'אור יצחק' לר' יצחק מראדוויל

מאת

מור אלטשולר

יצחק מראדוויל היה בנו השני של ר' יחיאל מיכל,המגיד מזלוטשוב, שייסד את החצר החסידית הראשונה וכך היה, למעשה, הצדיק הראשון של החסידות. שנת לידתו של יצחק מראדוויל אינה ידועה, שנת פטירתו כנראה 1835. מסיפור בשבחי הבעש"ט למדים שאחיו הבכור, יוסף מימפלא, נולד לפני פטירת הבעש"ט, כלומר לפני 1760. לכן אפשר להעריך שיצחק, שהיה הבן השני, נולד בסוף שנות החמישים של מאה 18 או ראשית שנות השישים, והיה כבן 70 כשהלך לעולמו. עוגן ביוגראפי נוסף יש בדרושיו,שבהם הוא מתייחס לאביו, המגיד מזלוטשוב, כאל מי שהלך לעולמו. ידוע, שהמגיד מזלטשוב נפטר ב 1781 ומכאן שמרבית הדרשות נאמרו אחרי 1781, כלומר ברבע האחרון של מאה 18 ובשליש הראשון של מאה 19.
זו התקופה של גיבוש שושלות הצדיקים, שבהן לראשונה הצדיקות עוברת בירושה, כלומר הבן הופך לצדיק מכוח ירושת האב ולא מכוחו שלו. כניסוחו של דוד אסף: שנות "המעבר מחבורות עילית וולונטריות ואינטימיות אל פופוליזם של תנועת המונים, שעיצב דמות חדשה של צדיק בן צדיק."  (עמ' 76) להלן נראה, שיצחק מראדוויל היה בין מעצבי דפוס המעבר מן הצדיק אל השושלת: דרשותיו נישאו  מכוח סמכותו הרוחנית של אביו, המגיד מזלטשוב, וכך נבנה דגם של הורשה דתית-רוחנית הקודמת להורשה של הנהגה חברתית ומאפשרת אותה.
***

אור יצחק מורכב מדרשותיו הפומביות של יצחק מראדוויל, ולשונו משמרת את הפניות לקהל: 'אחיי ידידיי' (עמ' יב), 'אחיי אהוביי כבר אמרתי לכם אבל כעת אבינכם יותר' (עמ' קעד) וביטויים בלשון מדוברת: 'אוי לנו אוי לנו' (עמ' יד). כתב היד נשמר אצל חתנו, ר' ישעיה מושקט מפרגא, שהוסיף הקדמה וליקוטים. במיוחד מעניינת ההקדמה, שבה מובא מעשה שהיה במגיד מזלוטשוב ושני "מנגדים". ליד הסיפור רשם גרשם שלום (בעותק שבספריית שלום) "המונח עוד מנגדים" לאמור, זהו סיפור עתיק ואולי כוונתו של שלום "אותנטי" מראשית החסידות. ברם, מהסיפור הושמטו השמות המלאים של המנגדים ובמקומם נדפסה כוכבית ולמטה נכתב "חסר כאן בכתב היד". השמטות כאלה מופיעות במקומות נוספים באור יצחק ולא ברור אם מקורן בכתב היד או במדפיסים.

כתב היד של אור יצחק הגיע לגנזיו של נחום דובער מסדיגורה, שנודע כבעל אוסף גדול של כתבי יד וספרים עתיקים. נחום דובער היה בנם של שלום יוסף מסדיגורה ובלומה-רייזל, נכדתו של יצחק מראדוויל, כלומר נינו של יצחק מראדוויל ונכדו של ישראל מרוז'ין, ואלה רק חלק מהקשרים המסועפים בין שתי המשפחות. כתב היד נשמר אצל צאצאיו של נחום דובער עד שנדפס ב 1961 שהן 126 שנים אחרי מותו של יצחק מראדוויל. היוזמה הייתה של חסידי זוויהיל, חסידות קטנה ומסוגרת שנוסדה על ידי משה מזוויהיל, הבן הרביעי של המגיד מזלוטשוב. כיוון שכתב היד אינו בידנו, אין לדעת האם חסידי זוויהיל הדפיסו את כל כתב היד או השמיטו חלקים, ומי אחראי להשמטות בנוסח שנדפס.

