מחשבות חדשות על החתרנות השבתאית

"The Sabbatean Prophets" by Matt Goldish,

HarvardUniversity Press 2004.

מאת

מור אלטשולר

לקראת שנת 1666 התפשטה בשורת המשיחיות של שבתי צבי. היא יצאה מעזה, עברה בחברון ובחלב שבסוריה והגיעה לאיזמיר ולאיסטנבול, שבה לבדה נמנו 800 נביאים שבתאיים! נערות ורבנים, תלמידי חכמים ופשוטי עם, כל המתנבאים היו מתעלפים ופולטים תיאורים, המעידים כי ראו בשמים את סולם יעקב או את עמוד האש, שהלך לפני בני ישראל במדבר, ועליהם חרות שמו של שבתי צבי. על ספרו של מט גולדיש, נביאים שבתאיים.

כיצד קרה שהיהודים נסחפו להאמין כי צעיר תימהוני מאיזמיר הוא המשיח, שיעמוד בראש צבא יהודי אשר יגיח מעבר לנהר הסמבטיון, יכבוש את כס השולטן ויגאל את עמו ממצוקת הגלות? אפילו אחרי ששבתי צבי התאסלם, ב-1666, בלחץ חצר השולטן, המשיכו המונים להאמין במשיחיותו. לדעת גרשם שלום, בספרו הידוע "שבתי צבי", הנתיב מתחיל במסתרי נפשו של שבתי צבי, שלקה במניה-דפרסיה: ברגעי הדיכאון היה נתון ב"הסתר פנים", ואילו ברגעי ההארה היה חותם על איגרותיו בציור של נחש עקלתון, שהרי נח"ש בגימטריה משי"ח, עושה "מעשים
זרים" הפורצים גדרות בהלכה ומבטיח לנצח את התנין הגדול, שליחו של השטן עלי אדמות.

שלום סבר כי סוד כוחה של השבתאות טמון ביכולתו של נביא התנועה, נתן העזתי, לפרש את העליות והמורדות בנפשו של שבתי כביטוי לדרמה עולמית של שבירה ותיקון, גלות וגאולה, שמקורה בקבלת האר"י. אפילו אחרי המרתו של שבתי השכיל נתן - בסיוע הרעיון המפתה של "מצווה הבאה בעבירה" - לשכנע רבים כי התאסלמות המשיח היא דרכו לרדת לתהומות החטא כדי להעלות משם את ניצוצות הקדושה ולהביא את הגאולה.

לעומת שלום, שהלך מנבכי נפשו של היחיד לפסיכולוגיה של ההמונים ומהסמלים הקבליים המוכרים ליודעי ח"ן לתרגומם הפומבי, מתחיל מט גולדיש, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אוהיו, בכיוון ההפוך: הוא מעגן את השבתאות בזמנה ובמקומה, כלומר - כתולדת התקוות המשיחיות שפרחו במאה ה-17 באירופה הנוצרית ובעולם המוסלמי: שני הצדדים ראו במלחמות העות'מאנים באימפריה ההבסבורגית מאבק להמלכת השליט המשיחי של העולם. המוסלמים האמינו כי הניצחון ישיב את "המהדי" - המשיח הנעלם, והנוצרים האמינו כי זו מלחמת אחרית הימים, אות לביאתו השנייה של ישוע. אלה גם אלה ראו ביהודים שליחי השטן, והיהודים
הגיבו בחזון משיחי משלהם, שבו יובסו עמי שתי הדתות המתנכלות להם.

"הנביאים השבתאיים" נוקט נקודת מבט חדשנית, המוכרת היום במחקר האקדמי בשם "הסוציולוגיה של הרוח" - שילוב בין חקר הפילוסופיה לחקר ההיסטוריה במגמה להבין כיצד אידיאולוגיה מופשטת או חזון משיחי מחוללים תנועת המונים. זה אתגר מורכב, הדורש יכולת לחבר בין הקבלה, שזרמיה התת-קרקעיים חוללו רעידת אדמה פנימית ביהדות, לבין תולדות עם ישראל והעמים שבתוכם שכן. גולדיש מתמודד עם המשימה בדרך מקורית ומרתקת - הוא מצביע על עולם רעיוני משותף לתנועות משיחיות, נוצריות, מוסלמיות ויהודיות, שפעלו במאה ה-17   והזינו זו את זו. הקרקע הפורייה להשפעות ההדדיות הייתה האימפריה העות'מאנית, שמיקומה בין מזרח למערב הפך אותה לנקודת מפגש בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי ובין יהודי אירופה ליהודי המזרח.

