משה רבנו ושלמה המלך
שני דפוסים של מנהיגות אוטופית

“Moses and King Solomon – Two Models of Utopian Leadership”

"פוליטיקה אחרת" היא, בין השאר, קריאה ציבורית למנהיגים מסוג "אחר", אידיאלי, אוטופי, שיוציאו את ישראל מן המשבר הכלכלי, החברתי והביטחוני ששבו היא שרויה. אפתח ואומר כי בתנ"ך מנהיגים ומנהיגוּת, והיחס בין המנהיג לבין העם, הוא נושא מורכב ורב גוני, ממש כטקסט המקראי עצמו. מתוך המכלול, בחרתי להציג שני מנהיגים, שהתנ"ך מציגם כדמויות מופת: משה רבנו, איש החזון והשליחות, שהמקרא מדגיש את הממד האימהי ביחסיו עם עם-ישראל; ושלמה המלך, שלא ביקש עושר ושליטה אלא חכמה לשפוט את העם בצדק, וקיבל את מבוקשו באופן מפתיע ביותר. שימו לב – שני המנהיגים הללו אינם מושלמים, מפני שבתנ"ך איש אינו נטול פגמים, אפילו לא האל... גדולתם של משה ושלמה נמדדת על פי יכולתם להכניס למנהיגותם ממד מוסרי, שהעדרו בולט בישראל של ימינו.

המנהיג הראשון הוא משה רבנו, המכונה בספר הזוהר "רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן, שהנהיג את בני ישראל מעבדות לחירות. מן ההתחלה, יחסיו של משה עם ישראל קשים ומורכבים, ועומדים בסימן של פקפוק "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות, ד 1): אולי מפני שמשה נעדר כריזמה "לא איש דברים אנוכי" (שם 10) "כבד פה וכבד לשון" ואולי מפני שהעם הִפְנים את העַבְדות והפך אותה להוויה פנימית: אנשי הגטו, העבדות הפנימית, כפי שכינה אותם בנימין זאב הרצל, ומי שהוא עבד בנשמתו אינו מסוגל להאמין בחירות ובשליח החירות.

חוסר האמון של העם מלווה את משה לאורך ארבעים שנים במדבר: שוב ושוב הוא מבצע ניסים ונפלאות, שוב ושוב בני ישראל מאמינים לרגע – ומיד נסוגים. וכמובן, התלונות – הוצאת אותנו ממצרים להיטבח על ידי צבא פרעה, לטבוע בים סוף, למות במדבר, עדיפה עבדות של סיר הבשר במצרים מאשר חירות של רעבים. ועד כדי כך היחסים קשים וטעונים, עד שבאחרית ימיו משה מתחשבן עם עם ישראל, מכנה אותו "עם נבל ולא חכם" (שירת האזינו, דברים לב 6) ומטיח בהם כי בגלל חטאיהם נענש ולא זכה להיכנס לארץ ישראל:  "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". (דברים ג 26)

יותר מזה: משה השליח סופג את האש, ומבין שתלונות העם מבטאות חוסר אמון באלוהים ולא רק בו. ב"קברות התאווה", כשהאל זועם על בני ישראל, הוא מתקומם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק."  (במדבר יא 10-12) במילים אחרות, משה אומר לאלוהים: אני לא האימא של העם הזה, ולא אני ילדתי אותו, למה אני צריך לטפל בו כמו בילד? משה משתמש בדימויים אימהיים של הריון, לידה והנקה ולמרות הכחשתו, יש ביחסו לעם ישראל ממד אימהי, ומיד נגלה היכן ומדוע.

נקודת השפל ביחסים היא מתן תורה: משה עולה לארבעים ימים להר סיני, העם מאבד את האמונה ובעצת אהרון הכהן, שאינו מנהיג אלא מונהג ונגרר, הם יוצקים עגל זהב ורוקדים סביבו. משה יורד מן ההר ובחרונו שובר את לוחות הברית.

