דמות היליד בסיפוריו של ס. יזהר – פיוס מאוחר

מאת

מור אלטשולר

המושבה רחובות נוסדה בעלייה הראשונה, ב 1890 . רחוב עזרא היה השלישי בה. הוא חולק ל 5 מגרשים, שעליהם נבנו בתי חימר ("דאָבָּש") קטנים. אחד מחמשת הזוגות שהתיישבו ברחוב עזרא היו יצחק-זאב ומחלה אלטשולר, שאך זה עלו מבובר שברוסיה הלבנה.   

רחוב עזרא היה מרוחק ממרכז המושבה וביניהם הפרידו כרמים וחצץ וואדי.

תמונה 1: בית אלטשולר ברחוב עזרא ברחובות.

צייר: צבי (ציצי) גרא

בשנת 1907, לפני 101 שנים! פרסם משה סמילנסקי, סופר ממייסדי רחובות, את הסיפור נקדימון (בכתב העת "העולם"): "פעם, כששבתי מן הכרם הביתה, נזרק אלי מתוך התעלה אשר על יד "בתי עזרה" מבט של שתי עיניים שחורות ומבריקות. כשניגשתי לתעלה והתבוננתי בה, מצאתי על גבי הקרקע ילד כבן שתים, לבוש כתונת בד דקה, ערום למחצה, יחף וגלוי ראש. שתי העיניים השחורות הביטו אלי בסקרנות ובלי שום סימן של פחד או תימהון.

של מי אתה?

של אבא, הייתה תשובתו הקצרה של מכירי החדש.

זאת הייתה פגישתי הראשונה עם נקדימון."

נקדימון, אחד הילדים הראשונים שנולדו במושבה הצעירה, מתואר בסיפור כילד טבע, פרוע, מרדן וחופשי: "כשיש ענבים בכרמים, שקדים בגנים, או אבטיחים בגני הירק, נעשה נקדימון תושב תדיר בין העצים והירקות הללו, ויש אשר אמו אינה רואה אותו מלפני עלות השחר ועד שעה מאוחרת בלילה." הוא צמחוני, וסירובו לאכול בעלי חיים הוא ביטוי להיותו "חלק מן הטבע." אוהב סוסים, ונוהג  "לקפוץ על אחד הסוסים... על אפו ועל חמתו של בעליו. לא אחת ולא שתיים היו מכים אותו בעלי הסוסים. ויש אשר ירכב לא כדרך בני אדם אלא להיפך: פניו אל אחורי הסוס ואחוריו אל פניו."

כצפוי, "בעניינים רוחניים אין נקדימון מצטיין כלל..." הוא מגיע לבית הספר לעתים רחוקות, ושונא להתפלל, שהרי בבית הספר ברחובות הנהיגו תפילה כדי  לרצות את בעלי הבתים: "בעצם קריאת שמע יתגנב ויצא החוצה, יעלם ויברח... מרדנותו הולכת יד ביד עם עצמאותו ואומץ לבו: "נקדימון לא ידע פחד, גם דרך ארץ לא ידע" כותב סמילנסקי ומתאר ילד שמכיר "כל גבעה אשר בשדה, כל בקעה וכל ואדי וכל חור וכל נקיק." הוא מאמין כי ילדים צריכים להיות עצמאיים מגיל צעיר: "צריך שהקטנים יעמדו ברשות עצמם ולא יסבלו מעול הגדולים, זו הייתה הפילוסופיה שלו."וכדי להשיג עצמאות, היה בוצר בקיץ עם הפועלים המבוגרים, ובחורף מגדל ירקות ומוכרם לנשות המושבה. חלומו היה לחסוך כסף ולקנות רובה... 

תמונה 2:

הכנות לחגיגות הלאומיות, רחובות, 1906. למעלה במרכז: אסתר דונדיקוב, לימים אשתו השנייה של משה סמילנסקי. למטה משמאל: נקדימון בן 12 לערך. בשורה מתחתיו: זאב סמילנסקי, אביו של יזהר.

