פרק שישי

לדמותה של החבורה

חבורות מקובלים וטקסי התקשרות

שחזור של טקסים עתיקים והחייאתם מתוקף השראה חדשה הם מקצת מן הדרכים שבהן מבקשים מקובלים להתעלות למדרגה הרוחנית, שאליה הגיעו המשתתפים בטקס המקורי. שחזור טקסים קדומים נשען על תיאורם הספרותי, אשר שרד בכתבים מקודשים. כך נשענים טקסי תיקון ליל שבועות על התיאור המקראי של מעמד הר סיני ומתן תורה, על פי פרקים יט-כ בספר שמות.

החייאה של טקסט עתיק - רנסנס[1] - מאפשרת גם ליסוד חדש לפרוץ ולקבל ביטוי, מפני שהקבוצה המאוחרת אינה משחזרת במדויק את הטקס המקורי אלא מוסיפה עליו משלה.נמצא, כי בזיקתם הישירה והעקיפה זה לזה, יוצרים תיאורי ההתכנסויות בליל שבועות מתקופות היסטוריות שונות רובד אחרי רובד של ספרות בעלת מרכיבים קבועים: המאוחרים כותבים מתוך זיקה מודעת לקודמיהם, וכך מוסיפים חוליה חדשה לשרשרת זו.

במסורת הקבלה מתקשר השחזור של טקס מקודש, כגון מתן תורה בהר סיני, עם מעמד שבו מייסדת קבוצת מקובלים חבורה, שבניה מתקשרים בשבועה זה לזה. מעמדות כאלה ידועים כבר מספרות הסוד הקדומה. לדוגמה, ספרות ההיכלות, שבה מתוארים יורדי מרכבה 'גבורי חבורה' המורכבת מאנשי סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה.[2] בין בני החבורה נזכרים אישים מתקופות היסטוריות שונות. אזכורם בצוותא מלמד כי בני החבורה חותרים להתעלות מעל לחוקי הזמן, ובהתקשרותם הם יונקים מסמכות עליונה, נצחית, שאינה כפופה לחוקי ההיסטוריה. תיאור התכנסות החבורה בספרות ההיכלות 'ניתן לאפיון בתור הכינוס הראשון של מיסטיקנים יהודיים, המקיימים בצוותא מערכת טקסים מיסטיים כיתתיים ושומרים את תיאורם בטקסט מיוחד'.[3]

במסורת הקבלה של ימי הביניים חוזר התיאור של התכנסות החבורה בספר הזוהר, המספר על הכינוס הגדול של ר' שמעון בר יוחאי ובני חבורתו בליל שבועות.[4] תיאור זה שימש מקור השראה לתיקון ליל שבועות, שערכו ר' יוסף קארו וחבריו בסלוניקי בשנת רצ"ג (1533). בטקס, שחזרו בני החבורה את מעמד הר סיני ואת ההתכנסות המתוארת בספר הזוהר כרקע להתקשרותם בחבורה משלהם. יתר על כן, ר' יוסף קארו וחבריו האמינו שהם גלגולי נשמותיהם של ר' שמעון בר יוחאי ובני חבורתו,[5] ויש לשער, שטעם התיישבותו של ר' יוסף קארו בצפת קשור בקרבתה לקבר ר' שמעון בר יוחאי בהר מירון ולציפייה כי נבואתהזוהר, שלפיה תחל הגאולה מן הגליל, תתגשם בימיו.

בדור שלאחר ר' יוסף קארו נוסדו בצפת כמה חבורות.ביניהן, חבורות התשובה של ר' אליעזר אזכרי,[6] שמשתתפיהן נהגו לעלות לציון קבר ר' שמעון בר יוחאי בהר מירון וללמוד שם בספר הזוהר. חבורה נוספת היא חבורת האר"י, שחבריה ראו עצמם כגלגול נשמותיהם של ר' שמעון בר יוחאי ובני חבורתו, עד כדי כך שהאר"י הושיב את תלמידיו במירון בסדר ישיבת החברים בכינוס הגדול, המתואר בזוהר. עם זאת, חבורת האר"י שונה מחבורות קודמות בנקודה מכרעת, שכן התכנסה בל"ג בעומר ולא בחג השבועות.[7] במאה השבע עשרה יש להזכיר את שבתי צבי, שכינס סביבו חבורה נבחרת. ובמאה השמונה עשרה - החבורה של שר שלום שרעבי, שנוסדה בירושלים, וחבורתו של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל), שפעלה באיטליה. על ההתקשרות הסודית של החבורה מעידה איגרתו של רמח"ל, שנכתבה לאחר פרסום דבר קיום החבורה, 'כי מה שהיה צפון בין מצער חברים נתפרסם בכל ויניציאה ה"י [השם ירחם] ואח"כ [ואחר כך] בכל פאדובה'.[8]

מקצת חבורות המקובלים הללו הן פרי ב??ד?יון ספרותי, ואחרות הן חבורות היסטוריות. הראשונות מתוארות בספרות הסוד קדומה, מרביתן בתקופת ימי הביניים ומקצתן בפתח העת החדשה. אולם, על אף הגיוון בזמן ובמקום, שמרו החבורות הללו על כמה מאפיינים קבועים, ביניהם: מטרה משותפת; קבלת סמכות של מנהיג רוחני, הפועל מתוקף השראה עליונה; קביעת היררכיה והטלת הגבלות; מיסוד הקשר בין חברי הקבוצה, לרוב בעזרת מפתח או צופן משותף; כתיבה מוצפנת והתחייבות לשמירת סוד; חיבור תקנון לחבורה.

המאפיינים הללו מופיעים גם בדפוסי הפעולה של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו. התארגנותם בחבורה מקבלת אישור בראש ובראשונה מעדויות מתנגדי החסידות: בכתב הפלסתר 'שבר פושעים' כתב ר' דוד מקוב, שבני החבורה 'בודים מלבם שאיש מיכל מזלאטשוב הוא גלגול חבקוק הנביא', ועל חבר אחר הם אומרים כי 'הוא גלגול עלי הכהן', 'ועל כל אחד מכת שלהם אומרים שהוא ניצוץ מאיזה תנא או מאיזה אמורא'.[9] הביטוי 'כת', שבו נקט ר' דוד מקוב, אינו מקרי אלא מכו?ון. 'כת' הוא כינוי גנאי לתנועה השבתאית, והשימוש בביטוי זה מלמד, שר' דוד מקוב ראה בהתארגנות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו התארגנות מסוכנת של פורצי גדר ופורקי עול. לגופו של עניין, דבריו מלמדים כי בני החבורה של ר' יחיאל מיכל ראו עצמם גלגולשל נשמות תנאים, חכמי המשנה, כגון ר' שמעון בר יוחאי, ושל אמוראים, חכמי הגמרא, שהם עצמם מוצגים בספר הזוהר כגלגול של דמויות מקראיות - האבות, הנביאים והכוהנים.

גם ההאשמה שר' יחיאל מיכל רואה עצמו גלגול של הנביא חבקוק איננה מקרית, שכן במסורת הסוד מתואר חבקוק כאב טיפוס של נביא-מיסטיקאי. דמותו כנביא של אחרית הימים התגבשה בספרות חז"ל ובחיבור פשר חבקוק של כת ים המלח. בספר הבהיר, מראשית הקבלה בימי הביניים, עוצבה דמותו של חבקוק בדגם של מיסטיקאי,[10]ובספר הזוהרנקשרה למידה של היראה האלוהית. גם במסורת השבתאית נתייחד לנבואתו של חבקוק מקום של כבוד, והפסוק 'ו?צ?ד??יק ב??א?מו?נ?תו? י?ח?י?ה' (חבקוק, ב 4) התפרש כמכו?ון אל שבתי צבי. יש להניח, שר' דוד מקוב היה מודע לפירוש השבתאי של הפסוק, ובטענתו שר' יחיאל מיכל רואה עצמו גלגול של הנביא חבקוק כלולה האשמה מרומזת שר' יחיאל מיכל הוא כופר בנוסח שבתי צבי, שהעלה עצמו למדרגת אל. אולם, חשוב לציין כי לטענה של ר' דוד מקוב אין אישור ממקורות חסידיים. עם זאת, הקשר האסוציאטיבי בין נבואת חבקוק לבין המעמד בחג השבועות, שבו הסב ר' יחיאל מיכל את הדרוש 'נשמת שדי' על נשמתו, מצוי בהפטרת היום השני של חג השבועות בחוץ לארץ, הכוללת פסוקים מן הנביא חבקוק. נמצא, שאף כי פרטים מסוימים בנוגע לחבורתו של ר' יחיאל מיכל אינם מצויים במקורות פנים חסידיים, הרי שמקורות אלה מאשרים את התמונה בכללה ומצביעים על קיומה של חבורת מקובלים, הפועלת בדפוסים של חבורות מקובלים מן העבר:

א. קבלת סמכות של מנהיג רוחני, הפועל מתוקף השראה עליונה: מעמדו של ר' יחיאל מיכל בקרב בני חבורתו נגזר ממעמד נשמתו כ'נשמת שדי' ומאמונת תלמידיו כי היא נשמת הגואל. בעיניהם, סמכותו נבעה מן ההשראה האלוהית, שהופיעה בפיו כ'דיבור שכינה', בדומה להתגלות האלוהית אל משה רבנו.מבחינה זו מעמדו של ר' יחיאל מיכל דומה לזה של מנהיגי חבורות מקובלים לפניו: ר' יוסף קארו, שזכה להופעת השכינה בפיו, או ר' משה חיים לוצאטו, שסמכותו בקרב בני חבורתו נקבעה מתוך אמונתם כי הוא 'עיבורו', 'בחינתו' או 'צינורו' של משה רבנו, וכי נועדה לו שליחות משיחית.[11]

ב. קביעת היררכיה והטלת הגבלות בתוך החבורה, לפיהן רשאי רק המנהיג לעשות מעשים מסוימים, האסורים על חסידיו: בספרות ההיכלות מתואר מנהיג החבורה, ר' נחוניה בן הקנה, היושב ומסדר את הירידה במרכבה. הוא קובע כיצד יעלו בני חבורתו אל ההיכלות העליונים וכיצד ירדו מהם. בני החבורה נשבעים, שלא לסטות מדבריו ולא לשנות את צופן השמות הקדושים, שגילה להם.[12]בספר הזוהר, ר' שמעון בר יוחאי מתרה בחבריו ומזהירם שלא יעסקו בסודות התורה אלא במה שקיבלו באמצעותו.[13] בני חבורתו של ר' יוסף קארו נשבעו בלשון השבועה של בני ישראל בהר סיני, כעדותו של ר' שלמה אלקבץ: 'ואז עמד החסיד… והתרה בהם כאשר צוה ואח"כ [ואחר כך] אמר אני עבדיכם. ויענו כלם ויאמרו נעשה ונשמע'.[14] תלמידי האר"י חתמו על שטר התקשרות ובו הגבלות בנוגע להפצת תורת הקבלה שלו,[15] ובני חבורתו של ר' משה חיים לוצאטו כינו עצמם 'כורתי ברית' או 'כורתי אמנה' על שום הברית והשבועה, שבהן אוחדו.[16]

גם תלמידיו של ר' יחיאל מיכל קיבלו על עצמם בנוסח של שבועה, שלא להיות ראש לשועלים אלא זנב לאריות. ככל הנראה, הסכימו שלא להתקשר בתפילותיהם אל העולמות העליונים אלא דרך נשמת הצדיק, כפי שמעידים דבריו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב: 'וז"ש [וזה שאמר] והוי זנב לאריו'[ת]. כלומר שתקשר עצמך בתפלתך עם הגדולים היודעי'[ם] כונת התפלה וסודותי'[ה] ותהיה כמו זנב אצלם… כי אז תפלתך נשמעת ותעלה לרצון עם כונות הגדולים, היודעי'[ם] כונת התפלה בהתקשרותך עמהם'.[17] נמצא, שנשמתו של ר' יחיאל מיכל היא הגשר היחיד של בני החבורה בהתקשרותם לעולמות עליונים. דגם זה, של הצדיק כמתווך היחיד בין בני עדתו לבין אלוהים, מאפיין את חצרות החסידים עד ימינו.

למחויבות זו אפשר לקשור גם את דברי ר' משולם פייבוש הלר, החוזרים באיגרותיו לרוב, ובהם הוא מזהיר את ר' יואל, נמען האיגרות, שלא יילכד בפח היוהרה ולא ידמה עצמו כאותם 'יחידי סגולה בני עלי'[ה] שזכו לקבל אולפן מפי הבעש"ט ותלמידיו ואחזו בנתיבתם'.[18] לעומתם 'אנחנו מנוגעים מכף רגל ועד ראש אין בו מתום… ולבנו לא מטוהרה מתאוות הגשמיות כלל.'[19] לפיכך, הוא מפציר בחברו שלא יעסוק בצורות מסוימות של פולחן, כגון תפילה בכוונות האר"י, השמורה לבני המעלה המעטים בלבד.

ג. מיסוד הקשר בין בני החבורה בעזרת מפתח או צופן קבוע, שהוא גם גשר נעלם בין ארץ לשמים, בין אנושי לאלוהי ובין בני החבורה הארצית למלאכי עליון: בספרות ההיכלות, לדוגמה, מתואר גשר זה כסולם של שמות אלוהיים, המגיע עד שער השמים: 'ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחד על רגל ימין כסא הכבוד'.[20] התיאור נשען על מראה הסולם שהופיע בחלומו של יעקב אבינו: 'ו?ה?נ??ה ס?ל??ם מ?צ??ב א?ר?צ?ה ו?ר?אש?ו? מ?ג??יע? ה?ש???מ?י?מ?ה ו?ה?נ??ה מ?ל?א?כ?י א?ל?ה?ים ע?ל?ים ו?י?ר?ד?ים ב?ו?' (בראשית, כח 12).

ואילו בחבורתו של ר' יחיאל מיכל, נשמת הצדיק היא הגשר בין ארץ לשמים ובין האנושי לאלוהי. לפיכך, כוללת נוסחת ההתקשרות אמירת 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה לשם התקשרות החברים, וציור דיוקן הצדיק לשם העלאת נשמתו והשלמת מעשה ההתקשרות.ייתכן, שגם המילה 'שלום' קשורה לצופן באופן כלשהו, שכן שר' אברהם חיים מזלוטשוב מזכיר במפורש 'ומלת שלום הוא התקשרות'.[21] מנוסחת ההתקשרות עולה, שציור דיוקן הצדיק היה תחליף לאמירת שמו. נראה כי תלמידיו של ר' יחיאל מיכל הסתפקו בציור דיוקנו ונמנעו מהגיית שמו כדי שלא להגות בזמן התפילה שם של אדם במקום שם האל.

ד. כתיבה בצופן והתחייבות לשמירת סוד: בני החבורה מתחייבים לשמור בסוד את ההתקשרות ביניהם ואת הצופן, שבעזרתו הם מתקשרים. בספר הזוהר ר' שמעון בר יוחאי מזהיר את תלמידיו, שגילוי סודות גורם 'חטאה' - מות חפים מפשע.[22] גם בקבלת האר"י מודגש עונש המוות על גילוי סודות. בני החבורה של שר שלום שרעבי התחייבו 'שלא לגלות הדבר ההוא שנתקשרנו ונתחברנו לשום אדם נברא בעולם'.[23] בדומה, מכונה השבועה לשמירת הסוד בשטר ההתקשרות של חבורת ר' משה חיים לוצאטו בשם 'משפטי השתיקה'.[24]

שמירת הסוד היא עניין שבמהות, מפני שהסוד כולל את השמות הקדושים של האל, ומי שיודע את שמות האל מסוגל להשתמש בהם כדי לפעול בעולמות העליונים ולגאול את העולם. נמצא, שהמשתמש בשמות האל כדי לתקן עולמות עליונים ותחתונים, מתחרה בבורא העולם. נדר הסודיות נובע אפוא מן האיסור שהוטל על השימוש בשמות הקדושים כדי למנוע מרידה באלוהים. ביטוי לרעיון זה רמוז כבר בדבריו של הלל הזקן במשנה - 'ודשתמש בתגא חלף'[25] - המשתמש בכתר עבר, כלומר אבד ומת. בספר הזוהר נאמר, שהכתר הוא קוצי אותיות וכתרי אותיות, שכל המשתמש בהם מת, כל שכן 'מי שמוסר סודות התורה וסתרי קבלה וסתרי מעשה בראשית או סתרי אותיות השם המפורש'.[26] גם ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) פירש שהכוונה לשם המפורש: 'שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא'.[27]