על חייו של יצחק מראדוויל ידוע מעט, בעיקר על דרך השלילה: הוא לא ייסד חצר חסידית. הוא חי בנדבורנא, ראדוויל, אופטשנא, בוטושאן, רימנוב, כלומר נדד בין גליציה, רוסיה, פולין ורומניה.
המגיד מזלוטשוב אמר על חמשת בניו שהם כנגד חמשת חומשי תורה. ועל בנו השני, יצחק, אמר: "שאני כנגד שמות, וחייך יהיו תמיד בגלות ממקום למקום ובמחלוקת, מצד שבספר שמות היה הגלות מצרים, אבל התורה תהיה בך מצד שהתורה נתנה בזה הספר." (אור יצחק, עמ' צז) ואמנם, ההגיוגרפיה של בית זלוטשוב תולה את נדודיו של יצחק מראדוויל ב"ברכת" אביו. מנגד, בספר שמות ניתנה תורה מן השמים, ואמנם, יצחק מראדוויל מרבה להביא דברי תורה שנגלו לו בשמים: "אחיי אגלה סוד נפלא שלמדתי ביום אתמול בלילה בגן עדן העליון בחלום." (עמ' קצ"ז) לעתים הכיוון הפוך, והוא אינו לומד בגן עדן אלא מלמד בו "וזה שדרשתי בג"ע [בגן עדן] העליון בעלית נשמתי, על בימה אחת... ובשעת הדרש לא ראיתי את אבי הקדוש. ובלכתי מהבימה ראיתי את אבי הקדוש ואמר לי בזה הלשון: בני יפה דרשת." (עמ' נד). לעתים, עליות הנשמה התרחשו בחלום: "אגלה לכם סוד גדול נפלא שגילה לי אבי הקדוש ז"ל בחלום'. (עמ' נד).
עליות הנשמה של יצחק מראדוויל מצטרפות למסורת על עליות הנשמה של אביו. אברהם יהושע השל מאפטא מספר שהמגיד מזלוטשוב היה עורך עליות נשמה כרצונו, בעת שקראו לו מן השמים. בשבחי הבעש"ט מסופר על עליית הנשמה של האח הבכור, יוסף מימפלא, ועל הסבא, יצחק מדרהוביטש, שהיה בעל ידיעה שמעבר לגדר הטבע. בקצרה: מדובר כאן במשפחה ספיריטואלית, שבניה נחנו בהשראה מיוחדת ויוצאת דופן.

לצד הדיאלוג המתמיד עם האב המת, שבו ראה אבטיפוס של הצדיק החסידי, יצחק מראדוויל העמיד במרכז דרשותיו את השבת. הקשר בין הצדיק לשבת הוא אפוא מוקד הדרשות ומוקד הרצאתי. 
***

נפתח בשבת: יצחק מראדוויל מתייחס אל השבת כאל זמן קוסמי וזמן אסכטולוגי כאחד. לשיטתו, העולם נברא בשבת וייגאל בשבת. השבת היא הבריאה הראשונה והמושלמת:
"כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה: דהיינו שנגמרה מחשבתו הקדומה ביום השביעי וכל העשיות נעשים בו ביום." (עמ' יב)
הבריאה התרחשה בשבת: בשבת נגמר התכנון – מחשבתו הקדומה – והתרחש כל הביצוע! ולכן השבת איננה יום מנוחה במובנו המסורתי אלא יום העשייה – כללות העשייה.
אם השבת נבראה ראשונה, מדוע יצאה אחרונה? על כך עונה יצחק מראדוויל:
"אחיי ראו שהשבת הוא הראש, כמו שנאמר מראש מקדם נסוכה, אף על פי כן ימי החול הם קודם, מצד שכך הייתה הבריאה שסוף מעשה במחשבה תחילה. וזהו היתרון שאמר שלמה המלך ע"ה כיתרון האור מן החושך." (עמ' נו). החושך יצא ראשון כדי שיבחינו באור. וכך השבת – המחשבה – קודמת לששת ימי המעשה. ברם, רק כאשר ימי המעשה יצאו אל הפועל, המחשבה העומדת ביסודם באה לביטוי.
יצחק מראדוויל מצטט את "לכה דודי" לשלמה אלקבץ: "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה." כדאי להזכיר גם את חברו של אלקבץ, יוסף קארו, שהשליח השמימי מגלה לו את סדר הבריאה: "אלו הם בסוד האותיות המסודרים בסדר ת' ש' ר' ק' ויצאו לעולם בסדר א' ב' ג' ד'." (מגיד מישרים, פתח תקווה תש"ן, עמ' 363) כלומר, העולם נברא בהיפוך: האות שנבראה אחרונה – אל"ף – יצאה ראשונה, והאות שנבראה ראשונה – ת"ו, יצאה אחרונה. כך גם השבת, שנבראה ראשונה, יצאה אחרונה. אגב, ישעיה תשבי (משנת הזוהר, ב, עמ' תפג) מזכיר מקורות לרעיון, שבריאת השבת קדמה לבריאת העולם: פילון, שרומז כי השבת קדמה לעולם; פרקי דרבי אליעזר (פרק ג) שבו נזכרים עשרה דברים שעלו במחשבה לפני בריאת העולם, ביניהם השבת; והפירוש של ר' שבתי דונולו לספר יצירה שבו נאמר שהשבת הייתה קיימת טרם בריאת העולם, ובסיום הבריאה חזר האל אל השבת המקורית; וכמובן, שלמה אלקבץ ב"לכה דודי" ויוסף קארו עם רעיון הבריאה בהיפוך.

