פרק רביעי

התקשרות

ייסוד חוג חסידים פנימי בחג השבועות של שנת תקל"ז (1777)

ימי המשיח, שאליהם רמז ר' משולם פייבוש הלר, הובילו אל החודש השמיני, חודש אייר, של שנת תקמ"א (1781), הוא מועד הגאולה המשוער לפי חישובי עמנואל חי ריקי. השנים שלקראת מועד זה היו שנות התעוררות וניסיון לתרגם את ציפיית הגאולה למעשים, שיעידו על בוא המשיח ובה בעת יחישוהו.

אחד השלבים החשובים בתהליך זה התרחש בשנת תקל"ז (1777), שגם לגביה התעוררו ציפיות משיחיות, ושמועות פשטו 'שבא מלך המשיח'.[1] לדעת ההיסטוריון דוד אסף, אפשר שמקור השמועות היה בחוגים שבתאיים, שציפו בשנת תקל"ז - שנת המאה למותו של שבתי צבי - להתגלותו המחודשת של משיחם. לאווירת הקץ המתקרב תרמו גם הזעזועים הפוליטיים, עקב נצחונותיה של רוסיה בפולין ובתורכיה.[2]

בחודש אדר בשנת תקל"ז (1777) יצאה קבוצת חסידים בהנהגת ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקאליסק לארץ ישראל. מטרתם הייתה להתבסס בארץ הקודש ולקדם את פני המשיח, אשר צפוי היה להתגלות, לפי אמונתם, בחודש אייר בשנת תקמ"א (1781). כשלושה חודשים לאחר שעזבו בדרכם לארץ ישראל, נערך בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי טקס של תיקון ליל שבועות. תכניתם של המתכנסים הייתה להתקשר בתפילתם עם חבריהם, שכבר היו אמורים להגיע ליעדם, ולהעביר דרכם את התפילות מן הגולה לארץ ישראל, היא שער השמים שדרכו עולות התפילות אל היכלות עליונים. לאישיותו המיוחדת של הצדיק, ר' יחיאל מיכל, נועד תפקיד מרכזי בטיהורן של התפילות מסייגי הרע כדי להעלותן לעולמות עליונים.

תיקון ליל שבועות, שערכו ר' יחיאל מיכל ותלמידיו בבית המנין בברודי, היה גם המעמד שבו נוסד חוג חסידים פנימי, אשר מטרתו היתה להביא את הגאולה באמצעים רוחניים ומיסטיים, שמקורם במסורות מן הקבלה. חוג זה, בהנהגתו של ר' יחיאל מיכל, הוא החצר החסידית הראשונה: מבנהו והיחסים בין חבריו ובינם לבין הצדיק הפכו לדגם, שעל פיו מתנהלות חצרות החסידים מאז ועד ימינו.

ואלם, העדויות על מה שהתרחש בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי לא הועלו על הכתב באופן מרוכז והן מפוזרות בכתבי התלמידים כך, שרק צירופן יחד מעניק תמונה שלמה על האירועים. אחת העדויות החשובות מצויה באיגרת, ששלח ר' משולם פייבוש הלר, תלמידו של ר' יחיאל מיכל, אל גיסו ר' יואל בן משה, שהיה בין העולים לארץ ישראל. האיגרת נכתבה זמן קצר לאחר חג השבועות והשבת שאחריו, שבהן שהה ר' משולם פייבוש הלר בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי. באיגרת, ר' משולם פייבוש הלר מדווח לר' יואל ולשאר החברים שבארץ ישראל על אירועי חג השבועות. עדויות נוספות מצויות בכתביהם של תלמידים אחרים, ביניהם: ר' זאב וולף מז'יטומיר, ר' אברהם חיים מזלוטשוב ור' יעקב יצחק, החוזה מלובלין ויחד הן מצטרפות לכלל תמונה בהירה וחדה מה שאירע.

כוונת ההתקשרות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו 

האיגרת הראשונה של ר' משולם פייבוש הלר נשלחה מן העיירה זבריז, שבה התגורר, ב'יום ג', י"ט סיון, תקל"ז'[3] (24 ביוני 1777), שלושה עשר ימים לאחר ששב מבית המניין של המגיד ר' יחיאל מיכל בברודי:

ואגב דאתי לידי [שבאו לידי] דברי המגיד [ר' יחיאל מיכל] ז"ל [זכרונו לברכה][4] ששמעתי מפ"ק [מפה קדוש] בחג שבועות של שנה זו שנת תקל"ז לפ"ק [לפרט קטן] ששבתי [שבתתי] שם חג שבועות ושבת שאחריו ואמר דרוש ארוך בין מנחה של יום א' למעריב של יום ב' בק"ק [קהילת קודש] בראד יע"א [יגן עליה אלוהים] בבית המנין שלו וידעתי כי חביבין עליך [על ר' יואל] שמעתתא [הדברים] דרב המגיד נ"י [נרו יאיר] ועלי [חביבים] ביותר וביותר מה שזכיתי לשמוע פא"פ [פה אל פה] אמרתי להעלות לך על הכתב דבריו שדיבר בזה הענין'.[5]