הרעיון, שהאל מחזיק בסודות, שידיעתם מאפשרת לאדם להתחרות בו, הוא רעיון עתיק, שראשיתו בסיפור גן העדן: אדם וחווה מגורשים מן הגן לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת ורכשו ידע, השמור לאל בלבד: 'ו?י??אמ?ר ה' א?ל?ה?ים ה?ן ה?א?ד?ם ה?י?ה כ??א?ח?ד מ?מ??נ?ו? ל?ד?ע?ת טו?ב ו?ר?ע ו?ע?ת??ה פ??ן י?ש??ל?ח י?דו? ו?ל?ק?ח ג??ם מ?ע?ץ ה?ח?י??ים ו?א?כ?ל ו?ח?י ל?ע?ל?ם'. (בראשית, ג 22) חששו של האל, שמא הידע שצוברים בני האדם יופנה נגדו, שב ועולה בסיפור מגדל בבל: מתוך חשש מתחרות מצד בני האדם, מסכל האל את התכנית לבנות מגדל וראשו בשמים, ובולל את שפת בני האדם כדי שלא יוכלו להבין איש את רעהו.[28] נמצא, שכבר במקרא מופיע הרעיון, שהשפה היא הידע המשותף לאל ולאדם, והשימוש בה מקנה כוח אלוהי. רעיון זה זכה לפיתוח נוסף במדרש, שם נאמר כי השפה האלוהית, המעניקה כוח ועצמה, מורכבת מן 'השם הגדול' דהיינו מאותיות שמו של אלוהים. במעמד הר סיני נאות האל לחלוק את סוד שמו עם בני ישראל וכך ביקש להעניק להם חיי נצח, שנמנעו מהם בגין הגירוש מגן העדן: 'בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראויים שישלט מלאך המות בהם… שכיון שקבלו התורה הלבישם הקדוש ברוך הוא מזיו הדרו, ומה היה הלבוש,… ור' שמעון בן יוחאי אומר: כלי זין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלט בהם'.[29] ברם, חטא עגל הזהב שלל מבני ישראל את מתנת חיי הנצח, וזו עתידה לחזור רק עם ביאת המשיח. לפי מסורת הסוד, המשיח עתיד להשתמש בשמות האלוהים כדי לגאול את העולם. נמצא, שהמשיח הגואל את העולם נתפס כמי שמתחרה באלוהיו ומורד בו מפני שהוא משתמש בידע, השמור לאל בלבד.[30] יתר על כן, תפקיד הגואל שמור לאל ושליחותו של המשיח היא אות לכישלונו של האל בביצוע המשימה.

הדימוי של המשיח כמי שנאלץ למרוד באל כדי לגאול את העולם, והוא משלם על כך בחייו, עולה בבירור מספר הזוהר: מנהיג החבורה, ר' שמעון בר יוחאי, שהוא דמות משיחית מובהקת, מורה את השם הקדוש לשאר החברים ונושא בעונש מוות מפני שביזה, כלומר חשף, את 'כבוד השם העליון'.[31] גם בקבלת האר"י מודגש עונש המוות על שימוש בשמות הקדושים - 'המשתמש בשמות הקודש. אמרו רז"ל [רבותינו זכרונם לברכה]: ודאשתמש בתגא חלף, ונעקר מן העולם; וישתמד הוא או בניו; או ימות הוא ובניו; או יעני הוא או בניו'.[32] לא במקרה התפרש מות בנו הקטן של האר"י כעונש על שאביו גילה את השמות הקדושים, וכך התפרש גם מות האר"י עצמו. רעיון דומה מופיע באיגרת הקודש של הבעש"ט: הלה מספר, שהמשיח גילה לו את סודות הגאולה, ביניהם שלושה שמות קדושים, אך אסר עליו לגלותם לזולתו כל ימי חייו, 'ומושבע ועומד אני משם ע"ז [על זה]'.[33] הבעש"ט נשמע לאיסור וחייו ניצלו, אך המחיר היה דחיית בואו של המשיח.

כאשר בודקים את הצופן של השמות האלוהיים מתברר, שלעתים הצופן הוא שמו של אדם. הקשר בין שם אנושי לבין השמות האלוהיים טמון בין סודותיה של קבלת האר"י, המציעה דרך לתיקון נשמות החוטאים. פעולת התיקון ידועה בשם 'העלאת ניצוצות', כלומר העלאת נשמות החוטאים מן הגיהינום והשבתן אל שורשן בעולמות הקדושה. נוסחת התיקון מורכבת מצירוף - 'ייחוד' - של שבעה ניצוצות, שהם שבע נשמות חוטאים אשר נפלו לשאול בחטאן, עם שבע ספירות אלוהיות ושבעה מלאכים. נשמות החוטאים נקשרות אל הספירות ואל המלאכים בעזרת שבעה שמות אלוהיים, כל נשמה ונשמה על פי השם האלוהי המתאים לה.כך מטוהרות הנשמות מטומאתן, מצטרפות לעולמות הקדושה ומוצאות את גאולתן.

מקום חשוב מתייחד בפעולת העלאת הניצוצות לצירוף האותיות בשמו של האדם, שבגופו התגלגלה נשמת החוטא. זאת, כיוון שהחיבור בין שם החוטא לבין שם הספירה האלוהית ושם המלאך המיוחד נעשה בעזרת אותיות שמו של מי שבגופו התגלגלה נשמה זו ועליו מוטל למצוא לה תיקון. כך, לדוגמה, מספר ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, שמורו ורבו גילה לו כי בגופו נתגלגלה נשמתו החוטאת של קין וכי תכלית חייו היא תיקון נשמה זו. הדרך לתיקון היא בייחוד אותיות השם ק'י'ן' עם אותיות השם ח'י'י'ם', שהן המפתח לשמות הספירה האלוהית והמלאך, שבעזרתם ניתן להעלות את נשמתו של קין מן השאול. נמצא, שהשם הפרטי 'חיים' הפך לשם קדוש, שבאמצעותו ניתן לתקן את נשמתו של קין.[34] זו הסיבה, שבגינה הטיל ר' חיים ויטאל צנזורה על עצמו ונמנע מכתיבת פרטים אלה בכתביו הגלויים, והם ידועים לנו רק מספר החזיונות, שנכתב כאוטוביוגרפיה אינטימית אשר לא נועדה לפרסום.[35]

בדומה, הפעלת צנזורה עצמית וכתיבה בצופן בכתבי תלמידיו של ר' יחיאל מיכל נשענות על איסורים, שמקורם בשימוש בשמות הקדושים. כך, לדוגמה, הושמט שמו של ר' יחיאל מיכל מנוסחת ההתקשרות והוחלף בציור דיוקן הצדיק. שמו הוצפן גם בכתבי תלמידיו, שבהם הוא נזכר פעמים רבות רק בכינויים, כגון: 'חכם הדור', 'צדיקי'[ם] שבדור', 'גדולים' וכדומה. כמו כן, הושמט שמו משערי הספרים, שנכתבו בידי תלמידיו, והתורה שלמדו ממנו יוחסה לאישים אחרים, כגון הבעש"ט, המגיד ר' דוב בער ממזריטש ור' מנחם מנדל מפרמישלן.[36] ככל הנראה, הפך שמו הפרטי של ר' יחיאל מיכל בעיני תלמידיו לשם קדוש, שביכולתו לגאול את נשמות המתקשרים בו, ממש כשמותיו הקדושים של האל. לפיכך טרחו להצפינו. תופעה זו חוזרת ומאירה את תפקידו המשיחי של ר' יחיאל מיכל ואת מעמד נשמתו כ'נשמת שדי', ישות אלוהית שבכוחה לגאול את העולם.·

