פרק שלישי

ראשית פעולתו של ר' יחיאל מיכל בשנת תקל"ב (1772)

פרשת בית השחיטה בקוריץ

ראשית פעילותו של ר' יחיאל מיכל כמורה דרך, המנהיג תלמידים וחסידים, קשורה למחלוקת בינו לבין ר' פנחס שפירא, מחשובי הרבנים שישבו בעיירה קוריץ (קארעץ). העימות, שהחל בעניין בית השחיטה במקום, התרחש כאשר ר' יחיאל מיכל כיהן כמגיד מישרים בזלוטשוב, כנראה בשנת תקל"ב (1772)[1], שנת המאתיים למות האר"י.[2] פרטי המעשה עדיין לא התבררו די צורכם, גם משום שבעדויות הכתובות על המחלוקת מכונה ר' יחיאל מיכל לסירוגין בשמו ובכינוי 'המגיד'. שני חוקרים שעסקו בפרשת קוריץ, אברהם יהושע השל ורבקה ש"ץ, הניחו כמובן מאליו ש'המגיד' הנזכר בכתובים כמעורב בפרשה הוא ר' דוב בער ממזריטש.[3] אולם, העדויות הכתובות אינן מאשרות הנחה זו, שכן זהות 'המגיד' הנזכר בהן נגזרת מנקודת המבט של גיבורי הפרשה: ר' ישעיה מדונוויץ, אחד מגיבורי הפרשה, היה מתלמידיו של 'המגיד' מזלוטשוב,[4] וכך גם ר' יצחק אייזיק, אב בית הדין בקוריץ.[5] יתר על כן, אפילו היו ר' ישעיה מדונוויץ ור' יצחק אייזיק תלמידיהם של שני 'המגידים', עדיין יש יסוד להניח ש'המגיד' סתם, ללא תוספות, היה עבורם ר' יחיאל מיכל, כפי שהדבר גם בכתבי תלמידים נוספים של המגיד מזלוטשוב.[6] ולבסוף, זיהוי 'המגיד' כמגיד מזלוטשוב נסמך גם על תיאור הפגישה, שנערכה בין ר' פנחס מקוריץ לבין 'המגיד', ובו נזכר ר' יחיאל מיכל בשמו המלא.[7]

סיפור בית השחיטה בקוריץ מצוי בשני נוסחים. האחד, מקוטע ומצונזר, בכתב-יד ירושלים 3759 8 שממנו ציטטה ש"ץ; והאחר, מפורט ופחות מצונזר, בכתב-יד סינסנטי62, שהיה ברשותו של השל ושימש אותו במאמרו על ר' פנחס מקוריץ. דא עקא, כתב-היד נעלם לאחר מותו של השל, וכל הידוע על תוכנו שאוב מהציטוטים המובאים בגוף המאמר.[8] בשני הנוסחים, רושם הסיפור הוא אלמוני, ששמע את הדברים מפי ר' יצחק בר' שלמה גלייזור מקוריץ, המכונה 'הזקן'. האלמוני רשם את הסיפור מפי 'הזקן' בשנת תקפ"ז (1827), כלומר חמישים שנה ויותר לאחר המאורעות. 'הזקן' היה מקורב אל ר' פנחס מקוריץ וגם אל מתנגדו, ר' יצחק אייזיק, אב בית הדין בקוריץ. אין זה ברור במי צידד, וייתכן שאף העמיד עצמו כמתווך בין הנצים, אך לאמיתו של דבר לא הועילו דבריו אלא לליבוי האיבה.

מדבריו של 'הזקן' עולה, כי ראשיתה של המחלוקת בהתנגדותם של 'המגיד' ושל ר' יצחק אייזיק הכהן, אב בית הדין בקוריץ, להתנהגותו של ר' משה שפירא, בנו של ר' פנחס מקוריץ: 'מחלוקת גדולה בענין שוחטים וזה היה מחמת קנאה, שר' משה בן ר' פנחס היה לו חלק בשאפי, שהוא מקום להשתכר בו ולשחוט איש אחד בעיר ולא זולתו עם שותפים'.[9] לר' משה בן ר' פנחס מקוריץ היה 'חלק בשאפי', כלומר הייתה בידיו חזקה או צורה אחרת של שליטה בלעדית על השחיטה הכשרה במקום, ואילו המגיד מזלוטשוב ותלמידו ר' יצחק אייזיק הכהן התנגדו למצב זה. 'הזקן' טען שהתנגדותם הייתה 'מחמת קנאה', ורמז לכך שהתקנאו ברווחיו המופלגים של ר' משה כבעל החזקה על השחיטה. אולם, בהסירנו מן הדרך את פירושיו המגמתיים של 'הזקן', אפשר להבין שהתנגדותם נבעה ממניע מוסרי; השניים יצאו נגד בעל החזקה מפני שניצל לרעה את מעמדו כדי לדרוש מחירים מופקעים בעבור הבשר הכשר. מכאן, שר' יחיאל מיכל החל את דרכו הציבורית בחזרה על מעשי אביו, ר' יצחק מדרהוביטש, אשר מחה על כישלונו המוסרי של גובה מסי השחיטה העשיר, שניצל לרעה קצב עני.[10]

המחלוקת, שהחלה בענייני שחיטה, התפתחה לכלל ריב גלוי וגלשה לתחומים נוספים בענייני עבודת ה'. ר' פנחס מקוריץ קצף על מנהגי התפילה של 'המגיד', שכן לא סבל 'שהיו עושים תנועות של המגיד'[11] ומהללים את תפילתו. מדברי הביקורת של ר' פנחס עולה התנגדות לאופייה המוחצן של תפילת המגיד, רמזים לתנועות גוף וולגריות, וזלזול בהתיימרותו להבקיע בתפילתו עד לעולמות עליונים. רמזים למחלוקת מצויים גם במסורת משמו של ר' פנחס מקוריץ, המספרת על 'הקפדה מסוימת בין ר' מכילי ובין ר' פנחס' בענייני תפילה. התחרות ביניהם באה לביטוי ב'טינא' שהייתה לר' יחיאל מיכל על ר' פנחס, ובתגובתו של ר' פנחס: 'מה שיש לו טינא בלבו עלי כי אינו רואה את תפלותי בשמים - טינת שוא היא, כי לא רק הוא אינו רואה את תפלותי, אלא אפילו המלאכים אינם רואים, כי אני פלסתי לי דרך ישר להקב"ה [להקדוש ברוך הוא]'.[12]

