הרצאה בכנס  כלאיים – על היברידים ויזואליים, מכון פורטר של אוניברסיטת תל אביב והאקדמיה לאומנות בצלאל (19.1.06).

היברידים בתנ"ך – כרובים, שרפים ובני כלאיים

ד"ר מור אלטשולר

הרשו לי לפתוח בסיפור קצר: איך מצאתי את הנחש של גן עדן. ראשיתו של הסיפור במוזיאון לארכיאולוגיה בברלין, שבו מוצגים חלקים מן השערים של העיר העתיקה בבל.

בבל העתיקה הייתה מוקפת חומה, שבמרכזה שער כפול המכונה "שערי אסתהר" מפני שבראש השער החיצוני ניצב פסלה של האלה אסתהר. אסתהר בבבלית, אסתר בעברית, סטאר– כוכב באנגלית, האלה הכוכב השומרת על העיר בבל. אגב, אפרודיטה היוונית וונוס הרומית הן גלגול מאוחר של אסתהר.

מן השער הכפול נמתחת שדרת המצעדים, השדרה הראשית שחוצה את בבל ובה נערכו מצעדי הניצחון. בקצה השדרה עומד המקדש הגדול של האל מורדוך, ראש האלים במיתולוגיה הבבלית. מורדוך בעברית – מרדכי, ואסתהר – אסתר, והנה לנו מרדכי ואסתר מן המגילה...

במוזיאון בברלין ראיתי לראשונה קטע משערי אסתהרהשערים מצופים באריחי קרמיקה כחולה כהה, יפיפייה, שיש בה עיטורים של פרחים צבעוניים, וכן תבליטים של חיות, המקיפים את השערים.

כמה שנים אחר כך ביקרנו במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, שגם בו מוצג קטע משערי בבל. המוצגים באיסטנבול פחות מרשימים אבל יותר מעניינים, מפני שתבליטי החיות, שבהם עוטרו שערי אסתהר, מוצגים בגובה העיניים ואפשר לראות את הפרטים שלהם: מדובר בתבליטי קרמיקה ( 1.7 מטרX1.2 מטר) עם חיות שונות, אריה, סוס וגם חיה מיתולוגית המכונה "הדרקון של בבל" או "הדרקון של מורדוך" מפני שיש תבליטים, שבהם הדרקון רובץ למרגלותיו של האל מורדוך כמו חית מחמד תמימה...

אם כן, בואו נראה את הדרקון של בבל:  יש לו גוף של נחש עם הקשקשים האופייניים לנחש, וראש של נחש עם לשון ארוכה של נחש. יש לו שני זוגות רגליים: כפות הרגליים הקדמיות כשל אריה וכפות הרגליים האחוריות של נשר, וזנב של עקרב.

בכמה גרסאות יש לדרקון של בבל גם כנפיים. נשים את הכנפיים בצד, עוד נחזור אליהן, ונתרכז בעיקר – נחש עם רגליים! הנחש של גן עדן...

כאשר אלוהים מגרש את אדם, חווה והנחש מגן העדן הוא מקלל את הנחש:

בראשית ג 14-15: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ: רש"י מפרש בעקבות המדרש "רגלים היו לו ונקצצו." ואמנם, מה הטעם לקלל את הנחש "על גחונך תלך" אם הוא ממילא הולך על גחונו? אלא יש להניח שרגליים היו לו ונקצצו. אגב, רגל במקרא היא גם לשון נקייה לאיבר המין הגברי וקיצוץ הרגליים הוא גם סירוס. ועוד אגב: נחש בארמית "חיוויא" ומכאן הזיקה הלשונית בין חווה, האישה, לבין חיוויא – הנחש.

אם כן: נחש עם רגליים – הנחש של גן עדן – הוא הדרקון של בבל! ואפשר לומר שהוא ההיבריד הראשון בתנ"ך, אף שהוא מאופיין כהיבריד במובלע, מתוך הלאו אנחנו מסיקים את ההן – מתוך הקללה למדים שהיו לו רגליים לפני הגירוש.