זאת ועוד, ר' יחיאל מיכל אימץ את עקרון הכתיבה המוצפנת כחלק מתמונת עולמו. בנו, ר' יצחק מראדויל, מעיד על אביו, שהיה למדן 'בזאת התורה שנתנה מהר סיני אש שחורה על גבי אש לבנה'.[37] מקורו של הביטוי בתלמוד הירושלמי: 'ר"פ [ר' פנחס] בשם רשב"ל [ר' שמעון בן לקיש] התורה שנתן לו הקב"ה [הקדוש ברוך הוא] למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש. הדא הוא דכתיב: 'מ?ימ?ינו? א?ש?? ד??ת[38] ל?מו?'. (דברים, לג 2)[39] הביטוי מופיע גם בהקדמה לפירוש התורה של ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, שהיה איש הלכה, פרשן התורה ומקובל בן תור הזהב בספרד. הרמב"ן פירש את התורה בדרך מיסטית, מתוך הנחה שיש בה רבדים נוספים של משמעויות, הטמונים מאחורי המשמעות המילולית. בהקדמתו, הוא מציין כי התורה ניתנה בסיני כשהיא כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, כלומר בכתיבה רצופה ובלי רווחים בין האותיות. לפיכך, אפשר לקרוא בה בשתי דרכים: האחת, 'על דרך השמות', בחלוקת רצף הטקסט לשורה ארוכה של שמות אלוהיים; והאחרת, 'בענין התורה והמצוה' כלומר לפי החלוקה המקובלת למילים ומשפטים, המצטרפים לפשר המילולי של הכתוב. לדעתו, התורה ניתנה למשה רבנו בדרך הקריאה המילולית, על פי החלוקה למילים ולמשפטים, כפי שקוראים בה פרשני התורה וחכמי ההלכה, ואילו בעל פה נמסרה לו 'קריאתה בשמות... כפי השמוש לבעלי הקבלה'.[40] עדותו של ר' יצחק מראדויל, שאביו היה בקי בקריאת התורה 'אש שחורה על גבי אש לבנה' כדרך חכמי הקבלה, מלמדת כי ר' יחיאל מיכל היה בעל שם, כלומר בקי בשמות האלוהיים, שנכתבו בתורה בדרך מוצפנת. יש להניח, שלמד מסורת זו מאביו, ר' יצחק מדרהוביטש, וגם ממורו, הבעש"ט.

דרך נוספת של הצפנה, שהייתה נהוגה בבית זלוטשוב, היא חלוקה של טקסטים בעלי תוכן סודי לכמה קטעים, ושיבוצם במקומות מרוחקים זה מזה, באופן המקשה על הרכבתם לכלל טקסט שלם ורצוף. תופעה זו חוזרת ונשנית בכתבים של תלמידים שונים וכן בכתבי-היד, העוסקים במחלוקת קוריץ. בעיקר יש לציין את האיפול שהוטל על תיאור תיקון ליל שבועות, שנערך בבית המניין של ר' יחיאל מיכל. הפרטים השונים המתארים את האירוע מפוזרים בכתביהם של ר' משולם פייבוש הלר, ר' זאב וולף מז'יטומיר, ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין, ור' עוזיאל מייזלש. איפול דומה הוטל על נסיבות מותו של ר' יחיאל מיכל ואפילו על תאריך פטירתו, וגם פרטים אלה נלמדים בין השיטין, מצירוף של עדויות שונות הן מכתבי החסידים הן מכתבי המתנגדים.[41]

ה. חיבור תקנון, קובץ של הנהגות, המחייבות את בני החבורה הקבלית להתנהגות מסוימת, בעיקר לאיסורים ולחומרות, מעבר למה שמטילה ההלכה על כל אדם מישראל: החיבורים שבהם נשמרו הוראות אלה מכונים במחקר האקדמי בשם ספרות ההנהגות החסידית.[42] המונח 'הנהגה' משמעותו הדרכה, הכוונה, התנהגות או מנהג. ספרות ההנהגות התפתחה בימי הביניים בתוך המכלול של ספרות המוסר ועסקה במתן הוראות ועצות בענייני התנהגות ומוסר, במיוחד בכל הנוגע לאופן קיום המצוות. במאה השש עשרה, תור הזהב של הקבלה בצפת, שימשו קבצים של הנהגות כלי יעיל להפצת מנהגים, בעיקר מנהגי תפילה, שמקורם בחבורות המקובלים של צפת.

ר' יחיאל מיכל ותלמידיו קבעו גם הם הנהגות מיוחדות, שיבדילו אותם מזולתם. התקנון כלל הוראות של חסידות ופרישות ברוח מקובלי צפת. ספק אם נקבע במעמד חג השבועות של שנת תקל"ז (1777), שכן כמה מן ההנהגות ידועות כבר משנת תקל"ב (1772). עם זאת, אפשר שבני החבורה ניצלו את שהותם בצוותא בבית המניין בברודי כדי להעתיק את נוסחי ההנהגות למען כל אחד מהם.

נוסחים שונים של הנהגות החבורה נשתמרו בידי תלמידיו של ר' יחיאל מיכל ונדפסו החל משנת תקמ"א (1781) ואילך. התופעה הבולטת בהוצאתם לאור היא ייחוסם לאישים, שכבר הלכו לעולמם בעת ההדפסה.[43] ככל הנראה, הדפסת ההנהגות נעשתה בעילום שם ובהסוואה לא רק בשל החשש מתגובת המתנגדים לחסידות, שעסקו בשנים אלה ברדיפת החסידים, אלא כחלק ממסכת של סודיות. רמז לכך נמצא באחת מן ההנהגות, אשר לשונהמשקפת בבירור את הדיאלקטיקה של כיסוי וגילוי, חשיפה והעלמה, שנהוגה הייתה בקרב תלמידיו של ר' יחיאל מיכל: 'גנות שלא יגנה שום אדם מישראל ואף אם שואלים אותו אף אם הוא מן הכת [למרות] שמצוה לפרסם מ"מ [מכל מקום] ירחוק עצמו מזה שלא יעורר דין על עצמו ח"ו [חס ושלום]'.[44]לשון ההנהגה מורה במפורש לחסיד להסוות את חברותו ב'כת' ולהכחישה כדי שלא להביא על עצמו צרות ורדיפות. זאת, למרות שמצווה לפרסם את עצם קיומה של הקבוצה המשיחית, אולי מפני שהפרסום עצמו הוא בבחינת גילוי סודות, שבכוחם להפיץ את האמונה בביאת המשיח ולהחישה. גישה דיאלקטית זו של כיסוי וגילוי יכולה להסביר מדוע נדפסו קובצי ההנהגות בהסוואת מקורן: הייתה זו דרך לפרסם את סודות הגאולה מבלי לעבור על איסור מפורש לגלות את הסודות הללו.

ו. מטרה משותפת ומחויבות לתכלית מסוימת, אשר לשמה התקשרו בני החבורה:בדרך כלל, לחבורות המקובלים הייתה מטרה משיחית, סמויה או גלויה. בספר הזוהר, מטרת ההתכנסות בליל שבועות היא תיקון השכינה וגאולת ישראל, שהם איברי השכינה.בתיקון ליל שבועות של ר' יוסף קארו וחבריו מבטאת השכינה, המיתקנת וקמה מעפרה, את המטרה במפורש ובלשון ציווי: 'ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט'.[45] הגדרת המטרה מפורשות - עלייה לארץ ישראל - העניקה למסר גוון נבואי, שכן הנבואה מתייחדת בשליחות מפורשת ובמטרה מוגדרת, הניתנת לניסוח מילולי. בדומה, תפיסתו של האר"י את עצמו כגואל נרמזת בסיפור מותו, ובסוד הגלגול שלו ושל תלמידו, ר' חיים ויטאל.[46]גם מטרותיו של ר' אלעזר אזכרי בייסדו את חבורות הסוד שלו היו משיחיות - להגיע להזדככות מוסרית ולהתעלות דתית לשם תיקון השכינה.[47] כך גם שבתי צבי וחסידיו: מאז החל נתן העזתי להפיץ בציבור את סוד משיחיותו של שבתי צבי, כפי שנגלה לו במראות ובחזיונות, הפכה התכלית המשיחית של פעולותיו למטרה גלויה. אחרי שבתי צבי, יש להזכיר את חבורת ר' משה חיים לוצאטו, שמטרותיה המשיחיות נרמזו בין השיטין ובגלוי.

