדומים (מטבעות), בעוד שלמעשה החזיק אותם בידו בשעת התפילה והשתעשע בהם: 'ומצאו בידו [של ההרוג] ג' [שלושה] אדומים הנ'[זכרים]'. בסיפור נוסף, מתואר מנהגו של ר' יצחק מדרהוביטש לדרוש מבעלי הדין, שבאו לפניו למשפט, כי ישבעו שכל דבריהם אמת. זה מביניהם ששיקר, אחד מילדיו היה נפטר כדי שאביו יתחרט ויודה בשקר, ואם לא הודה - הוא עצמו היה מת.[42]

בסיפורים אלה ניכרת האמונה בכוח המאגי של ר' יצחק מדרהוביטש. יראת הכבוד כלפיו מהולה בחשש מן העוצמה ההרסנית הגלומה בו, ובשבירת הטאבּו על שימוש בידע, שמקורו במאגיה. אפשר, שזו הסיבה לתיאורו בדמות של מלאך ושליח מידת הדין הקשה, שהרי כינויו 'אש אוכלה' בפי ר' יחזקאל לנדא רומז לתיאור של האל 'אֵש אֹכְלָה' (דברים ד, 24) ולכינוי של המלאך מטטרון בספרות ההיכלות - 'אש אוכלה אש'.[43]

יש להדגיש, כי היכולת של ר' יצחק מדרהוביטש לקרוא עוונות ולגלות חוטאים מתקשרת עם היבט מסוים של נבואה עממית, אך אין היא תופעה עממית מיסודה. אמנם, בשבחי הבעש"טמסופר על הימים, שבהם היו משוגעים חווים עליות נשמה, מקיזים עצמם באבנים ומגלים לאנשים את חטאם כחלק מתהליך של היטהרות וחזרה בתשובה.[44] עם זאת, פשוטי העם לא ניחנו ביכולת זו תדיר, אלא רק כאשר נכנס בגופם שד או דיבוק שהיה מדבר מגרונם.[45] ואילו יכולת קבועה לקרוא עוונות נתפסה כמעין נבואה, ובשבחיהאר"יהיאמיוחסת לאר"י: 'והיה קורא במצח האדם הזכיות והעבירות שעשה או שחשב, והיה יודע עוצם פגם כל עון והיכן פוגם ומה פגם עושה ועוצם תיקונו במנין התעניות ובכוונותיו ובקריאת הפסוקים. והיה נותן תיקון לכל אחד ואחד כפי עונו. והיו באים אצלו ממקומות רחוקים ליקח ממנו תיקון על מה שחטאו'.[46]

אחרי האר"י, נזכרת יכולת זו אצל שבתי צבי ונתן העזתי, אשר החלו להשית על הבאים אליהם תיקונים לנפשם כחלק מן המאמץ לקרב את תיקון העולם.[47] כך עשה גם ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל).[48] האישים הללו, שחיו לפני זמנו של ר' יצחק מדרהוביטש, היו בקיאים בקבלה ובעלי נטיות משיחיות. יכולתם הנבואית לגלות עוונות קשורה לשאיפתם לתקן את נשמות הזולת כדי להביא גאולה לעולם ולקרב את בוא המשיח. יתר על כן, הנבואה היא עיקרה של המנהיגות בחסד עליון (כריזמטית), אשר אפיינה את הצדיק החסידי לפני שהנהגת החצר הפכה להיות כהונה העוברת בירושה. מרבית החוקרים חיפשו את הזיק הנבואי של הצדיק החסידי אצל הבעש"ט או אצל מקורביו. אולם, אפשר שזיק זה מצוי דווקא בר' יצחק מדרהוביטש, וממנו עבר לבנו, ר' יחיאל מיכל, שהיה הצדיק החסידי הראשון.

