פרק שביעי

אייר תקמ"א (1781): הפצת סתרי התורה ומותו של ר' יחיאל מיכל*

מבצע הדפסת ספרי הקבלה

השלב הבא בתכנית המשיחית של ר' יחיאל מיכל ונאמניו התחיל בשנת תקל"ח (1778), חודשים ספורים לאחר טקס ההתקשרות, שנחוג בחג השבועות של שנת תקל"ז (1777). בעוד חברי הקבוצה, שנשלחו כחלוץ לארץ ישראל, נאבקים בקשיים צפויים ולא צפויים, הפכו בני החבורה שבקוריץ את העיירה למרכז של הדפסת ספרי קבלה, שחלקם לא נדפסו עד אז. מאחורי היזמה להדפסת כתבי-יד בקבלה עמדה אמונתם של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו בדבר ההכרח להפיץ את הסודות הגנוזים בכתבים הללו.

הרעיון, שהפצת סודות התורה היא שלב הכרחי בתהליך הגאולה, טמון במסורת הקבלה: מקובלים רבים האמינו, ומאמינים גם היום, כי בזכות הארה שמימית נגלה להם פשרה הנסתר של התורה, העתיד להתגלות לאומה כולה רק בעת הגאולה. לפיכך כינו את הקבלה 'תורת הסוד', ואת עצמם 'יודעי ח"ן' - חכמת הנסתר. אין להתפלא אפוא, שאחד המאפיינים הבולטים של חבורת מקובלים משיחית הוא הדחף לגלות את הסודות הללו כמין הצהרת כוונות, המעידה כי הגאולה קרבה. כך, לדוגמה, טען רמח"ל כי סודות הקבלה נגלו לו מפי מגיד שמימי, שנימק את הגילויים בצורך לבער את הכפירה והפריצות, הפושות בהתקרב הגאולה ומונעות אותה.[1] וכך אפשר להבין גם את ההתנגדות, שגילו רבנים ופרנסי קהילות ללימוד קבלה ולהפצתה, בעיקר קבלת האר"י על אופייה המשיחי. מדובר במאבקים של ממסד שמרני, החושד בקבוצות משיחיות פן יסעירו את דמיונם של בני הקהילה בתקוות שווא ויעוררו משיחיות שקר, שסופה למוטט את הקהילה ולהמיט עליה פורענות.

באור זה יש לראות את התוכנית של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו להפיץ את סודות הקבלה; כדי לעקוף את חרם ברודי משנת תקט"ז (1756), שאסר על לימוד קבלה מכתבי-יד והתיר לימוד מספרים מודפסים בלבד,[2] ובהעדר ספרים מודפסים כאלה, יזמו שניים מהם, ר' שלמה לוצקיר ושותפו, ר' שמעון בן יהודא ליב אשכנזי, את הבאתם לדפוס של ספרי קבלה מרכזיים.בחירתם להדפיס בבית דפוס בקוריץ איננה מקרית, שכן ר' שלמה לוצקיר התגורר באותן שנים בקוריץ,[3] ופעל תחת חסותו של ר' יצחק אייזיק הכהן, אב בית הדין בקוריץ, תלמידו של ר' יחיאל מיכל. ר' יצחק אייזיק היה מקורבו של ר' שלמה לוצקיר[4] ומחותנו; בנו, אברהם, היה חתנו של ר' שלמה לוצקיר ושותפו בעסקי הדפוס גם בשנים שאחר כך.[5]

בתוך זמן קצר הודפסו בקוריץ[6] סדרה של ספרי קבלה חשובים: בשנת תקל"ח (1778) - ספר הזהר; בשנת תקל"ט (1779) - ספר יצירה עם פירוש שושן סודות; בשנת תק"ם (1780) - תקוני הזהר; בשנת תקמ"א (1781) - פרדס רמונים, ובשנת תקמ"ב (1782) - ספרהקנה, וכתבי קבלת האר"י - עץ חיים ופרי עץחיים.

בדיעבד התברר, שלפחות חלק מכתבי-היד הגיעו מבית המדרש של העיירה מזריטש, הסמוכה לקוריץ, שבה כיהן ברבנות ר' צבי הירש מרגליות, חותנו של ר' יצחק אייזיק מקוריץ. פרטים אלה מתבררים ממחברת הקודש, שהודפס גם הוא מכתבי-יד של קבלת האר"י בקוריץ בשנת תקמ"ג (1783). לספר נוספה 'הסכמה וחרם מהאלופים הרבנים לומדי התורה דבהמ"ד [של בית המדרש] דק"ק [דקהילת קודש] מעזריטש גדול'. הסכמה היא המלצה של בן-סמך על מחברו של ספר ועל הספר עצמו שהוא ראוי להפצה ולקריאה. בתחילתם של רוב הספרים התורניים משובצות הסכמות, וחשיבותן רבה מפני שהן מעידות על יחסו של המסכים אל המחבר ואל תוכן הספר. כך גם בהסכמה של לומדי בית המדרש במזריטש, שבה נכתב כי כתבי-היד בקבלה, ביניהם כתבים של קבלת האר"י, היו בבית המדרש 'מאז ומקדם'.[7] עוד נאמר בהסכמה, שר' שלמה לוצקיר הגיע למזריטש בחיפושו אחר כתבי-יד להדפסה, וכי לומדי בית המדרש הפצירו בו להדפיס את הכתבים שברשותם 'כי אולי הגיע עת דודים שיתגלה אור גדול הזה ליהודים.' ראשון החתומים על ההסכמה הוא הרב של מזריטש, ר' צבי הירש מרגליות, חותנו של ר' יצחק אייזיק מקוריץ,[8] וקשרים משפחתיים אלה מעידים כי ר' שלמה לוצקיר לא הגיע במקרה למזריטש, וכי לומדי בית המדרש נתנו ידם להדפסת קבלת האר"י כיוון שאף הם האמינו כי העידן המשיחי - 'עת דודים'[9] - מתגלה ובא.

כל עוד הדפיסו ספרי קבלה, לא הזדהו המדפיסים בשמם ובמקומם. האופי המחתרתי של פעילותם ומסך החשאיות שגזרו על עצמם נבעו מן הרצון לטשטש את זהותם ואת הקשר ביניהם; רק משהחלו להדפיס ספרי חסידות, נחשפה זהותו של ר' שלמה לוצקיר; בשנת תק"ם (1780) הודפס בקוריץ תולדות יעקב יוסף, ספרו של תלמיד הבעש"ט, ר' יעקב יוסף מפולנאה, המביא תורות ששמע מן הבעש"ט. בשער הספר מופיעים ר' שלמה לוצקיר ור' שמעון אשכנזי כשני השותפים, אשר 'על ידי השתדלו'[ת] והתאמצות' הביאו את הספר לדפוס.[10] בשנת תקמ"א (1781) הודפס מגיד דבריו ליעקבלר' דוב בער, המגיד ממזריטש, וגם בו נכללו מובאות רבות משם הבעש"ט. ר' שלמה לוצקיר, שכתב את ההקדמה לספר, חשף בה את מעורבותו בהדפסת ספרי הקבלה: 'אמנם אחרי ראותי עזרת ד' בגבורים בגבורה של תורה או"ר הנדפסים על ידינו אחר השלמת הדפסת ספר הזוהר ותיקוני זוהר וספר יצירה עם פי'[רוש] שושן סודתוהוא מתלמידי הרמב"ן זללה"ה הלא הוא ס'[פר] תולדות יעקב יוסףוספר בן פורת יוסףעם האגרת של הרב הבעש"ט זללה"ה'.[11] אפילו הפעם הייתה החשיפה חלקית, ולשונו של ר' שלמה לוצקיר נותרה עמומה; הוא נקט בלשון יחיד - 'אחרי ראותי' - אך עבר ללשון רבים - '[הספרים] הנדפסים על ידינו' - הרומזת כי לא פעל לבדו אלא עם שותפים.·