בדומה לחבורות המקובלים הללו, תכלית ההתכנסות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו בליל שבועות תקל"ז (1777) קשורה למטרה המשיחית, שנוסחת ההתקשרות משמשת לה מעין קוד פנימי.מטרה זו מתגלה מפענוח דרוש 'נשמת שדי' של ר' יחיאל מיכל וממקורות נוספים, ביחד עם ההקשר המיוחד של תיקון ליל שבועות. מצירוף כל אלה אפשר לשחזר את תכלית התקשרות החבורה, המכוונת לסוד גאולת העולם: לפי עדותו של ר' משולם פייבוש הלר, נהג ר' יחיאל מיכל לפני כל תפילה לקשר נשמתו עם כלל ישראל 'הן עם הגדולים ממני שע"י [שעל ידם] תתעל'[ה] מחשבתי ותועלת התקשרות בקטנים שיעלו ע"י [על ידי]'.[48] עדות זו מתקשרת לעדותו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב, שלפיה תפקיד הצדיק להתפלל 'בשם כל ישראל' ולהעלות את תפילותיהם מהגולה 'לארץ ישראל, ומארץ ישראל לירושלים, ומירושלים להר הבית, ומהר הבית לעזרה, ומעזר'[ה] לאולם, ומאולם להיכל, ומהיכל לקדשי הקדשים, ומקה"ק [קדשי הקדשים] להיכל לבנת הספיר, למקום שהתפללו אבותי, אברהם יצחק ויעקב.[49]

מעדותו של ר' אברהם חיים עולה עוד, כי ר' יחיאל מיכל הוא מן הצדיקים יחידי הסגולה, המקשר את נשמות בני ישראל הקטנים ממנו בנשמות הגדולים ממנו, כלומר בנשמותיהם של האבות - אברהם, יצחק ויעקב - השוכנות בהיכל לבנת הספיר. הדילוג מנשמתו של הצדיק אל נשמת האבות מעיד, שר' יחיאל מיכל לא מצא גדולים ממנו בדורו. דבריו על אופן התקשרותו מכו?ונים אל אבות האומה ואל הספירות האלוהיות, שהם מסמלים.

לפנינו אפוא תיאור ציורי של תהליך גאולת העולמות, שבו הצדיק מגלם את ספירת יסוד, איבר הברית, וזורע את תפילות ישראל כזרע בגופה של המטרוניתא - השכינה, המסמלת את בית המקדש והיכליו. תיאור זה משתמש בסמלים מרכזיים בעולמה של הקבלה, המתארים כיצד תפילות ישראל בונות את 'אברי דמטרוניתא' כלומר, אברי השכינה. בתמונה מובלטת יפה תורת תיקון העולמות העליונים, שמקורה בספר הזוהר ובקבלת האר"י: איברי השכינה נבנים מאהבת החברים, המסמלים את כנסת ישראל, ומדיבוקם זה בזה.לאחר דיבוק החברים בא ציור דיוקן הצדיק על ידי בני החבורה ומשלים את דיוקן האל, בהשלימו את מערכת עשר הספירות האלוהיות בעזרת ספירת יסוד, היא ספירת הצדיק. מכיוון שהצדיק מגלם את ספירת יסוד, הרי שעליו מוטלת מלאכת תיקון השכינה בזיווג עמה. כאמור, הצדיק שואב את כוח התיקון והזיווג מתפילות בני החבורה, המתקנות ומתקינות את דיוקנו,וכשהוא מתאחד עם השכינה מתאחים איבריה השבורים והיא נגאלת. לפיכך מתוארת התקשרותו של הצדיק במונחים מיניים: 'צדיק נקרא זה שיש לו התקשרות להקב"ה [הקדוש ברוך הוא] כמו שיש לנואף עם הנואפת שא"א [שאי אפשר] להפרד ממנה. כך יהיה לו התקשרות בהקב"ה [בהקדוש ברוך הוא] בתפלתו ובתורתו שלא יוכל להפרד ממנה מכח דביקותו וזה מרומז על המקדש הברית שנקרא צדיק'. [50] במונחיתורת הספירות, מתוארת הגאולה גם כהתכללות הספירות - ההיכלות זו בזו, בעיקר ספירות חסד (אברהם) דין (יצחק) ותפארת (יעקב). הנשמה המקשרת היא נשמת הצדיק (ספירת יסוד), וקשה שלא להסיק, שהיא 'נשמת שדי', אשר ר' יחיאל מיכל דרשה על נשמתו.

זהות המתכנסים בבית המניין של ר' יחיאל מיכל 

לטקסי התקשרות, כמו זה של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, נדרשים לפחות עשרה אנשים, שהם מניין המייצג את כלל ישראל. בספרות ההיכלות מדובר בעשרה 'יורדי מרכבה'; גם מספר חברי הכינוס הגדול בספר הזוהר הוא מניין, וכן בטקס ההתקשרות של ר' יוסף קארו וחבריו.לעתים עולה מספר המתכנסים לשנים עשר, כמניין שבטי ישראל; בראשית הנצרות סימלו שנים עשר שליחיו של ישו את שנים עשר השבטים; תלמידי האר"י ביקשו כנראה להחתים עשרה אנשים על שטר ההתקשרות שלהם, אך בנוסח אחר של השטר מופיעות שתים עשרה חתימות; אחד המעשים הראשונים של שבתי צבי לאחר התגלותו היה בחירת שנים עשר מאנשי עזה, שקרא להם בשם 'י"ב השבטים'; גם על שטר ההתקשרות של תלמידי שר שלום שרעבי מופיעות בתחילה שתים עשרה חתימות, כמניין שבטי ישראל.[51]

אפשר להניח, שבמעמד ההתקשרות בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי נכחו עשרה או שנים עשר אנשים, או לכל הפחות השתדלו לכנס אנשים כמספר הזה. שלושה מן הנוכחים ידועים לנו מאיגרתו של ר' משולם פייבוש הלר: ר' יחיאל מיכל, ר' משולם פייבוש עצמו וכן בנו של ר' זוסיא מהאניפאלי (אחיו של ר' אלימלך מליז'נסק), אשר ר' משולם מציין במפורש את נוכחותו בבית המניין באותו יום.[52]שמו של אדם נוסף, שר' משולם פייבוש מזכירו כמי שחזר על תרי"ג מצוות, צונזר. כמו כן, סביר להניח שבבית המניין בברודי נכחו גם ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ר' זאב וולף מז'יטומיר, ר' יעקב יצחק החוזה מלובלין ור' צבי חסיד מזלוטשוב, שכתביהם מעידים כי הכירו את כוונת ההתקשרות שנקבעה באותו מעמד.

מכאן, שהדרך לגילוי זהותם של משתתפים נוספים היא למצוא את נוסחת ההתקשרות או חלקים ממנה בכתבי החסידים בני הדור. סביר להניח כי אישים, הידועים כחסידים בשנות השבעים והשמונים של המאה השמונה עשרה, ואשר שילבו בכתביהם את נוסחת ההתקשרות, היו בין באי הכינוס בבית המניין של ר' יחיאל מיכל וקיבלו על עצמם את שבועת החבורה. יש להדגיש כי מדובר בסברה ולא בעובדה וודאית וכי בדיקה כזו אינה יכולה להוליך למסקנות חד-משמעיות.

קצה חוט נוסף יכולה לשמש רשימת 'הרע"בנים הנקר"עים ריש בריוני [ראש בריונים] הנקובים בשמותם לתלותם על העץ אשר הכינו, הם לבדם נתנו האר"ס'.[53] זוהי רשימת פעילים בשדה החסידות, שנכללה ב'שבר פושעים'לר' דוד מקוב, אשר מתוך התנגדותו לחסידות ערך רשימות של פעיליה כדי לרדפם עד לסופם, כסוף עשרת בני המן. הרשימה חוברה, כנראה, בשנות השמונים או התשעים של המאה השמונה עשרה, והיא כוללת שישה עשר שמות. ביניהם אישים, שקשריהם עם ר' יחיאל מיכל ידועים מתוך כתביהם או מתוך כתבי-היד שהיו ברשותם: ר' יעקב יצחק החוזה מלובלין, ר' זאב וולף מז'יטומיר, ר' ישעיה מדונוויץ, ר' מרדכי מנסחיז, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המגיד ר' ישראל מקוזניץ, ר' זוסיא מהאניפאלי ור' שמואל בן חיים חייקא מאמדור.ברשימה נזכרים גם אישים, שהביאו בכתביהם ציטוטים מפי ר' יחיאל מיכל, אך קשריהם עמו לא זכו עדיין למחקר מפורט, וכן אישים שקשריהם עמו נזכרים רק בספרות השבחים החסידית: ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' אלימלך מליז'נסק (אחיו של ר' זוסיא), ר' נחום מטשרנוביל ור' מרדכי בנו.