דברי ר' משולם פייבוש מלמדים, שר' יחיאל מיכל החזיק בשנת תקל"ז (1777) בית מניין משלו בברודי. נראה, כי החרם משנת תקל"ב (1772), שאסר על קיום מניינים נפרדים, לא הביא לפירוקו של בית המניין, ואפשר שההתקבצות בברודי נערכה בחשאי ונשמרה בסוד. סברה זו מתחזקת מעצם העובדה, שקטעי האיגרת, המתעדים את ביקורו של ר' משולם אצל ר' יחיאל מיכל בברודי וחלקים מן הדרוש, שנשא ר' יחיאל מיכל באותה הזדמנות, הושמטו משתי המהדורות הראשונות של ליקוטים יקרים, ובמקומם נרשם 'חסר כאן'.[6]

בשני ימי חג השבועות[7] נשא ר' יחיאל מיכל דרוש ארוך בפני תלמידיו.[8]ר' משולם פייבוש, אשר נכח בבית המניין, שמע את הדרוש ברצף, אך פיצל אותו באיגרתו לשלושה חלקים נפרדים והביאם בסדר שונה מן הסדר שבו נאמרו. הוא ניסח את החלק השלישי של הדרוש כאמרה נפרדת, המנותקת מן ההקשר שבו נאמרו הדברים:[9]

עולים דברי התפילות [של האדם] ע"י [על ידי] התקשרות האדם א"ע [את עצמו] באמרו הריני מקבל עלי מצות עש'[ה] של ואהבת לרעיך כמוך וכולל [המתפלל] א"ע [את עצמו] באהב'[ה] עם נשמת קדושת הצדיקי'[ם] שבדור[10] שמכיר דיוקנם ויצייר אותם לפניו בעת ההיא במחשבתו… ובאמת שמעתי מפה הקדוש הרב' האלקי מוהרר [מורנו הרב ר'] יחיאל מיכל זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא][11] ני' [נרו יאיר] שאמר קודם כל תפלה [לפני כל תפילה] אני מקשר א"ע [את עצמי] עם כל ישראל הן עם הגדולים ממני שע"י [שעל ידם] תתעל'[ה] מחשבתי ותועלת התקשרות בקטנים שיעלו ע"י [על ידי] ע"כ [עד כאן] שמעתי מפיו הקדוש:'

דבריו של ר' משולם פייבוש הלר עוסקים בהתקשרות הנשמות זו אל זו בעת התפילה: המתפלל מקשר את עצמו עם 'נשמת קדושת הצדיקי'[ם] שבדור', ודרכן מתקשרת נשמתו עם נשמות כלל ישראל, שכן הנשמות הקדושות כוללות את נשמות כל ישראל. כדי להדגים את דרך התקשרות הנשמות בעת התפילה, ציטט ר' משולם פייבוש את מורו ורבו, ר' יחיאל מיכל, אשר נהג להתקשר בתפילתו עם נשמות 'כל ישראל': אלה, שנשמתם גדולה מבחינת המעלה הרוחנית, והם מסוגלים להעלותו למדרגתם. ואחרים, הקטנים ממנו, שנשמתו משמשת להם סולם לעלייה רוחנית. באופן זה הפכה נשמתו של ר' יחיאל מיכל לחוליה בשרשרת הנשמות של כלל ישראל, שראשיתה בתפילות הנאמרות על פני האדמה וראשה בשמים.

מנהגו של ר' יחיאל מיכל לקשר את נשמתו עם נשמות כל ישראל בעת התפילה נזכר גם באורהמאיר, ספרו של ר' זאב וולף מז'יטומיר. ר' זאב וולף, תלמיד מובהק של ר' יחיאל מיכל,[12] בחר להציג את תורת ההתקשרות במעין דו-שיח, שהתקיים בין ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) לבין חכם אנונימי, שאינו נזכר בשמו אלא בכינוי 'חכם הדור':

שמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא]. פעם אחת שאל לחכם הדור מענין התפלה: איך אתה נוהג ולאן פונה מחשבתך בשעת התפלה? והשיב לו: אני מקשר א"ע [את עצמי] עם כל פרטי החיות שבהנבראים, ובכל דבר הבאה לכלל בריא'[ה] צריך להיו'[ת] שם חיות משפ'[עת] אלוה. אני מקש'[ר] עצמי עמהם [עם הנבראים] להוציא דבור לפני אלהים להעמיק שאלה למעלה למעלה. אמר לו: א"כ [אם כן] אתה מחריב את העולם כיון שאתה מושך מהם חיותם להעלות ולהגביה למעלה, נשארים פרטי הנבראים בלי חיותם… אמנם, האמ'[ת] כן הוא. החכמים האמתי'[ים] אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, דא צלותא [זו תפילה], החיוב מוטל לקשור א"ע [את עצמם] באופן הנ"ל [הנזכר למעלה], אמנם רק בסוד רצוא ושוב כנודע למשכילי'[ם] עומק הענין.[13]

גרשם שלום עמד על כך, שהדברים המובאים בשם 'חכם הדור' באור המאיר, מצוטטים באיגרתו של ר' משולם פייבוש הלר מפי ר' יחיאל מיכל.[14] אכן, כאשר משווים בין שני המקורות, מתברר כי ר' זאב וולף חזר על דברי ר' יחיאל מיכל כפי שהביאם ר' משולם פייבוש, אולם בחר להסוות את המקור ולכנות את ר' יחיאל מיכל בכינוי 'חכם הדור'. העמדת הבעש"ט ו'חכם הדור' זה כנגד זה מעלה תמיהה בדבר מעמדם של השניים בקרב דור תלמידיו של ר' יחיאל מיכל: מחד גיסא, ר' יחיאל מיכל, ולא הבעש"ט, מכונה 'חכם הדור'. מאידך גיסא, שמו נסתר ושיטת התפילה שלו נדחית, לפחות למראית עין.

תעלומה נוספת היא, מדוע העלים ר' זאב וולף את שמו של 'חכם הדור' ומדוע בחר להקנות מסגרת של דו-שיח ספרותי לאמרה מקורית של ר' יחיאל מיכל. ואולם, השאלה האם דו-שיח בין הבעש"ט לבין ר' יחיאל מיכל אכן התקיים כמתואר, היא משנית בהקשר זה: אף אם המסגרת בדויה, הרי שהבדיון משקף את הבעיה העקרונית, שמעוררת שיטת התפילה של ר' יחיאל מיכל. דברי הביקורת, ששם ר' זאב וולף בפי הבעש"ט, מלמדים כי התקשרות הנשמות בזמן התפילה עלולה להוביל בסופו של דבר לחורבן העולם וברואיו - 'פרטי החיות' - כיוון שר' יחיאל מיכל מקשר עצמו עם הנשמות הקטנות ממנו ומושך מהן את חיותן 'להעלות ולהגביה למעלה, נשארים פרטי הנבראים בלי חיותם'. במילים אחרות, הנשמות המתקשרות בתפילתן ומתעלות לעולמות עליונים מותירות את הגופים ללא נשמה וללא חיות. מכאן, שהתקשרות רוחנית בזמן התפילה עלולה להרוס את העולם ואת הברואים. התשובה לבעיית ה'התאיינות', כלומר הפיכת ה'יש' ל'אין', איננה בתחום המופשט אלא בעולם המעשה: הגבלת ההתקשרות בזמן התפילה ל'חכמים האמתי'[ים]', אשר מסוגלים לעמוד בהיכלי התפילה, המכונים 'היכל המלך', מבלי לבטל את קיומם העצמי, ואף זאת בסוד 'רצוא ושוב',[15] כאשר נשמותיהם דבקות לרגע בעולם העליון וחוזרות אל בית החומר שלהן.

תורת התקשרות הנשמות בזמן התפילה, כפי שלימדה? ר' יחיאל מיכל בחג השבועות, מצויה בגרסה נוספת. זוהי הגרסה של ר' אברהם חיים מזלוטשוב, גם הוא תלמיד מובהק של ר' יחיאל מיכל,[16] החוזר בספרו מסכת אבות עם פרי חייםעל דברי רבו. כמו ר' זאב וולף מז'יטומיר, גם ר' אברהם חיים מזלוטשוב הוסיף 'כך קבלתי מגדולים' בלי לציין מי הוא ה'גדול' שממנו קיבל את הדברים.