הסיפורים על ר' יצחק מדרהוביטש כלולים בקובץ סיפורי בית זלוטשוב שנשמרו בשבחי הבעש"ט. הקובץ כוללסיפורים עליו, על בנו ר' יחיאל מיכל ועל נכדו ר' יוסף מימפלא. זוהי מסורת יחידה במינה, העומדת בפני עצמה ואינה קשורה לבעש"ט. לפיכך, סבר חוקר החסידות אברהם רובינשטין, שהסיפורים על ר' יצחק מדרהוביטש 'אינם חסידיים'.[49] ברם, איפכא מסתברא: אלה הם סיפורים חסידיים שאינם סיפורי שבחים (הגיוגרפיה) אלא היסטוריה, המשמרת פרטים בעלי ערך מימי ראשית החסידות. קשה לפקפק במהימנותם, שכן יש להם תוכן ייחודי, החורג מהדפוס השכיח של סיפורי שבחים. הסיפורים כוללים פרטים, שאינם מאירים את גיבורי בית זלוטשוב באור חיובי, ולעתים אף מאירים אותם באור שלילי, בניגוד לנטייה של סיפורי שבחים לרומם את הגיבור ולקשור לו כתרים. דייקנותם עומדת בניגוד למיעוט העובדות על מוצאו ולידתו של הבעש"ט ובניגוד לתבנית הקבועה, הסכימתית, של הסיפורים עליו, שיש בה כדי להצביע על מגמה הגיוגרפית.[50] העובדה, שסיפורי בית זלוטשוב נשמרו בקובץ שבחיהבעש"טהמוקדש לבעש"ט,יכולה ללמד על מעמדו של ר' יחיאל מיכל ועל מקומו המרכזי בהתפתחות החסידות ההיסטורית.

עם זאת, יש להבדיל בין המסורת האותנטית שנשמרה בשבחי הבעש"ט לבין הספרות החסידית המאוחרת; לדוגמה, בשבחי הבעש"ט אין עדות לכך שר' יצחק מדרהוביטש והבעש"ט נפגשו, אף שהיו בני דור אחד.[51] סיפורים על פגישות כאלה נמצאים בקבצים מאוחרים של סיפורי חסידים.[52] דומה כי נוצרו בדיעבד וכי דמותו של ר' יצחק מדרהוביטש נוצקה בהם בהשראת דמותו האימתנית בשבחי הבעש"ט.·

ר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב 

ר' יחיאל מיכל - המגיד מזלוטשוב - נולד בברודי שבמזרח גליציה, ככל הנראה בשנת תפ"ו (1726). תאריך הולדתו אינו ידוע בוודאות, אך ידוע שנפטר בשנת תקמ"א (1781) ולפי מסורת משפחתו היה בן חמישים וחמש במותו. לידתו עומדת בסימן משיחי מובהק: מסורת מצדיק חסידי מפורסם, ר' אורי 'השרף' מסטרליסק, מספרת כי אביו של ר' יחיאל מיכל, ר' יצחק מדרהוביטש, 'תיקן אלף גלגולים, טרם שהביא נשמת בנו הקדוש הנזכר לעה"ז [לעולם הזה]'.[53] ככל הנראה, הביטוי 'תיקון הגלגולים' מרמז על תיקון גלגוליו הקודמים של המשיח, שבנשמתו משתקפים חטאי בני ישראל לדורותיהם, במיוחד חטאים מיניים. מסורת זו מלמדת אפוא על אמונה חסידית, לפיה הייתה נשמתו של ר' יחיאל מיכל טהורה ושלמה, כיוון שנוצרה אחרי תיקון הנשמות, ואולי נרמז כאן שהיא נשמת המשיח.

