ברק האמת בלילה אפל

על סודותיו של מורה הנבוכים, מיכה גודמן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר תש"ע.

התפרסם בעיתון "הארץ", מדור תרבות וספרות (1.4.2011)

"הנשר הגדול" נולד במאה השתים-עשרה בקורדובה ועזב את ספרד עם השתלטות כת מוסלמית קנאית. הוא נדד בצפון אפריקה, ויש הסבורים שהתאסלם למראית עין, ביקר בארץ-ישראל והתיישב במצרים, למרות שקבע כי "מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים" (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה). בקהיר העתיקה (פוסטאט) התפרנס כרופא, טיפל באצילי המדינה והוכתר למנהיג  יהודי מצרים והמזרח. חיבורו בהלכה, משנה תורה, הוא קובץ החוקים המחייב (קודקס) הראשון מאז חתימת המשנה. ספרו הפילוסופי, מורה נבוכים, הוא החיבור המשפיע ביותר בתולדות ההגות היהודית.

ההערצה לרמב"ם שווה בעוצמתה לביקורת: פוסקי הלכה התרעמו על משנה תורה מפני שהרמב"ם התעלם מזכותם לנהל ויכוח פנימי ודרש שיפסקו כמוהו. על מורה נבוכים אמרו, שהכניע בו את  תורת ישראל בפני הפילוסופיה היוונית. במאה השש עשרה נפוצו דברי בלע, ואולי הייתה זו בדיחה, שהרמב"ם התגלגל אחרי מותו בתולעת, ובמאה השמונה עשרה כתב הגאון מווילנה כי "הפילוסופיה הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ" כמו האישה הנוכריה, המפתה את הנער התמים בספר משלי. ואולי צדק הגאון מווילנה: פילוסופים יהודים בעת החדשה רוממו את מורה נבוכים בעיקר מפני שהיסוד הייחודי ליהדות טושטש בו והיא מוצגת כדת של תבונה אוניברסאלית.

נערי הישיבות שוקדים על משנה תורה וקוראים בסתר את מורה נבוכים, וגם בעולם האקדמי מתפרסמים אינספור מחקרים על הרמב"ם בכל השפות. בכנס מדעי באוקספורד נבחן היקף השפעתו על מכלול היצירה היהודית תחת הכותרת "מיימונידאניזם", עיבוד עדכני למימרה הישנה: "ממשה (רבנו) עד משה (בן מיימון) לא קם כמשה".

סודותיו של מורה הנבוכים ממשיך מסורת מפוארת של עיון במורה נבוכים, ומעיד  על אומץ לבו של מיכה גודמן, שפרסם מחקר מקיף על החיבור, שהכל כבר נכתב עליו ואין כתוב המפצח את סוד גדולתו. כמו "המורה" עצמו, גם מחקרו של גודמן מחולק לשלושה חלקים. הראשון מוקדש לאלוהים, ובו מוצגת  הסתירה בין האל כפי שהוא מתואר בתורה לבין האמיתות הפילוסופיות, שמקורן בתבונה האנושית. גודמן מתחיל  בקביעה, שהאל המופשט מצוי מחוץ לעולם ואינו דומה לשום דבר בעולם: "על פי מורה הנבוכים, אין מילה בשפה שיכולה לאפיין את אלוהים". (עמ' 52) כל תיאור, אפילו שבח לגדולת האל או תודה על חסדו, מקטין את האל ומתארו כאנושי וגשמי. לאמיתו של דבר, האל אינו רחום וחנון או רב כוח וגבורה וכל תאריו אינם אלא תוצאות מעשיו מנקודת מבט אנושית. יתר על כן, "האל שאיננו ניתן לייצוג לשוני, לא זו בלבד שאי אפשר לדבר עליו, אי אפשר גם לדבר אתו" (עמ' 62). לפיכך פירש הרמב"ם את סיפורי התורה כאילו היו סמלים ומשלים, שהרי האל אינו מתערב בהיסטוריה והמעשים המיוחסים לו התרחשו בתודעת הגיבורים בלבד.

אפילו משה רבנו לא דיבר עם אלוהים ולא קיבל ממנו את התורה אלא הבין בשכלו את האמיתות הנצחיות וניסחן במילים: "הנבואה מאפשרת לתבונה להתבונן בעצמה" (עמ' 78) קובע גודמן, והנביא המסוגל "להתבונן בידיעותיו באופן ויזואלי" (עמ' 75) הופך למנהיג פוליטי, המחנך את עמו להתרחק מהאלילות ולהבין את העולם באמצעות התבונה והחקירה המדעית. גודמן הולך בעקבות משה הלברטל ומסכם: "משה רבנו הוביל מתקפה אלימה כנגד התמונות החיצוניות של אלוהים" הם אלילי העץ, האבן והזהב, ואילו הרמב"ם "שראה עצמו כיורש המאבק המקראי באלילות, מבקש לנפץ גם את התמונות הפנימיות שיש לכל אדם על האלוהות". (עמ' 50).