מאליו יובן, שהקשר בין רשימת ראשי החסידות ב'שבר פושעים'לבין תלמידיו של ר' יחיאל מיכל אינו מוכח אלא מסתבר: מרבית האישים הנזכרים ברשימה קשורים באופן זה או אחר לר' יחיאל מיכל. ייתכן שמדובר בצירוף מקרים, אבל אפשר שהיו לר' דוד מקוב מקורות מידע מהימנים על ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב ועל מקורביו, חברי 'הכת'.מכל מקום, הרשימה שחיבר אינה עומדת בפני עצמה, אך יכולה לשמש תימוכין לראיות ממקורות אחרים.

מצוות אהבת הר?ע? בחסידות

נוסחת ההתקשרות של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו בנויה משני חלקים: אמירת הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה וציור דיוקן הצדיק במהלכה. מצוות אהבת הר?ע? – 'ו?א?ה?ב?ת?? ל?ר?ע?ך? כ??מו?ך? א?נ?י י?ה?ו?ה' (ויקרא, יט 18) - מבטאת את מצוות אהבת האל, כפי שהיא באה לביטוי בקריאת שמע – 'ו?א?ה?ב?ת?? א?ת ה' א?ל?ה?יך? ב??כ?ל ל?ב?ב?ך? ו?ב?כ?ל נ?פ?ש??ך? ו?ב?כ?ל מ?א?ד?ך?' (דברים, ו 5) - מפני שאהבת הר?ע? היא אהבת צלם אלוהים שבו.

המנהג לומר 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה התפתח בקרב חבורות המקובלים של צפת, אשר לקשר בין חבריהן הייתה משמעות גם במישור המיסטי. החוקר משה חלמיש עמד על כך, שהמנהג מופיע כחלק מנוסח התפילה לראשונה בקרב תלמידי האר"י.[54] מכאן התפשט המנהג בתפוצות ישראל השונות, ביניהן קהילות מזרח אירופה. כך, למשל, מופיע מנהג אמירת 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה בסידור 'קול יעקב' של המקובל השבתאי ר' יעקב קופיל ליפשיץ, שחי במאה השמונה עשרה בעיירה מזריטש. נוסח הסידור של ר' יעקב קופיל השפיע על סידורים בראשית החסידות, וידוע שגם ר' נחמן מברסלב התפלל על פיו. השפעה זו אינה יוצאת דופן או מפליאה, שכן כתביו של ר' יעקב קופיל ליפשיץ נמצאו בבית המדרש במזריטש לצד כתבי האר"י, שנדפסו בשנת תקמ"ב (1782) בידי ר' שלמה לוצקיר.[55]

עם זאת, השאלה מהיכן הגיע מנהג אמירת 'ואהבת לרעך כמוך' אל ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, זוכה למענה חלקי בלבד. במכתבו לגיסו, כותב ר' משולם פייבוש הלר 'הריני מקבל עלי מצות עש'[ה] של ואהבת לרעיך כמוך… שזהו סגול'[ה] ותועלת גדול כמבואר בס'[פר] חסד לאברהם'.[56]כוונתו לחסד לאברהם מאת המקובל ר' אברהם אזולאי מחברון, שייחס למנהג זה חשיבות גדולה.[57]

אפשרות אחרת היא, שר' יחיאל מיכל ותלמידיו אימצו את המנהג בהשפעת כתבי האר"י שהיו ברשותם. מקור נוסף הם כתביו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו של הבעש"ט. משה חלמיש עמד על כך שהמנהג מצוי בכתביו אך אינו ידוע משמם של ר' דוב בער ממזריטש או ר' פנחס מקוריץ.[58] נמצא, שר' יעקב יוסף מפולנאה הוא היחיד מבין אבות החסידות, שבכתביו מופיע המנהג. זאת ועוד, ר' יעקב יוסף מביא את המנהג מתוך כתבי האר"י ומכלל ההן נשמע הלאו, לאמור: מקור המנהג איננו בתפילתו של הבעש"ט. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דברי ר' זאב וולף מז'יטומיר, שהעמיד את הבעש"ט כנגד ר' יחיאל מיכל, כמי שהתנגד לעצם מעשה ההתקשרות בתפילה בנימוק של חורבן העולם, ש'נשארים פרטי הנבראים בלי חיותם'.[59] יתר על כן, ר' יעקב יוסף מפולנאה אינו מזכיר את ציור דיוקן הצדיקים, עניין שיש לו חשיבות לאופן ההתקשרות בחוגו של ר' יחיאל מיכל. ספק אם בדבריו על התקשרות המחשבה נכללה אמירת שם האיש או ציור דיוקנו. דרך זו, שהיה בה מפנה מכריע לעצם ההתקשרות ולתכליתה, אופיינית בחסידות למסורת זלוטשוב בלבד.

בכל זאת, העובדה שר' יעקב יוסף מפולנאה מזכיר את המנהג חשובה להבנת הדרך שבה זרמו דפוסי תפילה מקבלת צפת אל החסידות; המסלול עבר בכתביו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, בלי קשר למורשת הבעש"ט או לר' דוב בער, המגיד ממזריטש.

מרבית כתבי החסידות, שבהם נזכר מנהג אמירת 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה, נתחברו מסוף שנות השבעים של המאה השמונה עשרה ואילך, כלומר, בדור תלמידיו של ר' יחיאל מיכל. המנהג אינו נזכר בצורה אחידה. מקצת האזכורים נרשמו בסידורי תפילה ומרביתם שולבו בתוך דרשות, איגרות או קבצים של ספרות ההנהגות.

משה חלמיש מנה שישה עשר אישים, שבכתביהם נזכר המנהג. ביניהם, מייסדי החצרות החסידיות הראשונות, כגון ר' נחום, מייסד שושלת צדיקי טשרנוביל, ור' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד. כמו כן, מופיע המנהג בכתביהם של מנהיגי עליית החסידים לארץ ישראל - ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקליסק. מתברר, שמרבית האישים הללו קשורים קשר אמיץ לבית זלוטשוב.

ואלה האישים, שבכתביהם נזכר מנהג אמירת 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה:

א. ר' משולם פייבוש הלר, תלמיד מובהק של ר' יחיאל מיכל: 'עולים דברי התפילות [של האדם] ע"י [על ידי] התקשרות האדם א"ע [את עצמו] באמרו הריני מקבל עלי מצות עש'[ה] של ואהבת לרעיך כמוך וכולל [המתפלל] א"ע [את עצמו] באהב'[ה] עם נשמת קדושת הצדיקי'[ם] שבדור שמכיר דיוקנם ויצייר אותם לפניו בעת ההיא במחשבתו'.[60]

ב. ר' משה שהם בן ר' דן מדאלינא, מחבר שרף פרי עץ חיים.[61]ר' משה היה חותנו של ר' יצחק מראדויל בזיווג ראשון, כלומר מחותנו של ר' יחיאל מיכל. על פי עדותו, היה גם תלמידו של ר' יחיאל מיכל, והוא מביא מדבריו: 'והנה שמעתי בזה מפי מחו'[תני] מ'ו [מורי ורבי] הרב הקדוש האלקי מ"ו [מורי ורבי] יחיאל מיכל מגיד דברי אמת זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]'.[62] חשוב לציין, שר' משולם פייבוש הלר הכיר את ר' משה שהם, המכונה בפיו 'הוותיק מוהרר [מורנו הרב ר'] משה ני' [נרו יאיר]'[63] ואף העתיק מן הסידור של ר' משה שהם את נוסח התפילה, שיש לומר לפני הטבילה במקווה. העתקה זו מלמדת כי נוסחאות חדשות של תפילה שולבו בסידורים החסידיים באותו זמן שבו נתחברו.

ג. ר' יצחק מראדויל, מחבר אור יצחק,בנו של ר' יחיאל מיכל.