מסורת חסידית נוספת מייחסת לר' יחיאל מיכל יכולת לערוך עליות נשמה ברצונו או כאשר נקרא משמיים. מפי תלמידו, ר' אברהם יהושע השל מאפטא, נמסר: 'כי רבו הקדוש רבינו ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב הי'[ה] ישן לא'[חד] משני פנים בחיות הרוחניות ואופני הקודש או בעת אשר ברצונו הי'[ה] לעלות לרקיע או בעת אשר הקריאה אל הרקיע היתה קול לו קול אליו'.[54] החוקר משה אידל עמד על כך, שמסורת על יכולת כזו מיוחסת בראשית החסידות לשניים - לבעש"ט ולר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב.[55] גם שניים מבין חמשת בניו - הבכור יוסף מימפלא והשני, יצחק מראדויל, ניחנו ביכולת זו.[56]

ילדותו ונערותו של ר' יחיאל מיכל עברו עליו בברודי ובעיירות, שבהן כיהן אביו בתפקידים שונים. משרתו הראשונה הייתה משרה של מגיד מישרים בעיירה קלאק. בתקופה זו היה תלמידו של הבעש"ט. לפי סיפור שנשמר בשבחי הבעש"ט, שהה ר' יחיאל מיכל בבית הבעש"ט במז'יבוז', בזמן שאשתו ילדה את בנם הבכור יוסף בביתם שבקלאק.[57] זהו הסיפור החסידי הקדום ביותר, המתאר תלמיד אשר שוהה בבית רבו, בעוד רעייתו כורעת ללדת בעיירה רחוקה. מוטיב זה התפתח בספרות השבחים החסידית של המאה התשע עשרה, המרבה לתאר כיצד נוטש החסיד את משפחתו כדי לשהות בקרבת הצדיק, מנהיגו הרוחני.

לא ידוע מתי החל ר' יחיאל מיכל את כהונתו בקלאק, אך ברור שהיה זה לפני שנת תק"ך (1760), שבה הלך הבעש"ט לעולמו. אשר למשך כהונתו: ר' בנימין מזלאזיץ, מתלמידיו המובהקים, מצטט מפיו בלשון 'ממורי הותיק וחסיד איש אלקי מורנו יחיאל מיכל מ"מ [מגיד מישרים] דק"ק [קהילת קודש] קאלק ע"ה [עליו השלום] ז"ל [זכרונו לברכה]'.[58] ר' בנימין החל לכתוב בשנת תקכ"ח (1768),[59] ומכאן שר' יחיאל מיכל עדיין ישב בקלאק בשנה זו, כלומר שמונה שנים לאחר מות הבעש"ט.

מקלאק עבר ר' יחיאל מיכל לכהן כמגיד מישרים בעיירה זלוטשוב שבמזרח גליציה, שבה נתפרסם. לא ידוע אם כיהן במקומות נוספים, אך שער הספר ליקוטים יקרים, שנכתב בידי תלמידו, ר' משולם פייבוש הלר, מלמד כי בסוף ימיו 'נתקבל' בימפלא, עיירה קטנה באוקראינה, שבוודאי לא הלמה את יכולתו האינטלקטואלית ואת מעמדו בעיני תלמידיו.[60] בהקשר זה מאלפת הדוגמה ההפוכה: ר' יחזקאל לנדא החל את כהונתו כרב בימפלא, משם עבר לברודי ולבסוף הוזמן לכהן בעיר הגדולה פראג. הסיבות לירידתו של ר' יחיאל מיכל לא נתבררו לאשורן, אך בנו, ר' יצחק מראדויל, רומז כי אביו היה מר נפש עד שביקש להסתלק מן העולם.[61] ר' בנימין מזלאזיץ', תלמידו המובהק, ראה בנדודי המגידים אות לאמִתוּת שליחותם, שכן הם עובדים את ה' במסירות נפש 'ומריחים מכל חטא שנמצא בעיר',[62] וכשהם מוכיחים את החוטאים, הם סופגים תגובות זעם ומגורשים מן העיר. בעיקר חשוב הרמז על כושרו של המוכיח 'להריח' חטאים, שאינה אופיינית לכל מוכיח נודד, כיוון שכושר זה, המיוחס ב שבחי הבעש"ט לר' יצחק מדרהוביטש, אביו של ר' יחיאל מיכל, מיוחס במקרא למשיח.[63] ייתכן אפוא שתיאורו של ר' בנימין מזלאזיץ מספק הסבר מסוים לסיבות נדודיו של ר' יחיאל מיכל.·

