דמוקרטיה יהודית תיכון אחרי האפוקליפסה

דון יצחק אברבנאל, מדינאי והוגה דעות, מאת בנציון נתניהו. תרגם מאנגלית: אהרן אמיר. הוצאת שוקן תשס"ה;

 380 עמודים   

מאת

מור אלטשולר

 

בנציון נתניהו משכיל לתאר את גדולתו של דון יצחק אברבנאל כאיש רוח ומדינאי ובו בזמן לחשוף את חולשותיו של מנהיג יהודי ספרד, שלא הצליח להיערך לגירוש.

הוא נולד ב 1437 למשפחה עתירת ממון והשפעה בספרד, שייחסה את שורשיה לבית דוד. הוא שירת כחצרן, דיפלומט ואיש כספים בחצרם של אלפונסו החמישי מלך פורטוגל ושל פרדיננד ואיזבלה מלכי אראגון וקסטיליה. כשנאלץ לגלות לאיטליה הפך במהרה מפליט לאיש סודו של פראנטה הראשון מלך נפולי וליועץ לסנאט של הרפובליקה הוונציאנית. שלוש פעמים איבד את מעמדו ואת רכושו: בראשונה,  כשהיגר לפורטוגל בעקבות התנצרותו של אביו והתרוששות המשפחה. בשנייה, ב 1482, כשהואשם בהשתתפות בקשר של אצילים פורטוגליים להפיל את המלך ז'ואן השני ונמלט בחזרה לספרד; ובשלישית, ב 1492, כשנאלץ לגלות מספרד. בזכות ניסיונו הדיפלומטי וכישרונו הפיננסי הצליח בכל פעם לשקם את מעמדו ואת הונו: "כסף וזהב וסגולות מלכים עובר לסוחר... שדות וכרמים ובתים מלאי כל טוב... עבדים ושפחות ובני ביתי אוכלי לחמי צמרי ופשתי... כי אעביר כל טובי על פני לא ידעתי ספורות." (עמ' 283)

לטינית, פורטוגלית, קסטיליאנית ועברית היו שגורות בפיו. הייתה לו השכלה תורנית ובקיאות בפילוסופיה – בכתבי אריסטו והפילוסופים הערבים אבן-רושד ואבן-סינא, ובמדעי התקופה – רפואה, אסטרולוגיה ואצטגנינות. פירושיו לתנ"ך הציבו אותו לצד רש"י והרמב"ן; יכולתו להצביע על סתירות פנימיות בכתבי הרמב"ם הביאה את שמואל-דוד לוצאטו (שד"ל) לקבוע שהוא שחתם את תקופת שלטונו של אריסטו (שממנו ינק הרמב"ם) במחשבה היהודית; וההיסטוריון זאב אשכולי הגדירו "הקודיפיקאטור הגדול של המשיחיות בדורו" בזכות הטרילוגיה המשיחית שחיבר. אם היה בשלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה יהודי, הראוי לתוארי מלכות, היה זה דון יצחק אברבנאל.

חקר תולדות ישראל דל בביוגרפיות, על אף חשיבותן להבנת רוח התקופה, אולי מפני שהסטת תשומת הלב מיצירתו של אדם אל פרטי חייו נתפשה במסורת היהודית כיוהרה. נדירות העדויות שאפשר לצרף מהן תמונה מוחשית על תולדות החיים של גדולי האומה. בנציון נתניהו התמודד עם דלות המקורות היהודיים באמצעות הבאת מידע מארכיוני הממלכות האירופיות שבצילן חי אברבנאל, ממסמכי האינקוויזיציה ומכתבי מלומדים נוצריים. התוצאה היא ביוגרפיה מקיפה, שחלקה הראשון מוקדש לתולדות חייו של הגיבור, ובמרכזה גירוש ספרד וחורבן הקהילות היהודיות בחצי האי האיברי, וחלקה השני מתאר את התפתחות משנתו העיונית. העמדת שני ההיבטים במכלול אחד מאפשרת לחוקר לבחון את הקשר בין אירועי התקופה לבין ההתפתחות הרוחנית של הגיבור, ולהסיק כי הגירוש השרירותי והאכזרי הוליד בלבו של אברבנאל ייאוש מהאפשרות שהעולם הזה מתנהל בהיגיון ובצדק. ייאושו הוביל אותו לוותר על תפיסה רציונליסטית של ההיסטוריה ולבסס את משנתו המדינית על תיאוקרטיה משיחית, שבישרה הן את העידן המשיחי בהיסטוריה היהודית והן את ניצניו של האוטופיזם האירופי.