המושג המאחד בין התנועות השונות הוא "מימזיס" - חיקוי - מונח שלקח גולדיש מז'אן-מישל אגורליאן (עמ' 117) כדי לתאר תופעות רוחניות בהקשר רחב של תרבות ההמונים: האדם הוא יצור, הלומד בעזרת חיקוי הזולת במודע ושלא במודע. וכך, דפוסי ההתנבאות של השבתאים מזכירים מתנבאים מילינייאריסטים, אף שהיו משוכנעים כי מהשמים התגלה להם ידע מיוחד וחד פעמי, בשורת משיחיותו של שבתי צבי, כדי שיפיצוהו בכל העולם.

הסיפור נפתח באירופה של המאה ה-17, השרויה בעידן הספקנות, שכן האמונה הדתית התפוררה, אך החלופה בדמות החקירה המדעית עוד לא השלימה את אחיזתה. שתיהן משמשות אפוא  בערבוביה ב"עולם בארוקי" (עמ' 7) ואנרכי, שהעניק דרור לדמיון המשיחי: פרנסיס בייקון האמין כי הקדמה המדעית תביא גאולה משיחית, סר אייזיק ניוטון ערך חישובים מתמטיים כדי לנבא את מועד שובו של ישוע, והגיאוגרפיה החדשה - גילוי אמריקה והנגישות למזרח ולאפריקה נרתמה למציאת עשרת השבטים האבודים. תחושת השחרור ממוסכמות ישנות הולידה כיתות משיחיות מילינייאריסטיות, כגון הקוויקרים באנגליה, שמרדו בסמכות הכנסייה ונסמכו על חזיונות-קץ של ילדים ונשים. גם בספרד ובצרפת פרחה הנבואה העממית: בתולות התנבאו באכסטזה, כאילו חדרה לגופן רוחו של ישוע, שדיברה מגרונן כשם שמוסיקאי מנגן על חליל או פורט על מיתרי הנבל. כתות מיסיונריות כאלה פעלו במזרח, ורבות מנבואות קץ שהפיצו חזו כי אחרית הימים תתחיל ב-1666 – היא השנה שבה נפגש האלף, המקובל כעידן של ישוע, עם 666 - שהוא מספרו של השטן.

בדרך דומה, של מתנבאים המחקים זה את זה ומפיצים את הבשורה, התפשטה לקראת 1666 בשורת המשיחיות של שבתי צבי. היא יצאה מעזה, עירו של נתן הנביא, עברה בחברון ובחלב שבסוריה והגיעה לאיזמיר ולאיסטנבול, שבה לבדה נמנו 800 נביאים שבתאיים! ועד לאדריאנופול (אדירנה) ולסלוניקי שבמערב: נערות תמימות ורבנים נשואי פנים, תלמידי חכמים ופשוטי עם, כל המתנבאים היו מתעלפים כחולי אפילפסיה ופולטים תיאורים, המעידים כי ראו בשמים את סולם
יעקב או את עמוד האש, שהלך לפני בני ישראל במדבר, ועליהם חרות שמו של שבתי צבי. לדעת גולדיש, הדימוי מזכיר את כוכב בית לחם, המבשר על לידתו של ישוע. ובדומה למשה אידל, שעמד על הדמיון בין האמונה הפגאנית בדבר כוחו של הכוכב שבתי (סטורן) לבין האמונה במשיח שבתי, גולדיש מתאר את יכולתם של השבתאים להחזיר לחיק היהדות דימויים נוצריים שמקורם ביהדות, שהרי דימוי המלך כבנו של הכוכב מצוי כבר במקרא בדמותו של "הילל בן שחר" מלך בבל, ובמסורת הבתר-מקראית, בדמותו המשיחית של בר כוכבא - "בן הכוכב".