ד. הסידור סדר תפלות על כל השנה כמנהג אשכנז, שערך ר' ישעיה מושקאט.[64] ר' ישעיה היה חתנו של ר' יצחק מראדויל. חלק מכתב-היד של אור יצחק הועתק מגנזיו, והוא אף כתב את ההקדמה לספר.[65]

ה. ר' אברהם חיים מזלוטשוב, תלמידו של ר' יחיאל מיכל. כזכור, נשמרה בכתביו אחת הגרסות המלאות והמפורטות של נוסחת ההתקשרות בין ר' יחיאל מיכל לתלמידיו.[66] ר' אברהם חיים הביא דברים על מצוות אהבת הר?ע? גם משמו של ר' שמלקי מניקולסבורג.[67]

ו. ר' לוי יצחק מברדיטשוב:[68] 'לוי מבארדיצוב' נזכר ברשימת 'שבר פושעים' של ר' דוד מקוב.[69] הוא מצטט את ר' יחיאל מיכל בכתביו בעדות שמיעה: 'וזהו ששמעתי מהרב הקדוש מוה' [מורנו הרב] יחיאל מיכל זצ"ל [זכר צדיק לברכה]'.[70]

ז. ר' חנוך העניך, בסידור סדר לב שמח.[71]

ח. ר' אלימלך מליז'נסק, הכולל את המצווה בתוך רשימת 'הנהגות האדם': 'וישמור עצמו מלשנוא שום אדם מישראל… וכל שאפשר לדונם לזכות מחויב לאהוב כנפשו בכל מאודו בגופו ובניו לקיים ואהבת לרעך כמוך:'[72] 'מלך ליזענסקר' ואחיו 'זישי נאפאלער' כלולים ברשימת 'שבר פושעים'.[73]ר' משולם פייבוש הלר ציין כי בנו של ר' זוסיא היה בין הנוכחים בבית המניין של ר' יחיאל מיכל בברודי: 'ואמר אח"כ [אחר כך] בן הצדיק המפורסי'[ם] מהו' [מורנו הרב] זוסי'[א] נ"י [נרו יאיר] שהוא בק"ק [בקהילת קודש] האניפולי' ויש לו בן בק"ק [בקהילת קודש] בראד יצ"ו [ישמרהו צורו וגואלו] והוא מתפלל במנין של המגיד ז"ל [זכרונו לברכה]'.[74] עוד ידוע, שר' אלימלך מליז'נסק היה ממוריו של ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין, שהיה תלמידו של ר' יחיאל מיכל.

ט. ר' ראובן הלוי הורוויץ, מחבר דודאים בשדה. הוא מביא את המנהג תוך שימוש במונח 'הצדיק הכולל', שאתו מתקשרים בתפילה, והשוואתו למשה רבנו: 'ולזה תקנו לומר קודם תפלה שמקבל מ"ע [מצוות עשה] ואהבת לריעך כו' ויתקשר תפלתו בתפלת כל הצדיקים ובפרט בתפלת הצדיק הכולל של הדור שהוא בחי'[נת] משה ובודאי הצדיק הכולל ג"כ [גם כן] מקשר עצמו בכללו'[ת] ישראל כי הוא בחי'[נת] משה שמסר נפשו בשביל ישראל ובאופן זה יעלה תפלתו שהוא באחדות [עם כלל ישראל] לפני הבורא ית'[ברך] הא'[חד] אמתי'.[75]

י.ר' שניאור זלמן מלאדי, וסידורי תפילה של חסידות חב"ד. 'זלמן לאזניר' נזכר ברשימת 'שבר פושעים' של ר' דוד מקוב.[76]

יא. ר' מנחם מנדל מויטבסק, מנהיג עליית החסידים לארץ ישראל. ר' מנחם מנדל מזכיר במכתביו לחברים שנשארו בגולה את מצוות אהבת הר?ע? עם ציור דיוקן החברים:'להוי להו [שתהא להם] ידיעה נאמנה כי נתקעה אהבתם בלבנו. ונפשם קשורה בנפשנו בכלל ובפרט. כאלו דמות דיוקנם תמיד לפנינו. להזכירם לטוב בכל פינות אשר אנחנו פונים אל ד' אלוקים. באהבה רבה ואהבת עולם להשפיע עליהם שפע ברכה והצלחה'.[77] חשיבות מיוחדת נודעת לעובדה, שביטויים אלה כלולים באיגרת משנת תקמ"ב (1782), שנכתבה חודשים ספורים לאחר מותו של ר' יחיאל מיכל. האיגרת נשלחה מארץ ישראל אל החסידים בגולה והיא הראשונה בסדרת איגרות, שבהן הפציר ר' מנחם מנדל בחבריו לשמר את עדתם כקבוצה מלוכדת תחת הנהגה משותפת.ייתכן, שחזרתו של ר' מנחם מנדל על נוסחת ההתקשרות, תוך החלפת דיוקן הצדיק בדיוקנאות החברים - 'כאלו דמות דיוקנם תמיד לפנינו' - נועדה להזכירם כי השבועה המשותפת לא פגה גם לאחר מות המנהיג.

יב. ר' אברהם מקליסק, שעלה לארץ ישראל עם ר' מנחם מנדל מויטבסק בעליית החסידים בשנת תקל"ז (1777) ונפטר בה בשנת תק"ע (1810).ר' אברהם מזכיר את מצוות אהבת הר?ע? בגוון מיסטי בולט, תוך הדגשת דבקות החברים זה בזה.[78]יש לציין, שר' אברהם מקליסק מזכיר באיגרת שנכתבה כנראה בשנת תקס"ה (1805) את ר' מנחם מנדל מויטבסק 'אשר יקיר מאד בעיני מו"ר [מורי ורבי] אור עולם הרב המגיד זצללה"ה [זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא]'.[79] כיוון שהאיגרת נכתבה לר' לוי יצחק מברדיטשב, שהיה תלמיד מובהק של ר' יחיאל מיכל, סביר להניח שהביטוי 'הרב המגיד' מכוון לר' יחיאל מיכל, וגם ר' אברהם מקליסק היה תלמידו. אף הכינוי 'אור עולם' מכוון ככל הנראה לר' יחיאל מיכל, בדומה לכינוי 'אור ישראל' שבו מכונה ר' יחיאל מיכל בכתביו של ר' אליעזר הורוויץ.

יג. ר' אהרן (השני) מקרלין, חתן ר' מרדכי מקרעמניץ, בנו של ר' יחיאל מיכל. ר' אהרן, מחבר בית אהרן, היה בעל גניזת סטולין, שבה נמצאו כתב ההתקשרות של תלמידי האר"י וכתב-יד של ספרהצורף מאת המקובל השבתאי ר' העשיל צורף.[80]

יד. סידור האר"י של ר' שבתי מרשקוב, שהושפע מנוסח הסידור של המקובל השבתאי ר' יעקב קופיל ליפשיץ ממזריטש.[81] ר' שבתי מרשקוב היה הראשון שטען כי כתביו של המקובל השבתאי ר' העשיל צורף היו מקובלים על הבעש"ט ונחשבו בעיניו כמסורת מהימנה.[82] בכך היה מן הראשונים, שביקשו להעניק לגיטימציה לכתבים שבתאיים ולהטמיעם בחסידות, בטענה המתבססת על מסורת מן הבעש"ט.

טו. ר' מנחם נחום מטשרנוביל ובנו ר' מרדכי, מייסדי שושלת טשרנוביל, אחת השושלות הראשונות של החסידות. בכתבי ר' מנחם נחום מופיעים בבירור שני חלקי נוסחת ההתקשרות - התקשרות אל הצדיקים ואמירת 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה: 'אזי יקשר עצמו עם הצדיקים ויאהבם כנפשו ועל ידי זה יהיה באפשר שיעלה גם כן דבורו על ידי דבוריהן ומפני זה נקבע לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך'.[83] עוד יש לציין, ש'נחום צארנבליר' ו'מאטל צארנאבליר' כלולים ברשימת 'שבר פושעים' של ר' דוד מקוב.[84]יתר על כן, כתבי-היד של המקובל השבתאי ר' העשיל צורף היו ברשותו של ר' מנחם נחום מטשרנוביל, שהעתיקם מר' ישעיה מדונוויץ. נמצא כי ר' שבתי מרשקוב, ר' ישעיה מדונוויץ ור' מנחם נחום מטשרנוביל היו חוליה חשובה בהטמעת מסורות שבתאיות בחסידות.

טז. סידור ר' אלעזר שפירא ממונקאטש, שהתפלל מתוך סידור האר"י של ר' שבתי מרשקוב.[85]




[1] כהגדרתו של יהודה ליבס. ראו: ליבס תשנ"ד1/, עמ' 115. וכן: אליאור תשנ"ב, עמ' 50-48; דן תשנ"ד.

[2] ראו: שפר 1981, סעיפים 202--201.

[3] דן תשנ"ב, עמ' 16.

[4] ראו: ליבס תשמ"ב1/, עמ' 151-134; ליבס תשמ"ט.

[5] ראו: ורבלובסקי תשנ"ו, עמ' 124-148.

[6] ראו: בניהו 1964; פכטר תשנ"א1/, עמ' 69-24; פכטר 1994, עמ' 186-121.

