שיכורים ולא מיין – על המפגש בין  אלטנוילנד לבין מגשימיה

 

מאת

מור אלטשולר

בנימין זאב הרצל הגיע לסיור בארץ ישראל ב 1898. בין השאר, התארח ברחובות, מושבה צעירה של חלוצי העלייה הראשונה, שנוסדה שמונה שנים קודם לכן. לרגלי 'גבעת האהבה' החולית, שסימנה את גבול המושבה, המתין לו משמר כבוד של ששה-עשר פרשים. 'פרשי הרצל', כפי שנקראו מאז, ביצעו לעיני האורח פנטזיה בנוסח פרשי הבדואים וליוו את מרכבתו בדהרות: "מרעימים קולותינו את האוויר וסוסינו משתגעים מתחתינו: קופצים, דוהרים ושוב קופצים. סוסתו של הגיבור בחבורה הריחה ריח של התחרות ותעף כחץ בעיגול, מסביב למרכבה..."[i]

קשה להניח ש'פנטזיה ערבית'[ii] עלתה בקנה אחד  עם חזונו של הרצל, שביקש לבסס בארץ ישראל 'קולטורה', חברה תרבותית ומעודנת, בת דמותה המשופרת של החברה היהודית-גרמנית בבודפסט ובווינה, שבהן נולד והתחנך. צעירים יהודים, הממירים את עליבות הגולה בפראות המזרח הפרימיטיבי לא נראו מן הסתם כמגשימים את חלומו. אף על פי כן, תיאר באלטנוילנד את "נאות המדבר" של המושבות הראשונות (אלטנוילנד, עמ'56)  ואת "הבחורים הרוכבים כמו שדים" (אלטנוילנד, עמ' 57) שקידמו את פניו ברחובות. זהו תיאור חיובי באופיו, חריג בפרקי הפתיחה של אלטנוילנד, והוא בולט במיוחד על רקע התרשמותו הקודרת של הרצל ממצבם של הארץ ושל יושביה. במבט לאחור, ייתכן כי יחסו החיובי של הרצל אל החלוצים מתבהר מתוך הבנתו את התפקיד החיוני שמילאו, שכן מסירותם הנלהבת, אמונתם ודבקותם התמימה הכרחיים היו כדי להפוך את אגדת אלטנוילד למציאות.

***

תוספת למאמר:

הרצל מתאר באלטנוילנד כיצד פרשים על סוסים קידמו את פניו כשהגיע למושבה רחובות: הם ערכו לכבודו הופעה ולסיום "הם רכבו בטור עורפי ושרו שיר בעברית" (אלטנוילנד עמ' 57). ואולם, הרצל לא ידע עברית ולא יכול היה לזהות איזה שיר שרו לו הפרשים הרחובותיים.

והנה, נפתרה התעלומה: בספרו חמדת אבות מביא גרשון גרא קטעים מיומנו של יואל פרידמן, שהיה בשנת 1898 תלמיד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ותיעד את ביקורו של הרצל בארץ ישראל. ביום חמישי, 11 לחודש חשוון תרנ"ט כתב יואל ביומנו: "היום סייר הד"ר הרצל ברחובות. בני המושבה הלכו לפגשו בהדרת כבוד וישירו לו את השיר 'עוד לא אבדה תקוותנו'." (חמדת אבות עמ' 55). הנה כי כן, בני רחובות שרו באוזני הרצל את "התקווה"! הייתה הפעם הראשונה שד"ר הרצל שמע את השיר, שעתיד היה להפוך להמנון המדינה היהודית... 