נוסף על כך, ר' פנחס מקוריץ נטר ל'מגיד' על שהטה את לבם של כמה מתלמידיו הוותיקים, 'והיו מכנים עצמן שהם אנשים של המגיד'.[13] הכוונה בראש ובראשונה לר' ישעיה מדונוויץ, שהיה בעבר תלמיד נאמן של ר' פנחס והפך להיות אחד מנאמני 'המגיד'.[14] במהלכה של הפרשה, נשלח כנראה לקוריץ כדי לתווך בין הניצים וכדי להסדיר פגישה בין 'המגיד' לבין ר' פנחס, במטרה לגשר על חילוקי הדעות ביניהם. ר' ישעיה נבחר לשליחות כיוון שהיה בעבר תלמידו של ר' פנחס והיה יסוד להאמין שיצליח בשליחותו. אולם, הוא נכשל:

ונמשך מזה מחלוקת גדול בעיר [קוריץ]. והיו אנשים מתנגדים אליו [אל ר' פנחס] גם מפני שדחה גם אנשים מביתו, ולא היה יכול לסבל שהיו עושים תנועות של המגיד והיו מכנים עצמן שהם אנשים של המגיד. ואמר הרב [ר' פנחס]: הם, אנשי המגיד, בתמיהה, הם סוברים שאני הייתי חולק עם המגיד?! אם הייתי פוסע בדרך המגיד או המגיד פוסע בדרך שלי היינו נשרפין… גם בענין התפילה אמר הרב [ר' פנחס]: העולם אומרים שהמגיד הגביה התפלה, אני הגבהתי התפלה.[15]

ככל הנראה, ר' פנחס מקוריץ 'שדחה גם אנשים מביתו' גירש את ר' ישעיה מעל פניו, בהצהירו קבל עם ועדה שאין דרכו יכולה להיפגש בדרכו של 'המגיד'. כך עולה גם מדבריו 'אם הייתי פוסע בדרך של המגיד או המגיד פוסע בדרך שלי היינו נשרפין'. כפל הלשון בביטוי 'פוסע בדרך' פירושו הליכה בשיטה מסוימת, אך גם פגישה פנים אל פנים. אמנם 'ואחר כך בא בעצמו ר' יחיאל אצל הרב [ר' פנחס]'[16] ופגישתם יצאה לבסוף אל הפועל, אך שלום ופשרה לא הושגו. סוף דבר, בעטייה של המחלוקת נאלץ ר' פנחס לעזוב את קוריץ ולהשתקע באוסטרהא. אפשר שמעמדו האיתן של ר' יצחק אייזיק הכהן, תלמידו של ר' יחיאל מיכל, שהיה אב בית הדין בקוריץ, הכריע את הכף, ור' פנחס היה אנוס לעזוב.[17]

דבר הסכסוך הגיע גם לאוזניו של ר' דוד מקוב, שאסף בשקידה עשרות עדויות על מעשיהם הנפשעים של החסידים וכנסן בכתב פלסתר מיוחד, תחת הכותרת 'שבר פושעים'.[18] הלה מביא הדים מעו?ותים למה שאירע, בצטטו 'מפי מגידי אמת' מעשה שאירע 'במדינת אקריינא יש לאלפים ורבבות מכת [החסידים] הנ"ל. מאחד מן הראשים היה שמו מיכל מזלאטשוב' שחילל שבת 'ועמד הרב שבעיר הנ"ל והחרים אותו ... אבל הוצרך הרב לברוח מחמת שכל עריצי המוסרים המה בעזרת החסידים הרשע הנ"ל, וכמעט היה הרב מתחייב בנפשו והיתה כפשע בינו ובין המות'.[19] מחבר 'שבר פושעים' הגזים בהערכת מספרם של הנוהים אחרי המגיד מזלוטשוב, ואפשר שדבריו נכתבו בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה, שבמהלכן גדלה החסידות והתפשטה. הוא גם מייחס לר' יחיאל מיכל חילול שבת בזדון, וברור שלגבי תוכן המחלוקת אין דבריו מהימנים.[20] כך גם לגבי בעלי בריתו של המגיד מזלוטשוב, שאותם הוא מכנה 'עריצי המוסרים', ומרמז כי הלשינו לשלטונות על ר' פנחס. אולם דבריו מאשרים את העובדה, כי אישים בעלי השפעה עמדו לצדו של ר' יחיאל מיכל וכי הרב נאלץ לעזוב את העיר.

שלושת האיסורים שהוטלו בחרם ברודי בשנת תקל"ב (1772)

ניצחונם של המגיד מזלוטשוב ותלמידיו עורר עליהם את חמתם של נגידים ומנהיגים בקהילות אחרות, במיוחד בעיירה ברודי, מרכז פעולתו של המגיד. בכ' בסיוון שנת תקל"ב (1772) 'בעת היריד זמן קהלה לכל' פרסמו פרנסי ברודי כרוז חרם על 'אנשים רעים וחטאים לה' בגופם'[21] הפורשים מן העדה ופורקים עול תורה מצווארם. הרשעים מתוארים כפי שמתוארים במקרא אנשי סדום – 'ו?א?נ?ש??י ס?ד?ם ר?ע?ים ו?ח?ט??א?ים ל?ה' מ?א?ד' (בראשית, יג 13) ולכאורה עולה מן הכרוז, שפרנסי הקהילה דורשים להחרימם מפני שמעשיהם מנוגדים לערכי התורה, כמעשי אנשי סדום. אולם, העוקץ בכרוז אינו במה שנאמר בו במפורש, אלא במה שעולה ממנו מבין השיטין, לאמור: מעשיהם של בני החבורה אינם פסולים כשלעצמם, אולם המגמה המסתתרת מאחוריהם, היא המאיימת על הקהילה. מגמה זו היא מגמה משיחית, שעמדה ביסוד פעולותיהם של המגיד מזלוטשוב ותלמידיו מראשית פעולתם כחבורה.