גל ההדפסות הגיע לשיאו בחודש אייר; של שנת תקמ"א (1781). בתאריך זה הודפסה לראשונה איגרת הקודש של הבעש"ט, ובה סודות הגאולה הכמוסים שגילה לו המשיח. האיגרת נדפסה כנספח לספרו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף. בעמוד האחרון, מיד אחרי איגרת הבעש"ט, טרחו המדפיסים לציין במפורש את תאריך ההדפסה - יום שלישי, כ' באייר תקמ"א.[12] אריה מורגנשטרן, שחשף את הכתובת, גילה כי התאריך אינו מקרי, אלא הוא מועד הגאולה לפי חישובי הקץ של עמנואל חי ריקי. גם נוסח איגרת הקודש של הבעש"ט שנבחר להדפסה מעיד על כוונת המוציאים לאור: הם הדפיסו את האיגרת השנייה, שבה לא נכלל החלק הראשון של תשובת המשיח לבעש"ט - 'והי'[ה] תשובתו הרמ' לא אפשר לגלות' - אלא החלק השני בלבד. בחירה זו מעידה, שבני החבורה קראו את תשובת המשיח בנוסח זה כפשוטה, דהיינו שהמשיח יבוא בעת שיתפרסם מה שלימד את הבעש"ט, ומעיינותיו יפוצו החוצה. ככל הנראה, האמינו כי בהפצת סודות הגאולה דווקא במועד זה יצליחו לחבר בין הזמן, שעל פי חישוביו של עמנואל חי ריקי הוא מועד הופעת המשיח, דהיינו אייר תקמ"א (1781), לבין התנאי, שהציב המשיח לבואו - הפצת סודות הגאולה, שגילה לבעש"ט. בהדפסת 'איגרת הקודש' של הבעש"ט ובהפצת תורתו, המשוקעת בתולדות יעקב יוסף ובמגיד דבריו ליעקב, קיוו כי הם ממלאים אחר תנאי זה ומביאים לידי סיום את התוכנית המשיחית, שעל פיה פעלו משנת תקל"ב (1772). אם תמך גם ר' יעקב יוסף מפולנאה בהדפסת איגרת הבעש"ט,[13] תעיד מעורבותו על כך שבני החוג של ר' יחיאל מיכל לא פעלו בחלל ריק, אלא המשיכו את התכנית המשיחית, שהחלה עם פעילותו של הבעש"ט בשנת ת"ק (1740) ונגנזה עם כישלונו בשנת תק"ז (1746).

בד בבד עם הפצת סודות המשיח, כפי שהתגלו לבעש"ט, תכננו בני החבורה להדפיס גם את סתרי התורה של קבלת צפת. אחד הספרים שבחרו היה פרדס רמונים לר' משה קורדוברו, מחשובי המקובלים בצפת במאה השש עשרה. אמנם, פרדס רמונים כבר הודפס בעבר,[14] אך כמעט מאתיים שנים עברו מאז ועותקיו היו נדירים ביותר. בהדפסה זו חשפו המוציאים לאור את זהותם בדף השער, שממנו מתברר כי הספר הודפס על ידי חתניו של ר' שמעון אשכנזי,[15] שותפו של ר' שלמה לוצקיר. בדף השער צוינה שנת תק"ם (1780), אך בדף האחרון של הספר מופיעה כתובת דומה לזו שבסוף בן פורת יוסף,ובה צוין תאריך גמר ההדפסה - יום ג' כ"ז שבט תקמ"א.[16] ככל הנראה, הספר הוכן לדפוס בשנת תק"ם (1780) אך מועד ההדפסה נדחה לשנת תקמ"א (1781) לקראת התאריך המשיחי של חודש אייר.

גולת הכותרת של המבצע נועדה להיות הדפסת סתרי קבלה מבית מדרשו של האר"י. ההדפסה נועדה לצאת לפועל בחודש אייר תקמ"א (1781), ונראה שבני החבורה קיוו כי הפצת קבלת האר"י בתאריך זה תעניק את התנופה האחרונה לבוא המשיח. בחירתם מעידה על מטרתם המשיחית, שכן הסייגים, שהוטלו בשנים שלפני כן על לימוד והפצת קבלת האר"י, העניקו לה מעמד מיוחד והפכוה לסוד אחרון, שגילויו יבשר את עידן הגאולה.

למרות שעברו למעלה ממאתיים שנים מאז מותו של האר"י, נעשו עד אז רק ניסיונות ספורים להדפיס סתרי קבלה מבית מדרשו; בשנת תמ"ד (1684) הביא ר' דוד בן נתן גרינהוט לדפוס בפרנקפורט את ספר הגלגולים מתוך כתב-יד של ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. הספר עוסק בנושאים האזוטריים ביותר בקבלת האר"י, ועיקרו מדרשים, ובהם סודות הגלגול, העיבור והייבום של הנשמות. שנתיים קודם לכן התנגדו רבני פרנקפורט להדפסת הספר, ור' דוד גרינהוט עזב את העיר והוציאו לאור בהיותו רב בקהילת אדשטיין. אפשר, שהתנגדותם הייתה הסיבה לכך, שהספר לא הודפס בשלמותו, וחלק מאחד הפרקים הושמט בכוונה.[17]

בשנת תקל"ב (1772), שנת המאתיים למות האר"י, הודפס בזאלקווא ספר הגלגולים בשנית, ככל הנראה על-פי הנוסח שהדפיס ר' דוד גרינהוט. בתוכו נוספה השגה של ר' חיים מצאנז,[18] מחותנו של ר' יעקב יוסף מפולנאה ואחד הבולטים שבמקובלי הקלויז של ברודי, שהעיר על הכתוב והוסיף עליו משלו. יש להניח שהספר נדפס על-פי העותק שהיה ברשותו, וכך הודפסו גם השגותיו. ספר הגלגולים הודפס שוב בזולקאוואבשנת תקל"ד (1774), בתוספת הסכמות של שני רבנים: ר' צבי הירש מייזלש, אביו של ר' עוזיאל מייזלש, אשר נשא את דרוש ההספד על ר' יחיאל מיכל, ור' גדליה מזאלקווא, אביו של ר' אברהם חיים מזלוטשוב, אף הוא מתלמידיו המובהקים של ר' יחיאל מיכל.[19] ר' גדליה כיהן כאב בית הדין בזלוטשוב כאשר אביו של ר' צבי הירש, ר' שמשון מייזלש, כיהן שם כרב[20] וכך הכירו בני שתי המשפחות את ר' יחיאל מיכל, שכיהן בזלוטשוב כמגיד מישרים. מעניין הדבר, שר' גדליה עמד לצדו של ר' יהונתן אייבשיץ, כאשר הלה נחשד שהוא רושם בקמיעות את שמו של שבתי צבי.[21] לעומתו, ר' חיים מצאנז היה ממתנגדיו של ר' יהונתן ובאלול תקי"ב (1752) חתם בקלויז ברודי על חרם, שהוטל על ר' יהונתן אייבשיץ ועל כתביו.[22] אף על פי כן, בשנים תקל"ב-תקל"ד (1772-1774) היו שניהם מעורבים בהדפסת כתבים של קבלת האר"י, וייתכן, שהדפסה זו קשורה לתקווה משיחית, שהתעוררה בשנת המאתיים למותו של האר"י, אף שאין לכך עדות מפורשת וגלויה.