***

אלטנוילד (1902), רומן אוטופי אף שהרצל לא תמך בהגדרתו ככזה, פורסם ארבע שנים אחרי הביקור בארץ ישראל. במסגרתו מציע הרצל פתרון לסכנת הכיליון האורבת לעם היהודי בהגירה מתוכננת ומאורגנת של היהודים לארץ ישראל, ומתאר את השינוי הכביר שתחולל הגירה זו הן במצבם והן בארץ החדשה-ישנה, שאליה יגיעו. המהלך מתחיל בהקמת מוסדות שיטפלו בהגירה ובהתגייסותם של יהודים עשירים, המעניקים למוסדות הללו הלוואות כאשראי ראשוני. הכסף משמש לארגון ולניהול ההגירה כמו גם לרכישת אדמות ובניית תשתית הכבישים, המים והחשמל. מיטב המומחים נשכרים כדי ללמד את המתיישבים כיצד לבסס את פרנסתם על חקלאות מתקדמת ועל תעשייה מתוחכמת, פרי החידושים הטכנולוגיים של התקופה. הודות לתכנון קפדני, לשימוש מושכל באיתני הטבע ובפלאי הטכנולוגיה ולרוח הנחושה של המעורבים בדבר, מצליחה התוכנית. גיבור אלטנוילנד, פרידריך לבנברג , המבקר ב 1923 בארץ ישראל בשנית, מוצא סיפור הצלחה חברתי, כלכלי ומדיני: בתוך פרק זמן של שני עשורים, הגיעו המוני יהודים במבצע מאורגן, לעתים אלף או אלפיים עולים מדי יום. (אלטנוילנד, עמ' 242) המתיישבים ייסדו ערים וכפרים, נטעו כרמים, הקימו בתי מלאכה למוצרים מתוחכמים ובנו בתי ספר ובתי חולים. הם רואים ברכה בעמלם, מחזירים את ההלוואות ורוכשים את אמצעי הייצור, ובהשתחררם מהשעבוד לבעלי ההון הם הופכים חברים שווי זכויות בחברה שיתופית, שאיננה חונקת את היוזמה הפרטית אלא מאפשרת אותה בתוך מסגרת גמישה של חיי קהילה תוססים. החברה השיתופית בבעלות המתיישבים פודה בעזרת הרווחים גם את מפעלי החשמל והמים, רשת התחבורה והנמלים ואפילו את העיתונים האלקטרוניים – היום קוראים להם 'טלוויזיה בכבלים' – אשר מגיעים לכל בית באמצעות רשת חשמל ארצית. משאבים אלה עוברים מבעלי ההון לבעלות המתיישבים בתהליך המכונה בימנו 'הפרטה לציבור' בניגוד להפרטה לבעלי הון יחידים: "'ואיך חברת המניות התעשרה כל כך?' 'בעיקר מעליית ערך הקרקע... ערכה עלה בעיקר בזכות העובדים, ולכן הגיע להם להרוויח ממנה'". (אלטנוילנד, עמ' 212) הרווחים מושקעים בחינוך ובהשכלה, שכן החברה החדשה מאמינה בשוויון הזדמנויות ומתייחסת אל ההון האנושי כאל המשאב החשוב והרווחי ביותר שלה: "לא חיסלנו את התחרות, אבל תנאי הפתיחה שווים לכולם, כמו בתחרות ספורט. כולם שווים בנקודת המוצא, אבל לא בסיום... אנחנו מעניקים לכל דור חדש אפשרות להתחיל מהתחלה. הלימודים בבתי הספר, החל מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטת ציון, אינם עולים כסף... ההבדלים בין תלמידים, הנובעים מעושרם וממעמדם של הוריהם, לא נראו לנו ראויים מבחינה מוסרית. זה משחית את כולם". (אלטנוילנד, עמ' 292-293)

באלטנוילנד טמון אפוא הרבה יותר מפתרון 'ציוני' לבעיית האנטישמיות של שלהי המאה התשע-עשרה: הרצל נתן דרור לדמיונו וכרך את השיבה לארץ ישראל בהקמת 'החברה החדשה', חברה מתקדמת מבחינה מדעית וטכנולוגית, שהיא גם חברת מופת, המתנהלת על פי ערכי צדק אוניברסאליים. הוא האמין כי תחושות התחייה וההתחדשות במולדת העתיקה יאפשרו לעם היהודי לבסס את מדינתו על משטר דמוקרטי של חירות וזכויות אדם ועל יחס של כבוד לדת, שאיננה משמשת קרדום לטיפוח דעות קדומות ושנאת זרים אלא אורח חיים, המבטא אמונה בערכי מוסר נצחיים. ההרמוניה הפנימית באה לביטוי גם ביחס למיעוט הערבי, שאמונתו – המוסלמית או הנוצרית – זוכה לכבוד, וזכויותיו נשמרות כשם שהוא – מצדו – מכבד את חוקי החברה החדשה, שבה הוא נהנה משגשוג כלכלי, איכות חיים ושוויון זכויות. אין פלא אפוא ש'החברה החדשה' חיה בשלום פנימי וחיצוני ואינה  נזקקת לצבא. (אלטנוילנד, עמ' 90) 