התמונה צולמה על ידי אברהם סוסקין.

מעיזבון גרשון גרא. באדיבות רעייתו, ד"ר שולמית גרא.

תמונה 3: נקדימון הילד (תקריב)

הסיפור נחתם ב 1906, בבר המצווה של נקדימון, בצילן של פרעות קישינייב, שהולידו את "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה" של ביאליק ועשו רושם קשה גם על הישוב היהודי כאן. בצילן, דרשת בר המצווה של נקדימון היא משפט אחד: "הלוואי שיקומו דור של נערים חדשים, אשר ידעו להכות." 

עיצוב דמותו של נקדימון מבטא את התקוות שתלו אנשי העלייה הראשונה בילידי הארץ, הצומחים מהאדמה ומעורים בטבע ובנוף. ילידות פירושה ערכים חדשים, מנוגדים לערכי הגלות, כגון הגבורה: נקדימון מכבד את מי שנלחם ועומד על שלו ואפילו הוא קטן, במיוחד אם הוא קטן... יתר על כן, עצמאותו של הקטן מבטאת את הרצון לעצמאות עם ישראל, שהוא עם קטן וצעיר אך יודע לעמוד על שלו. הזיקה הסמלית בין נקדימון הילד לבין מפעל התחייה הציוני אינה מקרית: משה סמילנסקי משרטט דמות של יליד אידיאלי מתוך הבנה, שהילידות אינה עניין רומנטי אלא חיוני להצלחת הציונות, שכן בלי הילידים לא נכה כאן שורש!

סיום הסיפור –  "שיקומו דור של נערים חדשים, אשר ידעו להכות" אינו פוגם בשלמות ההוויה הילידית, שהרי כדי לשרוד בארץ נחוץ לדעת להכות, להגן על עצמנו ללא התנצלות. וחשוב להדגיש – אין כאן אלימות לשמה אלא נחיצות של הגנה ללא פשרות.

כאמור, הסיפור מסתיים בגיל בר מצווה. כשלוש שנים אחר כך, בהיות נקדימון בן 15 או 16, הגיעה לרחובות רחל בלובשטיין, נערה בת 19. אם אינסטינקט ההישרדות משך את סמילנסקי אל נקדימון, הרי שאצל רחל פעלה כנראה הרומנטיקה.

תמונה 4: נקדימון היפה

תמונה 5: נקדימון עם הסיגר

על תמונתה, שהעניקה לו, רשמה הקדשה: "לנקדימון, אהבת נעורי, הלא תזכרני? – רחל"... אכן, נקדימון היה האהוב הראשון של רחל המשוררת בארץ ישראל והיחיד מביניהם שהיה יליד הארץ.

תמונה 6: רחל ואחותה

תמונה 7: ההקדשה לנקדימון

90 שנים עברו מאז פרסם משה סמילנסקי את הסיפור ועד שהסופר יזהר סמילנסקי, הנכד אחיו של משה, שב  ומתאר את נקדימון, בנובלה "ריצה אצל הים" שיצאה לאור ב 1996 (הוצאת זמורה-ביתן) ושייכת לגל המאוחר של סיפורי יזהר. העלילה מתרחשת ב 1940 לערך. בן דמותו של יזהר, "מדריך צנום" בכפר הנוער בן שמן, מוליך את תלמידיו לטיול בים המלח. שיטפון פתאומי מאלץ אותם לעלות על שתי אסדות מוליכות מלח, המיטלטלות בים הסוער וכמעט טובעות: "ברור שהים לא רוצה אותך ואתה מצדו בכלל לא קיים" חושב המדריך המבוהל. לבסוף מגיעים למזח שבחוף קליה, בצפון ים המלח, סמוך למפעל האשלג. האסדות נקשרות למזח והחבורה מורדת לחוף בידי מלחים ערבים חסונים, המחבקים את הבנות "כאילו רק לסייע" ומלעגים על הבנים: "דמויות עלובות שירדו כעת בלי ידיים ובלי רגלים ורק באיזה דידוי סהרורי... ואף אחד אין לו דמות הגיבור החוזר מן הצייד או מפסגת ההר או מן הכיבוש, אלה כולם מיני מליחים דקים ושברירים מהלכים פשוקי רגליים למחפיר... מהלכים מתנדנדים לא מאמינים שזו כבר אדמה."