העוקב אחר מדפיסי קבלת האר"י במזרח אירופה יכול אפוא להבחין כי רבנים חשובים ובעלי מעמד בגליציה ובאוקראינה היו מעורבים הן בהפצת קבלה זו והן בחוגי המקובלים, שינקו ממנה את השראתם. חוגי מקובלים אלה צמחו בקרב תלמידי החכמים, שהתרכזו בבתי המדרש ובקלויזים החשובים, כגון - הקלויז של אוסטרהא, שבראשו עמד באותה עת ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, תלמידו של ר' יחיאל מיכל; בית המדרש של מזריטש, שבראשו עמד ר' צבי הירש מרגליות, חותנו של ר' יצחק אייזיק הכהן; וקלויז ברודי, שכמה מחכמיו, בהם ראש הקלויז ר' חיים לנדא, היו בני ברית לר' יחיאל מיכל ולתלמידיו. אין זה מקרה, שבני החבורה המשיחית של ר' יחיאל מיכל צמחו בחוגי המקובלים הללו. אחרי הכל, אבותיהם וזקניהם היו המסד והטפחות של חוגים אלה משך דורות.[23]

ייתכן שהתמיכה הגלויה הזו היא הסיבה לכך, שבחודש אייר תקמ"א (1781) לא הוסתרה הצפייה המשיחית של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו תחת מעטה של חשאיות אלא נרשמה בספרים עצמם: בימים האחרונים של החודש, מיד אחרי הדפסת איגרת הבעש"ט, ערכו בני החבורה הכנות להדפסת עץ חיים ופרי עץ חיים, הכוללים את סתרי תורתו של 'האלקי בוצינא קדיש'[א] מוהר"ר [מורנו הרב ר'] יצחק לוריא אשכנזי זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] אשר דיבר בקדשו כפי הקבלה האמיתית שקיבל מפי אליהו זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא]'.[24] לשם כך קיבלו הסכמות מן המכובדים שבמקובלי קלויז ברודי - ר' חיים מצאנז,[25] מחותנו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, שכבר היה מעורב בהדפסת כתבים של קבלת האר"י בשנת תקל"ב (1772).[26] וכן, ר' משה בן הלל אוסטרר, מחותנו של ר' גרשון מקוטוב,[27] ור' אברהם מרדכי, בנו של המקובל ומחשב הקצין הידוע ר' ישראל חריף היילפרין מסטנוב.[28] ר' אברהם מרדכי חתם את הסכמתו במשפט: 'היו'[ם] ך"ח [כ"ח] אייר תקמ"א דברי הכו'[תב] בחפזון הצעיר אברהם מרדכי אב"ד [אב בית דין] דק"ק זאלקווי'.[29] חפזונו מבטא את הצפייה המתוחה, שבה היו שרויים ר' יחיאל מיכל ותלמידיו בסוף חודש אייר של שנת תקמ"א (1781).

העובדה, שהדפסת עץ חיים ופרי עץ חיים זכתה להסכמות של יושבי הקלויז מעידה, שחשובי המקובלים בברודי נטו חסד לר' יחיאל מיכל ולבני חבורתו ואפשר שהיו שותפים לתקוותיהם. הסכמות אלה מבהירות מדוע לא הוטל בברודי חרם על ר' יחיאל מיכל ותלמידיו, למרות שהיו להם מתנגדים חריפים גם בעיירה זו. דא עקא, בסופו של דבר לא יצאה ההדפסה אל הפועל בתאריך זה. לא ברור מדוע התעכבה, אך יש מקום לחשוד, שגל החרמות ומותו של ר' יחיאל מיכל היו הסיבות לדחייה.

ואולם בחודשים ניסן-אייר שנת תקמ"א (1781) עדיין לא ידעו בני החבורה את העתיד להתרחש בתוך זמן קצר, ותקוותיהם המריאו שחקים. גם בני החבורה שבארץ ישראל היו מלאי תקווה: ר' מנחם מנדל מויטבסק, מנהיג הקבוצה שנשלחה כחלוץ לארץ ישראל, כתב בחודש ניסן שנת תקמ"א (1781) איגרת, שבה דיווח לחבריו כי השד"ר [שלוחא דרבנן] ר' שלמה ווילנער, שעשה בשליחות לברודי ולוילנה, חזר לטבריה בשלום. ר' מנחם מנדל הכתיר את שליחותו 'נס בתוך נס', שכן ר' שלמה ווילנער חזר 'ובידו כתבים [מכתבים] ופסקים מכת"ר [מכבוד תורתכם] בהסכמת הרב הגאון הישיש. והסכמת גבאי א"י [ארץ ישראל] דק' [קהילת] בראד. לתקן העבר בסילוק חובות יחיד וציבור... וידברו גם אל בית עבדו למרחוק להטריפני לחם חוקי הקצוב מדי שנה בשנה.'[30] 'הרב הגאון הישיש' הנזכר במכתב הוא ר' חיים לנדא, שעמד בראש קלויז ברודי והיה גם גבאי ארץ ישראל, הממונה על איסוף הכספים לתמיכה ביהודי ארץ ישראל. ר' חיים לנדא הסכים לממן את כיסוי החובות, שצברו החסידים מאז הגיעם לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777) ולקצוב לר' מנחם מנדל מויטבסק קצבה שנתית. היה בכך סימן מבשר טובות, שכן מדובר בבן דודו של ר' יחזקאל לנדא, שעוינותו לבית זלוטשוב החלה שנים קודם לכן, בעקבות המחלוקת בין מקורבו, ר' יצחק המבורגר, לבין ר' יצחק מדרהוביטש, אביו של ר' יחיאל מיכל. בעקבות ברודי הלכה גם וילנה: שני גבאי ארץ ישראל - ר' אליעזר בן ר' חיים שבתל'ס ואחיו ר' שמואל, שהיה חתנו של ר' חיים לנדא – כתבו אף הם מכתבי תמיכה בעולים החסידיים.

יתר על כן, באותו פרק זמן החליטו כמה מבני החבורה לעלות לארץ ישראל מיד עם התגלות המשיח. בתגובה, ביקש ר' מנחם מנדל מחבריו להתאזר בסבלנות והבטיח, כי לא יתמהמה לבשר להם מיד כשתבוא 'הידיעה', וכך יוכלו לעלות ולהתאחד עמו בארץ ישראל. בתוך כך הזכירם כמה הוא משתוקק 'שיבואו אנשי ידידי גילי אחי ורעי לאה"ק [לארץ הקודש]. ונתוועדה יחד בשמחה וגיל ברעדה לעבודתו ית'[ברך]… ואי"ה [ואם ירצה השם] אחר הידיעה אודיע.'[31]

מותו של ר' יחיאל מיכל

חודש אייר חלף והגאולה לא באה. הציפייה הדרוכה של ר' יחיאל מיכל ותלמידיו לא גוועה מאליה ולא התפוגגה בקול ענות חלושה. במקום זאת, התחדש ביתר עוז המאבק בבני הקבוצה, ששכך מאז חרם ברודי בשנת תקל"ב (1772). המתקיפים התמקדו בר' יחיאל מיכל: למרות ששמו לא נזכר בספרים שהודפסו, ידע ר' דוד מקוב, בעל כתב הפלסתר 'שבר פושעים', לנקוב מפורשות בשמו של 'איש מיכל מזלאטשוב' ו'כת שלהם' כאחראים להפצת סתרי הקבלה:

גם בודים מלבם שאיש מיכל מזלאטשוב הוא גלגול חבקוק הנביא… ועל כל אחד מכת שלהם אומרים שהוא ניצוץ מאיזה תנא או מאיזה אמורא. אוי לאזנים שכך שומעות, כי בימינו עלתה כך. והמה פוקרים בגמרא ותוס'[פות] ולומדים ס'[פר] הזוהר. והנה כל ספרי המקובלים אשר היו סתומים ולא נדפסו שלא יבא ח"ו [חס ושלום] איזה טעות, והם מדפיסים, כמו ס'[פר] ע"ח [עץ חיים] וס'[פר] הקנה.[32]

ר' דוד מקוב מציין במיוחד את הדפסת עץ חיים וספרהקנה, שלא נדפסו עד אז מחשש שמא הקורא יבינם שלא כהלכה ויבוא לידי טעות. למרות שאינו מבהיר לאיזו 'טעות' כוונתו, אפשר לפרש את טענתו כחשש מהתפשטות של משיחיות שקר בנוסח התנועה השבתאית, שפעלה תחת השפעתה הכבירה של הקבלה המשיחית. כך מובן גם הכינוי 'כת' - כינוי גנאי למאמיני שבתי צבי - שבו הוא נוקט בהתייחסו אל ר' יחיאל מיכל ובני חוגו.[33]

עד מהרה לבש המאבק בר' יחיאל מיכל ובתלמידיו גם פנים מעשיות. כחודשיים לאחר הדפסת איגרת הבעש"ט, בחודשים אב--אלול שנת תקמ"א (1781), התפשט גל של חרמות על החסידים כאש בשדה קוצים: קהילת וילנה, קהילה חזקה ומרכזית במזרח אירופה, הייתה הראשונה שהכריזה חרם נגד החסידים, בחודש אב. חרמות דומים הכריזו בראש חודש אלול ביריד זעלווא נאמני הקהילות של גרודנא, פינסק, בריסק וסלוצק.