בכל שנות נדודיו, היה מרכז פעילותו של ר' יחיאל מיכל בעיירת הולדתו ברודי (בראד) שבמזרח גליציה, על גבול אוקראינה. ברודי הייתה כפר קטן, מוקף יערות וביצות, כאשר נמסרה ב 1441 על ידי המלך ולדיסלב ורננצ'יק לאחד מאציליו כאות תודה על הגנת האזור מפני התקפות הטאטארים. מאז גדלה והתרחבה במהירות כעיר פרטית; נבנה בה מבצר גדול והיא הפכה מרכז תחבורה, אחת הנקודות העיקריות בסחר היבשה ממזרח אירופה למרכז אירופה ולמערבה: דרך ברודי עברה מסילת המסחר הראשית מרוסיה לפולין וגרמניה. נתיב נוסף נמשך דרכה להונגריה ומשם עד לטריאסט שבאיטליה. בתקופות שונות הוענק לברודי מעמד של עיר חופשית, שהסחורות הנקנות ונמכרות בה פטורות ממסים וממכסים שונים, והקלות אלה הפכו אותה למרכז חשוב של מסחר סיטונאי ומסחר מעבר.

בד בבד, הפכה ברודי למרכז יהודי גדול מבחינה כלכלית ומבחינה תרבותית.[64] העדות הכתובה הראשונה על ישיבת יהודים בברודי היא מן המאה החמש עשרה, אך יהודים ישבו בה קודם לכן. הם נהנו מהגנת השליטים השונים ומזכויות כלכליות מיוחדות, וכן מן הזכות להתארגן בקהילה, לגבות מסים ולשפוט את בני הקהילה בעזרת מוסדות פנימיים. פרנסי הקהילה היהודית של ברודי היו פעילים בוועד ארבע הארצות ובוועדי הגלילות, והיא הייתה מרכז חשוב לאיסוף כספי התמיכה ביושבי ארץ ישראל וחלוקתם. חשיבותה עלתה - בין השאר - בעקבות שלוש החלוקות של פולין, שנחצתה בין הקיסרות הרוסית לקיסרות האוסטרו-הונגרית; ב 1772 סופחו חלקים מפולין לרוסיה, וחלק אחר, גליציה, סופח לאוסטריה. פולין חולקה שוב גם ב 1783 וב 1795. אולם הגבולות הפוליטיים לא החלישו את הזיקה המשפחתית ואת תודעת האחדות התרבותית של היהודים באזורים אלה;[65] מיקומה של ברודי כעיירת גבול חיזק את חשיבותה כמקום מפגש בין היהודים, שחיו תחת שלטון הצאר הרוסי, לבין יהודי גליציה, שחיו בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

ברודי התפרסמה כעיר של תלמידי חכמים וגדולי הלכה ונודעה גם כמוקד של לימוד קבלה בזכות יושבי ה'קלויז'שלה; בשונה מבתי המדרש, שמומנו בדרך כלל על-ידי הקהילה, ה'קלויז' היה מוסד פרטי, שנוסד ונוהל על-ידי משפחה עשירה, אשר תמיכתה בתלמידי חכמים האדירה את יוקרתה. בקלויז ישבו דרך קבע מספר מצומצם של תלמידי חכמים ולמדנים מופלגים, שהקדישו עצמם ללימוד תורה לשמה.[66] כמו בתי המדרש, גם יוקרת הקלויזים לא נשענה על המשפחה המייסדת או על למדנותו של אחד החברים, אלא על המשקל הסגולי של חבורת הלומדים כולה.

