פורסם במדור תרבות וספרות, "הארץ" (3.4.09)

אלוהים בגלימה רקומה של הלנה

מאת: מור אלטשולר

עלילות אלהים, המיתוס היהודי – מסות ומחקרים מאת יהודה ליבס,

הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ט,

379 עמודים.

יהודה ליבס מציג במחקרו החדש אל אחד, בעל טבע והיסטוריה, שאינו מכחיש את קיומם של אלים אחרים, אלא דורש בלעדיות מן העובדים אותו

כריכת עלילות אלהים מעוטרת בציור מהספר כל כתבי פיקו דלה מירנדולה, שנדפס בלטינית בשנת 1557. פיקו, גדול הוגי הדעות של הרנסנס האיטלקי במאה החמש-עשרה, למד עברית וראה בקבלה תורה מקודשת, שריד לחכמה עתיקה מראשית ימי העולם. הפתיחות שהפגין כלפי תרבותו של 'האחר' מאפיינת גם את יהודה ליבס, פרופסור אמריטוס בקתדרה לקבלה על שם גרשם שלום באוניברסיטה העברית. ליבס בקי בארמית, ערבית, יוונית ולטינית ומכיר את הקלאסיקה היוונית, הברית החדשה והקוראן בלשונות המקור. רוח הרנסנס שורה על כתיבתו, רוח של חופש פנימי, שבו זוכים מי שאינם נכנעים לאופנות המתחלפות של האקדמיה, מחד גיסא, ולצנזורה העצמית של הקלריקליזם צר האופקים, מאידך גיסא.

מקור השראה נוסף הם כתבי אפלטון, שיוסף ליבס, אביו של החוקר, תרגמם  לעברית: "אפלטון איננו כותב דברי חכמה מופשטים אלא מספר את סיפורם של אוהבי החכמה, שהוא גם סיפור אהבתם זה לזה, קנאתם ושנאתם, ויכוחיהם והתנצחותם, עקיצותיהם וצחוקם." בדומה, מאמריו של ליבס נעים בין ניסוח מדויק של רעיונות מופשטים לבין דרמות מרתקות, שהוא טווה ביד אמן. מחקריו נבנים בהדרגה, שלב אחר שלב. ראשיתם על גדות הירדן, והם נודדים לביזנץ או לרומא ושבים אחרי מאות ואלפי שנים לסמטאות צפת של המקובלים או לרחובות תל אביב של יונתן רטוש. שיטת המחקר שלו אינה ניתנת לחיקוי מפני שהיא תלויה כל כולה ברוחב  ידיעותיו של החוקר, המפליא לעקוב אחרי גלגולי ההקבלה שערכו מקובלים נוצרים בין פיתגורס לר' שמעון בר יוחאי, גיבור ספר הזוהר, ולאתר את שורשיה בתקופה ההלניסטית, אצל פילוסופים שסברו כי פיתגורס ואפלטון למדו ממשה. (עמ' 319)

אחד המאמרים היפים בקובץ, "פורפורייתה של הלנה מטרויה וקידוש השם", עשוי מלאכת מחשבת, ומשחזר את הדרך המפותלת, שבה נארגה ה'פורפוריה' – גלימתה הארגמנית של הלנה מטרויה – לתוך סיפורי חז"ל. הומרוס תיאר באיליאדה את היפיפייה המיתולוגית רוקמת על גלימתה את דיוקנאות הלוחמים היוונים, שנהרגו כדי לשחררה משביה. ואולם, הלנה רוקמת גם את דיוקנאות אויביהם הטרויאניים, אולי כהבעת איבה ובקשת נקם, "ואפשר גם שבאריגתה גילתה הלנה אמפטיה אמיתית לשני הצדדים הלוחמים, שכן הלנה מעולם לא חדלה סופית מאהבתה לא למנלאוס מלך ספרטה, בעלה הראשון, ולא לפריס בן פריאמוס מלך טרויה, בעלה הנוכחי שלקחה ממנו בחטיפה או בפיתוי." (עמ' 242-244)

דמותה המורכבת של הלנה באפוס ההומרי העניקה לאוסטאתיוס, הארכיבישוף של סלוניקי במאה השתים-עשרה, מרחב פרשני, שאפשר לו לקבוע שגיבורת האפוס היא יוצרת האפוס, שכן הלנה רקמה על גלימתה את עלילות מלחמת טרויה קודם שהעתיקן  הומרוס מן האריג והפכן ליצירה כתובה.