בכרוז של קהילת וילנה נאמר, שהחסידים נוהים אחרי שקר מהסוג שכבר הפיל חללים רבים בעבר: 'עד אשר עזבו כל חילם וטפם ונשיהם ורכושם וילכו לנוע אחר לא יועיל, כאשר נתגלה ונתפרסם קלונם וזיופם בספרם החדש'.[34] הרמזים 'ורבים חללים הפילו' מכוונים למאמיניו של שבתי צבי, אשר עזבו כל אשר להם ותעו ללכת אחרי משיח השקר עד כדי התאסלמות. החסידים, כך נרמז, הולכים בעקבות השבתאים, והוכחה לכך מצויה ב'ספרם החדש' שבו התגלה קלונם. סמיכות הזמנים מלמדת, שהספר החדש הוא בן פורת יוסף, שהודפס כשלושה חודשים לפני הטלת החרם וכלל את איגרת הקודש של הבעש"ט.[35] ככל הנראה, המחרימים ראו בהדפסת איגרת הבעש"ט בחודש אייר תקמ"א (1781), שהיה ידוע כתאריך משיחי, מעין הצהרת כוונות גלויה ובוטה; מכאן הרמזים בגנות האשליה המשיחית, שכבר הפילה חללים בימי שבתי צבי ועתה נופלים בה גם בני כת החסידים.

הרדיפות אחר ר' יחיאל מיכל וחסידיו הגיעו לשיאן בברודי, מרכזה של הקבוצה: כמה מתנגדים התגודדו לפני ביתו של ר' יחיאל מיכל בעיירה ושרפו עותקים מספריו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, ובכללם - בן פורת יוסף ובו איגרת הבעש"ט.[36] זמן קצר לאחר מכן, בשבת, כ"ה באלול שנת תקמ"א (1781), הלך ר' יחיאל מיכל לעולמו.אין לדעת, אם הסתלקותו הפתאומית נגזרה מכך, שמועד הגאולה חלף והמשיח לא בא; ייתכן, שביקש את מותו מפני שאיבד כל טעם לחייו והתאכזב עד מוות - פשוטו כמשמעו. וייתכן, שרדיפות מתנגדיו הכריעוהו.

המסורת, שנשמרה במשפחתו על יום מותו, מעלה תחושה שבחר במותו: היה זה בשבת, כ"ה באלול, שבה קראו בבית הכנסת את פרשות נצבים-וילך, המתארות את ימיו האחרונים של משה רבנו. ר' יחיאל מיכל עלה שישי לקריאת התורה, כמו יוסף הצדיק: בספר הזוהר נאמר, שעליית השישי לתורה היא עליית הצדיק, המסמלת את ספירת יסוד. עוד נאמר בזוהר כי יראת מלאך המוות סרה מן הצדיק והוא לא יינזק לעולם.[37] ר' שמחה מזלאזיץ מביא מסורת מצפת, שהאר"י 'קרא לתורה פעם אחת את אבות העולם ע"ה [עליהם השלום], אהרן לכהן, משה ללוי, אברהם שלישי, יצחק רביעי, יעקב חמישי, יוסף ששי וכו' כנודע,'.[38] באותה שבת כללה עליית השישי את הפסוק 'ו?י??אמ?ר י?ה?ו?ה א?ל מש??ה ה?ן ק?ר?בו? י?מ?יך? ל?מו?ת'. (דברים, לא 14) ר' יחיאל מיכל הבין את הפסוק כמסר שנועד עבורו: ה"ן שנים שווה בגימטריה חמישים וחמש, כשנות חייו, ובשתי המילים האחרונות 'ימיך למות' מסתתר: י[חיאל] מיכל מות. וכך היה: 'ולעת ערב בסעודה השלישית מגודל האור נסתלק ברעו עלאה' [ברצון עליון].[39]

ר' יחיאל מיכל נקבר בעיירה ימפלא, שבה כיהן כמגיד מישרים בסוף ימיו. במצבה שעל קברו לא ננקבה שנת מותו במפורש, אלא הכתובת 'שנת וקמ"תועלית אל המקום' (על פי דברים, יז 8). אפשר, שעמימות הכתובת שעל המצבה אינה מקרית, והיא יצרה חוסר בהירות בנוגע לשנת מותו.[40]

מה שמכסה המצבה מגלה הסיפור, שנשמר בשבחי הבעש"ט ובו נחשף הקשר בין שרפת הספרים ליד ביתו של ר' יחיאל מיכל בברודי לבין מותו. בפתח הסיפור נאמר, שר' יחיאל מיכל ישב אז בימפלא וקיבל ידיעה 'שבאיזה מדינה רוצים לשרוף ספרים הקדושים של הרב מ'[ורנו] יעקב יוסף מפולנאה'.[41] לפיכך קם ונסע לשם, כשהוא משאיר את בנו הבכור ר' יוסף מימפלא 'חול'[ה] גדול עד מאוד'. הבן התעלף על משכבו ובני הבית היו סבורים שמת. בעלפונו חווה ר' יוסף מימפלא חוויה של עליית נשמה: נשמתו נפרדה מגופו ועלתה לשמים, והוא מצא את עצמו עומד למשפט בפני בית דין של מעלה. בבית הדין פגש את אביו, שנזעק השמיימה כדי למנוע את שרפת הספרים והיה עסוק בביטול רוע הגזרה. ר' יוסף שמע את ר' יחיאל מיכל טוען בפני בית הדין - 'הלא גלוי וידוע לפני משאו"ה [מי שאמר והיה העולם] שלא לכבודו עשה [שלא לכבודי עשיתי] ח"ו [חס ושלום] כ"א [כי אם] לכבוד ה' ולתורתו ית'[ברך]'. קשה לפרש את דבריו של ר' יחיאל מיכל ואת מעשיו שם אלא בקשר לאחריותו להדפסת בן פורת יוסף ובו איגרת הבעש"ט, שכן מיד אחריו הגיעו לבית הדין של מעלה גם שאר הנוגעים בדבר - הבעש"ט, מחבר האיגרת, ור' יעקב יוסף מפולנאה, מחבר בן פורת יוסף.

בסופו של דבר, ניצל ר' יוסף מימפלא מגזר דין מוות בזכות הבעש"ט, שנזדמן לבית דין של מעלה לצורך עניין הספרים 'וביק'[ש] הרב [הבעש"ט] מהב"ד [מהבית דין] שיפטרו את הנער לשלום'. וכן, בזכות אביו, ר' יחיאל מיכל, שטרם צאתו מימפלא ציווה על בני ביתו 'שבאם ח"ו [חס ושלום] ימות בנו אזי ימתינו עם קבורתו על ביאתו לביתו'. בני המשפחה המתינו ולא קברו את ר' יוסף, והתמהמהותם הצילה אותו: כשהקיץ, סיפר להם כי נשמתו הוכרחה לחזור ולהיכנס לתוך גופו, שכבר הפך 'נבלה מוסרחה מוטל על האשפה'.