הפורשים מן העדה ופורקים עול תורה מצווארם. הרשעים מתוארים כפי שמתוארים במקרא אנשי סדום – 'ו?א?נ?ש??י ס?ד?ם ר?ע?ים ו?ח?ט??א?ים ל?ה' מ?א?ד' (בראשית, יג 13) ולכאורה עולה מן הכרוז, שפרנסי הקהילה דורשים להחרימם מפני שמעשיהם מנוגדים לערכי התורה, כמעשי אנשי סדום. אולם, העוקץ בכרוז אינו במה שנאמר בו במפורש, אלא במה שעולה ממנו מבין השיטין, לאמור: מעשיהם של בני החבורה אינם פסולים כשלעצמם, אולם המגמה המסתתרת מאחוריהם, היא המאיימת על הקהילה. מגמה זו היא מגמה משיחית, שעמדה ביסוד פעולותיהם של המגיד מזלוטשוב ותלמידיו מראשית פעולתם כחבורה. ניצחונם של המגיד מזלוטשוב ותלמידיו עורר עליהם את חמתם של נגידים ומנהיגים בקהילות אחרות, במיוחד בעיירה ברודי, מרכז פעולתו של המגיד. בכ' בסיוון שנת תקל"ב (1772) 'בעת היריד זמן קהלה לכל' פרסמו פרנסי ברודי כרוז חרם על 'אנשים רעים וחטאים לה' בגופם' הפורשים מן העדה ופורקים עול תורה מצווארם. הרשעים מתוארים כפי שמתוארים במקרא אנשי סדום – 'ו?א?נ?ש??י ס?ד?ם ר?ע?ים ו?ח?ט??א?ים ל?ה' מ?א?ד' (בראשית, יג 13) ולכאורה עולה מן הכרוז, שפרנסי הקהילה דורשים להחרימם מפני שמעשיהם מנוגדים לערכי התורה, כמעשי אנשי סדום. אולם, העוקץ בכרוז אינו במה שנאמר בו במפורש, אלא במה שעולה ממנו מבין השיטין, לאמור: מעשיהם של בני החבורה אינם פסולים כשלעצמם, אולם המגמה המסתתרת מאחוריהם, היא המאיימת על הקהילה. מגמה זו היא מגמה משיחית, שעמדה ביסוד פעולותיהם של המגיד מזלוטשוב ותלמידיו מראשית פעולתם כחבורה.

יתר על כן, כפי שמנסחי הכרוז אינם שוטחים במפורש את הטענות כלפי המוחרמים, כך נמנעו גם מלנקוב בשמם, אולי מפני שהכול ידעו במי מדובר. ואף ששתיקת מפיצי הכרוז אומרת דרשני, אין ספק שכוון נגד המגיד מזלוטשוב ותלמידיו, שכן שלושת האיסורים, שהוכרזו בו, אינם הולמים שום אישיות חסידית באותה תקופה מלבד המגיד ר' יחיאל מיכל; האיסור על שחיטה נפרדת, שהוא תולדת המחלוקת סביב בית השחיטה בקוריץ, שאותה הנהיג ר' יחיאל מיכל; האיסור על מניינים נפרדים, שלא יכול היה להיות מכוון אלא נגד בית המניין של ר' יחיאל מיכל, מכן איש מבין הנחשבים כאבות החסידות לא החזיק בשנת תקל"ב (1772) בברודי בית מניין משלו, זולת ר' יחיאל מיכל; ולבסוף, האיסור להתפלל מתוך סידור האר"י הולם את הידוע על מנהגי התפילה, שהוא וחסידיו אימצו, ואת יומרתם להידמות לאר"י ולתלמידיו. שלושת האיסורים נועדו אפוא לעצור את החבורה המשיחית בעודה בא?בה, ולמנוע את התרחבות התמיכה הציבורית בה, אף שהדברים לא נאמרו בכרוז מפורשות.

האיסור הראשון בחרם ברודי נוגע לענייני שחיטה; נאסרה השחיטה בסכינים מלוטשות, וכן נאסרה אכילת בשר שנשחט בסכינים כאלה: 'שחיטת הסכינים המלוטשות ההן היא נבלה וטרפה, וכל אנשי קהלתנו מוזהרים ועומדים שלא יאכלו משחיטת החלפים ההם'.[22] כמו כן, הותר לפרנסי ברודי לגרש מן העיר כל אורח שיסרב לאכול משחיטת השוחטים המקומיים, ואילו על השוחטים עצמם נאסר להראות את סכיני השחיטה שלהם לכל דורש, אלא לרבנים ידועים ומוסכמים.[23] השחיטה בסכינים מלוטשות ביותר הפכה לסימן ההיכר של השחיטה החסידית הנפרדת,[24] וסמיכות הזמנים והעניינים מלמדת כי כאן מקורה; ככל הנראה, פרשת בית השחיטה בקוריץ המריצה את ר' יחיאל מיכל וחסידיו למצוא להם שוחטים משל עצמם, שהקפידו ביותר על ליטוש הסכינים. ברם, שחיטה בסכינים מלוטשות אינה סטייה מן ההלכה והסיבה להחרמתן אינה ברורה.[25] דומה, שיש להבין את האיסור כתירוץ, אשר הסתיר את חששם של פרנסי ברודי מהתבססות קבוצה, שיש לה שוחטים ובית שחיטה משלה והיא עלולה לנגוס במסי השחיטה, שהיוו חלק חשוב מהכנסות הקהילה. כמו כן, חששו פרנסי ברודי לאבד את הפיקוח על השוחטים, שהעניק לרבנים ולנגידים השפעה ושליטה רבה.

ברם, ההיבט הכלכלי של אבדן הכנסות וההיבט החברתי של אבדן עמדות כוח והשפעה עקב התפתחות השחיטה החסידית הנפרדת, אינם מספקים אלא תמונה חלקית. שורש ההתנגדות לשחיטה החסידית נעוץ בפן המיסטי שלה, הקושר בין אופן השחיטה לבין תיקון נשמות החוטאים שנתגלגלו בבהמות ובעופות.[26] פן זה הוא שעמד גם ביסוד פרשת בית השחיטה בקוריץ וביסוד התנגדותו של ר' יחיאל מיכל להתנהגותו הנלוזה של ר' משה שפירא.