הפעם פוקעת גם סבלנותו של אלוהים, והוא מציע למשה עסקה:  "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי – אלוהים מבקש ממשה רשות! – ויחר אפי בהם ואכלם – אשמידם – ואעשה אותך לגוי גדול". (שמות, לב 9-10). כלומר, האל ישאיר רק את משה בחיים וממנו יוולד עם חדש. אבל משה דוחה את ההצעה: "וישב משה אל ה' ויאמר: אנא, חטא העם חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות, לב 52). בנקודה הקריטית ביותר, כשהכול מוטל על כף המאזניים, אלוהים מוכן לוותר על עם ישראל אבל משה איננו מוכן, והוא מטיל את כל כובד משקלו: או שהאל יסלח לעם או שהאל ישמיד גם אותו: ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, הוא ספר החיים. הנכונות של משה להקריב את חייו כדי להציל את עם ישראל היא רגע השיא במנהיגותו והסיבה שבגינה הוא מכונה "הרועה הנאמן", אשר שם את טובתם של צאן מרעיתו לפני טובת עצמו.

אם יש נקודת מפתח להגדרת סגנון המנהיגות של משה רבנו – זוהי הנקודה.

וכאן הרשו לי לתהות: ממי למד משה את סגנון המנהיגות הזה? האם מפרעה, שבארמונו גדל? אני בספק. הדוגמא המתבקשת מסביבתו הקרובה של משה איננה מנהיג האימפריה החזקה של מצרים אלא חמש נשים, שהעזו להתקומם נגד המלכות, חמש נשים שהיו מוכנות לסכן את חייהן כדי להציל את חייו של משה התינוק: המיילדות שפרה ופועה, שפרעה ציווה עליהן להמית את התינוקות הזכרים "ותראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות, א 17). אחר כך, אמו של משה, יוכבד, ואחותו מרים, שהצפינו את התינוק, שמו אותו בתיבה והשיטו אותה ביאור, "ותתיצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" (שמות, ב 4)  והאישה החמישית: בת פרעה, שהפרה את מצוות אביה וכאשר גילתה בתיבה תינוק בוכה "ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם 7). נכונותן של הנשים לסכן את חייהן למענו היא המקור, הדוגמה, שממנה למד משה את סגנון מנהיגותו!

בסיפורי התנ"ך התייחד לנשים, לאימהות, התפקיד לדאוג להישרדות הבן, הילד, כלומר להישרדות הדור הבא, כלומר להישרדות העם. ולכן יש במנהיגות של משה, המוכן לסכן עצמו ולהקריב עצמו למען הישרדות העם, ממד אימהי.

הדוגמה השנייה של מנהיג למופת היא זו של שלמה המלך, שכונה "החכם מכל אדם". גם לידתו והישרדותו הפוליטית של שלמה הוא עניין שביר ופגיע: שלמה נולד בצל כתם מוסרי של חטאי הוריו, דוד ובת-שבע – שחטאו בניאוף ואולי בהסתה לרצח. הוא צעיר הבנים, וזכותו לרשת את האב אינה מובנת. מוקדי הכוח בצבא ובכהונה – יואב ואביתר הכהן – תומכים באדוניה, כך שסיכוייו לעלות לשלטון ולשרוד בו קלושים. כדי לסבר את האוזן, המלך חוסיין, בנסיבות דומות, העדיף להכתיר את בכורו עבדאללה ולא את בנו הצעיר והאהוב חמזה, בנה של נור, אולי מפני שהעריך שלעבדאללה יש סיכוי גבוה יותר לשרוד בתפקיד.

אבל, בניגוד לחמזה,  לצדו של שלמה עמד נתן הנביא, תמיכה מועטה בכמות אבל קריטית באיכות. ובתחבולות מצליחים בת שבע ונתן להכתיר את שלמה.

סצנת הפתיחה היא אפוא, מלך צעיר, לא מנוסה, שהגיע למלכות כנגד כל הסיכויים. והנה, באחד הלילות, בעיר גבעון, "נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוהים שאל מה אתן לך" (מל"א ג 5). שלמה חולם חלום, ובחלומו שואל אותו האל מה מבוקשו. שלמה אינו מבקש עושר או ניצחון בקרב או אריכות ימים אלא "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה". (מל"א ג 9) והאל אמנם מעניק לשלמה את מבוקשו:"הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך" (מל"א ג 13 ).

