כמו לא הייתה אסכולת ירושלים בחקר הקבלה אלא הרף עין של דמיון

מאת

מור אלטשולר

הימים ימי גסיסתה של הגבורה, ימים שבהם מצטמקים המכונים למדעי היהדות באוניברסיטאות, מפני שישראל החילונית – שהייתה המצע שאפשר את פריחת חקר הקבלה ושאר ענפי מדעי היהדות – הולכת ומפנה למחקר זה עורף. עם הענקת פרס ישראל ליוסף דן.

פרס ישראל, המוענק השנה לפרופ' יוסף דן, ראש הקתדרה לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ניתן בשנת המאה להולדתו של שלום. יש בכך סמליות, שכן הפרופ' דן הוא מבניה המצוינים של אסכולת ירושלים בחקר הקבלה. מחקריו הרבים, מהם שנתפרסמו ומהם בדפוס, עוסקים בפרקים מרכזיים בהיסטוריה של תורת הסוד היהודית, ובהתבוננות מקפת וניסיון לרדת לשורש מהותה, בחשיפת סודותיה של הלשון המיסטית.

דן הוא כמעט צבר, אם נדלג על הפרק הלא-לגאלי בביוגרפיה שלו, עת גנב את הגבול מלבנון לפלשתינה כעולל בזרועות הוריו, פליטים מאירופה הכבושה. מכל מקום, כסטודנט בירושלים של שנות החמישים והשישים הוא מצעירי הדור הראשון שלא למד באירופה ובשפה זרה, אלא בישראל ובעברית בלבד. דור זה למד קבלה במסגרת לימודיו האקדמיים, וגיבש את המחקר עליה כתרומה מיוחדת של הישראליות למדעי היהדות.

אסכולת ירושלים החלה במפעלו המדעי של גרשם שלום, שהפך את לימודי הקבלה למקצוע אקדמי מוכר. מאז עלה שלום מגרמניה בשנת 1923 וקבע את ביתו באוניברסיטה העברית בירושלים, הביא את חקר הקבלה לפריחה, עד שביסס מה שחכמי האומות מכנים "אסכולה", ורבותינו מכנים "בית מדרש". כלומר, קבוצה של חוקרים, שאינם רק תלמידים נלהבים אלא חוקרים בעלי שיעור קומה משל עצמם, אשר מטביעים את חותמם ואת קני המידה המדעיים שלהם על תחום עיסוקם.

אסכולת ירושלים בחקר הקבלה עומדת היום בדור השלישי והרביעי של חוקרים, תלמידי תלמידיהם של גרשם שלום ושאר האבות המייסדים. יתר על כן, קומץ החוקרים הלא ישראלים העוסקים בקבלה – יהודים כנוצרים – מעידים כי נפוצו מעיינותיה חוצה, שכן רובם למדו בישראל בשלב זה או אחר, ועיקר לימודם היה אצל מורים בני אסכולת ירושלים, המלמדים היום באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם.

אסכולה זו שחררה את לימוד הקבלה מן הדעות הקדומות שאפיינוהו, ופרצה את הדרך ללימוד פורה של תכניה. נקודת המוצא שלה היא חקר הקבלה כיצירה אנושית, מעשה ידי אדם. גישה זו אינה עומדת בסתירה לעמדת המקובלים עצמם, שטענו כי הקבלה היא תורה אלוהית, שיסודה במסורת אזוטרית שניתנה למשה בסיני והמשכה בהתגלות האל ליחידים: מקובלים לא מעטים התייחסו אל תורתם כאל "רשימו", מעין רושם או בבואה של השראה אלוהית בימים שאחרי החורבן, עת פסקה הנבואה הפומבית מישראל. לפיכך, חשוב לציין כי גרשם שלום לא התווכח עם טענת המקובלים למעמד מקודש של הקבלה אלא הוציא שאלה זו מתחומי העיון המדעי. הווה אומר, החוקר אינו יכול ואינו רוצה לפסוק בשאלה, אם יש לחוכמת הקבלה מקור אלוהי, המקנה לה מעמד נצחי ומקודש. תפקיד החוקר הוא לעמוד על משמעותה של הקבלה כיצירה של בני אנוש, וככזאת – לבחון את תרומתה להיסטוריה היהודית, ולא להתווכח וויכוח תיאולוגי עקר על מעמדה המטאפיסי.