המשפט, שלתוכו נקלע ר' יוסף מימפלא, מלמד כי חייו הועמדו בסכנה עקב גילוי סודות הקבלה על-ידי אביו. גם במסורות, שנשמרו על תולדות חיי האר"י, מופיעה האימה מפני העונש המוטל על הבן בגין חטאי האב בחשיפת סודות הקבלה וחילול כבוד ה': בנו של האר"י מת בילדותו ומותו נתפס כעונש על שאביו גילה את סודות הקבלה. האנלוגיה לגורלו יכולה להסביר את הכינויים 'הילד' ו'בנו הקטן', שר' יוסף מימפלא מכונה בהם, אף שהיה בעת ההתרחשות כבן עשרים ואחת שנים.[42]

עם זאת, עיקרו של הסיפור אינו עולה אלא מבין השיטין: ר' יוסף מימפלא ראה את אביו בעולמות עליונים, שאליהם מגיע רק מי שהלך לעולמו. המסע של ר' יחיאל מיכל לברודי להצלת הכתבים משריפה הפך בהזיית הבן החולה למסע אל בית הדין של מעלה, מסע שממנו לא חזר האב. מותו של ר' יחיאל מיכל יכול להתפרש כמסירת נפשו תמורת הצלת הכתבים הנדפסים משריפה, או כתמורה לעץ חיים ופרי עץ חיים, העתידים לצאת לאור בשנת תקמ"ב (1782), זמן קצר לאחר הסתלקותו. נמצא, שבעליית נשמתו חזה ר' יוסף את מות אביו על קידוש השם, כתמורה להפצת סתרי התורה הנחוצים להבאת הגאולה. בנקודה זו מאשר הסיפור בשבחי הבעש"ט את הקשר בין ר' יחיאל מיכל לבין הדפסת ספרי הקבלה, איגרת הבעש"ט וכתבי קבלת האר"י, ומחזק את הפירוש שניתן למותו של ר' יחיאל מיכל כמוות על קידוש השם לצורך גאולת העולם.

מותו של הגואל ותיקון העולם

נסיבות מותו של ר' יחיאל מיכל מביאות לידי מיצוי את הרעיון, שגילוי סתרי התורה הכרחי לתהליך הגאולה, אך מחירו יקר מפז: הסודות אסורים לגילוי ועל הגואל נגזר להיענש במסירת נפשו תמורתם.

משימתו של הגואל בתיקון עוונות הדור, כמו גם סופו הטרגי, הם חלק משליחותו המשיחית. הרעיון, שנשמת הגואל היא תמורה לגאולת העולם, נרמז כבר בתיאורי המשיח בגמרא, בדמותו של משיח בן יוסף העתיד להיהרג במלחמת גוג ומגוג.[43] באופן שונה, חוזר הרעיון בסיפור על עשרת הרוגי מלכות, שמתו על קידוש השם בימי גזרות השמד של אדריינוס. המסורת שהתפתחה סביב מותם גורסת, שהמוות היה כפרה על עוון בעברה של האומה - עוון מכירת יוסף בידי אחיו, שלא נמצאה לו כפרה עד אז.[44]

רעיונות אלה, שלא היה ביניהם קשר הכרחי, התגבשו במסורת הקבלה של ימי הביניים לתבנית ספרותית קבועה כמעט, שלתוכה נוצקו פרטי חייהם של דמויות משיחיות ומנהיגי חבורות סוד. בספר הזוהר, שהתחבר בספרד הנוצרית במאה השלוש עשרה, נאמר על משה רבנו, גואל האומה משעבוד מצרים, שלא זכה להיכנס לארץ ישראל משום שנכשל בניסיונו לקדש את הערב רב שעלה עם בני ישראל ממצרים.[45] ר' שמעון בר יוחאי, מנהיג החבורה בספר הזוהר, מוצג בספר כגלגולו של משה רבנו, ונאמר עליו שאין תיקון העולם נשלם אלא ביציאת נפשו בזמן המעשה.[46] גם האר"י ביקש לתקן את עוונות זולתו והעמיד את בנו ואת עצמו בסכנת חיים. תלמידיו תיארו את מותו כעונש על חטאי הזולת, עדות לכישלונו לבצע את המשימה.[47]

גם ר' יחיאל מיכל ראה את עצמו כמי שבא לעולם בשליחות של תיקון. בנו, ר' יצחק מראדויל, העיד על אביו 'כי באמת צדיק הדורהוא יודע האמת, שלא בא לעולם הזה בשביל להתענג בתענוגים, אך שבא לתקן או א"ע [את עצמו] או את בני דורו. כמ"ש [כמו שנאמר] שהצדיק נקרא עמוד העולם שעל הצדיק העולם עומד'.[48] גם הרהורי המוות, שפקדו את ר' יחיאל מיכל ברגעים מסוימים בחייו, קשורים בניסיונו לבצע בשלמות את משימת התיקון, אשר לשמה בא לעולם. ר' יצחק מראדויל מביא סיפור על אביו 'שהי'[ה] הולך פעם אחת בבהמ"ד [בבית המדרש] שלו הנה והנה וחשב בדעתו ואמר בלבו שהעוה"ז [שהעולם הזה] הוא אצלי מאוס ואינו כדאי וכל אשר הייתי צריך לתקן בעוה"ז [בעולם הזה] כבר תקנתי'.[49] אולם, נימת הדברים אינה של הצלחה אלא של כישלון.

נימה דומה עולה בחריפות גם מדרוש, שנשא ר' יחיאל מיכל עצמו. הדרוש עוסק במשה רבנו לאחר חטא עגל הזהב, המתחנן בפני האל לסלוח לבני ישראל: 'ו?ע?ת??ה א?ם ת??ש???א ח?ט??את?ם ו?א?ם א?י?ן מ?ח?נ?י נ?א מ?ס??פ?ר?ך? א?ש??ר כ??ת?ב?ת??'. (שמות, לב 32) ר' יחיאל מיכל ראה בנכונותו של משה להימחק מספר החיים ('ספרך אשר כתבת') מעין צו הגורל, שבגינו אנוס הצדיק למות כדי שלא יראה בעונשם של בני הדור, וכדי שבמיתתו יתכפרו חטאיהם: 'ואמר אבי הקדוש [ר' יחיאל מיכל] הפשט בפסוק, שאמרו בגמרא מפני הרעה נאסף הצדיק, בשני טעמים, שלא יראה עונש הדור, ועוד נאסף הצדיק בכדי שיכפר על הדור במיתתו'.[50] נמצא, שבתיאור דמותו של משה רבנו, חזה ר' יחיאל מיכל בעקיפין את מותו שלו.

תחושה דומה, של אירוע המבשר את קץ הימים, עולה גם מרמזיו של ר' משולם פייבוש הלר, תלמידו של ר' יחיאל מיכל, באיגרתו השנייה לגיסו ר' יואל ולחברי הקבוצה שבארץ ישראל. האיגרת נכתבה בין ראש השנה ליום כיפור של שנת תקמ"ב (1782),[51] שבועות ספורים לאחר מותו של ר' יחיאל מיכל, ועברה צנזורה קפדנית קודם שהודפסה. בין השאר הושמט הפתיח לאיגרת, שסביר להניח כי בשורת מותו של ר' יחיאל מיכל הייתה כלולה בו במפורש. בגוף האיגרת, ר' משולם פייבוש מנחם את חבריו בארץ ישראל שכל מה שאירע - לטובה אירע. הוא אינו מציין מה התרחש, ושמא נגנז גם חלק זה, אך טורח לפרש את המאורעות כ'בירור הקדוש'[ה] שמתבררת בכל יום עד שתגמר להתברר בביאת המשיח במהר'[ה] בימנו'[52] כלומר כהפרדת הקדושה מן הטומאה, שבעקבותיה תבוא הגאולה השלמה. בתוך כך, הוא מזכיר התעוררות גדולה, העומדת להסתיים בכל רגע עם ביאת המשיח. על רקע זה יובנו דברי הנחמה, העידוד והזירוז שהוא מפנה לחבריו: 'וכעת באתי לזרזך [את ר' יואל] ואת אנשים המקשיבים לקולי[53] אשר שם שיתאמצו מאוד בעבודת הש"י [השם יתברך] כ"א [כל אחד] וא'[חד] כפי כחו... וכעת וודאי מאת ה' היא המעוררות הגדול'[ה] הזאת ובוודאי קרוב [המשיח] לבוא עת'[ה] יחשנ'[ה][54] וימהרנ'[ה] הש"י [השם יתברך] במהר'[ה] בימינו א"ס [אמן סלה].'[55] ר' משולם פייבוש אינו מפרט את טיבה של ההתעוררות, אבל ספרי הקבלה שהזכיר מלמדים דבר מתוך דבר, שכן בתוכם נכלל יושר לבב של עמנואל חי ריקי.[56] אזכורו של יושר לבב מעיד, שהתאריך המשיחי של חודש אייר תקמ"א (1781), אשר נזכר בחיבור כתאריך הגאולה, הוא שהניע התעוררות זו, וכי מותו של ר' יחיאל מיכל לא סתם את הגולל על התקוות המשיחיות באופן מידי ונחרץ.