***

תרומת אלטנוילנד לתחייה הלאומית היא, בראש ובראשונה, ביציקת החזון העתיק של שיבת ציון למונחים מודרניים וניסוחו כמטרה היסטורית מוגדרת. היציקה לכלי חדש יצרה תפנית מהותית, מפני שכללה מעבר מהלוך מחשבה סביל להלוך מחשבה פעיל, המחייב עשייה: "'מעשי האלוהים באמצעות היהודים!' אומרים הדתיים האמיתיים שלנו... זה היה ההיגיון הנאור של הדתיים שהצטרפו בהתלהבות למפעל הלאומי. כך התעורר עם ישראל וקם על רגליו". (אלטנוילנד, עמ' 117) אמנם, 'החברה החדשה' של אלטנוילנד מושלמת מכדי שתתממש במלואה, אולם החתירה לקראתה נובעת מבחירה חופשית ואינה תלויה בנס של ביאת המשיח או במציאת מקלט מקרי וארעי עד לביאתו; בניגוד לתלישות של הפתרון המשיחי ולארעיות של ההגירה האקראית מגלות לגלות, בנוסח הגירת היהודים לארגנטינה בחסות הברון הירש או ההגירה ההמונית לצפון אמריקה, הרצל ניסח חזון של מדינת לאום מודרנית, ריבונית ועצמאית, שבה ימצא כל יהודי מקלט מכוח עיקרון מוסרי מכונן, שאין להמירו, המבוסס על הזיקה הנצחית של היהודים למולדתם ההיסטורית ועל זכותם להקים בה בית לאומי.

בה בעת, הרצל השכיל לחזור ולדלג מעבר למישור ההיסטורי ולשרטט מדינה אידיאלית, בעלת משטר דמוקרטי, המיישמת ערכי מוסר נצחיים. חזון משולב של ערכים אוניברסאליים ותודעת חירות לאומית הופיע בהיסטוריה המודרנית בעת כינונה של ארצות הברית, שהצהרת העצמאות שלה נשענת על האמונה בזכות לחירות, הן חירות האומה והן חירות כל אדם בה. אכן, הרצל הכיר תודה ל"רעיונות המשותפים פרי רוחם של כל עמי התרבות" (אלטנוילנד, עמ' 161) שהשפיעו עליו, כגון החברה השיתופית של האנגלים, המדע הגרמני (אלטנוילנד, עמ' 165) ועיקרון ההתאזרחות בארצות הברית, שהפך לעיקרון מכונן ב'חברה החדשה' שיצר בדמיונו: "אם מישהו רוצה לחבור אלינו, להכיר בסדר החברתי שלנו ולקבל על עצמו את החובות החברתיות שלנו , מגיע לו גם ליהנות מכל הזכויות שלנו במלואן". (אלטנוילנד, עמ' 165). ברם, הפדרציה האמריקאית בהתגבשה לא השכילה לשתף את הילידים האינדיאנים ואת העבדים השחורים בחזון החירות הכלל-אמריקאי. לעומת זאת, הרצל השכיל להחיל את שוויון הזכויות גם על המיעוט הערבי ולעגן אותו במשטר 'החברה החדשה' מבלי לפגוע באופייה היהודי או בחוסנה, שכן "להכיר בסדר החברתי שלנו" משמעו להכיר בעיקרון המכונן של החברה, כלומר בזכות המוסרית של העם היהודי לבית לאומי במולדתו. הכרה זו, שעד היום לא הצליחה מדינת ישראל לחלץ ממרבית המדינות השכנות ומהפלסטינים, הטוענים לבעלות מלאה על הארץ, הייתה מבוססת בניסוח ההרצליאני על "עיקרון ההדדיות המוסרית". (אלטנוילנד, עמ' 193)

במילים אחרות, עולם האידיאות שימש להרצל מעין הכנה או תנאי מוקדם ליישומה של תוכנית אלטנוילנד, שיש בה מפנה היסטורי בעל משמעות: אלמלא ההשראה שקיבלו מחזון החופש, השוויון והאחווה של המהפכה הצרפתית, ספק אם האבות המייסדים של ארצות הברית היו מסוגלים לבסס בארצות הברית פדרציה בעלת משטר דמוקרטי. ואלמלא השפיעה המחשבה הנאורה של אירופה וארצות הברית על הרצל, ספק אם יכול היה לצקת את הערגה העתיקה של עמו אל ציון לעולם המעשה המודרני.