אחת הפעמים הבאות שהמקרא מזכיר נחשים היא מגפת הנחשים-השרפים. בני ישראל נודדים במדבר, "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ." (במדבר כ"א 5). הם מתלוננים על התנאים הקשים והאל מעניש אותם: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם; וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל." (שם, 6) העם מתחרט, משה מתפלל והאל שולח תרופה לנחשים השרפים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹותוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹותוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס; וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי." (שם, 7-9) אין להתפלא שהנחש הוא התרופה לנשיכת השרפים, שהרי אין תרופה לארס של נחש אלא נסיוב, שהוכן מארס הנחש. כלומר – הנחש הוא המכה והוא התרופה! הוא עץ הדעת – עץ המוות – והוא עץ החיים... וזו הסיבה שהסמל של אגודות הרופאים מיוון העתיקה ועד ימנו הוא נחש.

משה עשה אפוא נחש-שרף מנחושת לרפא את הנשוכים. והשרף, שכינויו "נחושתן" הוצב בבית המקדש עד ימי המלך חזקיהו: בספר מלכים מסופר שחזקיהו נלחם בעבודה הזרה: "הוא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹות וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן." (מלכים ב, י"ח 4). בני ישראל הפכו את השרף הקדמוני ליצור אלוהי וסגדו לו ולכן חזקיהו הרס אותו. אבל קודם לכך, בימי המלך עוזיהו, התנבא הנביא ישעיהו. והנה אותם נחשים-שרפים מהמדבר, שאחד מהם צץ בבית המקדש כאובייקט לסגידה, מופיעים גם בנבואת ישעיהו:

ישעיהו פרק ו':

"א בשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד:  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.  ג וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן."שימו לב: לשרפים יש גוף של נחש, שש כנפיים ורגלים: "שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף." נחשים עם רגליים וכנפיים – שוב חזרנו לנחש של גן עדן, עם רגליים, ושוב חזרנו לדרקון של בבל, והפעם בגרסא עם הכנפיים!

נמצא שהדרקונים של בבל הם השרפים, מלאכי השרת המקיפים את כסא ה'. אחד מתפקידי השרפים הוא לשיר: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". כידוע, בבית המקדש הארצי הייתה מקהלה של לווים, וחלק ממזמורי תהלים הם מזמורים שהלווים היו שרים בכל יום בבית המקדש. בדומה, השרפים הם המקהלה השמימית, בת דמותה של מקהלת הלווים הארצית והם שרים ומהללים את ה'. מחד גיסא, הנחש – הדרקון מקולל ומגורש מגן עדן והמלך חזקיהו מכתת את שרף הנחושת מפני שהוא עבודה זרה, ומאידך גיסא –  השרפים הופכים בחזון ישעיהו לזמרים במקהלה השמימית של מלאכי השרת, המהללים את ה'.[1]

תגובתו של ישעיהו למראה הפמליה השמימית היא יראה ורתת, הנובעים מהמפגש עם הקדושה: "וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב:  כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה [גחלת]; בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ.  וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר." (ישעיהו ו' 5-7).

בפעולה סמלית, השרף "שורף" את פיו של הנביא בגחלת אש והאש מטהרת  אותו מחטאיו ומכשירה אותו לעמוד במחיצה אחת עם ה'. יותר מזה, הפה קשור לערווה וחטאי הפה קשורים לחטאי הערווה. בכווית השפתיים יש אפוא גם כוויה סמלית של איבר המין, שאינה סירוס מלא אלא ברית מילה לשונית, המקהה את הכוח הגולמי של ישעיהו בלי לסרסו לחלוטין בדרך שתאפשר לו להפוך מאיום על ההגמוניה של אלוהים לשליח נאמן שלו...

משחקי הכוח המקראיים מובילים אותנו לקבוצה שנייה של היברידים, שגם הם מלאכי שרת – הכרובים, שתפקידם לשמור. הם שומרי הסף.

כמו הנחשים, גם הכרובים נזכרים לראשונה בסיפור גן העדן: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים." (בראשית ג 24)  ומפרש רש"י: הכרובים – מלאכי חבלה. לא ברור מדוע הם מלאכי חבלה, וגם לא ידוע בשלב הזה איך הם נראים.