וכאן ההפתעה – מהי חכמת שלמה, שהעניק לו אלוהים?

האל אינו מלמד אותו פילוסופיה, כיאה למלך הפילוסוף של אפלטון, וגם לא את חוקי המשפט, כיאה לאסכולת אהרן ברק ובית המשפט העליון, אלא: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים". (מל"א ה 13)

במילים אחרות, המלך "החכם מכל אדם" נוער כחמור, גועה כפרה, מצייץ כציפור ולוחש כנחש! ונוסף על כך, הוא גם משורר: "וידבר 3000 משל ויהי שירו חמישה ואלף"! הזאת חכמת שלמה?

חכמה זו באה למבחן זמן קצר אחר כך: שתי זונות מגיעות למשפט עם תינוק חי אחד, כל אחת אומרת התינוק שלי. שלמה גוזר – "גזרו את הילד החי לשניים". אחת אומרת "גם לי גם לך לא יהיה גזורו!" והשנייה אומרת – תנו את התינוק לחברתי ואל תמיתוהו, והיא כמובן, האם האמיתית.

שלמה לא ערך מבחני DNA ולא חיפש את האם הביולוגית. בחכמתו, הוא חיפש את האם הרגשית – זו שתיטיב לטפל בילד ולגונן עליו, זו שתשים את טובת הילד לפני טובתה, שתהיה מוכנה להקריב את טובתה למען טובת הילד.  נשמע מוכר? חמש הנשים שהיו מוכנות לסכן את חייהן כדי להציל את חיי משה, ודפוס המנהיגות האימהית של משה עצמו, המוכן להקריב את חייו כדי להציל את העם...

וחוזרים הדברים לראשיתם – מנהיגות בתנ"ך איננה  המוכנות הנפשית להתכבד בכיבודי השלטון והשררה, ליהנות ממנעמי השלטון, אלא לשים את טובת הכלל לפני טובת המנהיג, הנדרש להקריב את עצמו כדי להציל את עם ישראל. זה משה, מחני נא מספר החיים, וזה שלמה, שלא ביקש למען עצמו אלא כדי שיוכל לשפוט את העם בצדק. וזה הממד המוסרי של המנהיג התנ"כי.

נשאר עוד עניין אחד והוא סוד חכמת שלמה, המדבר עם בעלי החיים: כדי להבינו יש לחזור אל דמות קודמת בתנ"ך, שידעה לדבר בשפת החיות – אדם הראשון, שהעניק שמות לכל החי אשר ביקום: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית, ב 20) יותר מזה, שלמה בחלומו מבקש "להבין בין טוב לרע" וגם הביטוי הזה מחזיר אותנו אל עץ הדעת טוב ורע אשר בגן העדן. כיצד ידע אדם הראשון איזה שם לקרוא לכל חיה? האם המציא את השמות מדעתו, או שמא ידע "בחכמת הלב" את השמות הנכונים, הם השמות שהגה אלוהים כאשר ברא כל חיה וחיה, שהרי האל ברא את העולם בדיבור "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" וכו'.

אומר דברים בשם אומרם, ואציין כי שמעתי את הפירוש מפרופ' יוסף דן: אדם הראשון ידע את המילה, את צירוף האותיות, שהגה האל כשברא כל חיה וחיה וכך ידע להעניק לכל חיה את שמה הנכון. ואני מוסיפה: חכמתו של אדם הראשון הייתה כחכמת האל, לראות מעבר לפרה הגשמית את הסוג כולו, את המין כולו: לא את הפרה הספציפית הזו, אלא את האידיאה של הפרה, את הפרה בפרתיותה, אם אפשר לומר כך, את סוד הפרה, את סוד בריאתה ואת סוד גאולתה. לא את היונה הזו, הספציפית, אלא את האידיאה של היונה, את כלל היונים, מיום שנבראו ועד אחרית הימים, את היונה ביוניותה וכן הלאה. היכולת לראות מעבר לגשמי, את האידיאה של הדברים, את הציור השלם והרצוי, לא רק את הדרך אלא גם את התכלית, לא רק את השלבים אלא גם את המטרה, והיכולת להוליך לשם את העם, זוהי חכמת שלמה.

סוף