בתוך הביזיון משתרר  לפתע שקט. צחוקם של המלחים הערבים נקטע באחת "ונעשית דממה שלמה סביב... מפני שדבר גדול הולך ומתהווה כעת ומישהו גדול באמת היה עומד שם באמצע הגשר של המזח... איש אדיר אחד איש עצום... איש בריא מאד."

הערפל הולך ומתפזר ולעיני הנוכחים נגלית... בטן: "כעבור רגע מתחילים לראות ולהבחין איך כל ענקות בטנו האדירה הייתה כרוכה לה אבנט רחב אדום אדום חוגר לו סביב סביב ומעליו מתנשא הר ובראשו מתנשא ראש כולו בצל מגבעת אוסטרלית גדולה, ומן האזור האדום ומטה ירדו לו מרווחים מאד מיני מכנסי פילים נעוצים במגפיים אדומים של שייכי הבדואים הפרשים. וכולו מראה הוד מעתיק מילים"...

תמונה 8: נקדימון בים המלח עם כובע אוסטרלי ואקדח

הרשו לי לציין כי בתרבות הערבית בת הזמן, כרס גדולה היא סימן לאדם חשוב, כניסוחו של יזהר: "עובי כרסו החשובה, הלפופה סביבה באבנט האדום ההוא מאותם שחשובי האפנדים אוזרים לכרסם הגדולה, כשאין עוד אף חגורה בעולם שתוכל להקיף מלאות מלאה שכזו."

ומי נגלה מעל הבטן?  "מי הוא זה ואיזה הוא אם לא נקדימון שלנו הוא עצמו נקדימון איש רחובות איש אדיר וחשוב," המתגלה למדריך הצנום כשייך בדואי מעולם האגדות: "שתמיד יש איזה גמל הדור מוברך לפניו, ותמיד איזו סוסה אצילה מקרטעת בקפיציות עצבנית סביב... והבאים הנכבדים שרועים מסובים בכבוד... נרגילותיהם מפעפעות והזמן לא נחשב בעיני איש."

תחומי שלטונו של נקדימון מסומנים במעגלים הולכים וגדלים: "והוא על השכנים ועל הבדווים ועל הפועלים ועל העניינים ועל הירדן ועל עבר הירדן ועל יריחו...  ובקצרה: השולטן במיסבו, שיח' השיח'ים המולך סביב ים המלח סביב סביב."

בשיאו של התיאור, נקדימון מוכתר בתארים על אנושיים, כאחד מאיתני הטבע: "כמגדל עוז עומד נקדימון באמצע [אזור] אבנטו האדום מקיף בטנו הגדולה כולו הדר כאילו היה השולטן עצמו והרבה יותר כאילו הוא אחד מאיתני הטבע."

שימו לב למדרג: נקדימון הוא המושל, ושייך השיחים, והשולטן, ומגדל עוז ולבסוף – איתן מאיתני הטבע. אכן, הילד – היליד של  משה סמילנסקי גדל והגשים את ייעודו. ויותר מכך: נקדימון של יזהר אינו מעורה בטבע, אלא הוא הטבע: "כאילו הוא אחד מאיתני הטבע עמד כאן מדבר ובשם ההרים ובשם הים ובשם השמים ובשם חברת האשלג, והוא כמובן איש הביטחון כאן ועל פיו יישק דבר."

יתר על כן: לילידות הראשונית הוסיף יזהר את הגורם האנושי – הבדואי, היליד: נקדימון נראה כבדואי וברגעים הראשונים קשה להבחין אם הוא יהודי או ערבי. תיאורו כשייך – השייכים ו"הסולטן" בונה הוויה ילידית מושלמת, מימוש הפנטזיה על הפרא – האציל, ששני הלאומים – היהודי והערבי – שוכנים בו, והמדבר ביתו.