הרושם, שמותו של ר' יחיאל מיכל הוא קורבן המבשר את הגאולה, מתחזק גם מדרוש ההספד, שנשא עליו ר' עוזיאל מייזלש. בהספד, ר' עוזיאל כינה את ר' יחיאל מיכל 'הצדיק הנ"ל שהי'[ה] בדורנו כרשב"י [כר' שמעון בר יוחאי] בדורו'.[57] הוא תיארו כבן דמותו של ר' שמעון בר יוחאי, מנהיג חבורת המקובלים של ספר הזוהר, אשר מותו היה כפרה לעוון הדור, כדי לעורר את העם לתשובה:

שהקב"ה [שהקדוש ברוך הוא] נוטל את הצדיק כדי שישימו המון העם את לבם שאנשי אמונה נאבדו ונאספו בחטאינו. ואין לנו לא מנהל ולא תומך ועל מי לנו לסמוך כ"א [כי אם] על אבינו שבשמים, ומהרהרים בתשובה... כשהמון עם חוזרים בתשובה שלימה ושערי דמעות לא ננעלו והדמעות הולכים למעלה מתחת כסא כבודו ובזה מתעלה הצדיק על מקומו הראשון שהי'[ה] ראוי לו אלא שנתעכב מחמת שאין דורו ראוי לכך… ובודאי כל אדם אשר נשמה באפו מהראוי שישים על לבו דאולי ח"ו [חס ושלום] הוא המעכב את הצדיק מהשראת השכינה עליו. וי לנו מיום הדין, וי לנו מיום התוכחה אוי לאותה בושה וראוי לבכות ולצעוק צעקה גדולה ומרה על שנסתלק הצדיק מהעולם נסתלק השפע והולכת לעכו"ם' [לעובדי כוכבים ומזלות]...[58]

קשה לראות בדבריו של ר' עוזיאל מייזלש שגרת לשון קילוסין, המקובלת בהספדים, שכן ר' עוזיאל מכנה במפורש את ר' יחיאל מיכל בכינוי 'הצדיק', ורומז שהיה צדיק הדור, אלא שהדור לא היה ראוי להתגלותו. זו הפעם הראשונה בחסידות, שהכינוי 'צדיק' נאמר על אדם מסוים ובנסיבות כה מוגדרות, ולא בהסוואה ובערפול של כינוי כללי ובלתי מחייב. בנוסף, ר' עוזיאל מייזלש נקט בלשונו של הנביא ישעיה: 'ה?צ??ד?יק א?ב?ד ו?א?ין א?יש? ש??ם ע?ל ל?ב… כ??י מ?פ??נ?י ה?ר?ע?ה נ?א?ס?ף ה?צ??ד??יק' (ישעיה, נז 1)[59] כדי להגדיר בבירור את טיב הקשר בין הצדיק לבין המון העם: דמעות ההמונים, המכים על חטא וחוזרים בתשובה בזכותו של ר' יחיאל מיכל, מעלות את נשמתו למקומה הראוי בגן העדן, ליד כיסא הכבוד. נמצא, שההמונים תלויים בר' יחיאל מיכל לישועת נפשם, והוא תלוי בהם למקומו בגן העדן.

יתר על כן, ההספד של ר' עוזיאל מייזלש מזכיר את ההספד שנשא ר' שמואל אוזידה על האר"י, ובו פירש את מות האר"י כתולדה של חטאי הדור.[60] וכמו בהספד על ר' יחיאל מיכל, גם דרוש ההספד על האר"י צונזר, אולי מסיבה דומה: בשני המקרים, המספידים וחבריהם לא חפצו להעלות על הכתב במפורש את אמונתם המשיחית במנהיג המת.

מותו של 'הצדיק' הראשון של החסידות נדרש אפוא כמוות על קידוש השם, תמורה לגילוי סודות הקבלה וכפרה על עוון הדור, שלא האמין בגאולה, התכחש אל הגואל ואל שליחותו והוקיע את חסידיו. הלך רוח משיחי זה, שפקד את תלמידיו של ר' יחיאל מיכל בתקופה הראשונה שלאחר מותו, לא גווע מיד: בחודש תשרי תקמ"ב (1782) וגם אחר כך, עדיין קיוו שמותו יזעזע את השמים ויפתח את שעריהם. כך אפשר להסביר מדוע הדפיסו בראשית שנת תקמ"ב (1782) את עץ חיים ופרי עץ חיים, שהדפסתם תוכננה לחודש אייר תקמ"א (1781). לקראת ההדפסה נוספו הסכמות מאת ראשי הקלויז של אוסטרהא, שבראשו עמד ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ: 'יושבי יעבץ דקלויז דק"ק [קהילת קודש] אוסטרהא' חתמו על הסכמה משותפת ב'יום ג' ד' מרחשוון תקמ"ב לפ"ק [לפרט קטן]'.[61] אחד מהם - ר' יוסף בן יהודה ליב, שהיה מגיד מישרים באוסטרהא, הוסיף בהסכמתו כי סתרי קבלת האר"י חבויים ומכוסים עוד מימי ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, בדומה לסודות הכלולים בספר הזוהר, שנתגלו לר' שמעון בר יוחאי ואינם עתידים להתגלות לשאר העולם אלא בימי המשיח: 'ומה גם שעינינו רואות שההערה הזאת הוא מן השמים… שיתגלה חכמה זו בעקבא דמשיחא [בעקבי המשיח].' הוא סיים את הסכמתו בהצהרה - 'בכן אמרתי לפעלא טבא [למעשה טוב] יישר חילך לאורייתא [לתורה]'[62] - המגלה את תמיכתו בהפצת הסודות כיוון שימות המשיח הגיעו.

ייתכן, שהאמונה המשיחית בר' יחיאל מיכל היא שמנעה מתלמידיו לבחור מנהיג אחר תחתיו. קמעא קמעא הלכה החבורה והתפרדה: מקצת התלמידים הקימו חצרות משלהם והפכו בעצמם ל'צדיקים', המנהיגים עדה של חסידים. משנתו של ר' יחיאל מיכל התמזגה אל תלמודם, וממנו אל הלכות היחיד ואל הנהגת הקהל והעדה.




* ממצאים רבים בפרק זה נחשפו ונאספו על ידי מיה לוי, ועל כך נתונה לה תודתי.

[1] ראו: גנזי רמח"ל, עמ' צא: 'והנני מגלה לפניך סודות גדולים ונפלאים ועמוקים מאד, אשר השתיקה היתה ראויה בהם הרבה, כי על כן הזהיר החכם (משלי כה 2): כבוד ה' הסתר דבר. אך מזקנים אתבונן, כי עת לעשות לה' הפרו תורתך, וה' הטוב יכפר בעד, כי הוראת שעה היא'.

[2] כלשון החרם: 'ובתנאי שיהי'[ה] בדפוס ולא בכתב.' ראו: אוצר חכמה א, עמ' 27.

[3]כך מעידה חתימתו בהקדמה למגיד דבריו ליעקב, קארעץ תקמ"א (1781): 'שלמה במהורר [בן מורנו הרב ר'] אברהם מלויצק ולע"ע [ולעת עתה] מתגורר פה ק"ק [קהילת קודש] קארעץ.' על דפוסי קוריץ, ראו: טויבר תרפ"ד-תרפ"ה; טויבר תרצ"ב; גריס תשנ"ב, עמ' 53-65.

[4]ר' יצחק אייזיק הכהן כתב על ר' שלמה לוצקיר בהסכמתו לספרהקנה, מהדורת פאריצק תקמ"ו: 'אהובי ידידי וחביבי הרבני המופלג בתורה וביראה החכם השלם הותיק וחסיד מוהרר [מורנו הרב ר'] שלמה לויצקיר רב פעלים מקבצאל.'