האמונה, הקושרת את תיקון הנשמותלאופן שחיטת הבהמה ולמעלתו המוסרית של השוחט, נלמדה בקרב בני חוגו של המגיד מזלוטשוב מספר הקנה,חיבור קבלי מימי הביניים, שמחברו אנונימי.[27]ספרהקנה עוסק בטעמי המצוות מתוך הנחה שעשיית המצוות כהלכתן מקרבת את הגאולה.[28] לדעת המחבר, הגאולה לא תבוא על-ידי המשיח, אלא בזכות קיום המצוות של עם ישראל, ואילו המשיח יבוא רק לאחר שיושלם תהליך הגאולה. הנחה זו נקשרת בספר הקנה עםהאמונה בתיקון נשמות החוטאים על ידי גלגול נשמות. לדעת המחבר, לאחר המוות מתגלגלות הנשמות כעונש על חטאים וכמעשה של חסד, המאפשר כפרה ותיקון עוונות. נשמות החוטאים, בעיקר בחטאים מיניים, מתגלגלות בבעלי חיים טמאים או טהורים בהתאם לחומרת החטא.[29] כך, למשל, השוכב עם אחותו מתגלגל בחסידה, השוכב עם אשת אביו מתגלגל בפרד, השוכב עם בהמה מתגלגל בעטלף, השוכב עם אמו מתגלגל באתון, וכדומה. הנשמות שהתגלגלו בבהמות כשרות יכולות לקבל את תיקונן מידי השוחט, אם הוא אדם ירא שמים, מקפיד על דיני השחיטה ונזהר מלצער את הבהמה או להכאיב לה שלא לצורך קודם השחיטה. מטעם זה, אסר מחבר ספרהקנה על 'שוחט אכזרי' לעסוק במלאכת השחיטה,[30] והביא מעשה שראה במו עיניו, כיצד 'זקן מלא שיבה' שחט פרה ומיד מת: 'ועיינתי אחריו וראיתי שלא היה כדאי לקחת דין מהנשחט', כלומר, חטאי השוחט היו גדולים מחטאי החוטא, שנשמתו התגלגלה בבהמה. בעל ספר הקנה ממשיך ומספר, כי לאחר יומיים נולד באותו בית עגל, 'וראיתי בלילה ראיה ברורה דהוא הוא' - כלומר, נשמת השוחט הזקן התגלגלה בעגל שנולד.[31]

נמצא, כי על פי ספר הקנה יש לתקן את נשמות החוטאים שהתגלגלו בבהמות כדי להשלים את תהליך הגאולה ולאפשר את ביאת המשיח. תיקון זה נעשה על-ידי הקפדה מיוחדת על דרך השחיטה ועל השוחט, וכן באכילת בשר הבהמה: כאשר צדיק בעל מידות נעלות אוכל את הבשר, הוא מתקן את הנשמה שהתגלגלה בבהמה על-ידי העלאת אותה נשמה למדרגה מוסרית גבוהה כמדרגת נשמתו שלו.[32]

המגיד מזלוטשוב ותלמידיו למדו את ספר הקנהמתוך כתבי-יד, ובשנת תקמ"ב (1782) אף הדפיסו את הספר.[33] גם חסד לאברהם, חיבורו של המקובל החברוני ר' אברהם אזולאי, בן המאה השבע עשרה, החוזר על רעיונותיו של ספר הקנה, זכה להערכה רבה בקרב תלמידי המגיד מזלוטשוב.[34] בחסדלאברהם מודגש הקשר בין תיקון הנשמות לבין השחיטה הכשרה, ומודגשת החשיבות של סכין השחיטה, שכל פגימה בה עלולה לקלקל את התיקון.[35] מלומד נוסף, שהשפעתו ניכרה בקרב תלמידי המגיד מזלוטשוב, היה ר' ישעיה הורוויץ, שכינויו 'השל"ה' מורכב מראשי התיבות של חיבורו שני לוחות הברית. השל"ה, איש הלכה מפורסם ומקובל מעמיק, היה רב העיר פראג. הוא נולד בשנת שכ"ה (1565), ועלה לארץ ישראל בשנת שפ"א (1621). השל"ה כיהן כרב הקהילה האשכנזית בירושלים, והתגורר גם בצפת ובטבריה, שבה נפטר בשנת ש"צ (1630).בחיבורו שני לוחות הבריתנזכר סוד גלגול אדם ובהמה, ומובאת בו אזהרה לשחוט בזהירות ובלי פגימה: 'כי מי יודע מה גלגול יש בה [בבהמה]. ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה [פסחים, עה ע"א], דהיינו שחיטה בלי פגימה'.[36]

חיבורים אלה השפיעו עמוקות על ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, ובהשראתם החלו להקפיד הקפדה יתרה על סכין שחיטה מלוטשת ועל השוחטים, שגם הם חייבים להיות ללא פגם מוסרי. הקפדה זו ביטאה את אמונתם המשיחית, שיש למהר ולתקן את נפש החוטאים כהכנה לגאולה הקרבה.

נמצא כי פרשת בית השחיטה בקוריץ וחרם ברודי בשנתתקל"ב (1772), שאסר על השחיטה הנפרדת, היו ביטויים למאבקי כוח חברתיים וכלכליים, אך בעיקר ניסיון ראשון להיאבק בהלך הרוח המשיחי של המגיד מזלוטשוב ותלמידיו. אלה הפכו את השחיטה מפעולה רגילה, הנעשית בהתאם להלכה, לפעולה סמלית, שהקפדה על ביצועה תביא תיקון לנשמות החוטאים ותקרב את ימות המשיח. יש לציין, שחרם ברודי לא הועיל לבלימת בני החבורה, שכן לאורך שנות השמונים של המאה השמונה עשרה המשיכו תלמידי המגיד מזלוטשוב להפיץ את השחיטה החסידית. אחד הבולטים במאבק היה ר' וולף מטשארני-אוסטרא, חותנו של ר' משולם פייבוש הלר. וכן, ר' אליעזר שוחט ובודק, מקורבו של ר' זאב וולף מז'יטומיר, אף הוא מתלמידי המגיד מזלוטשוב. ר' אליעזר כתב חיבור בהלכות שחיטה בשם פרקי הנאזר. הוא הכיר את חסד לאברהם לר' אברהם אזולאי והביא ממנו דברים בעניין בדיקת הסכינים.

האיסור השני, שהוטל בחרם ברודי, נוגע לתפילה במניינים נפרדים. מניינים אלה נאסרו בנימוק, שפרישה מהציבור כמוה כמרד בסמכות ובמסורת. לפיכך, הוטל חרם על אותם רשעים אשר:

בונים במות לעצמם להבדל מתוך העדה הקדושה, עושים לעצמם מניינים נפרדים ואינם מתפללים עם הציבור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הקבועים לרבים… אנחנו נשלח כרוז זה לכל גבול ישראל, להרים קול תרועת חרמות שמתות ונדוים על האנשים הרשעים, שהם פורקי עול התורה ועושים לעצמם מניינים נפרדים עם שינוי התפילות, שלא יקראו את מעשיהם לפרוש מן הציבור בשום קלייזל או בית המדרש חדש, שאינו קבוע לרבים לתורה ולתעודה.[37]

הביטוי 'קלייזל' פירושו 'מניין' בלשון גנאי, והוא מכו?ון כנראה נגד בית המניין הנפרד, שייסד ר' יחיאל מיכל בברודי לעצמו ולתלמידיו. יש לציין, כי האיסור לא הועיל לפירוקו של בית המניין והוא המשיך לפעול בביתו של ר' יחיאל מיכל בברודי עד למותו בשנת תקמ"א (1781).