ר' אברהם חיים פתח בפירוש לדברי ר' מתיא בן חרש במסכת אבות: 'הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים'.[17] הוא פירש את החלק הראשון, בדבר החיוב להקדים שלום לכל אדם, כמתייחס למצוות אהבת הזולת; אדם חייב להקדים ולאהוב את זולתו כדי לקיים את הכתוב: 'ל?א ת?ק??ם ו?ל?א ת?ט??ר א?ת ב??נ?י ע?מ??ך? ו?א?ה?ב?ת?? ל?ר?ע?ך? כ??מו?ך? א?נ?י ה''. (ויקרא, יט 18) יתרה מזו, המצווה להקדים שלום לכל אדם ולאהוב את הזולת חלה גם על האומה: כל יחיד מישראל מצווה לאהוב את כלל ישראל, והפירוש המעשי הוא, שהיחיד יקשור את נפשו בנפש האומה. ההתקשרות נעשית כאשר המתפלל פונה בתפילתו לירושלים, שאליה פונים ישראל שבכל התפוצות, וכך הוא מקשר את תפילתו עם תפילות האומה:

שצריך האדם קודם התפלה לקשר עצמו עם כללות ישראל, ובפרט עם אותן היודעין כונת התפלה. וכמו שקבלתי לומר קודם כל תפלה בערב ובבוקר: הריני שולח תפלתי מכאן לארץ ישראל, ומארץ ישראל לירושלים, ומירושלים להר הבית, ומהר הבית לעזרה, ומעזר'[ה] לאולם, ומאולם להיכל, ומהיכל לקדשי הקדשים, ומקה"ק [ומקדשי הקדשים] להיכל לבנת הספיר, למקום שהתפללו אבותי, אברהם יצחק ויעקב. עם כל התפלות של בתי כנסיות ובתי מדרשות ויחודים של כל ישראל ובפרט עם בניך היודעים כונת התפלה וסודותי'[ה]. ועל כונה זו אני מתפלל בדו"ר [דחילו ורחימו] ורו"ד [?] בשם כל ישראל. כך קבלתי מגדולים לומר קודם כל תפלה.[18]

דבריו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב על שילוח התפילה לירושלים ולבית המקדש הם עיבוד של מסורת חז"ל בדבר כיוון התפילה:

העומדין ומתפללין בחוצה לארץ הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל… העומדים ומתפללין בארץ ישראל הופכין את פניהן כלפי ירושלים… העומדים ומתפללין בירושלים הופכין פניהן כלפי הר הבית… העומדים ומתפללין בהר הבית הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים. ומה טעם? [שנאמר:] והתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מכון שבתך אל השמים. ושמעת וסלחת. [על פי מלכים א, ח 30; דברי הימים ב, ו 33][19]

מסורת זו מנמקת את הפנייה לבית המקדש בשעת התפילה בעזרת התיאור המקראי של האל השוכן במקדש שמימי, אשר בנוי כנגד בית המקדש הארצי. לפי תיאור זה, קודש הקודשים שבמקדש הארצי הוא פתח וסולם עלייה למכון שבתו של האל בשמים. ר' אברהם חיים מזלוטשוב ממחיש את הרעיון, בתארו את התפילות מתאחדות במקדש הארצי שבירושלים ועולות משם למקדש העליון עד היכל לבנת הספיר, הנזכר בספר הזוהר כראשון בשבעת ההיכלות השמימיים.[20] כך גם בנוגע לשלושת האבות, שר' אברהם חיים מזכירם כמתפללים בהיכל לבנת הספיר שבמקדש השמימי. מקור הציור הוא בדברי ר' יוסי בר' חנינא, שגרס כי שלושת האבות תיקנו את התפילות: אברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק תיקן את תפילת מנחה, ויעקב תיקן את תפילת ערבית.[21] בזיקה למסורת זו, נקראות שלוש מן הספירות האלוהיות בשמות האבות: ספירת חסד (זרוע ימין) נקראת 'אברהם', ספירת דין (זרוע שמאל) נקראת 'יצחק' וספירת תפארת (לב) נקראת 'יעקב'.[22] נמצא, שהתפילות נקשרות אל האבות בקשר כפול: כשם שהתפילות נקבעו בידי האבות, כך הן עולות מבית המקדש אל ההיכלות השמימיים, הנקראים אף הם בשמותיהם של אברהם, יצחק ויעקב.

עיקר החידוש בדבריו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב אינו טמון אפוא בציור התפילות אשר עולות להיכלות עליונים, אלא ברעיון של התקשרות הנשמות עם יחידי סגולה, היודעים את מסלול התפילה להיכלות אלה. רעיון זה מתברר בהמשך, כאשר ר' אברהם חיים מפרש את החלק השני של דברי ר' מתיא בן חרש 'והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים' כהוראה, להתקשר עם הגדולים, היודעים את סודות התפילה:

ואח"כ [ואחר כך] תקשר [בתפילה] בפרט עם אותן היודעי'[ם] כונת התפלה וסודותי'[ה] והם יחידי סגולה. ואל תאמר בלבבך: מה לי לקשר עם יחידי סגולה, הגדולים, היודעי'[ם] כונת התפלה, שאני להם כמו זנב. וטוב לי יותר להתקשר עם המון עם שאני בחי'[נת] צדיק נגדם. וז"ש [וזה שאמר] והוי זנב לאריו'[ת]. כלומר שתקשר עצמך בתפלתך עם הגדולים היודעי'[ם] כונת התפלה וסודותי'[ה] ותהיה כמו זנב אצלם… כי אז תפלתך נשמעת ותעלה לרצון עם כונות הגדולים, היודעי'[ם] כונת התפלה בהתקשרותך עמהם.[23]

ר' אברהם חיים הבחין בין יחידי סגולה לבין המון העם. הוא קבע כי יש להיות זנב לאריות, כלומר, עדיף להתקשר בתפילה אל יחידי הסגולה, המכונים גם 'הגדולים', מלהתקשר אל המון העם ולהיות ראש לשועלים.