טשטוש ויזואלי במקרא: אין תיאור גופני של הכרובים כשם שאין תיאור ישיר של הנחש עם רגליים, ולמדים על כך רק במובלע.

הפעם הבאה שאנו נתקלים בכרובים היא בבניית המשכן במדבר: לפי הוראת משה, בצלאל בונה את ארון הקודש, שבתוכו מניחים את לוחות הברית, ומעטר אותו בשני כרובים מצופים זהב ששומרים על הארון כמו הכרובים בפתח גן עדן. שמות ל"ז, 9: "וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל אָחִיו; אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים." כאשר שלמה בונה את המקדש הוא מניח בקודש הקודשים את הארון עם לוחות הברית, ובונה מעליו שני כרובים נוספים מצופים זהב. נמצא שבקודש הקודשים יש ארבעה כרובים- שניים גדולים ושניים קטנים – והם מסמנים את הפתח של גן עדן ומונעים את הכניסה אליו, שהרי לקודש הקודשים נכנס רק הכהן הגדול ביום כיפור.

ועדיין איננו יודעים בשלמות איך נראים הכרובים, אבל מתיאור בניית המשכן והמקדש למדים שיש להם פנים וכנפיים:

"וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי, וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי; וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף. וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב." (מלאכים א, ו 27-28)

המפגש השלישי עם הכרובים מתרחש בחזון הנביא יחזקאל. שימו לב: כמו השרפים, גם המפגש הראשון עם הכרובים מתרחש בגן עדן; השני – במדבר; השלישי – במקדש, בחזון הנביא.

החזון נפתח במרכבה שמימית מוקפת אש יורדת מן השמים. למרכבה רתומים ארבעה יצורים, שיחזקאל קורא להם "כרובים". לכל כרוב ארבע כנפיים "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם... וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה... וּפְנֵי שׁוֹר... וּפְנֵי נֶשֶׁר. (יחזקאל א, 7-10).

ארבעה כרובים רתומים למרכבת האש השמימית: לכל כרוב ארבע כנפיים, לשרפים שש כנפיים! רגליהם ישרות ללא ברכיים (ולכן הם אינם מכופפים את הרגליים בלכתם); כף רגל של עגל; ידיים עם כף יד של אדם; וארבע פנים: פני אדם, אריה, נשר ושור.

והנה בעיה: יחזקאל מתאר פעמיים את המרכבה והכרובים: לראשונה כשהיא נוחתת בחצר המקדש ואחר כך כשהיא עוזבת את המקדש וטסה  לשמים. בפעם הראשונה, אחד מהפנים הם פני שור. ובפעם השנייה, במקום פני שור, יחזקאל אומר – פני כרוב: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד:  פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר." (יחזקאל י 14)  

מה זה פני כרוב? הגמרא אומרת:  כרוב – כ-רוביא, כ' הדימוי – כמו רוביא: רוביא בארמית – תינוק. ואם כן, לכרובים יש פני תינוק. (מצודת ציון על פי סוכה ה ע"ב).

מלאך עם כנפיים ופנים של תינוק?! זהו ארוס במיתולוגיה היוונית או קופידון במיתולוגיה הרומית, הבן של אלת האהבה – אפרודיטה או ונוס.

קופידון עם פרפר, ויליאם אדולף בוגרו, 1888.

אכן, יש דמיון רב בין קופידון מהמיתולוגיה היוונית לכרוב המקראי, ובעיקר לכרוב במדרש:

קופידון – מלאך עם פני תינוק או ילד שמנמן; הכרוב – מלאך עם פני תינוק;

לקופידון יש כנפיים מזהב; הכרובים מצופים זהב;

קופידון נושא קשת וחיצים; הכרובים בגן עדן אוחזים בחרב המתהפכת.

רגש האהבה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של קופידון; הוא מלאך ההתאהבות והתשוקה המינית; המדרש מספר ששני הכרובים שבמקדש היו מעורים זה בזה, כלומר מפוסלים בתנוחה של זיווג: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה." (יומא נד ע"א) ... אם ניזכר שהיצר המיני נולד עם האכילה מעץ הדעת, אולי נבין שהכרובים הם מלאכי הארוס והיצר המיני, שהם גם מלאכי המוות, מלאכי חבלה כדברי רש"י, מפני שעץ הדעת הוא עץ הידיעה מינית וגם עץ המוות.