ואולם אזור הדמדומים שבין יהדות לנצרות לא היה מרחב פרוץ להשפעות מקריות. בראש וראשונה, זה מרחב גיאוגרפי מוגדר, מקום מושבה של קהילה תוססת שהייתה בשלה לקלוט רוחות חדשות - קהילת יהודי האימפריה העות'מאנית, שמרכזה בטורקיה של היום ושוליה המערביים הגיעו עד יוון של היום, והדרומיים - עד סוריה וארץ-ישראל. גולדיש משרטט דיוקן ייחודי של קהילה, שנהפכה במאה השבע-עשרה למיקרוקוסמוס של העולם היהודי: יהודים ביזנטיניים (רומנויטים) חיו באסיה הקטנה משלהי העת העתיקה והיו מורגלים בתרבות הנוצרית-מזרחית של הארמנים והיוונים, כשם שהכירו מקרוב את הסגפנות והאכסטזה של הדרווישים המוסלמים. ככל הנראה, שבתי צבי נולד למשפחה ביזנטינית, שכן שמות משפחה של חיות - אריה, זאב או צבי - נפוצו בקרבם. במאה השש-עשרה נוספו מגורשי ספרד, שהביאו מסורת הלכתית וקבלית עשירה עם כמיהות לגאולה שגאו בעקבות הגירוש. מהם למד כנראה בלדות בלדינו, שהיה מזמר ברגעי ההארה שלו. ברם, הקבוצה שתרמה יותר מכל ליצירת הלך המחשבה המחתרתי שאפיין את השבתאות, היו הקונברסוס, צאצאי האנוסים, בעיקר מפורטוגל, שהתיישבו במערב אירופה ובאימפריה העות'מאנית וחזרו ליהדות בגלוי. דורות של חיים במחתרת הולידו בקרבם פסיכולוגיה של "אחד בפה ואחד בלב", שנועדה להסתיר את יהדותם תחת מעטה של אדיקות  קתולית. בעודם מבקשים בכנות להשתלב בקהילה היהודית, היו בהם שאימצו בלי משים מאמונות רודפיהם ויצרו מרקם של אמונה, הנשענת על פירושים קתוליים של כתבי הקודש בעיקר בנוגע להופעת המשיח. הצירוף המבלבל של שנאה עזה לאינקוויזיציה עם התיעוב הקתולי לתלמוד תורגם אצלם לשנאת הממסד הרבני וזו, בתוספת הדחף להצדיק את חולשת אבותיהם שהתנצרו, הולידה בקרבם את האמונה כי המשיח עצמו יהיה מומר. לדעת גולדיש, אין זה מקרה שברוך שפינוזה, צאצא של אנוסים מאמסטרדם, פיתח פילוסופיה של כפירה שכלתנית בדת, ואנוס אחר, אברהם מיגואל קרדוזו, כפר בממסד הרבני בטרם יהיה לאחד המתנבאים הראשונים על משיחיותו של שבתי צבי.

גם מקומם של יהודי מזרח אירופה לא נפקד מהפסיפס המגוון: דמותה המסתורית של שרה, אשתו השלישית של שבתי צבי, היא גרסה אשכנזית של האנוסים לנצרות מספרד ומפורטוגל. הנערה נחטפה בימי מרד חמלניצקי (1649-1648) וגודלה במנזר עד שרוחו של אביה המת מילטה אותה לבית קברות יהודי. בנדודיה מפולין לאיסטנבול עסקה כנראה בזנות, ולכל רואיה סיפרה כי היא מיועדת להיות אשתו של המשיח. כדי להוכיח את אמיתות סיפורה, נהגה להצביע על הסימנים הכחולים, שאצבעותיו של אביה המת הותירו בצווארה - גרסה יהודית לסטיגמטה,
פצעיו של ישוע, המופיעים על אבריהם של קדושים נוצרים (עמ' 95).

סיפורה של השבתאות מנקודת מבט מיוחדת זו מעיד על גורלם של יהודים רבים, שנתלשו מיהדותם וגילו כי הדרך חזרה רצופה מהמורות. ברם, יש בסיפור העגום כדי להאיר את קהילת יהודי האימפריה העות'מאנית באור לא שיגרתי. מיקומה באזור הדמדומים שבין העולם הימי-ביניימי של המסורת לבין העולם החדש של הטלת הספק הפך אותה לקהילה אוונגרדית, בית גידול לרעיונות מהפכניים, שבו הנצו לראשונה תחושת החירות הפנימית של היהודים, שדוכאה בדורות של גלות, וההעזה לחלום על צבא יהודי ועל מלכות ריבונית.

סופו של המחקר שב לתחילתו: גרשם שלום שרטט את השבתאות כגרסה קדומה של תנועת מחאה בסגנון "מצווה הבאה בעבירה". לשיטתו, החתרנות השבתאית בפריצת גדר ההלכה הולידה את החירות הפנימית, שאפשרה במאה ה-18 לתנועות התחדשות כגון ההשכלה להעניק לעם היהודי את החיוניות שאפיינה אותו בעת החדשה. "הנביאים השבתאיים" מתחיל מהכיוון ההפוך: מגדיר את השבתאות כתולדת עידן הספקנות ומסיים במסקנה כי נוצרה מתוך אווירה של שחרור מכבלים ישנים, ואפילו היה זה שחרור מאונס. למרות היבטיה ההרסניים, שניהם מעניקים לשבתאות משקל מיוחד כמי שנשאה בשורה של חירות שאינה מודעת לעצמה, בטרם היותה
מודעת לעצמה.

סוף