בצד השפעת המחשבה המערבית, הרצל שאב מתבנית הגאולה המסורתית ושיקע באלטנוילנד את שרשרת האירועים מיציאת בני ישראל ממצרים ועד להקמת בית המקדש בירושלים של שלמה המלך: עלילת אלטנוילנד מתרחשת במהלך חג הפסח, והיא מתחילה ביציאת היהודים מאירופה ומסתיימת בביקור בבית המקדש בירושלים, עיר בינלאומית, פתוחה למאמיני כל הדתות, שבמרכזה "ארמון השלום הרב-רושם, המארח כנסים בינלאומיים של אוהבי שלום ושל אנשי מדע מכל התחומים". (אלטנוילנד, עמ' 265)  תבנית הגאולה התנ"כית משמשת באלטנוילנד מקור ספרותי רב עוצמה, שכן הגאולה האישית והלאומית נכרכה בתודעת העם היהודי בקבלת עשרת הדברות, שהפכו מאז ליסוד המוסר האנושי. חזון אלטנוילנד ניזון אפוא מסיפור גאולת האומה ומהיענות לעקרונות של מוסר וצדק נצחיים (אלטנוילנד, עמ' 135) תוך הישענות על מקור ספרותי פנימי – סיפור יציאת מצרים ומתן תורה – שיש לו משמעות נצחית, מטא-היסטורית, בעיני הקוראים היהודים. החזרה המובלעת על סיפור התשתית ((subtext המכונן, שעיצב את תודעת העם היהודי לדורותיו, היא אחד המפתחות המרכזיים לפענוח הרומן ולהבנת סוד השפעתו, שכן מסריו החזקים ביותר נקלטים באזור הדמדומים שבין החלום לערות ובין המודע ללא מודע.

כאשר נחשף סיפור התשתית המקראי של אלטנוילנד, מתעוררת תהייה לגבי דמותו של משה, הנביא-המחוקק, שהנהיג את בני ישראל מגלות לחירות. בדומה להיעדרו מן האגדה של פסח, נעדר בן דמותו המודרני מאלטנוילנד, ואף משה ההיסטורי נזכר בחטף פעם אחת בלבד. (אלטנוילנד, עמ' 135) ייתכן, שהרצל בחר במודע לחזור על הדפוס הספרותי של האגדה והעדיף לתאר הנהגה קולקטיבית על פני מנהיג יחיד, שדפוס מנהיגותו אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה. וייתכן, שהיעדרות גיבור יציאת מצרים מאלטנוילנד נובעת מהתקוממותו של הרצל נוכח שפלות הלב של היהודים בגולה. מי שחיו דורות רבים כעבדים מנודים נתפסו כמצורעים בעיני הסביבה הנוצרית עד שהפנימו את נחיתותם, "התאמצו להסתיר את מוצאם ואת יהדותם כאילו היו בהם פגם", (אלטנוילנד, עמ' 269) והפכו ל"בוגדים... שנמלטו מדתם...   מרנוס – חזירים". (אלטנוילנד, עמ' 269) משה היה היחיד מבין העברים, שהיה בו העוז להתקומם נגד העבדות מפני שלא התחנך כעבד אלא כאדם חופשי ולא פיתח "נשמה של משרתים או של עבדים משוחררים". (אלטנוילנד, עמ' 269) לפיכך, משה אינו עתיד להתגלות לעיני קוראי הרומן, העבדים המודרניים, אלא כאשר יגלו בתוכם את החירות הפנימית ויחדלו לחיות כעבדים, אנשי "גולה, גטו!" (אלטנוילנד, עמ' 269)