"כפל המשמעות של אריגה וכתיבה ביוונית ובלטינית, שבה המילה Textus  משמעה הן נוסח כתוב – טקסט, והן אריג – טקסטיל," (עמ' 279), מוביל את ליבס מן הדימוי הפיוטי של 'מירס' או 'המירס' כפי שנקרא הומרוס בפי חז"ל, אל האופן שבו נרקם הדימוי לתוך הפסוק 'ידין בגוים מלא גויות' (תהלים קי 6), ונדרש על האל, הרוקם על הפורפוריה שהוא עוטה ביום הדין את שמות הצדיקים שנהרגו על קידוש שמו. האל קורע את הגלימה לאות אבל על החורבן, וליבס עוקב אחר גלגולי הדימוי בספר הזוהר ובקבלת צפת ועד למגילת האש של ביאליק, "הנפתחת בשאלה נוקבת: הקרע אלוהים את הפרפוריה ויזר קרעיה לרוח?" (עמ' 274).

גלימתה הרקומה של הלנה שולבה גם בתיאורי הפרוכת השמימית או הפרגוד, "וכל מעשי דורות העולם בין שעשו ובין שעושין עד סוף כל הדורות חקוקין בו... ועליו רשומים לזיכרון כל מעשי העולם... ומצויר באופן סינכרוני מה שנפרש אחר כך לאורך זמן." (עמ' 276) כאן הוא מוצא קו משותף למיתולוגיה היוונית ולמדרש היהודי, ששניהם מתארים את ההיסטוריה כהחייאה של ציור או  סיפור עתיק, השתקפות "ספר הזיכרונות שלפני הקדוש ברוך הוא," (עמ' 277) שכל מה שעתיד להתרחש, מראשית ועד אחרית, כבר נחקק בו מקדמת דנה.

האם הסיפור על האל, שנשמות ואף גופות הצדיקים שנהרגו למען שמו "נעשים לו סוד לבוש והוא מתעבר ומתלבש בהם" (עמ' 295), הוא מיתוס? עיקרו של הקובץ מוקדש לבירור שאלה זו, של  המיתוס ביהדות,  שיש לה השלכות מרחיקות לכת הן מבחינת הגדרת ייחודה של היהדות כמי שהעניקה לעולם את האמונה באל אחד, מופשט, והן מבחינת היכולת הסובייקטיבית לקבל את תקפותם של מיתוסים בעולם מפוכח, שאינו מאמין בסיפורים. 

ליבס מגדיר את המיתוס "סיפור האלים וטבעם" (עמ' 48), ועמדתו בסוגיה נרמזת בכותרת אחד המאמרים המרכזיים ""De Natura Dei–על טבעו של האל, שהיא גרסא מונותיאיסטית לכותרת ספרו של קיקרו על טבע האלים (De Natura Deorum).  לדעתו, כתבי הקודש היהודיים רצופים דימויים בעלי אופי מיתולוגי, המשמשים לתיאור האל.  "אופיה המונותאיסטי של היהדות אינו עומד בסתירה למיתוס. גם למונותאיזם מיתוס משלו... עצם הקביעה בדבר אחדותו של האל היא קביעה מיתית במקורה." (עמ' 39). במילים אחרות, הטקסטים המקודשים של היהדות שוללים את פולחן האלים הנוכריים אבל אינם נמנעים מהאנשת האל האחד. לפיכך, היהדות היא "מונותיאיזם מיתי" (עמ' 17), שבמרכזו אל אחד, ייחודי, בעל טבע והיסטוריה, שאינו מכחיש את קיומם של אלים אחרים אלא דורש בלעדיות מן העובדים אותו.

כמו למלך בשר ודם, לאל יש ארמון מלכות (בית המקדש), שרים, משרתים וצבא שמימי (המלאכים), ואף בן ובת, מידת הדין ומידת הרחמים, המתוארות לעתים כשני הכרובים שעל ארון הקודש, המתמזגים זה בזו בניסוך שווה של מים ויין  בחג הסוכות. (עמ' 140) האל מקנא לבני ישראל כקנאת גבר לרעייתו, יוצא לקרב כמצביא ויושב בדין כשופט רחמן. עלילות אלהים הן תוצאת "דחפי הנפש של האלהות המקראית – אהבה, קנאה ושנאה, שבתקופות שונות הועצמו וזוהו עם צבא המלאכים המקיפים את האל, כיסאות מושבו, איברי גופו ועוד." (עמ' 143).