זאת ועוד, מסורת הקבלה כיצירה של בני אדם אינה מהות נצחית וקובעה, הנגלית ונסתרת חליפות, אלא היא תופעה מתפתחת ומשתנה לאורך הזמן. פירוש הדבר, שהחוקר מבחין בין זרמים במיסטיקה היהודית הקדומה לזרמים בקבלת ימי הביניים, ובין אלה לבין זרמים מאוחרים בקבלת צפת או בחסידות. הוא עומד על מקורות היניקה של חוגים קבליים שונים, מנתח את גווני הגוונים של הגותם, מתווה את נתיבי השפעתם של טקסטים קדומים על טקסטים מאוחרים, בוחן את הפרטים ומרכיבם למכלול. בפשטות, החוקר כותב היסטוריה. אכן, כתיבת ההיסטוריה של הקבלה, שנתאפשרה הודות להפרדת המחקר המדעי מן הוויכוח התיאולוגי, היא לב המחקר המודרני ועיקר מפעלה של אסכולת ירושלים.

מנקודת מוצא זו נגזר גם היחס אל תופעת הפסוודו-אפיגרפיה, ייחוס כתבים מאוחרים לאישים קדומים, בדרך כלל מבין גיבורי המקרא או התנאים. מחבריהם של ספרי קבלה רבים וחשובים העלימו את זהותם מסיבות שונות, שהצטרפו בדרך כלל למסכת שלמה – כדי להגן על האזוטריות ולקיים את שבועת הסוד שקיבלו על עצמם, כדי להקנות לחיבוריהם מעמד מקודש בזכות עתיקותם וההשראה האלוהית של יוצרם כביכול, וגם ממניעים אישיים אנוכיים.

דוגמה ידועה ביותר היא, כמובן, ספר הזוהר, שנכתב בספרד הנוצרית של המאה השלוש עשרה, אך יוחס לבני חוגו של התנא הארצישראלי הקדום ר' שמעון בר יוחאי, שחי כאלף שנים לפני כן. חכמי ספרד כבר נחלקו בשאלה מי חיבר את ספר הזוהר, ולא קיבלו כפשוטו את הייחוס לר' שמעון בר יוחאי. אולם מחלוקות אלה לא הגיעו לכלל מיצוי, ולמן התקופה שאחרי גירוש ספרד קיבלו גדולי המקובלים את ספר הזוהר כחיבור אותנטי מתקופת התנאים. דא עקא, במאה התשע עשרה דחה היינריך גרץ מסקנה זו וסבר, שספר הזוהר הוא יצירה מאוחרת. משום כך ראה בו ספר של כזב ורמייה, זיוף שכתב מקובל ספרדי, אשר הסווה את זהותו תחת שמו של התנא הידוע.

לכאורה, התנגשות בלתי נמנעת בין מסקנות המחקר ההיסטורי לבין המסורת המקודשת. למעשה, היינריך גרץ אימץ במובלע את עמדת המקובלים, שערכו של חיבור קבלי נמדד אך ורק במידת האותנטיות שלו; אם נתחבר ספר הזוהר ביד בני חוגו של ר' שמעון בר יוחאי, ספר מופת הוא, אך אם נתחבר בידי ר' משה די לאון או בני חוגו בספרד – הוא חיבור פסול, זיוף ורמייה.

גם כאן חידשה אסכולת ירושלים את פני חקר הקבלה ופרצה בו נתיב: גרשם שלום נמנע מלהגדיר פסוודו-אפיגרפיה כזיוף ספרותי, אלא ראה בה צורה מסוימת של ספרות דתית, שיש לה שורשים במסורת הקבלה והיא נפוצה גם בדתות אחרות. תפקידו של חוקר הקבלה אינו להכשיר או לפסול את המחברים. עליו לנסות לחשוף את זהותם ואת סיבות הסתרה, לנתח את תוכן החיבור שכתבו, לעמוד על מקורות יניקתו ולתאר את ההשפעה שהייתה לו על חיבורים מאוחרים. בזאת נבדל חוקר הקבלה מן המקובלים וממלומדי חוכמת ישראל כאחד: הם ביקשו לחשוף את זהות המחבר כדי לשפוט עד כמה מוצדקת טענתו להשראה אלוהית, שבגינה יש להעניק לחיבורו – או למנוע ממנו – מעמד מקודש. ואילו נקודת המוצא של חוקרי הקבלה מאסכולת ירושלים אינה תיאולוגית, אלא מדעית – לחשוף את האמת עד שורשה.