[5]על עסקי הדפוס של ר' שלמה לוצקיר וחתנו, אברהם בן ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, ראו גם: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[6] בקוריץ פעלו שני בתי דפוס: משנת תקל"ו (1776) ועד סוף שנת תקמ"א (1781) פעל בית הדפוס של צבי הירש מרגליות וחתנו שמואל בן ישכר בער סג"ל. משנת תקמ"ב (1782) – בית הדפוס של יוהן אנטון קריגר, גוי פולני. ראו" טויבר תרפ"ד-תרפ"ה, עמ' 302.

[7]מחברת הקודש, קארעץ תקמ"ג (1783), דף ההסכמות. וכן: גריס תשנ"ב, עמ' 59-60. אגב, בבית המדרש במזריטש היו גנוזים גם כתבי המקובל השבתאי ר' יעקב קופיל ממזריטש, שלימד שם.

[8]ראו: מחברת הקודש, דף ההסכמות: 'נאום הקטן צבי הירש חונה פה ק"ק [קהילת קודש] הנ"ל [כלומר מזריטש] יצ"ו [ישמרה צורה וגואלה]'; השל תש"ח-תשי"ב, עמ' 217.

[9]על פי יחזקאל, טז 8: 'ו?א?ע?ב?ר ע?ל?י?ך? ו?א?ר?א?ך? ו?ה?נ??ה ע?ת??ך? ע?ת ד??ד?ים ו?א?פ?ר?ש? כ??נ?פ?י ע?ל?י?ך? ו?א?כ?ס??ה ע?ר?ו?ת?ך? ו?א?ש???ב?ע ל?ך? ו?א?בו?א ב?ב?ר?ית א?ת?ך? נ?א?ם א?ד?נ?י י?ה?ו?ה ו?ת??ה?י?י ל?י'.

[10]ראו: תולדות יעקב יוסף, קארעץ תק"ם, דף השער. אגב, הפסוק שנבחר לציין את שנת ההדפסה הוא 'ו?ק?מ?"ת?? ו?ע?ל?ית? א?ל ה?מ??קו?ם' (דברים, יז 8). בפסוק זה, הכולל רמז משיחי, צוינה גם שנת מותו של ר' יחיאל מיכל על מצבתו. ראו: להלן, בהמשך הפרק השביעי.

[11]מגיד דבריו ליעקב, קארעץ תקמ"א, הקדמת ר' שלמה לוצקיר. יש לציין, שגם בספרים שנדפסו לאחר שנת תקמ"א (1781) לא מופיעים תמיד כל הפרטים, ולרוב נזכר רק אחד מן השותפים.

·המביאים לבית הדפוס והמדפיסים היו בני חבורה אחת: ר' שלמה לוצקיר היה מחותנו של ר' יצחק אייזיק הכהן מקוריץ, שהיה חתנו של ר' צבי הירש מרגליות, הרב של מזריטש. גם ר' שמואל סג"ל היה חתן של ר' צבי הירש מרגליות, והשניים היו בעלי בית הדפוס בקוריץ, שנוסד בשנת תקל"ו (1776) ופעל עד סוף שנת תקמ"א (1781), ובו נדפסו ספרי הקבלה והחסידות. מאוחר יותר עברו ר' צבי הירש וחתנו ר' שמואל סג"ל לשקלוב ופתחו בה בית דפוס. ר' ישראל יפה הדפיס אצלם את ספר הבהיר בשנת תקמ"ד (1784). יתר על כן, בשנת תקע"ה (1815) הדפיס ר' ישראל יפה את המהדורה הראשונה של שבחי הבעש"ט בקאפוסט וזמן קצר אחר כך, באותה שנה, הדפיס שמואל סג"ל את המהדורה השנייה של שבחי הבעש"ט בברדיטשב. בני החבורה המקורבת לר' יחיאל מיכל מזלוטשוב היו מעורבים אפוא בהדפסה הראשונה של איגרת הבעש"ט וגם של שבחי הבעש"ט, 34 שנים אחר כך.

[12] ראו: מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 198 הערה 51. מורגנשטרן הצביע על הכתובת, שנרשמה בדף האחרון של בן פורתיוסף, קארעץ תקמ"א: 'ותשלם המלאכה ע"י [על ידי] עוסקי במלאכת הקודש באמונה ביום שהוכפל בו כי טוב [יום שלישי] חמשה ושלשים למב"י [למספר בני ישראל] לסדר ולפרט בהר סיני לאמר.' שלושים וחמישה ימים למב"י, כלומר לספירת העומר, הוא כ' באייר. פרשת השבוע היא פרשת בהר סיני (ויקרא כה). סכום האותיות המודגשות ס נ ל אר שווה תקמ"א.

[13] ר' יעקב יוסף מפולנאה היה בין החיים בעת הדפסת תולדות יעקב יוסףובן פורת יוסף, אךלא ברור עד כמה היה מעורב בהדפסת ספריו; בשער תולדות יעקב יוסף,קארעץ תק"ם,נזכרים ר' אברהם שמשון כ"ץ מראשקוב ור' אברהם דוב מחמעלניק, בנו וחתנו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, וכן נאמר, שהספר מודפס 'על ידי השתדלו'[ת] והתאמצות' ר' שמעון בן יהודא ליב אשכנזי ור' שלמה לוצקיר. ברם, ר' יעקב יוסף מפולנאה עצמו לא נזכר. לשאלה זו ראו גם: נגאל תשמ"ט, עמ' י-יב; גריס תשנ"ב, עמ' 56-54; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 194-199.

[14]פרדס רמונים נדפס בשאלוניקי בשנת שמ"ד (1584) ובקראקא בשנת שנ"ב (1592). ראו: פרידברג תשי"ד, עמ' 845.

[15] ראו: פרדס רמונים, קארעץ תק"ם-תקמ"א, דף השער: 'נדפס ע"י [על ידי] הרבני מו'[רנו] שלמה זלמן בן להוותיק מו'[רנו] יחיאל מיכל כץ וגיסו הרבני מו'[רנו] אליעזר ליברמן במו'[רנו] ישראל חתני הישיש הוותיק מו'[רנו] שמעון אשכנזי'.

[16] בדף השער של פרדס רמונים נרשם התאריך 'שלחיך פרדס רמונים לפ"ק' [לפרט קטן]. האותיות המודגשות ש'מ'ר = 540, כלומר שנת תק"ם (1780). לעומת זאת, בדף האחרון (קפו ע"ב) נרשמה הכתובת: 'ותשלם המלאכה מלאכת הקדש ע"י [על-ידי] מסדרי האותיות העוסקים במלאכתם באמונה ביום שהוכפל בו כי טוב לסדר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה לפ"ק' [לפרט קטן]. יום ג' פרשת תרומה הוא כ"ז בחודש שבט. השנה המודגשת ישראל = 541, כלומר שנת תקמ"א (1781).

[17] ראו: ספר הגלגולים, פרנקפורט תמ"ד, והערותיו של גרשם שלום בקטלוג ספריית שלום. ספר נוסף מכתבי האר"י - שערי קדושה - הודפס בקושטאנדינא תצ"ד (1734), אמשטרדם תק"ה (1745), זולצבאך תקי"ח (1758).

[18] ראו: ספר הגלגולים, זאלקווא תקל"ב, פרק לה (בלי עימוד), השגה 'מהרב המפורסם החסיד ועניו והמקובל זקן ויושב בישיב'[ה] ומנוחת כבודו בק"ק [בקהילת קודש] בראד שמו נוד'[ע] בשערי'[ם] כמוהר"ר [מורנו הרב ר'] חיים מצאנז נרו יאיר'. ובמהדורת תקל"ד: לב ע"א. על ר' חיים מצאנז, ראו: גלבר תשט"ו, עמ' 63.

[19] ראו: ספר הגלגולים, זאלקוואתקל"ד (1774), דף ההסכמות.

[20] ראו: וונדר תשל"ח, עמ' 24.

[21]ראו: חתימתו של ר' גדליה בכרוז התמיכה, שהודפס בספרו של ר' יהונתן אייבשיץ, לוחת עדות, אלטונא תקט"ו, לו ע"ב.

[22] ראו: גלבר תשט"ו, עמ' 72-71.