כשם שדון יצחק אברבנאל העריץ את הגותו הפילוסופית של הרמב"ם ובו בזמן חשף את חולשותיה, כך משכיל נתניהו לתאר את גדולתו של אברבנאל ובו בזמן לחשוף את חולשותיו של מנהיג יהודי ספרד, שנכשל במשימתו העיקרית: להתריע מפני הגירוש ולתור מבעוד מועד אחרי מקום מבטחים בממלכה אחרת, אולי באימפריה העות'מנית שאת סובלנותה הכיר מפעילותו הדיפלומטית. תוצאות השאננות היו נוראות: השוחד שהוצע ברגע האחרון למלך פרדיננד, כשלוש מאות אלף דוקאטים, לא הועיל וכמוהו נבואות הזעם שהטיח אברבנאל במלכה איזבלה. רבים מיהודי ספרד נמלטו לפורטוגל ונפלו למלכודת, שכן ז'ואן השני סגר עליהם את השערים ואילצם להתנצר. אחרים נדחקו לספינות ושולחו לים התיכון. עד מהרה פרצו בספינות הצפופות מגפות דבר, שבעטין לא הורשו לעגון בנמלי איטליה. בג'נובה לבדה הניחו להם לשהות לזמן קצר על המזח, שהיה מוקף ים משלושת עבריו, ועד ראייה מקומי כתב ש"אפשר היה לחשוב שהם רוחות רפאים: כה מצומקים היו, כה קודרים במראיתם, ועיניהם שקועות כל כך בחוריהן. הם לא נבדלו במאומה מן המתים, פרט לעובדה שבדוחק עדין מסוגלים היו לזוז." (עמ' 84)

כך, בתוך פחות משלושה חודשים של קיץ 1492, תמה לגווע יהדות ספרד, שהישגיה התרבותיים היו למופת העולם היהודי במשך מאות שנים. כחוט השני עוברת בספר השוואה בין חורבן יהדות ספרד בשלהי המאה החמש עשרה לבין שואת יהודי אירופה במחצית המאה העשרים. נתניהו סבור כי "ייחודה של ספרד בתולדות יחסי הגזע היה במה שהיתה הארץ הראשונה באירופה, שבה הועלה בגלוי על פני השטח כוח האיתנים של האיבה הגזעית". (עמ' 60-61) הוא הגיע למסקנתו מתוך ניתוח מטרתה של האינקוויזיציה: בניגוד לדימוי המקובל, מוסד קטלני זה לא נוסד כדי לכפות על יהודים להתנצר אלא כדי לחשוף ולהוקיע את בוגדנותם של "הנוצרים החדשים", כינויים הרשמי של האנוסים וצאצאיהם, שבאופן בלתי רשמי כונו מאראנוס – "חזירים". רדיפת האנוסים נומקה בכך ש"הדם המזוהם" (עמ' 62) שלהם מטמא את ספרד, שכן מחלתו של היהודי טבועה בו מטבע בריאתו ואינה נרפאת עם המרת הדת.

נתניהו מנצל את יתרונו של הביוגרף, כלומר יכולתו לדעת את אחרית הדבר לפני הגיבור, ומשתמש במילותיו של אברבנאל כדי לבקר את העיוורון הפוליטי והשאננות: "וישכון ישראל בטח בכל ארצות ספרד המונים המונים, שלווים ושקטים, אוכלים מעדנים. האמונים עלי תולע ואין מכלים". (עמ' 290) התעלמותם של יהודי גרמניה ואירופה מסכנת הנאציזם מספקת לו דוגמה מוחשית לאופן שבו התעלמו יהודי ספרד מאותות האזהרה, שהחלו בפרעות 1391, התגברו עם גלי המרות הדת הכפויות והגיעו לשיא בייסוד האינקוויזיציה אחת עשרה שנים לפני הגירוש הסופי. למרות מאה שנים של רדיפות התעלמו יהודי ספרד מהסכנה והתמכרו לאשליה, שהרדיפות הן כליא-ברק, שיתעל את השנאה אל המומרים וירחיק אותה מהיהודים. האם אין בביקורתו של נתניהו משום חכמה שבדיעבד?  מובן שההיסטוריון אינו רשאי לשפוט את גיבוריו, שהרי אינו יכול לדעת בוודאות "מה היה אילו" נקט הגיבור בפעולה מסוימת או נמנע מפעולה אחרת, אולם אין בכך כדי לגרוע מן החשיבות שבהעלאת הקושיות: אחרי הכל, ההיסטוריה היא Histoire  - סיפור מושך לב שלקחו בצדו, והלקח אינו נלמד מחשיפת אירועי העבר אלא מהדרך שבה הם מאירים את פצעי ההווה.