על אף העדרו של משה מעלילת הסיפור, בחר הרצל לרמוז על קיומו בדמותו בגיבור אלטנוילנד, פרידריך לבנברג , בן דמותו של הרצל עצמו. קשה שלא להבחין כי איש מן השלושה – משה, הרצל ופרידריך לבנברג – לא היה בן בית בתרבות העברית מנעוריו: משה התחנך בארמון פרעה, יש להניח שלא הכיר את שפתם של העבדים העבריים על בורייה, ובהיותו במדבר זלזל במצוותיהם עד שנתרשל במילת בנו ואולי אף במילת עצמו (שמות, ד 24-26); הרצל גדל בקהילה מתבוללת של יהודי ווינה ולא ידע עברית; ואף פרידריך לבנברג, בן דמותם, אינו דובר עברית. יותר מכך, לבנברג אינו מסתיר את געגועיו לתרבות הגרמנית וכשהוא שומע את החזן משורר בבית המקדש את הפיוט לכה דודי לשלמה אלקבץ, הוא נזכר בערגה בתרגומו של היינריך היינה למזמור, שבו מקבלים את השבת! (אלטנוילנד, עמ' 268) ייתכן, שזו דרכו של הרצל לומר כי קיומו של עם ישראל במרחב תרבותי מגוון אינו איום, שיש להסתגר מפניו בגטו ארצי ורוחני, אלא אתגר מפרה ומעשיר, המעמיד בפנינו שליחות מיוחדת. משה ניסח את השליחות כחיים של חירות לאומית לאור המוסר האלוהי, והרצל חזר וניסח אותה כחיים של חירות לאומית לאור המוסר האוניברסאלי, שיסודו במסורת ישראל.

כאמור, תורת משה ומשנתו של הרצל מבוססות על צמיחת הגאולה הלאומית מתוך ערכים אוניברסאליים, שיש באימוצם תביעה מתמדת להעדיף את המשפט ואת הצדק על החתירה לכוח ארצי וחומרי. מאליו יובן, שתורות אידיאליות – מעשרת הדיברות עד לחזון המדינה ההרצליאנית – אינן מתגשמות או נשמרות במציאות בשלמותן. עם זאת, עקרונות היסוד שטווה הרצל נספגו בתודעת האבות המייסדים  ותורגמו לעקרונות משפטיים ומעשיים, שעליהם השתיתו את המשטר במדינת ישראל: עובדה היא, שכוננו מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, אף שמציאת האיזון בין שמירה על האינטרס הלאומי- יהודי לבין ערכי הדמוקרטיה הוא אתגר קשה ובעייתי. הרצל, כידוע, לא חי בימי הכרזת המדינה ואין לדעת כיצד היה מגיב על האופן שבו עוצבו סדרי המדינה בפועל. כמשה על הר נבו, מת בטרם התקרב לחלומו: "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות: כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום", כתב ב'אחרית דבר' לאלטנוילנד.

***

כדרך האוטופיות, נקודת התורפה של אלטנוילנד אינה טמונה ברעיון אלא במפגש בין התוכנית המושלמת למציאות שאינה מושלמת: בגלוי או בסמוי, הרצל יוצא מהנחת יסוד שהאדם הוא יצור תבוני, המסוגל להשתחרר מדעות קדומות, לזהות באופן רציונאלי את האינטרס שלו ולפעול להשגתו. לפיכך הוא מתאר הגירה מאורגנת של יהודים לארץ ישראל "לאור הזרקורים" (אלטנוילנד, עמ' 112), בתמיכת אירופה הנוצרית, שהרי ההגירה לפלשתינה היא פתרון נוח וקל לאומות האירופאיות הנגועות בשנאת יהודים עמוקה. (אלטנוילנד, עמ' 192) בדומה, הוא מאמין כי הערבים יושבי הארץ יתמכו בהתיישבות היהודים מפני שהפיתוח הכלכלי והטכנולוגי יזניק אותם באחת אל המאה העשרים והם ייהנו משוויון זכויות חסר תקדים במרחבי העולם הערבי – מוסלמי שבו הם חיים. (אלטנוילנד, עמ' 136-133) ולבסוף, הוא מאמין שהיהודים יענו בהמוניהם לאתגר התחייה, שכן חייהם במולדת הישנה-חדשה משחררים אותם מסכנת רדיפות ושמד, מגוננים עליהם מהתבוללות ומאפשרים להם להיות הם עצמם בלי להסתגר, להסתתר או להתבייש. בעיניו, הגטו האמיתי הוא "להיות בזוי... בעיני עצמך". (אלטנוילנד, עמ' 269)

הנחות היסוד הרציונאליות של הרצל לא עמדו במבחן המציאות, ואיש מן השחקנים על הבמה הלאומית, האזורית והבינלאומית, לא נהג בהתאם לאינטרס השכלתני שאמור היה לשרתו: אירופה הנוצרית, למעט בריטניה בשלב מסוים, לא גילתה אהדה לרעיון שיבת ציון, וגם הערבים התנגדו להתיישבות היהודים בארץ ישראל. התנגדותם גנזה אמונה נוספת של הרצל, שיחסו הסובלני של הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ ישראל יפחית את עוצמת האנטישמיות: "סובלנות חייבת להתבסס על הדדיות: רק כשהרוב היהודי בפלשתינה גילה יחס סובלני כלפי בני המיעוטים בארצם, זכו גם שאר היהודים ליחס כזה בתפוצות, על פי עיקרון ההדדיות המוסרית". (אלטנוילנד, עמ' 192-193)