כפי שהוסבר בכרוז החרם, טעם איסור ההתבדלות במניין נפרד נוגע למנהגים חדשים, שאימצו מתפללי המניין, תוך שהם זונחים מנהגים, שזכו לגושפנקה מגדולי הפוסקים: 'אותם אנשים נוהגים מנהגים חדשים. והוא משנה [הם משנים] ממטבע שטבעו חכמים גדולי הפוסקים, כל תיקוני התפילות במדינות הללו'.[38] בעיקר יצא קצפם של המחרימים על דרכי התפילה של המתבדלים 'שיש להם יד ושם בסתרי הקבלה' והם מעזים להתפלל מתוך סידור האר"י, זכות השמורה בברודי רק למקובלי הקלויז המפורסם. לשון החרם רומזת לחרם קודם, שהוטל בברודי שש עשרה שנים קודם לכן, ובו נאסר על לימוד קבלת האר"י. עתה, נוסף עליו גם האיסור להתפלל מתוך סידור האר"י, מלבד חכמי הקלויז 'מפורסמין בחסידות, יודעים רבונם ומכונים על דרך האמת, רק לאותם מפורסמים מותר להתפלל כמנהגם מתוך הסידור של קדוש ה' האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] ואפס זולתם'.[39]

טעם האיסור להתפלל מתוך סידור האר"י, שהוטל על המגיד מזלוטשוב ובאי בית המניין שלו, נעוץ ביחס המורכב, שהתפתח כלפי קבלת האר"י: האר"י - האלוהי ר' יצחק - הוא ר' יצחק לוריא אשכנזי - היה מחשובי המקובלים במאה השש עשרה, תור הזהב של הקבלה בצפת. הוא נולד בירושלים בשנת רצ"ד (1534) ונפטר בצפת בגיל שלושים ושמונה, בשנת של"ב (1572). שיטת הקבלה, הנקראת על שמו, נודעה מכתבי תלמידיו, בעיקר מכתבי ר' חיים ויטאל. 'הקבלה הלוריאנית' זכתה להילת מסתורין ולא התפשטה אלא טיפין טיפין.[40] היא נלמדה מתוך כתבי-יד שהעתיקו מקובלים, חברי חוגים אזוטריים, שהיו אמונים גם על לימוד ספר הזוהר ועל מסורות נוספות של הקבלה.[41] המשיכה אל קבלת האר"י נבעה בעיקר מקסמו של הרעיון המרכזי בה, שלפיו נובעים הקלקול והתיקון, הגלות והגאולה, זה מזה ושלובים זה בזה ללא הפרד. הרעיון, שהגלות פותחת את הפתח לגאולה, הגיע בקבלת האר"י לשיא של ביטוי חי ומשכנע, ונשזר על נקלה באמונה שסודות הקבלה יתגלו ויתחדשו עם התקרב הקץ וכי עצם לימוד תורת הנסתר יכול לחולל את נס הגאולה. שילוב זה שימש במאה השבע עשרה קרקע פורייה לעלייתו ונפילתו של שבתי צבי. נביאו, נתן העזתי, פירש את דמות המשיח המתוארת בקבלת האר"י כנבואה שנאמרה על שבתי צבי. נתן ניצל רעיון מרכזי בקבלת האר"י - הירידה אל התהום כדי לגאול את הניצוצות - הנשמות שנפלו לשם בחטאן - על מנת להצדיק את התאסלמותו של שבתי צבי. לטענתו, ההתאסלמות היא ירידת המשיח אל מצולות החטא במטרה לגאול משם את הניצוצות - נשמות החוטאים - ובכך להשלים את תיקון העולמות ולהביא את הגאולה.

הפירוש שהעניקו השבתאים לקבלת האר"י הוליד משבר עמוק ביחס אליה. איש לא העז לפקפק בקדושתה, אך אווירה של חשדנות החלה אופפת את מי שביקש ללמוד את סודותיה. במקומות רבים נחשדו המתעמקים בקבלת האר"י בשבתאות נסתרת, ובשילוב של רעיונות שבתאיים בפירושים תמימים לכאורה של קבלה זו. כך הפך המאבק בהתפשטותה של קבלת האר"י ובאימוץ מנהגיה למרכיב מרכזי במלחמתו של הממסד הרבני בחוגים משיחיים.

בברודי הוטלו בשנת תקט"ז (1756) הגבלות חמורות על לימוד קבלת האר"י כחלק מן המאבק ביעקב פרנק ובחסידיו. על פי כתב חרם משנה זו,הותר ללמוד קבלה, כגון ספר הזוהר וכתבי המקובל הצפתי ר' משה קורדובירו, רק מגיל שלושים ומעלה, 'ובתנאי שיהי'[ה] בדפוס ולא בכתב'.[42] זאת, במטרה לחסום את הפצתם של כתבי-יד, שהכילו תעמולה שבתאית במסווה של פירושים קבליים, או שהיו ספוגים באווירה משיחית מובהקת. ואילו על לימוד קבלת האר"י הוטלה הגבלה חמורה עוד יותר: בכרוז החרם הודגש כי 'אפילו אותן הכתבים הידועים בודאי שהם מכתבי האר"י בלי טעות. איסור גמור לשום אדם שילמוד בהם עד ארבעים שנה... ואף במלואת לו הארבעים שנה. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. רק מי שמלא כרסו בש"ס [גמרא] ופוסקים'.[43] במילים אחרות, רק למי שבקי בתורת הנגלה ומלא כרסו בספרי הלכה מותר ללמוד את קבלת האר"י. באופן זה השאירו לעצמם פרנסי ברודי את הסמכות לקבוע מי יו?רשה, ובמיוחד, מי לא יורשה, ללמוד קבלה. בפועל, התירו רק לחברי הקלויז של ברודי ללמוד את קבלת האר"י, וכך חיזקו את הפיקוח על הנעשה בקרב תלמידי החכמים שבעיר ומנעו התפשטות של רעיונות משיחיים.