[7] ראו: בניהו תשכ"ז, עמ' 181-179; ליבס תשמ"ב1/, עמ' 110-109; מרוז תשמ"ח, עמ' 291-287; ליבס תשנ"ב, עמ' 151-150.

[8] גינצבורג תרצ"ז א, עמ' ע; תשבי תשנ"ג, בעיקר עמ' 755-729, 821-809.

[9] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 170.

[10]ספרהבהיר, סימנים סח-עט.

[11] ראו: רובין תשנ"ז, עמ' 216-220.

[12]ראו: שפר 1981, סעיפים 205-203.

[13]ראו: תשבי-לחובר תשי"ז, עמ' לב.

[14] איגרת אלקבץ, עמ' 19.

[15] ראו: שלום ת"ש.

[16] ראו: תשבי תשנ"ג, עמ' 840-839 הערה 98.

[17]מסכת אבות עם פרי חיים, לט ע"ב.

[18]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כח ע"א; ירושלים תשל"ד, קלו ע"א.

[19]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כז ע"ב; ירושלים תשל"ד, קלה ע"ב. ובהרחבה, ראו: קרסן 1990, עמ' 372-402.

[20] שפר 1981, סעיף 201. וכן: דן תשנ"ב, עמ' 24-21.

[21]מסכת אבות עם פרי חיים, לט ע"ב. גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב מזכיר 'ברית והתקשרות' בעניין 'התקשרות של הצדיק שמקושר באדון כל ב"ה [ברוך הוא]'. ראו:קדושת לוי השלם, חלק שני, עמ' שלא.

[22] ראו: ליבס תשמ"ב/1, עמ' 137-134.

[23]שם הגדולים השלם ב, עמ' 270.

[24] ראו: תשבי תשנ"ג, עמ' 840 הערה 98.

[25] משנה, אבות, פרק א משנה יג.

[26] ספר הזהר עם פירוש הסולם ח, (רעיא מהימנא) סימנים תר-תרא, עמ' רלא. השוו: מגילה, כח ע"ב, שם מתפרש הביטוי 'כתר התורה' על תלמידי חכמים.

[27]מגן אבותעל אבות, פרק א משנה יג. הרשב"ץ, רופא במקצועו, נולד באי מיורקה בשנת קכ"א (1361). עקב רדיפות היהודים בידי הנוצרים ברח בשנת קנ"א (1391) לאלג'יר, שבה התקדם עד למשרת הרב הראשי. ספרו הידוע נקרא ספר התשב"ץ (תשובות ר' שמעון בן צמח).

[28] ראו: בראשית, יא 1-9.

[29]שמות רבה ו (פרשת פקודי) פרשה נא סימן ח. בהקשר זה יש להוסיף, שחסידי אשכנז נהגו לגלות את השמות הקדושים בטקס סודי, שנערך על-יד מקור מים. ראו: דן תשנ"ב, עמ' 25.

[30] ראו: ליבס תשנ"ד/2.

[31]ראו: תשבי-לחובר תשי"ז, עמ' לב-לג.

[32]שערי קדושה, בני ברק תשל"ג, חלק ב, שער ו, עמ' ע; ליבס תשנ"ב, עמ' 135-137.

[33]שבחי הבעש"ט מונדשיין, עמ' 235.

[34] על האמונה בכוחו המגי של השם, ראו דבריו של ישו אחרי שקם לתחייה, מרקוס, טז 17-15: 'ויאמר אליהם לכו אל-כל-העולם וקראו את הבשורה לכל-הבריאה: המאמין ונטבל הוא יושע ואשר לא-יאמין יאשם: ואלה האתות אשר ילוו אל-המאמינים יגרשו שדים בשמי'. ראו: פלוסר 1979, עמ' 57.

[35] ראו: ספר החזיונות, עמ' רכב-רכג. ולעומתו, הנוסח המצונזר בשער רוח הקודש, בתוך: כל כתביהאר"י ז"ל י, עמ' פו.

[36]ראו בהרחבה: להלן, בנספח ב.

· על שמו של הצדיק החסידי כשם קדוש, ראו: אידל 1989, עמ' 100-106. לדעת אידל, גם שמו של הבעש"ט תיפקד כשם קדוש.

[37]אור יצחק, עמ' ג.

[38]כך הקרי. והכתיב: 'אשדת'.

[39]ירושלמי, שקלים, פרק ו הלכה א.

[40] הקדמת הרמב"ן, בתוך: פירושי התורה לרבינו משה בן נחמן א, עמ' ז. על הביטוי 'אש שחורה על גבי אש לבנה' בהקשר של מסורת הקריאה המיסטית בתורה, ראו: שלום תשל"ו2/, עמ' 52-42; אידל תשמ"א, עמ' 46-44. על תפיסת הלשון המיוחדת של המיסטיקה היהודית, ראו: דן תשנ"ז, בעיקר עמ' 58-31, 394-355.

[41] ראו: להלן, בפרק שביעי.

[42] ראו: גריס תש"ן.

[43] על ספרות ההנהגות החסידית, ראו: להלן , בנספח ב.

[44]אלפא ביתא, אות ג, בתוך: צוואת הריב"ש.

[45] איגרת אלקבץ, עמ' 18.

[46] ראו: מרוז תשמ"ח, עמ' 359-255; ליבס תשנ"ב.

[47] ראו: פכטר תשנ"א/1, עמ' 30.

[48]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"א.

[49]מסכת אבות עם פרי חיים, לט ע"א.

[50]אור האמת, כה ע"א. וכן, ליקוטים יקרים, סימן יח: 'התפלה היא זיווג עם השכינה. וכמו שבתחלת הזיווג יש נענוע, כן צריך לנענע עצמו בתחלת התפלה.'

[51]מאוחר יותר נוספו עוד חתימות. ראו: שם הגדולים השלם ב, עמ' 270. וכן: בניהו תשנ"ה/1, עמ' יד-יז, סא-עא.

[52] ראו: ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיז ע"א.

[53] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[54] ראו: חלמיש תשל"ח.

[55] ראו: תשבי תשמ"ב/1.

[56]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"א.

[57] ראו: חסד לאברהם, השוקת כג, עמ' שא.

[58]ראו: חלמיש תשל"ח, עמ' 553-549.

[59]אור המאיר, רמ ע"א. וראו: לעיל, בפרק רביעי.

[60]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כה ע"ב; ירושלים תשל"ד, קכט ע"א.

[61]שרף פרי עץ חיים, טז ע"ב.

[62]דברי משה, פרשת בראשית, ג ע"ב. ראו גם: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[63]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כז ע"א; ירושלים תשל"ד, קלד ע"א.

[64]סדר תפלות על כל השנה כמנהג אשכנז, עא ע"ב.

[65] ראו: אור יצחק, הקדמה.

[66]ראו:לעיל, בפרק רביעי.

[67] ראו:אורח לחיים, פרשת נח, יד ע"ב.

[68]קדושת לוי השלם, חלק שני, עמ' תיד.

[69]וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[70]ראו: קדושת לוי השלם, חלק ראשון, עמ' רנו.

[71] סדר לב שמח, כה ע"ב.

[72]נועם אלימלך, פולנאה תקס"ד, הנהגה ח. רשימת 'הנהגות האדם' אינה מופיעה במהדורות נועם אלימלך שנדפסו לפני שנת תקס"ד (1804).

[73] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[74]ליקוטים יקרים, זולקווא תק"ס, כב ע"ב; ירושלים תשל"ד, קיז ע"א.

[75]דודאים בשדה, לז ע"א.

[76]לקוטי אמרים תניא, מא ע"ב; וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[77] ברנאי תש"ם, איגרת יח, עמ' 92.

[78] ראו: גרנטשטין תשמ"ב, עמ' 291; גריס תשמ"ד, עמ' 117, 143-139.

[79]ברנאי תש"ם, איגרת עב, עמ' 268.

[80] ראו: בית אהרן, ד ע"א; רבינוביץ ת"ש.

[81]סדר תפלה מכל השנה עם כוונת האר"י זללה"ה הגהות ודקדוקי סופרי'[ם] של הגאון מוהר"ר שבתי מראשקוב, מט ע"א.

[82] ראו: רבינוביץ ת"ש, עמ' 129.

[83]מאור עינים עם ישמח לב, עמ' רחצ.

[84] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 101.

[85]ראו: חלמיש תשל"ח, עמ' 551 הערה 82.