ברם, כואבת מכל הייתה תגובת היהודים, שנעה בדרך כלל מאדישות וחשדנות עד לעוינות גלויה ולניסיונות חבלה במפעל כולו. העם היהודי, ולא לראשונה בתולדותיו, התנהג כעיוור ולא הקדים תרופה למכה אלא למד לקח, אם בכלל, רק אחרי מכות כואבות וחסרות מרפא. למרבה האירוניה, הרצל חזה גם את תוצאות ההתנגדות לתוכניתו: בתיאור ערב חברתי בביתה של משפחה יהודית בורגנית בווינה, מפטיר אחד הנוכחים בציניות: "אני כבר רואה... שכולנו נצטרך לענוד שוב את הטלאי הצהוב" (אלטנוילנד, עמ' 23), ובה בעת מלגלגים חבריו על הפתרון שמציעה התנועה הציונית לאנטישמיות הגואה.

קבוצה נוספת, שלא הקדימה תרופה למכה, היו שומרי החומות האדוקים בדת, "אלה... [ה]מניחים לרבנים הפלגניים להסית אותם" (אלטנוילנד, עמ' 117), ששללו את הציונות בטענה שאין לעלות בחומה ואין למהר את הקץ. קצפם יצא במיוחד על הרצל, שלדעתם מסמל את הנתק בין התנועה הציונית לבין השורשים היהודיים ומסורת ישראל. לראייה, הצביעו על המדינה החילונית ששרטט באלטנוילנד: להלכה היהודית אין מעמד במדינה, לרבנים אין סמכות רשמית אלא סמכות אישית- רוחנית והפולחן הדתי הוא עניינו הפרטי של האדם; (אלטנוילנד, עמ' 276) בית המקדש בירושלים אינו היכל ייחודי לפולחן בלבד אלא אף סמל לחירות, לשאיפה אל הטוב ולאמונה שהאל מצוי בכל מקום, (אלטנוילנד, עמ' 270) ובצד עברית, גיבורי הרומן מדברים גרמנית, אידיש ורוסית. (אלטנוילנד, עמ' 146)

ואולם, בדיעבד דומה כי אפילו ההרהורים המוקדמים של הרצל בדבר התנצרות המונית של יהודים כפתרון לאנטישמיות, ששרבט ביומניו, או תוכנית ההתיישבות באוגנדה, שנדחתה בזעם, לא פגמו בתרומתה של אלטנוילנד: מתוך המכלול השלם שהציע, יכולים היו להתגשם – והתגשמו בפועל – רק  אותם עניינים, שנבעו באופן טבעי ובלתי מאולץ מן ההיסטוריה, התרבות והאמונה של מגשימי החזון. זיקתם של היהודים, שהגיעו מקהילות ישראל באירופה ובמזרח, לארץ ישראל ולשפה העברית נבעה מתודעת ההמשכיות שלהם, שכן ראו בתחייה הציונית שלב  - ואפילו שלב שיא – בהיסטוריה היהודית ולא שבירת הרצף וניתוק העתיד מן העבר. ואף שהיא נעדרת מפרטים מסוימים, תחושת המחויבות לרצף ההיסטורי זורמת כתמונת מעמקים גם באלטנוילנד: "היינו צריכים להיעשות אנשים חדשים מבלי להתכחש לגזע העתיק שלנו... העם היהודי תבע מהם [מבניו] רק דבר אחד: לחדול ממאמצי השווא שלהם להתכחש למוצאם... בית אבא אינו דורש מהאדם להביא עמו דבר, מלבד את עצמו". (אלטנוילנד, עמ' 205, 270)