מכלל דבריו משתמע, שהתפילות עולות לשמים בשני אפיקים: האחד, בהתקשרות אל המקום הקדוש - בית המקדש - שבו נקשרת תפילת היחיד עם תפילות כלל ישראל וכולן עולות לשמים; והשני, בהתקשרות אל האדם הקדוש - הגדול, יחיד הסגולה או הצדיק - שאף הוא משמש צינור להעלאת התפילות לעולמות העליונים. מכאן, שהתקשרות הנשמות בזמן בתפילה היא התקשרות כפולה ומשולשת, שבה מתקשר היחיד עם כלל האומה, עם המקום הקדוש ועם הנשמה הקדושה; המתפלל פונה אל קודש הקודשים שבבית המקדש, וכך מקשר את נשמתו עם כלל ישראל, שאף הם פונים בתפילתם אל המקדש. בו בזמן הוא מתקשר אל נשמות יחידי הסגולה, המסוגלים להעלות את תפילות הכלל מן המקדש הארצי אל העולמות העליונים. למעשה, שירטט ר' אברהם חיים תמונה מיסטית, שבה מתואר הצדיק כצינור או כעמוד, הניצב בבית המקדש הארצי ומחבר אותו אל המקדש השמימי. זהו הצינור שדרכו עולות התפילות אל 'היכל לבנת הספיר, למקום שהתפללו אבותי, אברהם יצחק ויעקב'. תמונה רבגונית זו מאחדת רבדים שונים: הגשמי, המסומל במבנה של בית המקדש הארצי; הרוחני, הנרמז באמצעות ההיכל השמימי של לבנת הספיר; והאנושי - הצדיק - שהוא הגשר בין גשמי לרוחני. לכל אלה נוסף ממד רביעי, הממד ההיסטורי, שאותו מסמלים שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב: כמו הצדיק, גם הם מהווים גשר מן הארצי אל השמימי, מן ההווה אל העבר, ומן הזמני אל הנצחי. כך מתחברים הרבדים השונים של תורת התקשרות הנשמות לתמונת הצדיק כעמוד התפילה של בית המקדש, תמונה שלמה, מלאת חיים ומסתורית.

תמונה זו מתקשרת גם אל הדימוי המיני של הצדיק ואל ישותו האלוהית. בעולם הרוחני של הקבלה, שממנו ינקה החסידות, 'צדיק' אינו אדם העושה צדק וצדקה, אלא מונח בתורת הספירות האלוהיות. תורה הספירותהתפתחה בקרב המקובלים בימי הביניים, שפירשו כפשוטם את הפסוקים, המתארים את בריאת האדם בצלם אלוהים. המקובלים תיארו את האל כמין אדם עליון, שאיבריו הרוחניים, המכונים 'ספירות', משתקפים באיברי הגוף האנושי. עשר הספירות של היישות האלוהית מחולקות על פי איברי הגוף: שלוש הספירות הראשונות, כתר, חכמה ובינה, מייצגות את הראש או המוח. אחריהן - שש ספירות הבניין: הרביעית - חסד, והחמישית - דין (או גבורה) מייצגות את הזרועות. הספירה השישית - תפארת - היא הלב. הספירות השביעית והשמינית - נצח והוד - הן השוקיים (או האשכים). ואילו הספירה התשיעית, ספירת יסוד, מייצגת בתחום האלוהות את איבר הזכרות, מעין צינור, שדרכו עובר השפע האלוהי אל העולם הנברא. ספירה זו מכונה גם 'צדיק', על-פי הפסוק 'ו?צ?ד??יק י?סו?ד עו?ל?ם' (משלי, י 25) המדמה את הצדיק לעמוד, שעליו נשען העולם.[24] בדמיונם של המקובלים, הפך העמוד לסמל פאלי של צינור השפע, המחייה את העולם באונו.[25] הספירה העשירית, מלכות, מייצגת את הצד הנקבי במערכת הספירות האלוהיות, והיא מזוהה עם השכינה - הכלה השמימית. השכינה מכונה גם 'מטרוניתא', 'כנסת ישראל', 'ציון' ו'ירושלים', ומתוארת כגילום השמימי של תורת ישראל.[26] נמצא, שר' אברהם חיים מזלוטשוב, המתאר את הצדיק כעמוד התפילה או כצינור השפע, מתארו למעשה כגילום של ספירת יסוד, הוויה אלוהית רבת כוח, המתווכת בין האל לבין בני האדם.