האירוניה נוצרת, כמובן, מהפער בין התיאור הבומבסטי לבין הפרטים. למשל, בגדיו של נקדימון: חובש מגבעת רחבת שוליים, בסגנון החיילים האוסטרלים, שחנו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה; נועל מגפיים אדמדמים שיזהר משייך אותן לפרשים הבדואים, אך בנו של נקידמון, גדעון, סיפר שהמגפיים שייכים למדים של החיילים הצ'רקסים והצ'צ'נים, ששירתו במשמר האישי של עבדאללה מלך ירדן. במחנה הפועלים הערבים בקליה היו מוצבים דרך קבע חיילים אלה. בחגי המוסלמים היו הפועלים יוצאים בריקודים, והחיילים הצ'רקסים והצ'צ'נים היו רוקדים לחוד את ריקודיהם שהביאו מן הקווקז. ובין לבין, על הבטן האדירה, מלופף אבנט אדום, שתחובים בו אקדח, ארנק, ומקטרת... יזהר מייחס את האבנט, הקרוי לאפָה או לאפֶה (מלופף) לאפנדים הערבים. אבל ההיסטוריון והסופר גרשון גרא גילה, שהאבנט שאול ממדי היניצ'רים, הקצינים התורכיים. אכן, בפתח  המוזיאון הצבאי באיסטנבול ראיתי שתי בובות של יני'צרים, ולמותניהם חגורות בד רחבות, אדמדמות, ובתוכן תחובים פגיון, ארנק, ושקית של טבק...  

בתלבושת של נקדימון מיוצגים אפוא כל הצבאות, שעברו במזרח התיכון: הצבא התורכי, הצבא הבריטי ופרשים צ'רקסים וצ'צ'נים מצבאו של עבדאללה מלך ירדן. הוסיפו כרס ולא תקבלו יליד אלא פרודיה על יליד! ואם פרודיה, הרי אצל משה סמילנסקי, נקדימון מיעט לדבר מפני שהעדיף את המעשים על פני המילים הריקות. ואילו אצל יזהר, נקדימון אינו מדבר מפני שהוא נוהם: אי אי אי אומר נקדימון דבר ראשון, ועוד אי אי אי הוא אומר דבר שני.... הו הו הו נהם נקדימון. זה אתה? אוי אוי אוי."

 

תמונה 9: נקדימון בים המלח, עם פועלים יהודים: לבוש פרנג'י.

תמונה 10: נקדימון וסוס

התהפכו היוצרות: במוקד הסיפור של משה סמילנסקי עמדה ההתנגשות בין הילד – היליד לבין המבוגרים, שבאו מהגולה. ואילו בסיפור היזהרי, המבוגר הוא היליד והצעיר הוא "הצימוק"! וכדי להעצים את ההיפוך מדגיש יזהר את המקור המשותף: "כי נקדימון כאמור בא מרחובות ומי לא מכירו ואיך אפשר שלא להכיר אותו ...

"ואת עמינדב אחיו"

תמונה 11: עמינדב

"ואת שמאי אחיו"

תמונה 12: שמאי

"ואת יודיסקה אחותו,"

תמונה 13: יהודית

"ואת רוחמ'קה אחותו והיא הלא נשואה לדוד יוסף שהוא אחי אמא."

יזהר משתמש בשלוש השפות הילידיות – עברית, ערבית ואידיש – כשהוא מזכיר את אחיו ואחיותיו של נקדימון ואת הקרבה המשפחתית שלהם דרך רוחמ'קה, היא רוחמה אלטשולר, שנישאה ליוסף וייץ. ומרים, אחותו של יוסף וייץ, היא אמו של יזהר. במילים אחרות, רוחמה אחות נקדימון הייתה דודתו של יזהר.

תמונה 14: משפחת וייץ – רוחמה, יוסף והבנים: רענן, שרון ויחיעם.