הקלויז בברודי נוסד כנראה על-ידי ר' יעקב באב"ד וחתנו, ר' חיים סג"ל לנדא מאפטא, עמד בראשו שנים רבות.[67] יושביו התפרסמו בלימוד קבלה ובאימוץ מנהגי מקובלים. ככלל, העניין בקבלה היה רב בכל עיירות מזרח גליציה שבסביבות ברודי, שבהן פעלו בראשית המאה השמונה עשרה חוגי חסידים ופרושים, בהם גם שרידי חסידים שבתאיים. אלה המשיכו להחזיק בסתר באמונה בשבתי צבי, ומתוך אמונתם פירשו את סודות הקבלה כמדברים במשיחיותו. אין כל עדות לקשרים היסטוריים בין אביו של ר' יחיאל מיכל, ר' יצחק מדרהוביטש, לבין חוגים אלה, אך מתיאורו בשבחי הבעש"ט עולה, שהיה בעל יכולת מאגית, האופיינית לחסידים ופרושים מסוג זה.

ברודי קשורה בזיקה הדוקה גם לתנועה הפרנקיסטית ולמלחמה בה; סדרה של חרמות על יעקב פרנק ועל ההולכים בעקבותיו הוכרזה בברודי בשנות החמישים ושישים של המאה השמונה עשרה.[68] בשנת תקל"ג (1773) שלח יעקב פרנק שליחים גם 'לבראד ולשאר עיירות' במסגרת תעמולת ההמרה שניהל מאז התנצרותו.[69] באותה תקופה הוכרזו בברודי חרמות גם נגד ר' יהונתן אייבשיץ ונגד ר' לייב פרוסניץ, ששניהם נחשדו בשבתאות ובכפירה.[70] יש להניח, שלא במקרה הפכה ברודי מרכז לפעילות נגד חוגים של פורצי גדר בכוח או בפועל, שכן חוגים כאלה נפוצו באוקראינה ובמזרח גליציה, והיו פעילים בה בשנות צמיחת החסידות.

בתרבות פרושית ובאווירה רוויית מתח משיחי חי ופעל ר' יחיאל מיכל. אף שלא כיהן בברודי במשרה רשמית, החזיק בה בית מניין משלו. כך עולה מדברי תלמידו ר' משולם פייבוש הלר, ששהה בשנת תקל"ז 'בק"ק [קהילת קודש] בראד יע"א [יגן עליה אלוהים] בבית המנין שלו'.[71] גם כאשר כיהן כמגיד מישרים בעיירות שונות, המשיך להחזיק בביתו שבברודי ולקיים בו את מניינו הנפרד. זאת, על אף האיסור המפורש על מניינים נפרדים, שהוכרז בחרם בברודי בשנת תקל"ב (1772) וכוּון נגד קיומו של בית המניין של ר' יחיאל מיכל ונגד פעילותו שם.



[1] איגרת הבעש"ט, בתוך: בן פורת יוסף, ק ע"א. על-פי דברי דוד המלך: 'נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.' (שמואל ב, כד 14)

[2] 'היידמאק' בתורכית - הימלטות. ובהשאלה - שודד או נווד פורע חוק. וראו: רוסמן תש"ס, עמ' 78-75, 81.

[3]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור כ.

[4] ראו: בלבן תרצ"ד, עמ' 162-160; בלבן תרצ"ה, עמ' 192-181 ; יערי תשי"ח.

[5]עם זאת, אין ממש במסורת, לפיה השתתף הבעש"ט בויכוחים נגד הפרנקיסטים, שנערכו בלבוב בשנת תקי"ט (1759). ראו: בלבן תרצ"ה, עמ' 295-320.

[6]ראו: רפפורט-אלברט תש"ן, עמ' 206-205.