בשנת תקל"ב (1772), שש עשרה שנים אחר כך, הרחיבו פרנסי ברודי את האיסורים הנוגעים לקבלת האר"י, ואסרו גם על תפילה מתוך סידור האר"י. כמו שאר חלקי החרם, גם איסור זה כו?ון נגד המגיד מזלוטשוב ותלמידיו, שאימצו את נוסח התפילה של האר"י. האיסור מאשר ומחזק את הביקורת של ר' פנחס מקוריץ, אשר התלונן כי המגיד מזלוטשוב מחדש חידושי תפילה, החורגים מן המקובל, ומתיימר להגביה בתפילתו לעולמות עליונים. כמו באיסורי חרם ברודי, גם תלונתו של ר' פנחס מכו?ונת להיבט המיסטי של התפילה, שאימץ ר' יחיאל מיכל, בבקשו להפוך את התפילה ממצווה יום-יומית לפעולה רבת עצמה, שיש בכוחה להבקיע לעולמות עליונים ולהוריד גאולה לעולם.[44]

האנלוגיה בין חוגו של ר' יחיאל מיכל לבין האר"י ותלמידיו

על אף האיסורים, שהוטלו בחרם ברודי בשנת תקל"ב (1772), המשיכו ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב ותלמידיו לעסוק באופן מאומץ בלימוד קבלה, ובכללה קבלת האר"י. אחד התלמידים, ר' משולם פייבוש הלר מזבריז, גילה בקיאות בכתבי האר"י והרבה להזכירם באיגרותיו.הוא כינה את עץ חיים לר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, בכינוי 'כתבים', מפני שהיו ברשותו כתבי-יד של החיבור ולא ספר מודפס.[45] ואילו את הכתבים החסידיים שהיו בידיו כינה בשם 'כתבי'[ם] החדשים'[46] להבדילם מהכתבים הישנים, כתבי האר"י, שגם בהם החזיק. אמנם, ר' משולם פייבוש אינו מציין כיצד הגיעו אליו כתבי-יד של קבלת האר"י, אך כתבים כאלה היו גם ברשות תלמידים נוספים מחוגו של המגיד מזלוטשוב, שעברו בכך על האיסור ללמוד קבלה מכתבי-יד.[47]

אין ספק, שההפרה המפורשת של האיסורים העלתה את חמתם של מטילי החרמות ובני בריתם. בעיקר יצא קצפם על יומרתם של ר' יחיאל מיכל ובני חוגו להידמות לאר"י ולתלמידיו. במכתב, שהפנו נכבדים מקהילת וילנה בשנת תקל"ב (1772) אל ראשי קהילות אחרות, מואשמים 'החסידים' בכך שהם מתיימרים להיות יראי שמים ותולים מעשיהם הנפשעים באילן גדול: 'כי חדשים מקרוב באו אשר לא שערום אבותינו, ומכנים שמם חסידים ... ותולין מעשיהם באילן גדול'.[48] בדברי הקטרוג של אנשי וילנה לא נזכר האר"י במפורש אלא נרמז על 'אילן גדול' שבו נתלים החסידים, ויש בניסוח אירוניה, המבוססת על אמרה של ר' עקיבא - 'אם בקשת ליחנק, היתלה באילן גדול'.[49]

יתר על כן, באיגרתם של אנשי וילנה הופיע לראשונה הביטוי 'חסידים' כמתייחס לחבורה מסוימת ומוגדרת. ביטוי זה מעיד על חבורה, שבניה רואים עצמם כבני עלייה מכל הבחינות ומבקשים להידמות לחבורה עילית כחבורת האר"י. האנלוגיה לאר"י ולתלמידיו איננה מקרית, ומקורה בדימוי העצמי, שטיפחו בני החבורה נוכח הרדיפות נגדם. כאשר ר' משולם פייבוש הלר כותב במרירות על היחס כלפי רבותיו בחסידות 'אנשי מופת בעלי רוח הקודש', שהיו מטרה להתקפות חריפות, הוא טווה אנלוגיה בינם לבין האר"י וחבורתו. לטענתו, ההתקפות מצד 'אנשי לצון וכופרים בחכמים' אינן שונות מן הדחייה שהייתה מנת חלקו של האר"י:

ובאמת יש בדור הזה אנשי לצון וכופרים בחכמה כמו שהי'[ה] בזמן האר"י זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] אנשים כאלה כמ"ש [כמו שכתב] הרח"ו [הרב חיים וויטאל] זלל"הה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] ואני מעודי נדבק לבי באמונת חכמים האלה... אוי להם לרשעים [מתנגדי החסידות] שפרקו עול תורה ויראת הש"י [השם יתברך] מעליהם ומראים עצמם צדיקים ומלעיבים במלאכי אלקי'[ם] בשקרים ובכזבים שבודה מלבם... וכבר נבאו נביאי אמת עליהם שיהי'[ה] כן בדור אחרון [דור המשיח] כמש"ה [כמו שאמר הכתוב] ותהי האמת נעדרת וגו'[50] הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע וגו'[51] ובפרט במשנה דסוטה[52] בעקבות משיח וכחז"ל יהי להם אשר להם ואנחנו נפשינו הצלנו.'[53]

ר' משולם פייבוש הלר מפרש את ההתקפות על רבותיו, 'מלאכי אלהים', כסימני הימים שלפני בוא המשיח, הידועים כימים של תוהו ובוהו מוסרי וחברתי: האמת תיעדר והשקר ישלוט, הרע ייחשב לטוב והטוב לרע. גם החוצפה, כלומר עזות המצח כלפי האמונה ומבשריה, תגבר. התדרדרות מוסרית זו מעצימה את המפנה הדרמטי, שיתחולל עם בוא המשיח, העתיד לגאול את עם ישראל מן השפלות המוסרית שאליה ירד. בבקשו הסבר לרדיפות אחרי מורו ורבו, ר' יחיאל מיכל, חושף אפוא ר' משולם פייבוש את אמונתו, שרדיפות אלה מבשרות את ימי המשיח הקרבים ובאים.[54]



[1] ראו: השל תש"ח--תשי"ב, עמ' 225, עמ' 239 הערות 123, 126. השל אינו עקבי בקביעת השנה. מחד גיסא, הוא מעיר שר' פנחס מקוריץ נפטר בשנת תק"ן (1790) וישב באוסטרהא 'יותר מעשרים שנה'. כיון שהמחלוקת התרחשה בהיותו בקוריץ, לפני שעבר לאוסטרהא, סביר שהתרחשה בשנת תק"ל (1770). מאידך גיסא, הוא מעיר כי 'מתקבל הרושם שהמחלוקת הייתה לאחר פטירת המגיד ממזריטש' בחודש כסלו, שנת תקל"ג (1772)'. ומסקנתי, שהמחלוקת בקוריץ התרחשה בשנת תקל"ב (1772) וגררה אחריה את חרם ברודי בשנה זו. ואילו ר' דוב בער, המגיד ממזריטש, לא היה מעורב במחלוקת, אפילו אם התרחשה בחייו.