בנקודה זו עובר יצחק מראדוויל מהממד הקוסמי, של בריאת העולם, לממד האנושי- המיתולוגי וההיסטורי: בריאת העולם, הוא אומר, נעשתה מתוך רצון אלוהי קדום לברוא עולם מושלם, שבת, עולם רוחני שאין בו רע. ומי קלקל? אדם הראשון... האחריות להיווצרות הרע עוברת מאלוהים ליציר כפיו המיתולוגי: אדה"ר, שחטאו יצר מסך, כותל, פירוד בין האל לעולם:  
"אחי... קודם החטא היו כל הדברים ביחוד ממש [הוא] להבין מצד השכל שהוא מלא כל הארץ כבודו. ולא היה הפסק שום דבר בכל הנבראים בינם ובין כבודו יתברך... שבחיות הבריאה לא היה שום מסך חומרי מבדיל. אבל מצד החטא נתעלם אלוקותו יתברך בגופניות החומר בכל בריאה. וממילא נעשה פרוד בין התגלות אלוקותו יתברך שמלא כל הארץ כבודו ובין החיות אלוקות הנעלם בכל הברואים המחיה את כולם והוא פשוט. זה שאמרו אור חוזר ואור פנימי. שקודם החטא הייתה הבריאה ברוחני, לכן זה האור הנאצל מהבריאה בייחוד היה בהשוואה, בלי שום מסך חומרי מבדיל ומפסיק גשמי. אבל אחר החטא שנתגשמה הבריאה ונעשה זה החומר מפסיק בין האור הנאצל מאין סוף ב"ה, ונעשה מזה אור פנימי ואור מקיף. ובמשל כמו בית שמלא אור כשעושה כותל מפסיק באמצע הבית, אזי זה הכותל הוא מסך המבדיל בין האור הפנימי והחיצון." (עמ' צג)
הבריאה מתוארת כאן כשפע של אור אלוהי, שמימי, השופע מהבורא בלי חציצה. חטא אדה"ר הפריד בין האור המקיף לאור הפנימי, כלומר בין האימננציה האלוהית בעולם (האור המקיף) לבין אור הנשמה (האור הפנימי). וכך גם בדרוש הבא. "כמו אדם הראשון קודם החטא כמו שנאמר שראה ושמע מסוף העולם ועד סופו. מצד הנשמה הקדושה. שהנשמה אין לה שום מסך המבדיל מסוף העולם ועד סופו. אך הגוף החומר הוא זה המסך המבדיל." (עמ' לה)

נמצא, שהבריאה הראשונה הייתה רוחנית, כולה שבת, כולה אור. גם אדה"ר היה רוחני, כולו נשמה, עד שבחטאו התגשם והגשים את ההוויה.  ויחד עם התגשמות ההוויה, התגשמה התורה. אכן, גם התורה המקורית שלפני הבריאה הייתה ברוחניות והיו בה "המצוות ברוחניות". התורה התקלקלה בחטא אדה"ר והחלה להיכתב באותיות, "שאותיות הם גשמיות." (עמ' קע) במעמד הר סיני אפשר היה לתקנה, אך ההזדמנות הוחמצה בשל חטא העגל, ותחזור רק בימות המשיח:
"עתיד הקב"ה ליתן תורה חדשה בביאת הגואל במהרה בימנו, לא זאת התורה שיש כעת אצלנו, ואף זו התורה שניתנה בהר סיני גם כן לא ייתן לנו השם יתברך, אך תורה חדשה שהייתה אלפים שנה קודם בריאת העולם." (עמ' קע)

יצחק מראדויל עובר מן הקוסמי (בריאת העולם) למיתולוגי (אדה"ר) ולהיסטורי (עם ישראל, מעמד הר סיני) וכך נוצר רצף של הוויה, שכל הממדים כלולים בה בכל רגע נתון. בכל שבת מסתתרת השבת הקוסמית, האידיאלית; בכל נשמה מסתתר ניצוץ מנשמת אדה"ר לפני החטא, אלא שהוא שבוי בגוף החומרי. "וגם התורה שעתיד הקב"ה ליתן לנו הוא נעלמת בזאת התורה שיש אצלנו עתה" (עמ' קע) כלומר גם התורה האידיאלית מסתתרת בין האותיות הגשמיות.