הדרוש של ר' אברהם חיים מזלוטשוב צופן מידע נוסף, אשר מסתתר תחת הביטוי 'גדולים'. ר' אברהם חיים מציין, שקיבל את תורת התקשרות הנשמות מגדולים: 'כך קבלתי מגדולים לומר קודם כל תפלה', ובהמשך אף מדגיש כי הוא מתקשר בתפילתו אל אותם 'הגדולים'. ברם, אין הוא חושף את זהות האישים, שמהם קיבל את מסורתו ואליהם הוא מתקשר בתפילתו. אווירה דומה של מסתורין נפרשת גם על גרסתו של ר' זאב וולף מז'יטומיר, המכנה את הצדיק בשם 'חכם הדור', וכן על דבריו של ר' משולם פייבוש הלר, שגם הוא מתאר את התקשרות הנשמה אל 'נשמות קדושות, הצדיקים שבדור'. עם זאת, ר' משולם פייבוש הלר מזכיר את שמו של ר' יחיאל מיכל כמי שלימדו את סוד ההתקשרות, וכך מתבררת זהותו של הצדיק, שאליו התקשרו השלושה בתפילתם. זהו ר' יחיאל מיכל, ששמו נסתר תחת כינויים, כגון 'חכם הדור' 'הצדיקים שבדור' 'גדולים' ו'יחידי סגולה'.

התקשרות בתפילה

תורת התקשרות הנשמות של ר' יחיאל מיכל נמצאת אפוא בכתבי תלמידיו בשלוש גרסות שונות. צירוף הגרסות יוצר נוסחה, שבאמצעותה מתבצעת פעולת ההתקשרות. מן הגרסה של ר' משולם פייבוש הלר למדים, שלפני התפילה היה אומר: 'הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך'. מיד אחר כך היה מתחיל להתפלל, תוך שהוא מצייר בלבו את דיוקן הצדיק, ר' יחיאל מיכל, ודבק בו. מן הגרסה של ר' אברהם חיים מזלוטשוב עולה, שקיבל על עצמו לומר לפני כל תפילה בערב ובבוקר: 'הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך'. לפנינו אפוא נוסחת התקשרות בעלת שני מרכיבים: אמירת 'ו?א?ה?ב?ת?? ל?ר?ע?ך? כ??מו?ך?' (ויקרא, יט 18) לפני התפילה וציור דיוקן הצדיק במהלכה.

בנוגע לתכלית ההתקשרות, הרי שר' משולם פייבוש הלר מתארה כביטוי לרגש האהבה, השורר בין אדם לחברו. הוא מבאר את דיבוק הנשמות האנושיות זו בזו בחינת אהבת החברים, המתבטאת באיחודם הרוחני: 'נמצא זה הדיוקן שבמחשב'[ה] הוא קומה ורוחניות של אותו האדם שרא'[ה] רק שהוא נעלם בו ובעת שמתעורר אהב'[ה] אליו אזי אותו אהב'[ה] מקשרת ומייחדת אותו עם אותו הדיוקן שבלבו'.[27] במילים אחרות, ציור דיוקנו של אדם אהוב מאפשר לחברו להתקשר עמו בקשר רוחני, אף שאין הם שוהים זה במחיצתו של זה. כדי לחזק את הרעיון, שהתקשרות הנשמות היא ביטוי לאהבת החברים, מציין ר' משולם פייבוש שאותיות המילה אהב"ה שוות בגימטריה שלוש עשרה, כמניין אותיות המילה אח"ד, ומובן כי השוויון מלמד, שאהבת החברים משקפת את אהבת האל האחד. יש לציין, כי הרעיון של התקשרות נשמות אהובות והטכניקה של התקשרות נשמת התלמיד בנשמת הרב על ידי ציור דיוקן הרב, אינם חדשים ואינם מיוחדים לר' יחיאל מיכל ולבני חוגו: הם נזכריםבספר הזוהר, שבו מודגש המוטיב הארוטי הן בהתקשרות החברים בעולם הזה והן בעולם הספירות העליונות.[28] וכן, בקרב מקובלי צפת, שכינו את הקשר בין הרב לתלמיד בשם 'סוד העיבור בחיי שניהם' כלומר, בחיי הרב והתלמיד כאחד.[29] מבחינה היסטורית, אפשר למצוא את עקבות הרעיון גם בחוויות המיסטיות של נתן העזתי, שכללו את מראה פניו של חברו-משיחו שבתי צבי חקוקות במרכבה האלוהית.[30]