"ופתאום זו המשפחה הגדולה, שהנה אחד מבניה האובדים נתגלה דל ומדולדל קלוש וחסר כבוד חשוף שת ממולח ומכורכם לגמרי." הקשרים המשפחתיים נזכרים כאן מפני שהמדריך הצעיר מבין, שהשמועה על הביזיון תעבור חיש קל מהמשפחה הגדולה לאנשי רחובות וכי לא יימלט מן הבושה בשובו למושבה. אבל הקשרים המשפחתיים נזכרים כאן מסיבה נוספת – הם מעידים שילידיות אינה עניין ביוגראפי, משפחתי, חמולתי, שהרי שניהם – נקדימון ויזהר – שייכים לאותה חמולה, אלא הילידות היא מצב נפשי. תכונת אופי.

המסקנה מתחדדת כשנזכרים גם הקשרים הספרותיים:  "ולא עוד אלא שחוואג'ה מוסא [ש]הוא נערצו הגדול [של נקדימון] ומיהו אם לא הדוד משה." יזהר מזהה את נקדימון של ים המלח עם נקדימון מהסיפור של משה סמילנסקי, המכונה כאן בכינוי הילידי  "חוואג'ה מוסא". ואולי יזהר רומז, שאי אפשר להבין את סיפוריו ולרדת לנבכי עולמו בלי להכיר את מקורותיו בסיפורי הדוד משה והאתוס הילידי של המושבות. 

סוף דבר: לגימה הגונה של קוניאק תאושש את הצימוק "ותעשה ממנו בן אדם," אומר נקדימון ומוזג. הצימוק שתה ונחנק "ונפל מת כמוכה ברק נעווה כעקוץ עקרב נשנק גרונו נחנק נזעק שרפה בפיו נושם ושואף משעל ומעטש נעתק מילים מחפש להיאחז, רוצה לצעוק, דמעות בעיניו, משהק וגוהק כמו חמור, מקפץ מרגל לרגל... והשולטן מביט בו בעין נכזבת ולא עמד במבחן ואינו גבר ולא גיבור ולא בן למשפחת הנסיכים אלא מלמד אחד וילד משתעל בדמעות."

המדריך הצעיר שותה לראשונה בחייו משקה חריף ונכשל במבחן הגבריות הילידית, הילדותית, הנקדימונית... אבל הסופר המבוגר שב אל האיש ואל הרגע באהבה ובסלחנות. האופן שבו מתואר נקדימון – בהפרזה ובהגזמה – מעמיד את יזהר כאמן הפנטזיה, אחד מגוזמאי המזרח, כלומר מספר ילידי! בדרך הסיפר המוגזמת והמופרזת מכיר  אפוא יזהר בילידיות שלו – עצמו. כך הופכת הנובלה למחווה לילידיות, מחווה של פיוס והתפייסות, "תיקון" כהגדרתה של נורית גוברין (קריאת הדורות, ספרותעברית במעגליה, תל אביב תשס"ב, כרך ב, עמ' 176)

ויתכן שסוד קסמו של נקדימון הוא בעובדה, שהוא ובני דורו נשאו אקדח ושברייה אבל לא נלחמו ולא שפכו דם. ואילו יזהר ודורו, הבנים, דור תש"ח, נלחמו ושפכו דם, הרגו ונהרגו, והשיגו עצמאות במחיר כבד.

תמונה 15: נקדימון, הנכדה הדר והנרגילה

סבא שלי, נקדימון, הלך לעולמו.

גם יזהר כבר הלך לעולמו.

ניסיתי להאיר היום את הקשר המיוחד בין הסופר לגיבורו, ואת משמעותו להבנת הנובלה. בדורות הבאים לא יכירו עוד את גיבוריו של יזהר ולא יפענחו את סודם. בעתיד, כדרך הטבע, הסיפורים ייקראו אחרת, אחרת לגמרי.

סוף

עוד על נקדימון אלטשולר - והפעם בחורן, ועם הפלמ"ח בסוריה