החלק הראשון מסתיים במסקנה, שהסתירה בין התורה לפילוסופיה היא סתירה מדומה מפני שהתורה לא נועדה לספר על בריאת העולם או על מהותו של האל אלא להרגיל את האדם להשתמש בתבונתו ולחקור את העולם באופן שכלתני: "אין צורך בהתאמה בין התבונה לבין ההתגלות משום שההתגלות היא התגלות של התבונה עצמה... התורה היא גילוי של תבונה" (עמ' 88).

החלק השני בסודותיו של מורה הנבוכים מוקדש לתורה, ובו עוסק גודמן בתפיסת הרמב"ם את התורה כיצירה אנושית ובתכלית המצוות. המסקנה, שאין לאל רצון אנושי, מבהירה את גישת הרמב"ם, שהמצוות לא נועדו לרצות את אלוהים אלא לטהר את הנפש משעבוד ליצר ולהכין את האדם לחקירה הפילוסופית, שבכוחה להביאו אל האמת. ואילו בחלק השלישי, העוסק ב"מבוכת התבונה" (עמ' 249), הופך גודמן על ראשו את הבניין הסדור והשיטתי שבנה. הוא מוכיח כי הרמב"ם לא ייחס לפילוסופיה את היכולת להגיע אל האמת, שנשללה מן התורה. להפך: הרמב"ם היה ספקן לגבי יכולתה של הפילוסופיה לפתור את החידות הגדולות של הקיום – להוכיח או לשלול את קיום האל מעבר לכל ספק, או להוכיח בוודאות שהעולם נברא ברגע מסוים ושמא להפך, שהעולם קיים לנצח. בין יומרתם הכוזבת של "פילוסופים מודרנים כי מצאו את האמת, לטענה הפוסט-מודרניסטית שאין אמת כלל" (עמ' 333) נזרעים זרעי "הספקנות הרדיקלית" (עמ' 333), הכופרת בהבחנה בין אמת ללא אמת ובין טוב לרע.

נגד הציניות והניהיליזם, שיסודם באכזבה ממגבלות התבונה, מציע גודמן את תרופתו של הרמב"ם – חיים לאור מצוות התורה, שיכולתה להגיע לחקר האמת נשללה בפרקים הקודמים. דווקא מפני שהתורה "מכשירה את האדם לחיים שיש בהם חקירה ועיון אך אין בהם וודאות, או במילים אחרות... מעצבת אישיות שאיננה דוגמטית" (עמ' 292), היא מסוגלת לספק את מה שהפילוסופיה אינה מספקת: תודעה של אחריות חברתית, הגינות, מתינות ובקשת דעת מתמדת בעולם שאין בו וודאות.  

הקריאה הראשונה בסודותיו של מורה הנבוכים היא קריאת התפעלות, שכן גודמן ניחן ביכולת עוצרת נשימה להציג בעיות מורכבות בלשון צחה ופשוטה אך לא פשטנית. הוא מפרק בזהירות את מורה נבוכים, "ספר כאוטי" (עמ' 14) כהגדרתו, ומרכיבו מחדש שלב אחר שלב. זו מלאכה קשה וחיונית מפני שהרמב"ם, אמן ההבעה הספרותית, לא העניק לחיבורו מבנה הגיוני וסדור שהרי האמת משולה להופעתו הפתאומית של הברק בחשיכה: "ברק האמת נוטה להופיע במקומות לא צפויים לאורך הספר, ולאחריהם מוצא עצמו הקורא שוב בלילה אפל מאד". (עמ' 14) כתיבתו של גודמן היא מלאכת מחשבת, החושפת בהדרגה את סוד מבוכת הפילוסוף: "לרמב"ם, שהותיר את האדם עם התבונה לבדה, היה סוד שהטמין במעמקיו של "המורה: הוא בעצם לא האמין בתבונה. כלומר, על אף שהאמין בתבונה יותר מכל דבר אחר, גם בה האמין באופן מסויג מאוד". (עמ' 315) לעומת זאת, ההלכה מרגילה את האדם לדחות סיפוקים, ובכלל זה סיפוקים אינטלקטואלים, ומכשירה אותו לחיות עם הספק הפילוסופי: "המצוות הן ההכשרה הנפשית שיוצר תרגול מתמיד של פעולות המובילות לריסון עצמי ולעידון התשוקות", (עמ' 298) וכך מתגבשת "אישיות חזקה, כזאת שתוכל לעמוד במקום הספק ולהשהות את השיפוט. ההלכה מגוננת אפוא על הפילוסופיה מפני הדוגמטיות". (עמ' 298)

הדיון מגיע לשיאו בקרשנדו נפלא – חשיפת הקשר המהותי בין הרמב"ם איש ההלכה הקפדן לבין הרמב"ם הפילוסוף הספקן: "האדם ההלכתי הוא מי שיכול לעסוק בחידות הגדולות של היקום מבלי שילקה בקיפאון המחשבתי של הוודאות". (עמ' 298)

הקריאה השנייה בסודותיו שלמורה הנבוכים היא קריאה ביקורתית, ברוח הספקנות שגודמן עצמו מציע. בקריאה זו מתגלה, שהחוקר טשטש את טיבה המלא והאמיתי של המהפכה שחולל הרמב"ם: הרמב"ם לא ניפץ רק את הקריאה התמימה בסיפורי המקרא, שבהם האל ברא את העולם בשבעה ימים, הופיע בפני אברהם אבינו מחופש לבשר ודם והתגלה לישעיה הנביא כשהוא יושב על כסא רם, מוקף מלאכים. הרמב"ם שבר לרסיסים דבר מה עמוק ומהותי הרבה יותר – את הנחת היסוד של היהדות, ולפיה הלשון היא הופעה אלוהית.