דוןיצחק אברבנאל התפרסם לראשונה ב 1953 באנגלית וכן בספרדית. פער של חצי מאה נסגר אפוא עם פרסומו בעברית. תרגומו של אהרן אמיר, המעניק גוון ארכאי-משהו לסיפור, וכתיבתו המאופקת של נתניהו הולמים את אווירת המסתורין של האגדה הימי-ביניימית. אגדה מושכת לב ומרתקת, שגיבורה נוסק לגבהים ונופל במהירות; מלווה בחוסר אונים את ספינות המוות של המגורשים ומסב עם נסיכים ורוזנים בארמונות נפולי או וונציה, מיטלטל בין פסימיות עמוקה לאופטימיות נלהבת. בפרקי הסיום מגיעה הדרמה לשיאה: אברבנאל, שבור ורצוץ משבר עמו, מואס בהבלי העולם הזה ובפיתוייו ומגבש השקפה פסימית על תבל שהיא כסדום ועמורה ודינה להיחרב במלחמה אפוקליפטית. האמונה בקץ ההיסטוריה נתמכת בחישובי קץ מפורטים, המוכיחים כי בקרוב, בין 1501 ל 1531, תבוא הישועה: מלחמת יום הדין בין הנוצרים למוסלמים תחריב את רומי הרשעה; מעבר לנהר הסמבטיון יעלה צבא יהודי של עשרת השבטים וינקום בצוררי ישראל; המתים יקומו לתחייה והמשיח יתגלה וינהיג את המהפכה האחרונה, המהפכה של מלכות השמים.

"המגדלים הדמיוניים" (עמ' 268) שהקים אברבנאל בזקנותו נקראים היום כהזיות אך לבני זמנו נשמעו אפשריים בהחלט: באותה תקופה התחרה ז'ואן השני מפורטוגל בפרדיננד ואיזבלה, מלכי אראגון וקסטיליה, במימון משלחות ימיות של ספנים הרפתקנים, שיצאו לחפש את הדרך להודו ולכוש כדי להניח יד על אוצרות אגדיים של ממלכות נעלמות. קולומבוס, במימונם של אנוסים עשירים מספרד, חיפש את הדרך לזהב של הודו והגיע לאמריקה; מגלן חיפש את איי התבלינים ומצא נתיבים באוקיאנוס השקט; ברתולומיאו דיאס נשלח לחקור את חופי מערב אפריקה, ומלחיו חזרו עם סיפורים מופלאים על ממלכות יהודיות מעבר לים. שמועות נפוצו כאילו התגלתה ממלכה יהודית גם במזרח, וצבאותיה נלחמו במלך הנוצרי האגדי פרסטר יוהאן.

עידן התגליות הגיאוגרפיות ותחושת המרחבים של העולם החדש, שעמדו בניגוד משווע למצב היהודים, התירו את הרצועה ואפשרו לדמיונו היוצר של אברבנאל לספק מענה אגדי לשפל בני עמו. ובתוך מדינת היהודים התיאוקרטית, העומדת לקום בכל רגע, תיאר ממשלה אנושית דמוקרטית, שזכות הבחירה בה נתונה לכל, שופטיה נבחרים על ידי העם ולא על ידי המלך, והפקידים הם משרתי הציבור ולא אדוניו. כיצד הגיע בן דמותו היהודי של סוונרולה, הנזיר הקנאי שניבא את חורבנה של רומא-בבל המושחתת, לניסוח חוקה דמוקרטית למדינת היהודים מאות שנים לפני היווסדה? נתניהו מניח שאברבנאל הושפע ממשטר הרפובליקה הוונציאנית, שהיו בו יסודות דמוקרטיים שאינם שכיחים באותה תקופה. ואפשר, שנטישת כבלי העולם הזה העצימה את יכולתו להעניק למחשבה האירופית בכלל, וזו היהודית בפרט, דגם משופר של שלטון, העתיד להתממש רק מאות שנים אחריו. כך או כך, המרחק הביקורתי של החוקר מן הגיבור מאפשר לו לחזור ולהתקרב אליו, לדבר בשבחו של "איש העתיד" (עמ' 263) הפרדוקסאלי, שרגלו האחת נטועה בימי הביניים והשנייה ברנסנס, ואשר הגותו המדינית וחזונו המשיחי מבשרים התגברות על מכשולי הזמן.

סוף