[23] על האפשרות, שכתבי המקובל המשיחי ר' אברהם אבולעפיה היו ידועים בחוגים הללו, ראו: אידל תשס"א, עמ' 103.

[24]פרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב, דף השער. גרשם שלום העיר, שלמעשה הדפיסו בטעות את הנוסח שהיה לפני ר' נתן שפירא הנקרא מאורות נתן. רק במהדורה השנייה הדפיסו באמת את פרי עץ חיים.

[25] ראו: עץ חיים ופרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב, דף ההסכמות: 'לזא'[ת] באתי גם אני עה"ח [על החתום] יום ד' ודבר'[ת] בם' למטמוני'[ם] תקמ"א לפ"ק [לפרט קטן] ה"ק[טן] חיי'[ם] מצאנז.' מ"ב למטמונים הם ארבעים ושניים ימים לספירת העומר ('מטמונים') שחל בכ"ז באייר. דא עקא, כ"ז באייר חל בשנת תקמ"א (1781) ביום שלישי ולא ביום רביעי, כפי שנכתב. עם זאת, כ"ז באייר אינו חל לעולם ביום רביעי אלא בימים ראשון, שלישי, חמישי או שבת. מכאן, שהסכמתו של ר' חיים מצאנז איננה הסכמה ישנה, שהועתקה מספר אחר בלי להלום את שנת תקמ"א, אלא הסכמה מקורית, ור' חיים טעה כנראה בתאריך.

[26]ראו: לעיל, בפרק זה.

[27] ראו: עץ חיים ופרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב, דף ההסכמות. על הקשרים המשפחתיים בין ר' חיים מצאנז ור' משה אוסטרר לבין מקורבי הבעש"ט, ראו: שלום תשט"ז, עמ' 436 הערה 16, ועמ' 430-437.

[28]הזיהוי נעשה על-פי גלבר תשט"ו, עמ' 76-77. על חישובי הקץ של ר' ישראל חריף, ראו: תשבי תשכ"ז, עמ' 10-15.

[29]עץ חיים ופרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב (1782), דף ההסכמות.

[30] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 85.

[31] ברנאי תש"ם, איגרת טו, עמ' 86; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 202.

[32] וילנסקי תש"ל ב, עמ' 170. הדברים נכתבו לאחר שנת תקמ"ב (1782) כלומר לאחר מותו של ר' יחיאל מיכל והדפסת עץ חיים וספר הקנה. ברם, אין בכך כדי לפסול את מהימנותם, שכן הם משקפים את המידע שצבר הכותב על המדפיסים ומנהיגיהם בשנים שלפני כן.

[33] ראו גם: לעיל, בפרק השישי.

[34] מתוך: חרם וילנה, חודש מנחם אב, שנת תקמ"א (1781). ראו: וילנסקי תש"ל א, עמ' 103.

[35] ראו גם: וילנסקי תש"ל א, עמ' 103 הערה 16. וילנסקי מביא גם את נוסח 'שבר פושעים', הנוקט בלשון רבים - 'בספרים החדשים מקרוב באו'. ייתכן, שר' דוד מקוב התייחס גם להדפסת כתבי האר"י עץ חיים ופרי עץ חיים, שאמנם תוכננה לחודש אייר תקמ"א (1781), אך יצאה לפועל בשנת רק בשנת תקמ"ב (1782), ומנסחי כרוז החרם טרם ידעו עליה.

[36] ראו: שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור ריד.

[37] ראו: ספר הזהר עם פירוש הסולם ז, (פרשת שלח לך) סימן קלט, עמ' מט.

[38] יערי תש"ו, עמ' 400. וכן ראו: שער הכונות, בתוך: כל כתבי האר"י ז"ל ט, עמ' צב.

[39]מים רבים, 'מגילת יוחסין' בסוף הספר, עמ' 2. על מותו של דוד המלך בשבת, ראו: שבת, עא ע"ב.

[40] הכתובת על המצבה 'שנת וקמ"תועלית אל המקום' מרמזת לכאורה על שנת תקמ"ו (1786). ברם, ר' יחיאל מיכל נפטר בשבת, כ"ה באלול, ואילו בשנת תקמ"ו (1786) חלה שבת בכ"ג באלול, וכ"ה באלול חל ביום שני. יתר על כן, ר' עוזיאל מייזלש, שהספיד את ר' יחיאל מיכל, הלך לעולמו בכ"ח כסלו תקמ"ו (1786) וממילא לא יכול היה להספיד את מי שנפטר אחריו. לפיכך ר' נטע נתן מקאלביעל הגיע למסקנה, שר' יחיאל מיכל נפטר בשנת תקמ"א (1781), שבה אכן חלה שבת (פרשות נצבים-וילך) בכ"ה באלול. לפי חשבונו, יש לקרוא את נוסח המצבה כך: 'שנת וקמ"ת ועלית אל המקום' לפ"ג [לפרט גדול]: וקמ"ת = ה' אלפים + תקמ+א (1781). ראו: מים רבים, עמ' 134, וכן 'מגילת יוחסין' בסוף הספר, עמ' 2-1.

[41]שבחי הבעש"ט רובינשטין, סיפור ריד. יייתכן, שהסיפור נוקט בלשון 'איזה מדינה' בהתייחסו לברודי, משום שמעבר מימפלא לברודי היה כרוך בחציית הגבול מהקיסרות הרוסית לקיסרות האוסטרו-הונגרית.

[42] לתיארוך שנת הולדתו של ר' יוסף מימפלא, ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[43] ראו: סוכה, נב ע"א. וכן: תענית, כב ע"ב.

[44] ראו: אורבך תשל"ח, עמ' 462; דן תש"ם.

[45] על פי שמות, יב 38: 'ו?ג?ם ע?ר?ב ר?ב ע?ל?ה א?ת??ם'. וראו: תשבי תשכ"א, עמ' תרפו-תרצב.

[46] ראו: ליבס תשמ"ב/1.

[47] על מותו של האר"י כעונש על גילוי סודות הקבלה וכתולדה של חטאי הדור, ראו: בניהו תשכ"ז, עמ' 251-247; תמר תש"ל, עמ' 120-119; תמר תשמ"א; ליבס תשנ"ב; פכטר 1994, עמ' 55-52; מרוז תשמ"ח, 359-355.

[48]אור יצחק, עמ' כה. על-פי חגיגה, יב ע"ב.

[49]אור יצחק, עמ' כה.

[50]אור יצחק, עמ' קנט. על-פי בבא קמא, ס ע"א; סנהדרין, קיג ע"ב.

[51] האיגרת אינה נושאת תאריך. לתיארוך של חודש תשרי תקמ"ב (1782), ראו: להלן, באסופה 'תלמידים וכתבים'.

[52]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א.

[53]במהדורת זולקווא תק"ס, כז ע"א: 'לקולך'.

[54] על פי ישעיה, ס 22: 'הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני יהוה בעתה אחישנה.' וכן ראו: ישעיה, יג 22.

[55]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א.

[56]ליקוטים יקרים, לעמבערג תקנ"ב, כו ע"א; ירושלים תשל"ד, קלא ע"א; מורגנשטרן תשנ"ט, עמ' 186-187.

[57]תפארת עוזיאל, לו ע"ב.

[58]תפארת עוזיאל, לז ע"א-ע"ב. סופו של ההספד (לח ע"א) הושמט ובמקומו נרשם 'חסר תשלום המאמר.'

[59] וראו גם: בבא קמא, ס ע"א; סנהדרין, קיג ע"ב. בכתבי ר' מרדכי דאטו נדרש הפסוק מישעיה על מותו של משיח בן יוסף ככפרה על חטאיהם של ישראל. ראו: יעקבסון תשנ"ו, עמ' 234.

[60] ראו: פכטר 1994, עמ' 49-45.

[61]ראו: עץ חיים ופרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב, דף ההסכמות: 'הסכמת החכמים השלימים רבנים מופלגים ומפורסמים מוכתרים בענוה וחסידות המקובלים האלופים חכמי דק"ק [דקהילת קודש] אוסטרה היושבים בקלויז'.

[62]עץ חיים ופרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב, דף ההסכמות.