נמצא, שההתקשרות בתפילה היא מיסוד של קשר רוחני בין המנהיג, ר' יחיאל מיכל, לבין תלמידיו. תכלית ההתקשרות היא להעלות את הצדיק למקומו במערכת הספירות האלוהיות. ואילו הכינויים, המופיעים בכתבי התלמידים, כגון 'נשמת קדושת הצדיקי'[ם] שבדור', 'גדולים', 'חכם הדור' וכיוצא בזה אינם שמות עצם כלליים, אלא מסווה לשמו הפרטי של יחיאל מיכל. יתר על כן, עדויות התלמידים חוזרות ומאשרות את דבריו של ר' יחיאל מיכל עצמו, על האופן שבו היה מתקשר לפני כל תפילה עם כלל ישראל, הן עם הגדולים ממנו והן בקטנים ממנו שיעלו על ידו. עדויות אלה חושפות כי הגדולים ממנו, שאליהם היה ר' יחיאל מיכל מתקשר בתפילתו, הם האבות - אברהם יצחק ויעקב - המסמלים את הספירות האלוהיות חסד, דין ותפארת, שאליהן עולות תפילות כל ישראל.

פן נוסף של תורת התקשרות הנשמות עולה מגרסה רביעית של נוסחת ההתקשרות, המופיעה באור האמת. הספר נדפס מתוך כתב-יד, שהיה ברשותו של ר' צבי חסיד, אף הוא תלמידו של ר' יחיאל מיכל.[31] מהגרסה באור האמת למדים על טיבו של הקשר הרוחני בין המתפלל לצדיק, שכן ציור דיוקן הצדיק מעלה גם את דיוקן המתפלל בלבו של הצדיק, ומאפשר לו להתפלל בעבור חסידו: 'וגם יהיה לך פעולה בזה התפלה. כשתזכיר אותי יבא באותו שעה דמות דיוקנך לפני במחשבה ואתפלל בעדך'.[32] בגרסה זו מודגש במיוחד ערכה של התפילה בלי מחשבות זרות, כלומר בלי הרהורי עברה ומחשבות של חטא, שכן החטא מעכב את התפילות ומעכב את הגאולה. נאמר בה כי יש 'לכל הפחות לדקדק בק"ש [קריאת שמע] הנאמר פעמים בכל יום [בוקר וערב] לאומרה בלתי מחשבות זרות והוא דבר גדול לאין ערך'.[33] תוספת זו עוסקת באחד מתפקידיו המרכזיים של הצדיק: טיהור התפילות של המתקשרים עמו ממחשבות של חטא, בעיקר מהרהורי עבירה בתחום המיני, שהעלו בזמן התפילה ואינם מסוגלים לגרשם. כאשר הצדיק מעלה את תפילות חסידיו הוא מטהר אותן בתוך כך מאותן מחשבות זרות והרהורי חטא, העולים בשעת קריאת שמע, ומאפשר להן להתקבל בעולמות העליונים.[34] על רקע זה יש להבין את דבריו של ר' יצחק מראדויל, בנו של ר' יחיאל מיכל, על אביו 'שבא לתקן או את עצמו או את בני דורו, כמ"ש [כמו שכתוב] שהצדיק נקרא עמוד העולם (חגיגה יב ע"ב), שעל הצדיק העולם עומד'.[35]

דא עקא, אף שצירוף העדויות השונות מאפשר לחשוף את צפונות החבורה ואת הקשר הרוחני בין חבריה לבין הצדיק, נשמרו עדויות אלה באנונימיות כמעט מוחלטת: הצדיק, שאליו מתקשרים בני החבורה בתפילתם, מכונה בכינויים שונים, המצניעים את שמו ומעלימים את זהותו. אווירת המסתורין והעלמת השם אומרים דרשני; ייתכן, שטעמם קשור בשבועת סוד מיוחדת שקיבלו התלמידים על עצמם. ואפשר, שהטעם קשור גם בתוכן הדרוש הארוך, שנשא ר' יחיאל מיכל בחג השבועות של שנת תקל"ז (1777), ואשר רק חלקו הגלוי הובא לעיל.



[1] ראו: אסף תשנ"ו, עמ' 328.

[2] ראו: אסף תשנ"ו, עמ' 329 הערה 56 ועמ' 340 הערה 101.

[3]יושר דברי אמת, י ע"ב; ליקוטים יקרים, ירושלים תשל"ד, קי ע"א.

[4] הכינוי ז"ל אינו הולם כאן ונוסף כנראה בעת ההדפסה בשנת תק"ס (1800).

[5]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיז ע"א.