עמדתו של ליבס בשאלת המיתוס ביהדות איננה חדשה. מורו ורבו, גרשם שלום, הגדיר את הקבלה כהתפוצצות מיתית בלב היהדות הרבנית. ברם, שלום סבר כי המיתוס סולק מן המקרא, התלמוד והמדרש, והופיע בקבלה 'יש מאין' בראשית ימי הביניים. (עמ' 217) ליבס, לעומתו, סבור כי המיתוס עומד ביסוד האמונה היהודית מראשית ועד אחרית, כלשונו: "יחידותו של האל קובעת את אופיו, ויש לה גם גילוי מיתי, וזה, לדעתי, מקור חייה של דת ישראל." (עמ' 48) טענה זו מחדשת חידוש מהותי, שיש בו כדי  להפוך את הקערה על פיה ולהביא את מחקרו למרחק נגיעה מן הדעה, שקיומו של המיתוס ביהדות הוא עיקרון מכונן ולא עובדה היסטורית.

ואמנם, לרגע נדמה שהתזה של ליבס ניצבת על הסף, קרובה לחציית הקווים עד להכללה, לפיה המיתוס הוא יסוד הדת, כלומר עומד ביסוד כל הדתות, וגם תוצאת הדת, כלומר תוצר של דת קונקרטית: "המיתוס איננו נרטיב סובייקטיבי. הוא אינו תלוי בדת ובתרבות הוא גם יסודן, ודקונסטרוקציה בלתי-קונסטרוקטיבית שלו היא בבחינת התאבדות אישית ולאומית." (עמ' 336) גישה זו עלולה לדחוק את המחקר מן הזירה ההיסטורית לעבר מרחב תיאולוגי, א-היסטורי, שבו האמת הנצחית, המיתית, היא יסוד הכל. ואם כך, הרי הוא נושק לתשע מאות התזות של פיקו דלה מירנדולה, שלא היה היסטוריון אלא תיאולוג, שהאמין כי כל האמיתות הפילוסופיות והדתיות, כמו גם הכישוף והקבלה (שראה בהם מדע), הכל נובע ממקור קדום אחד ומבטא אמת אחת, נצחית ומוחלטת.

פיקו הגיע ל Inductio Ad Absurdum, הכללה עד אבסורד, שבה הכל אמת ולכן אין אפשרות להבדיל בין האמת לבין מה שאינו אמת. לפיכך, חשוב להדגיש כי תיאורית 'המונותאיזם המיתי' אינה מוותרת על יחס מורכב ודיאלקטי כלפי מושא מחקרה. ליבס אינו שוללת את המרכזיות של אמונת היהודים באל מופשט, חסר צורה וגוף, אלא את בלעדיותה. להפך, הוא מדגיש את המתח המתמיד בין האמונה באל המופשט לבין התשוקה לאל, שמתגלה למאמיניו ופועל בעולם הזה. לדעתו, זהו מתח חיוני, בעל הגיון פנימי, שתרם להישרדות היהדות ואף להתפשטות עקרונותיה והנחלתם לדתות המונותיאיסטיות שיצאו ממנה. ואילו המיתולוגיה היוונית מרובת האלים גלשה לקונקרטיזציה מוגזמת ולתיאורים בנאליים, התפרשה בדרך של הגשמה גסה וסופה שנדחקה מפני הקביעות המופשטות של הפילוסופיה היוונית ונותרה בגדר סיפור או "סתם מאורע" (עמ' 16).

מי שקורא את "רוב המקורות כפשוטם, עם נכונות נפשית להודות בכך שמה שכתוב אכן כתוב," (עמ' 21) יגלה כי האל היהודי הוא מיתי ואנטי-מיתי בעת ובעונה אחת. יש לו פנים, אלא שהוא אוסר על מאמיניו לראותם או ליצור בתבניתם פסל ומסכה, ובו בזמן הוא ניבט מפניהם-שלהם, שהרי בצלמו נבראו. בין היצורים המיתולוגיים, המאכלסים את עולמו, מצויים שרפים, שהם נחשים עם רגליים וכנפיים, וכרובים, שהם מלאכים עם פני תינוק, כנפיים מוזהבות וחרב מתהפכת, ממש כארוס-קופידון, מלאך התשוקה הארוטית. האל המקראי פותח רחמן של נשים אהובות, והחשוב בבני האלוהים שיש להם אם אנושית הוא המשיח, המוכתר במזמור תהילים, פרק ב' במילים מפורשות: "אספרה אל חוק ה' אמר אלי: בני אתה אני היום ילדתיך." כתבי הקודש בונים וסותרים, מציגים ומכחישים, מעניקים לפרשנים מרחב אינסופי להתגדר בו. עלילות אלהים חושף ומסתיר, מגלה ומצפין, מציב אתגר מרתק לכל אוהבי החכמה.

סוף