המהפכה הרמב"מית מתחילה באימוץ התפיסה של אריסטו היווני, לאמור: האדם הוא "חי מדבר" (עמ' 94). השפה היא המצאה אנושית, ואין בכוחה לתאר את מה שמעבר לאנושי כלומר את אלוהים. ואילו ספר בראשית מלמד, שהשפה היא הופעה אלוהית, המתנה את קיום העולם, שכן העולם נברא בדיבור: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". נמצא, שהשפה אינה יצירה אנושית מפני שבריאת האדם מותנית בקיום השפה, ולא להפך. בספרו על הקדושה מסביר יוסף דן, שהמסורת היהודית מקדשת גם את הרבדים הלא-מילוליים של השפה כי גם בהם גלומה האמת האלוהית: צורת האותיות, צליל היגוין, הניקוד וטעמי הקריאה. השפה מרובת פנים ואינסופית כיוצרה האלוהי ולכן אין  פרשן או דרשן המסוגל לפענחה עד תום. תרגום כתבי הקודש לשפה אחרת יוצר אפוא פרדוקס, שכן בתרגום אובדים הממדים הלא-מילוליים של הלשון ועמם אובדים רבדים נסתרים של משמעות.   

הרמב"ם לא תרגם את סיפורי התורה לשפה זרה אך תרגם את תוכנם לרעיונות מופשטים תוך שהוא מוותר על המבע המקורי. ואמנם, גודמן קובע כי "מורה נבוכים הוא מפעל פרשני חתרני. יותר משהוא מפרש פסוקים הוא מפרש רעיונות". (עמ' 128) וייתכן, שאינו מתעכב על המחיר ששילם הרמב"ם על מפעלו הפרשני מפני שהתשובה כלולה בשאלה: הרמב"ם וויתר על היצירה המקורית. היחס בין סיפורי התורה לבין תרגומם הפילוסופי במורה נבוכים דומה ליחס בין המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י לבין העתק של הציור, שנעשה בידי אמן אחר. גם המעתיק הוא אמן מחונן ובעל יכולת טכנית מעולה, אך ציורו לעולם לא ישתווה למקור מפני שנעדרת ממנו ההשראה המיוחדת, הראשונית, שבכוחה הגה ליאונרדו דה-וינ'צי את הציור בדמיונו.

הקריאה השלישית בסודותיו שלמורה הנבוכים חוזרת להתפעמות הראשונה ומאשרת אותה: גודמן יכול היה לאמץ בקלות את עמדתו של הגאון מווילנה ולתאר את הרמב"ם כמתייוון ואת השבר העמוק שיצרה פרשנותו בעולם המסורתי. ואולם, הוא בחר לרסן את המרחב הפרשני שלו כדי להציג את הספקנות בנוגע לתבונה דווקא מתוך עולם המושגים התבוני, ולחזק את שורשי משנת הרמב"ם ביהדות על ידי שימוש בטיעוני יריבתה הגדולה, הפילוסופיה האלילית.

זהו מהלך מבריק, שהרי הרמב"ם עצמו תובע מקוראיו לרסן את תאוות הידע כדי לא לקפוץ למסקנות שגויות: "ואל יחליט על פי הדעה הראשונה העולה על לבו ואל יפליג במחשבותיו מלכתחילה... אלא תהא בו ענווה וייעצר ויעמוד ויתרומם לאט לאט". (מורה נבוכים א, ה. מובא אצל גודמן, עמ' 30)

סודותיו שלמורה הנבוכים מחכים את הקוראים ומאיר את עיניהם להבין את סוד גדולתו של הרמב"ם, שכבר בימי הביניים הכשיר את היהודים לאתגרים הצפויים בעולם המודרני: קריאתו למאמינים לחקור את תבונת האל המשוקעת בטבע ולעסוק במחקר מדעי, שחררה את היהודים מוויכוח סרק על הניגוד-לכאורה בין תיאוריות מדעיות לבין סיפור הבריאה התנ"כי, הצמיחה את יחסם החיובי למדע ופרצה דרך להצטיינותם בו. זהו ניצחון כביר של "הנשר הגדול" מאות שנים אחרי מותו, שכן הרמב"ם נפטר במצרים בשנת 1204 וחצי תאוותו בידו: תביעתו לבלעדיות (אקסקלוסיביות) בפסיקת ההלכה לא נענתה, וחיבורו משנה תורה הוכר כראשון בין שווים – ולא יותר.