בנקודה הזאת, לפני שאתאר את הקבוצה השלישית והאחרונה של היברידים, בני הכלאיים, אני מבקשת לעצור לרגע ולבחון את הדברים עד כה: תיארתי שתי קבוצות של היברידים – שרפים וכרובים – שאינם אלוהים ואינם יצורים שנבראו אלא משהו באמצע: מלאכי השרת, עוזרים של אלוהים, פמליה של מעלה, שקיומם מערער את התפיסה המונותיאיסטית של התנ"ך. והרי מקובל להניח שהתנ"ך מציג תפיסה מונותיאיסטית: יש אל אחד, כל יכול, טרנסנדנטי, מופשט ואין בלתו. התנ"ך הוא יצירה אנטי פוליתיאיסטית, שיוצאת נגד ריבוי האלים של העמים השכנים, נגד המיתולוגיה הבבלית, המצרית, הכנענית וכדומה.

מהיכן צצו היצורים השמימיים הללו ומה מעמדם? הבעיה הזו העסיקה ביותר את חז"ל, חכמינו זיכרונם לברכה, והם דנו בה אגב דיון בשאלה מתי נבראו המלאכים, שכן בתיאור בריאת העולם, אין אזכור של בריאת המלאכים, ואנו עלולים להסיק שהמלאכים לא נבראו על ידי אלוהים אלא הם נצחיים כאלוהים עצמו!

בראשית רבה [פרשת בראשית], פרשה ג סעיף ח (עמ' 24, מהדורת משה אריה  מירקין,  תל-אביב תשכ"ח):

"ר' יוחנן אמר: ב[יום] שני נבראו המלאכים, כמו שכתוב: "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו... (תהלים קד 3) וכתוב: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד 4). ביום השני האל הפריד בין מים עליונים לתחתונים – המקרה במים עליותיו – ואז ברא את המלאכים. ר' חנינאאמר: ב[יום] חמישי נבראו המלאכים, שכתוב: "וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם"  (בראשית א, 20) וכתוב: 'ובשתים יעופף' (ישעיה ו 2). כלומר, המלאכים הם ציפורים בגלל הכנפיים. אגב, גם במיסטיקה הנוצרית, שפת המלאכים היא שפת הציפורים. ראו:

Uttering the Word, Armando Maggi, Albany 1998 p. 38

ר' לוליני בר טברי בשם ר' יצחק אמר: בין על דעתה דר' חנינא ובין על דעתה דר' יוחנן הכלמודים שלא נברא ביום הראשון כלום, שלא תאמר: [המלאך] מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע ו[המלאך] גבריאלבצפונו והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעיתו, אלא: 'כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן:  אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי (מֵאִתִּי)." (ישעיה מד 24)."  'מי אתי' כתיב, מי היה שותף עמי בבריתו של עולם?"

חז"ל משתדלים אפוא להמעיט ממעמד המלאכים, להדגיש את היותם יצורים נבראים ולהרחיק את המיתולוגיה מן התנ"ך. גם חוקרי התנ"ך מניחים שהרובד הקדום בתיאורי המקרא הוא רובד מיתולוגי, שעליו הונחה שכבה נוספת, אנטי מיתולוגית. כלומר, שהכנסת המיתולוגיה לתנ"ך משמשת לצורכי פולמוס נגד המיתולוגיה.  למשל, יצורים מיתולוגיים כמו הנחש הקדמוני עם רגליים וכנפיים ניגפים בפני האל, מסורסים, מגורשים מגן עדן, מקוללים והופכים למשרתיו, וכך מבטא המקרא את הניצחון של התפיסה האנטי-מיתולוגית על התפיסה המיתולוגית. אבל – גם במיתולוגיה הבבלית האלים שנוצחו ונכנעו הופכים להיות משרתי האל המנצח! ומעמדם זה אינו מעיד על ביטול עולם האלים אלא על ההירארכיה שלו.  