[6] ראו: ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כא ע"א; מעזיראוב תקנ"ד, כב ע"א. הדרוש נדפס לראשונה במהדורת זולקווא תק"ס, כב ע"א-ע"ב, שיצאה לאור אחרי מותו של ר' משולם פייבוש הלר. להשוואה מפורטת בין המהדורות השונות של ליקוטים יקרים ויושר דברי אמת, ראו: אלטשולר תשנ"ה, עמ' 8--25, 83--87.

[7] בחוץ לארץ חוגגים את חג השבועות יומיים. בשנת תקל"ז (1777) חל חג השבועות בימים רביעי וחמישי, ו'-ז' בסיון (11-12 ביוני 1777). המתכנסים לא עזבו את ברודי ביום שישי שאחרי החג אלא נשארו בבית המניין גם בשבת.

[8]דרוש או דרשה הם דברי תורה, שהרב נושא לפני קהל המתפללים בשבתות ובימים טובים. בדרך כלל, הרב קושר את תוכן דרשתו לפרשה, הנקראת בבית הכנסת באותו יום.

[9]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"א.

[10]ובמהדורת זולקווא תק"ס, כה ע"ב: 'נשמות קדושת הצדיקים שבדור'.

[11] הכינוי זלה"ה אינו אינו עולה בקנה אחד עם בכינוי נרו יאיר, שבו מציינים מי שבחיים, וכנראה נוסף בעת ההדפסה בשנת תקנ"ב (1792).

[12] על ר' זאב וולף מז'יטומיר, ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[13]אור המאיר, רמ ע"א.

[14] גרשם שלום העיר בכתב ידו בשולי עותק אור המאירשבאוסף גרשם שלום בספריה הלאומית בירושלים: 'והוא בליקוטי יקרים בשם הרי"מ' [ר' יחיאל מיכל]. ראו: אור המאיר, עותק 3204/2, רמ ע"ב. יש לציין כידגם זה, של סיפור שגיבורו אנונימי, חוזר פעם נוספת באור המאיר, וייתכן שאף שם גיבור המעשה הוא ר' יחיאל מיכל. ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[15] ראו: יחזקאל, א 14: 'ו?ה?ח?י?ו?ת ר?צו?א ו?ש?ו?ב כ??מ?ר?א?ה ה?ב??ז?ק.'

[16] על ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[17] משנה, אבות, פרק ד משנה טו.

[18]מסכת אבות עם פרי חיים, לט ע"א.

[19] ירושלמי, ברכות, פרק ד הלכה ה. ומקבילה בבבלי, ברכות, ל ע"א. וכן ראו: אורבך תשל"ח, עמ' 45--46.

[20] ראו: תשבי-לחובר תשי"ז, עמ' תכג-תכו. לבנת הספיר נזכרת במעמד הר סיני (שמות, כד 10) ואבן הספיר נזכרת בחזון המרכבה של הנביא יחזקאל. (יחזקאל, א 26)

[21] ברכות, כו ע"ב: 'רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות - אבות תקנום'. לעומתו, 'רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום'. 'תמידין' היא עולת התמיד, שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים ביום, בבוקר ובין הערביים. המחלוקת מסתיימת בקביעה, שהאבות תיקנו את התפילות ורבנן סמכום לקורבנות.

[22] ראו: להלן, בהמשך הפרק.

[23]מסכת אבות עם פרי חיים, לט ע"ב.

[24] ראו: חגיגה, יב ע"ב: 'הארץ על מה עומדת… ר' אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר ו?צ?ד??יק י?סו?ד עו?ל?ם.'

[25] על הצדיק כסמל פאלי בראשית הקבלה, ראו: שלום תשל"ו2/, עמ' 236-216. ובספר הזוהר ראו: ליבס תשמ"ב1/, עמ' 118-134.

[26] על השכינה בקבלה, ראו: פתאי 1967, עמ' 206-187, 269-258; שלום תשל"ו2/, עמ' 307--259.

[27]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קל ע"א.

[28] ראו: ליבס תשנ"ד1/, עמ' 79-80.

[29] ראו: ינון תשנ"ד, עמ' 175--179 .

[30] ראו: אלקיים תשנ"ח, עמ' 175.

[31] על ר' צבי חסיד, ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[32]אור האמת, קב ע"א.

[33]אור האמת, קב ע"א.

[34] בפרשת ציצית, הכלולה בקריאת שמע, נאמר: 'ו?ל?א ת?תו?רו? א?ח?ר?י ל?ב?ב?כ?ם ו?א?ח?ר?י ע?ינ?יכ?ם א?ש??ר א?ת??ם ז?נ?ים א?ח?ר?יה?ם'. (במדבר, טו 39) אחרי עיניכם - זוהי זנות.

[35]אור יצחק, עמ' כה.