[7]גם תאריך פטירתו של ר' דוב בער ממזריטש הוא תאריך משוער, הנלמד ממשפט סתום באיגרתו של ר' שניאור זלמן מלאדי. באיגרת, מודיע ר' שניאור זלמן על שחרורו ממאסר ב'יום שנכפל בו כי טוב, י"ט בכסליו יום הלולא רבא פטירת רבנו הקדוש ז"ל'. ראו: וילנסקי תש"ל א, עמ' 303. מכאן מקובל להניח, שר' דוב בער נפטר בי"ט כסלו שנת תקל"ג (28 נובמבר 1772). ברם, השנה משוערת בלבד.

[8]ראו: הרן תש"ן; הרן תשנ"ו, בעיקר עמ' 417 הערה 66.

[9]חיי שלמה מימון, עמ' 143.

[10]חיי שלמה מימון, עמ' 145.

[11]חיי שלמה מימון, עמ' 149.

[12] חיי שלמה מימון, עמ' 22-28. המושג בדיון (Fiction) נקרא בפי לחובר בשם 'בדות'.

[13] ראו גם: טלר תשנ"ה, עמ' יג-יד, במיוחד הערה 4 והמקורות הנזכרים בה.

[14] וילנסקי תש"ל א, עמ' 37. מתוך העתק איגרת שנשלחה מקהילת וילנה שבליטא, ח' אייר תקל"ב (1772), ובה פירוט המעשים הרעים שנעשו על ידי החסידים.

[15] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[16] אדמו"ר - ראשי תיבות: אדוננו מורנו ורבנו. כינוי מקובל לצדיקים, המנהיגים את חצרות החסידים.

[17] כך נודע לי מפי מר שמעון דייטש, בן למשפחה חסידית מן הישוב הישן בירושלים.

[18]הוצאת זרע לבטלה נגרמת בפעולות מיניות, שאין בהן פריה ורבייה, כגון קרי לילה, אוננות או משכב זכר. בתלמוד נזכר חטא מיני נוסף - 'המשחקין בתינוקות' - שאף הוא מעכב את בוא המשיח. על פי פירוש רש"י, הכוונה למי שנישאים לקטנות שאינן מסוגלות עדיין ללדת ולפיכך יחסי המין עמן אינם לפריה ורבייה. ראו: נידה, יג ע"ב: 'ת"ר [תנו רבנן]: …והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח… דא"ר [דאמר רבי] יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי'. (ישעיה, נז 16) ר' יוסי למד, שהוצאת זרע לבטלה על סוגיו השונים (כגון המשחקין בתינוקות) מעכבת את המשיח, מתוך פסוק בישעיה, המתאר את האל כמי שבורא את הנשמות, ואילו הגבר והאישה עוטפים אותן בגוף. עד שלא ייעטפו כל הנשמות בגופים, אין משיח בן דוד בא. נמצא, כי המשחית את זרעו משבש את כניסת הנשמות לגופים ומעכב את המשיח.

[19]ראו: מרוז תשמ"ח, עמ' 328.

[20]מים רבים, נתן נטע הכהן מקאלביעל, ווארשא תרנ"ט.

[21] ראו: טננבוים תשמ"ו. וכן: הורוויץ תשנ"ט.

[22] אסף תשנ"ב, עמ' 2.

[23] ראו: אלטשולר תשנ"ה, עמ' 293--344.

[24] על 'שבר פושעים' לר' דוד מקוב, ראו: להלן.

[25] מיילס קרסן הגדיר את ר' יחיאל מיכל 'A Spiritual Aristocrat'. ראו: קרסן 1990, עמ' 35.

[26]ר' יצחק חיות הוסיף לחתימתו 'מגזע חסידי פרובינציא'. נכדו, ר' דוד אלטשולר, ונינו, ר' יחיאל הלל אלטשולר, ידועים כ'בעלי המצודות' על שם פירושיהם לנ"ך. הם מפרשים את הכינוי 'חסידי פרובינציא' כמתייחס אל רש"י, אשר המסורת רואה בו צאצא לבית דוד. וראו: אסף תש"ז; אלבוים תש"ן, במפתח.