[2] על המשמעות המשיחית שאפשר כי הייתה לתאריך, ראו: להלן, בפרק השביעי.

[3] ראו: השל תש"ח--תשי"ב, עמ' 221-233; ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 140--141. שני החוקרים טעו גם בזיהוי 'הרב' בסיפור, שלא תמיד הוא ר' פנחס מקוריץ; גם ר' יצחק אייזיק הכהן, אב בית הדין בקוריץ שעמד לצידו של ר' יחיאל מיכל, מכונה בסיפור 'הרב', ויש להבחין מתי הכוונה אליו ומתי לר' פנחס.

[4] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[5] ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[6] גם בכתבי ר' זאב וולף מז'יטומיר, ר' אברהם חיים מזלוטשוב ור' משולם פייבוש הלר, ה'מגיד' סתם הוא ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב ולא ר' דוב בער ממזריטש. ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 71 הערה 61; אלטשולר תשנ"ה, עמ' 114--120, 140--147.

[7] ראו: להלן, בפרק זה.

[8] בספריית ההיברו יוניון קולג' שבסינסנטי, אוהיו, מצוי כתב-יד שמספרו 62, אך בדיקה ראשונה שלו העלתה שמקורו ונושאיו אינם חסידיים, וספק אם זהו כתב-היד שממנו ציטט השל. לעומת זאת, במאמרו באידיש 'מסמכים עלומים לתולדות החסידות', עמ' 113--135, מזכיר השל כמה כתבי-יד בחסידות שהגיעו לארכיון ייווא בניו יורק. ייתכן אפוא שהשל ציטט מתוך אחד מכתבי-היד הללו, שאותו כינה כתב- יד סינסנטי 62, ואפשר שכתב-היד מצוי בארכיון ייווא.

[9]השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 239 הערה 126.

[10]ראו: לעיל, פרק שני.

[11] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 140. ומקבילה: השל תש"ח--תשי"ב, עמ' 226.

[12]אמרי פנחס השלם, עמ' רנ; מרגולין תשנ"ט, עמ' 259-271. הביקורת של ר' פנחס על דרכי התפילה שחידש 'המגיד' נוגעת ללב הוויכוח בשאלת התפילה; לשיטתו של ר' יחיאל מיכל, אפשר ללמוד וללמד כיצד להגיע לדבקות באל בעת התפילה, למרות שדבקות זו איננה מתרחשת - בסופו של דבר - אלא באופן ספונטאני. ואילו ר' פנחס מקוריץ טען כנגד הסתירה הפנימית שבדרך זו, שהרי הדבקות באל היא תולדת הרגש הספונטאני, אשר ממילא אי אפשר לשלוט בו או ללמדו.

[13] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 140.

[14] דבר הפילוג ביניהם הובא בידי 'הזקן' מקוריץ: 'ואמר בשם ר' ישעיה מדינוויץ, שאומר על עצמו תנא הוא ופליג [של ר' פנחס].' ראו: ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 141-140 הערה 44.

[15] ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 140. רבות מן המובאות מדברי ר' פנחס מקוריץ נכתבו במקור באידיש. ומקבילה, ראו: השל תש"ח--תשי"ב, עמ' 225, 226. נראה כי בכתב-היד שהיה להשל חולק הסיפור לכמה חלקים, שרק בעיון מדוקדק נקשרים למכלול אחד. בין השאר, הסיפא הובאה בעמוד שלפני הרישא.

[16] השל תש"ח--תשי"ב, עמ' 228. מכאן תימוכין למסקנה, ש'המגיד' בפרשת בית השחיטה אינו דוב בער המגיד ממזריטש, אלא יחיאל מיכל 'המגיד' מזלוטשוב, הנזכר בחלקים אחרים של הסיפור בכינוי 'המגיד' וכאן נזכר בשמו המלא.

[17] רמז לביקורת של ר' פנחס מקוריץ על ר' יצחק אייזיק מקוריץ מצוי במסורת משמו של ר' פנחס, לפיה ר' יצחק אייזיק 'נולד עם מדות טובות' אך לא היה צדיק גמור כיוון שלא לימד את עצמו לשבור את מידותיו הרעות. ראו: פאר לישרים, כז ע"ב. וכן: הערת גרשם שלום בתוך: ביבער תרס"ז, עמ' 220 בעותק שבספריית שלום.

[18] ראו: וילנסקי תש"ל ב, עמ' 19--28.

[19]וילנסקי תש"ל ב, עמ' 176.

[20] ראו גם ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב (ירושלים תשל"ד, קי ע"א) דבריו של ר' משולם פייבוש הלר, תלמידו המובהק של ר' יחיאל מיכל, על רשעים שבדור: 'ובאמת יש בדור הזה אנשי לצון וכופרים בחכמה… ומראים עצמם צדיקים ומלעיבים במלאכי אלקי'[ם] בשקרים ובכזבים שבודה מלבם'. הדברים נכתבו בשנת תקל"ז (1777) ועולים מהם הדי המחלוקת סביב ר' יחיאל מיכל.

[21] וילנסקי תש"ל א, עמ' 45.

[22] וילנסקי תש"ל א, עמ' 48. חלף - סכין לשחיטה.

[23] על השוחטים מוטל החיוב להראות את הסכין לרב. ראו: 'פתחי תשובה' (אחד מנושאי הכלים של שולחן ערוך) ליורה דעה, סימן יח, סעיף קטן ח; וורטהיים תש"ך, עמ' 200--201.

[24] על התפתחות השחיטה החסידית הנפרדת, ראו: שמרוק תשט"ו; שמרוק תש"ל; מרקוס תשי"ד, עמ' 61; ש"ץ-אופנהיימר תשמ"ח, עמ' 141--147; וילנסקי תש"ל א, עמ' 44--49; תשבי תשכ"ז, בעיקר עמ' 41 הערה 180; וורטהיים תש"ך, עמ' 200--208; אליאור תשנ"ד1/, עמ' 48--49.