בדומה למיתולוגיה הבבלית: הנחש-הדרקון המוכנע הופך להיות חיית המחמד של האל מורדוך. "ושעשע יונק על חור פתן"  (ישעיהו יא 8) באחרית הימים, יונקים ישחקו עם נחשים מסוכנים...

ייתכן אפוא שאין בתנ"ך ניצחון של האנטי מיתולוגיה אלא יש בו תיאורים מיתולוגיים לצד חלקים אנטי מיתולוגיים! דבר והיפוכו, שמאד מאפיין את הטקסט המקראי בכלל. וכדי להדגים את כוונתי אעבור לסיום לקבוצה שלישית של בני כלאיים: נפילים וגיבורים שנולדו מזיווג בני האלוהים עם בנות האדם:

"וַיִּרְאוּבְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶםנָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ... הַנְּפִלִיםהָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵיהָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁרמֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם." (בראשית ו, 1-4)

בני האלוהים לקחו את בנות האדם ונולדו נפילים וגיבורים, היברידים, בני כלאיים שיש להם אב אלוהי ואם אנושית. יאיר זקוביץ הוכיח, שכמה מן הגיבורים המקראיים כמו גולית הם שרידים לאותם "נפילים" או "גיבורים" ילודי אישה ואב אלוהי. וכן שמשון, שלידתו הניסית וחוזקו האגדי מעידים על מוצאו האלוהי, ובשמו "שמשון" יש אפילו רמז להיותו בנו של השמש. אבל, ממשיך זקוביץ, בניגוד למיתוס שבו בן האלים זוכה לחיי נצח, שמשון מת ככל בשר ודם ובכך מוכיח שאיננו בן האלים. (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב תשס"ד, עמ' 173-179.)

אבל מה עם המשיח? אם בבראשית פרק ו' "נפיל" הוא בן כלאיים, שיש לו אב אלוהי ואם אנושית, הרי שבגמרא המשיח נקרא "בר נפלי" – בן הנפילים (סנהדרין צו ע"ב) ולא נאמר עליו שהוא מת כאחד האדם. יתר על כן, תיאור המשיח כבן האלוהים עם רמז לנצחיותו מצוי בתהלים פרק ב:

א  לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם;    וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק.
ב  יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ--    וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד:
עַל ה' וְעַל-מְשִׁיחוֹ.
ג  נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ;    וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.
ד  יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק:    אֲדֹנָי, יִלְעַג לָמוֹ.
ה  אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ;    וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.
ו  וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי:    עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי.
ז  אֲסַפְּרָה, אֶל חֹק:    ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.

המלך-המשיח, בן האלוהים בספר תהלים, בן הנפילים בגמרא, שאביו אלוהי ואמו אנושית. האם המשיח, על פי הנצרות, הוא היבריד? לכאורה, התשובה חיובית. ובכל זאת קשה לנו לחשוב על ישו כעל היבריד מפני שהאומנות הנוצרית לאורך 2000 שנה הקפידה לצייר ישו אנושי מאד, ולהדגיש את חולשתו הגופנית וחוסר האונים שלו על הצלב עם הדם הנוטף מפצעיו, בעוד טבעו האלוהי מסומל במטפורה רוחנית – הילה של אור.

שוב טשטוש ויזואלי!

סוף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] יאיר זקוביץ הופך את הסדר ומניח שהגירוש מגן עדן הוא סיפור מאוחר לחזיון השרפים המעופפים של ישעיהו. לכן "הנחש הקדמוני יציר מיתולוגי-אלוהי שלחם בבורא עולם קודם הבריאה – [זה במיתוסים הקדומים] – הופך  להיות חיית שדה ברואה כשאר נבראים... היצור האלוהי – נחש-שרף ומכונף – שתפס מקום נכבד בפולחן המקדש בירושלים, מאבד בסיפור [גן העדן] לא רק את רגליו אלא גם את כנפיו ואת חיי הנצח שלו ומגורש מעדן ומן המקדש גם יחד." ראו: יאיר זקוביץ, "נחשים, מקדשים, לחשים ונשים", בתוך: דרור כרם (עורך), מגוון דעות והשקפות עלהנחש בפרדס (1998) עמ' 37.