[27]ראו: מים רבים, עמ' 137; טננבוים תשמ"ו, עמ' 11--15. השוו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור קצב, שבו נטען כי הבעש"ט היה מנשמת דוד המלך. ואין שתי הטענות דומות, כיוון שבייחוס נשמת הבעש"ט לנשמת דוד המלך אין טענה לקרבת דם, אלא לזיקת הרוח בלבד.

[28]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קי ע"א.

[29]ראו: מים רבים, 'מגילת יוחסין' בסוף הספר, עמ' 3. מקור הסיפור בדרוש המחשבה, בתוך: עמוד העבודה לר' ברוך מקוסוב, רי ע"ב. ברם, אין הוכחות שהגיבור האנונימי הנזכר שם הוא ר' משה מזווירש.

[30]ראו: מים רבים, עמ' 137; טננבוים תשמ"ו, עמ' 18--23.

[31]ראו: ביבער תרס"ז, עמ' 149; השל תשי"ז.

[32] ראו: מגילה, ג ע"ב: 'איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין'.

[33]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור לט והערה 16 שם.

[34] טאקסע - מסים. (אידיש) ראו: שמרוק תשט"ו, עמ' 60.

[35]ראו: מאהלר 1954, עמ' 287-298.

[36]שבחי הבעש"טרובינשטין, סיפור לט.

[37] על פי סנהדרין, ז ע"א: המחלוקת דומה לזרם שטפון של מים, כיוון שגדל, גדל.

[38]בשנים תק"י-- תקי"ד (1750--1754) עדיין כיהן ר' יצחק המבורגר כאב בית הדין בהורחוב. בשנת תק"ך (1760) התקבל כאב בית דין בברודי, ולאחר מות ר' יונתן אייבשיץ בשנת תקכ"ד (1764), נבחר לרב קהילות אה"ו - אלטונה, המבורג, ואנסבק - ומאז נקרא ר' יצחק המבורגר. ר' יחזקאל לנדא התמנה בשנת תק"ו (1746) לאב בית הדין בימפלא. בשנת תק"י (1750) התמנה ל'גבאי הכוללים דד"א (דארבע ארצות) פולין ומחכמי נשיאי א"י [ארץ ישראל]', ובשנת תקט"ו (1756) התמנה לאב בית הדין של קהילת פראג, שבה נפטר בשנת תקנ"ג (1793). ראו: פנקס ועד ארבע ארצות, עמ' 338. לפי הסיפור בשבחי הבעש"טהתרחשו הדברים כאשר ר' יצחק המבורגר התגורר בהורחוב ור' יחזקאל לנדא התגורר בימפלא, דהיינו בשנים תק"ט-תקי"ד (1749-1754). כיון שר' יצחק מדרהוביטש עדיין ישב באוסטרהא בשנת תק"ט (1749), אפשר לצמצם עוד את טווח השנים האמורות ולהניח כי המאורע בהורחוב התרחש בין השנים תק"י-תקי"ד (1750-1754).

[39] וכן ראו: דברים, כד 10-13; בבא מציעא, קיג ע"א.

[40] על מקורם של חסידים ומתנגדים כאחד בחוגי האליטה הלמדנית, ראו: חסדאי תשמ"ד1/, עמ' 147--162.

[41]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור לט.

[42]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור מ.

[43] ראו: Schäfer 1981, par. 376, 389, 396, 484 ובמקומות נוספים.

[44] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, 'הקדמת הכותב', עמ' 30--31, וכן סיפור לח.

[45] דוגמה לכך היא אישה, שרוח נכנס בגופה וגילה לה את מהותו הנסתרת של הבעש"ט. ראו:שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור ח.

[46]בניהו תשכ"ז, עמ' 251.

[47] ראו: שלום תשמ"ח א, עמ' 192, והערך 'תיקון' במפתח הענינים והמושגים.

[48] ראו: תשבי תשנ"ג, עמ' 810, והערך 'תיקון' במפתח העניינים והמושגים.