[25] ראו: שטמפפר תשנ"ט.

[26]ראו: שמרוק תשט"ו, עמ' 62--66.

[27] ראו: אורון-קושניר תש"ם; אורון תשמ"ב.

[28]ראו: אורון-קושניר תש"ם, עמ' 301--309.

[29] ראה: אורון-קושניר תש"ם, עמ' 301--309; על תורת הגלגול במיסטיקה של ימי הביניים, ראו: שלום תשל"ו2/, עמ' 337--349; אליאור תשמ"ו.

[30]ספר הקנה, עמ' רפז.

[31]ספר הקנה, עמ' שז.

[32]ספר הקנה, עמ' רעז--רעט. היכולת לתקן נשמות חוטאים שהתגלגלו בבהמות כשרות יוחסה במאה השש עשרה לאר"י. ראו: בניהו תשכ"ז, עמ' 250.

[33] ראו: להלן, בפרק שביעי.

[34] ר' משולם פייבוש הלר, תלמיד מובהק של המגיד מזלוטשוב, הסתמך על חסדלאברהם לר' אברהם אזולאי. ראו: ליקוטים יקרים לעמבערג תקנ"ב, כא ע"א; ירושלים תשל"ד, קיז ע"ב; שמרוק תשט"ו, עמ' 62--66; אלטשולר תשנ"ה, עמ' 2, 308--314.

[35]ראו: חסד לאברהם, נהר לב, עמ' רכא-רכב.

[36]שני לוחות הברית השלם ה, עמ' קכו.

[37] וילנסקי תש"ל א, עמ' 45, 49.

[38] וילנסקי תש"ל א, עמ' 45.

[39] וילנסקי תש"ל א, עמ' 47; גלבר תשט"ו, עמ' 62, 107--108 , 112--114; דינור תשט"ו, עמ' 159--162; תשבי תשכ"ז, עמ' 4; אליאור תשנ"ד1/, עמ' 57--59.

[40]אווירת האזוטריות והפולמוס סביב הפצתה מלווים את תורת האר"י מאז נרשמה בידי ר' חיים ויטאל. ראו: שלום ת"ש; שלום תשל"ד, עמ' 123--124; בלבן תרצ"ד, עמ' 127--135; גלבר תשט"ו, עמ' 62, 107--108, 112--114; דינור תשט"ו, עמ' 159--162; בניהו תשכ"ז, עמ' 44--45, 64--65; מרוז תשמ"ח, בעיקר עמ' 39--94; זק תשמ"ט; אלבוים תש"ן, עמ' 222-183; אידל 1980; אידל תש"ן; אידל תשנ"א, עמ' 206--207; ליבס תשנ"ב, עמ' 113--126; וולפסון תשנ"ב, עמ' 425--438; הרן תשנ"ג, עמ' 396--460; אליאור תשנ"ד1/, עמ' 57--59.

[41] כך, לדוגמה, מחשב הקצין המשיחי עמנואל חי ריקי היה גם פרשן של קבלת האר"י.

[42] חרם ברודי, שנת תקט"ז (1756), בתוך: אוצר חכמה א, עמ' 27; וכן ראו: בלבן תרצ"ד, עמ' 133--135 ,127--128; אידל 1980.

[43]אוצר חכמה א, עמ' 26--27. על פי משנה, ברכות, פרק ב משנה ח.

[44] על תפילתו של המגיד מזלוטשוב, ראו: להלן, בפרק רביעי.

[45] ראו:ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כב ע"ב; כד ע"א; כח ע"ב. ובמהדורת ירושלים תשל"ד, קכב ע"ב; קכו ע"ב; קלח ע"א. יש לציין, שגם ר' יעקב יוסף מפולנאה החזיק בכתבי-יד של קבלת האר"י, אך בניגוד לבני חוגו של המגיד מזלוטשוב, לא הסתיר את מקור תורותיו ולא ייחס את 'ניסוחיו הקיצוניים... לבעש"ט, אלא ציין בפירוש 'כנודע זה מכתבי האר"י'. ראו: שלום תשל"ו2/, עמ' 353; פכטר תשמ"ו.

[46]לדוגמה, ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כז ע"א; ירושלים תשל"ד, קלד ע"א.

[47]בהנהגות שבליקוטים יקרים, שנדפסו מכתב-יד שהיה ברשות ר' משולם פייבוש הלר, מצויה קבוצה גדולה של דרושים, שאינם אלא פרשנות על מאמרי עץ חייםלר' חיים ויטאל. ראו:ליקוטים יקרים, סימנים קלז--קס. ומקבילה: אור האמת, ע ע"ב--פ ע"א.

[48] וילנסקי תש"ל א, עמ' 62. התגוננות מהאשמה כזו מצויה בדברי ר' שמלקי מניקלסבורג. הוא לימד זכות על אימוץ מנהגי האר"י ונטל מהתופעה את עוקצה בטענה, שמדובר במנהגים מקודשים, מקובלים מפי אליהו הנביא. ראו: איגרת הרב שמואל שמלקי הורוויץ לקהל ברודי, בתוך: וילנסקי תש"ל א, עמ' 85. האיגרת נכתבה כתגובה לחרם ברודי של שנת תקל"ב (1772).

[49]פסחים קיב ע"א.

[50] ישעיה, נט 15.

[51] ישעיה, ה 20.

[52] משנה, סוטה, פרק ט משנה טו.

[53]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, יט ע"ב; ירושלים תשל"ד, קי ע"א. אנלוגיה דומה מופיעה גם בדברי ר' אלעזר בן ר' אלימלך מליז'נסק. ראו: 'אגרת הקודש', בתוך: נועם אלימלך, קיא ע"ב: 'אהובי אחי יהי לבך בטוח כי גם בימי הקדוש האר"י ז"ל [זכרונו לברכה] הי'[ו] ג"כ [גם כן] מתקוטטין עמו'. וכן ראו: הקדמת ר' שלמה לוצקיר למגיד דבריו ליעקב.

[54] וראו גם דבריו של ר' משולם פייבוש הלר בליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כג ע"ב (ירושלים תשל"ד, קכה ע"ב): 'ובאמת בדור הזה גבר זה הקליפ'[ה] ההפיכ'[ה] מתהפכת בלהטות להט החרב המתהפכת מחבר לחרב'.