אלה הם פרקי היסוד לעיון שיטתי בקבלה, כפי שהותוו על ידי גרשם שלום ופותחו עוד במחקרי תלמידיו. מובן, שהמתודה המדעית אינה סוף פסוק אלא ראשית דבר, קווי מתאר בלבד. אין היא מולידה אחדות דעים ואף אינה אמורה להוליד אחדות כזאת. איפכא מסתברא, ויכוחים ומחלוקות לא חסרו מעולם בין חוקרי הקבלה – גרשם שלום עצמו התעמת בחריפות עם תלמידיו – עמיתיו, ישעיה תשבי למשל. יתר על כן, אין כמעט מחקר של האבות המייסדים שלא זכה לעיון מחודש, שבו חלקו חוקרים לכל הפחות על מקצת פרטיו, אם לא על כולם. ברור לכל, שכתיבת תולדות הקבלה וחקר תעלומותיה לא הסתיימו ולא יסתיימו.

אולם, על עיקרון אחד קשה לערער: המחדש או חולק על חברו בענייני קבלה, שומה עליו לנקוט את אמות המידה המדעיות שהציבו שלום ותלמידיו, אם ברצונו להישאר במסגרת הדיון האקדמי. צורות אחרות של דיון בקבלה, שאינן מקבלות על עצמן את עול ההוכחה המדעית הקפדנית, מוציאות עצמן אל מחוץ לתחום.

בהענקת פרס ישראל לפרופ' יוסף דן יש משום הכרה בחשיבותה של מסגרת הדיון האקדמי ובמתיקות פירותיו. זו מחוות תודה למלומד, השואף אל האמת הגנוזה, ואף שהוא יודע כי לא עלינו המלאכה לגמור, מכל מקום אין הוא פוטר עצמו ממנה. מורה מובהק, שהוא דוגמה מובהקת לתלמיד חכם אשר חייו חיי אמת בספרים.

הכרה זו באה בעצם ימי גסיסתה של הגבורה, ימים שבהם מצטמקים המכונים למדעי היהדות באוניברסיטאות, מפני שישראל החילונית, המצע שאפשר את פריחת חקר הקבלה ושאר ענפי מדעי היהדות, הולכת ומפנה למחקר זה עורף.  ישראל החילונית עסוקה בבניית זהות יהודית חדשה, שתטהר כביכול את הדת ממחשכי ימי הביניים ותענה על הצרכים הרוחניים של הישראלי הפוסט-מודרני. נציגיה באקדמיה תורמים לביסוס זהות זו, שעיקרה ביטול מוחלט וסופי של מושג האמת המדעית מחוסר הוכחות, שהרי אין אמת "באמת" והכל בעיני המתבונן.

וכאשר בקשת האמת נתפשת אך כיומרה מגוחכת, ניטל מהאקדמיה מעמדה כמבקשת אמת זו. את מקומה תופסות תוכניות בידור ומלל, שבהן ניתנת רשות הדיבור לאמרגני היהדות החדשה – פוליטיקאים נבערים, המשנסים מותניים ומלמדים אותנו תורה והגיגנים מקצועיים. לחוקר מדעי היהדות אין מה לתרום, שהרי דעת המלומד אינה אלא עוד דעה אחת, טרחנית בדרך כלל, מייגעת בחיפושיה הנוקדנים אחר האמת, במקום שיש רק "קשת דמוקרטית של דעות" שכולן לגיטימיות. חוקר קבלה מסוגו של יוסף דן אינו אלא דג מהלך, עוף מוזר, זן הולך ונכחד.

את מקומו תופסים, לצד הפוליטיקאים וההגיגנים, גם הבדרנים. מקצתם פותחים "חוגי קבלה" אופנתיים שאפילו הוליווד נכבשה בקסמיהם. אחרים מתחפשים לפרשני מקרא טלוויזיוניים, או – כיאה לתעשיית חלומות – מוכרים מים קדושים, קמעות ולחשים, משווקים בפרוטה את העתיד הנלחש מספרים עתיקים ומביאים משיח בהינף יד. וכך חוזר המושג "קבלה" להיות שם נרדף לאמונות טפלות, נחשלות והגדת עתידות. כמו לא היה מפעלו של גרשם שלום אלא חלום ציוני של רגע, כמו לא הייתה אסכולת ירושלים בחקר הקבלה אלא הרף עין של דמיון.

סוף

על ספרו של יוסף דן "על הקדושה", ראו: "שכינה ושכינות"

על גרשם שלום ואסכולת ירושלים במדעי היהדות, ראו: "כנגד כל הסיכויים: על המחלוקת בין בן-ציון דינור לגרשם שלום בשאלת המשיחיות בראשית החסידות."