[49]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור לט הערה 1.

[50] ראו: אלשטיין תשמ"ד, עמ' 63--128; דן 1975 /ב, עמ' 79--85.

[51] שנת מותו של ר' יצחק מדרהוביטש אינה ידועה: שנת תקכ"ד (1764), שנת תק"י (1750) או לא לפני שנת תקי"ח (1758). ראו: אלפסי תשכ"ט, עמ' 34; טננבוים תשמ"ו, עמ' 49.

[52] סיפורים על בית זלוטשוב, שאין בהם הבחנה בין עובדות היסטוריות לסיפורי שבחים, מצויים בקבצים חסידיים, כגון: מפעלות צדיקים וקבוצת יעקב. מקצתם לוקטו במים רבים, עמ' 137--144. וכן ראו: השל תשי"ז; אלפסי תשכ"ט, עמ' 34; טננבוים תשמ"ו, עמ' 25--60.

·עוד על דמותו של ר' יצחק מדרהוביטש כמאגיקון ובעל שם, ראו: אידל תשס"א, עמ' 140--144.

[53]מים רבים, עמ' 4.

[54]מים רבים, עמ' 140.

[55] אידל תשנ"ג, עמ' 111.

[56]ראו: להלן, פרק שביעי.

[57] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור קסח. שם העיירה 'אליק' הנזכרת בסיפור הוא שיבוש שמה של העיירה קלאק או קאלקי. עוד על היחסים בין הבעש"ט לבין ר' יחיאל מיכל הצעיר, ראו: אור יצחק, עמ' ג, כה.

[58]אהבת דודים, טז ע"א.

[59]ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 83 הערה 16.

[60]ראו, שער ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב: 'ונופך דברים יקרים מהרב המגיד החסיד ומפורסם בוצינא קדישא [המאור הקדוש] מו'[רנו] יחיאל מיכל זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא], אשר היה מ"מ [מגיד מישרים] בכמה קהילות קדושות ולסוף ימיו נתקבל לק"ק [קהילת קודש] יאמפלא'.

[61]ראו: אור יצחק, עמ' כה וכן עמ' נג, קצ.

[62]אהבת דודים, לד ע"א. בענין נדודי המוכיח, ראו גם: דינור תשט"ו, עמ' 225--227; וייס תשי"א, עמ' 46--103; השוו: פייקאז' תשל"ח, עמ' 96--124.

[63] ראו: ישעיה יא,3 ופירושי רד"ק ומצודת ציון לפסוק.

· על הנדודים כמהלך משיחי, שבו הצדיק גואל ניצוצות ומביא לאיחוד זכר ונקבה, ועל רגל כסמל פאלי, ראו: וולפסון 1995, עמ' 109.

[64] על ברודי ויהודיה, ראו בהרחבה: גלבר תשט"ו.

[65] ראו: רפפורט-אלברט תש"ן, עמ' 183, 210--214.

[66]ראו: ריינר תשנ"ג, עמ' 290. המונח 'קלויז' (הסגר) קשור למונחים הלטינייםClaustrum או Clausum, המציינים מערכת מבנים סגורה או חצר פנימית של מנזרים. לעתים משמש המונח 'קלויסטר' גם לציון הקאנונים - חבורת המשרתים בקתדרלה.

[67] על קלויז ברודי, ראו: גלבר תשט"ו, עמ' 81-62; ריינר תשנ"ג.

[68]ראו: בלבן תרצ"ד, בעיקר עמ' 127--129, 133--135.

[69] ראו: אליאור תשנ"ד1/, עמ' 58.

[70]ראו: ריינר תשנ"ג, עמ' 311; אליאור תשנ"ד1/, עמ' 56. על המגמה המשיחית במשנתם ובמעשיהם של השניים, ראו: ליבס תשל"ח; ליבס תשל"ח-תשל"ט; ליבס תשמ"ב 2/ .

[71]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיז ע"א.