הזיקה העמוקה של הרצל אל ההוויה היהודית, גם כשלא הכיר את גווניה ולא ידע לדבר בשפתה, ניכרת בשמו של הרומן 'ארץ ישנה-חדשה', או בשם הספרותי 'תל-אביב', כמו גם במשפטי הסיום מתוך הודיה לבורא עולם: "אנחנו רואים כאן צורה חדשה, מאושרת יותר, של חיים משותפים בין בני אדם – מי אחראי לכך? ליטבק הזקן אמר: המצוקה! הארכיטקט שטיינק אמר: התאחדותו מחדש של העם!... ד"ר מרכוס אמר: המדע! ג'ו לוי אמר: כוח הרצון! פרופסור שטיינק אמר: כוחות הטבע!... והרב שמואל קם ואמר בחגיגיות: אלוהים!" (אלטנוילנד, עמ' 316)  

***

נמצא, כי התשתית הנפשית, הרוחנית והתרבותית של העם היהודי, שהרצל הביא לביטוי ספרותי מעודן, והתקווה לתחייה ששחזר מתוך חלומות עתיקים, הן שהפכו את דמותו לסמל התנועה הציונית על כל פלגיה, והן סוד העוצמה של אלטנוילנד ושורש אהבתם של 'פרשי הרצל', ביניהם יצחק-זאב אלטשולר, אבי-סבי, שהמתינו לו בפאתי המושבה רחובות, שיכורים ולא מיין: "אין דובר דבר" כתב משה סמילנסקי "רק איש אל רעהו יביטו והמבטים מדברים יותר מכל הלשונות שבעולם. ברל'ה הנפח, גיבור המלחמה בסטריה עם שריטה עמוקה לרוחב חוטמו שעליה גאותו אינו סובל את 'שלוות' חבריו. הוא קופץ לרגעים ומביט אל העומד על המשמר: מה?... 'מנוחה' לוחש במקצת רוגז גיבור החבורה, מרגולין, עלם חסון כאלון עם פנים טובים ותמימים... 'חי נפשי, מעט קוניאק... צריך להשתיק את הנשמה, היא מתפרצת! חי נפשי, מה...' כך מדבר מתוך גמגום בעל 'ששון החיים' שבחבורה, אלטשולר 'הצעיר', אב לארבעה בנים ובנות שתיים והוא מחסידי השמחה ומשונאי העצבות. אנוכי מסכים לו מתוך שתיקה והוא קופץ וצועק משמחה: 'הידד, ששון החיים!' ואחד הקטנים, בחור בריא וחלק, בעל שפם שחור וצחוק קל על שפתיו תמיד, עולה על סוסו ורץ אל המושבה וכהרף עין שב הנהו ושני בקבוקים בידו... שותים לחיים: לחיי הרצל, לחיי התחייה, לחיי רחובות, לחיי הצעירים..."[iii]

ודומה, שבין הרצל לבין 'פרשי הרצל' התקיימה תלות הדדית, מעין הרמוניה שמימית ובלתי מושגת בין ישן לחדש ובין חלום להתגשמותו: החלוצים תלויים היו בהרצל, שיצייר עבורם את האחרית הנחלמת, אשר למענה עלו לארץ ישראל, וינציחם באלטנוילנד כמבשרי החברה החדשה של ישראל החופשית; והרצל נזקק לפרשיו כדי שיהפכו את חזון התחייה הלאומית מאגדה למציאות וירוממו אותו למעמד חוזה המדינה, השמור לו מאז בהיסטוריה היהודית: "הרצל ראהבודאי רוכבים, אבל רוכבים עבריים ראה עתה בפעם הראשונה בחייו, והתרשם ונרגש מאד עדכדי דמעות. והרוכבים היו נרעשים ונסערים עוד יותר. מראה פניו של הרצל ומבט עיניוהקסימו קסם לא ישוער. פני מלך היו לו באמת, או יותר נכון: פני משיח..."[iv] 



[i] משה סמילנסקי, זכרונות כרך שמיני, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 104-103.

[ii]אלטנוילנד עמ' 57. הציטוטים מאלטנוילנד להלן מתוך מהדורת בבל ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב תשס"ב, בתרגום מרים קראוס.

[iii]התיאור המלא כלול במסתו של משה סמילנסקי 'ביקור הרצל ברחובות' שבספרו רחבות, הוצאת אמנות, תל אביב תרפ"ט, עמ' 52-60. זהו הנוסח המקורי ואילו במהדורה מאוחרת של ספר זה וכן בספרו המאוחר של סמילנסקי זכרונות, נדפסו נוסחים שונים במקצת.

[iv]משה סמילנסקי, רחבות- שישים שנות חייה, רחובות תש"י, עמ' 46.