היפוך סדרי עולם: הרוחני שבוי בחומרי, הנעלה שבוי בנחות. ובלשונו: "כל הדברים הם נעלמים: היינו הגאולה בהגלות, והאור בהחושך, והטוב בהרע והשבת בהחול. וזהו הכל מצד חטא אדה"ר, כי קודם החטא היה אלוקותו יתברך בהתגלות." (עמ' ק) כך נוצר מתח מתמיד בין העולם האידיאלי, שבו שולט הסדר הנכון, לעולם הריאלי, שבו הסדר פגום, ושולטים בו יצר הרע והשקר: "והיצר הרע מטעה אותם ומראה להם על השקר שהוא אמת רחמנא ליצלן." (עמ' קטו)
בעולם כזה, השבת היא סמל ואות לסדר הנכון של ההוויה:
"וזה רעווא דרעווין אשתכח (רצון הרצונות מצוי) ועתיקא קדישא גליה רצון שלו (ועתיקא קדישא מגלה את רצונו). ובשבת קודש הוא התגלות הרצון, שכך רצה במחשבתו הקדומה." (עמ' נז) בשבת מתגלה רצון הרצונות ובטלים הדינים: "ובשבת בטל כל הדינים." (עמ' קה)

הרעיון, שבמנחה של שבת מתגלה רצון הרצונות של עתיקא קדישא ובטלים הדינים, מופיע בספר הזוהר. הזוהר מסביר "כי ברצון הזה נסתלק משה הנביא הנאמן הקדוש מן העולם, כדי לדעת שלא בדין נסתלק." (תשבי, משנת הזוהר ב, תקלג; יהודה ליבס, המשיח של הזוהר, עמ' 128) על פי הזוהר, ביטול הדינים במנחה של שבת נועד להוכיח שמשה רבנו לא מת בשל חטא, בגלל דין, אלא נשמתו יצאה ברצון האל ונצפנה בעתיקא קדישא. אגב, גם המגיד מזלוטשוב, אביו של יצחק מראדוויל, שאף למות במנחה של שבת ואכן מת בסעודה שלישית... (רון וקס, עמ' 115)
יצחק מראדוויל מסיק מן הסיפור הזוהרי, שבשבת בטלים הדינים כי אין צורך בהם, שהרי גם יצר הרע בטל בשבת: "בשבת קודש היצר הרע בטל ואין לו אחיזה בראש המחשבה." (עמ' נו) ואפילו: "והיצר הרע בשבת הוא גם כן קדוש." (עמ' קסו) 

יצחק מראדוויל מסביר אפוא: "שבימי החול יש ליצה"ר אחיזה גדולה" ולכן "הדין התקיף שליט רחמנא לצלן... אבל ביום השבת בזמן תפילת מנחה [ש]הותרו לנו כל הרשותיים כגון אכילה ושתייה ומשגל וכדומה." (עמ' נו) כלומר, מותר ליהנות מהנאות העולם הזה "הרשותיים" בלי לחשוש ממלכודת יצר הרע, השולט בימי החול: "ובשבת האדם הוא עושה מרע טוב ומחול שבת. ובזה יכולים אנו להמשיך מהשבת קודש כל הברכות, מצד שהיא הברכה והמקור של הברכות עד ביאת הגואל במהרה בימנו אמן." (עמ' נז) הוא הולך צעד נוסף ומפתח את הרעיון האנטינומיסטי של הפיכת הזדונות (החטאים שנעשו בזדון) לזכויות ומחילת עוונות מוחלטת בשבת: "שבשבת עושים תשובה מאהבה ונעשים הזדונות גם כן זכויות." (עמ' יט) הוא חוזר על הרעיון בכמה מקומות: "והראיה שהתירו לנו בשבת התענוגים ופטורים מכמה מצוות כמו תפילין ותפילת החול ואפילו תשעה באב בטל בשבת וכל האבלות ר"י (?)... ומוחלים לנו את כל עוונותינו." (עמ' קצ)

חשוב לציין, שההיפוך המוחלט בשבת נובע מתמונת עולם דואליסטית, אנטי-נומיסטית ומשיחית. נדמה כפסע בין הצהרתו שזדונות מתהפכים לזכויות לבין אדישות סמויה כלפי הזדונות, שהרי יהפכו לזכויות. כשהוא מדגיש את הניגוד בין התורה השמימית לתורה הגשמית, כפסע בינו לבין הרעיון, שבעידן המשיחי תתבטל התורה הגשמית וה"לא תעשה" יהפוך  ל"עשה". ואמנם, רבקה ש"ץ עמדה על הגרעין המשיחי האנטינומיסטי של יצחק מראדויל. כדבריה: "השבת היא האבטיפוס של השעה האסכאטולוגית כבר האידנא [עכשיו]… אין ספק שעיקר תורתו של ר' יצחק עמדה על ביטול קיום המצוות בגשמיות, ונראה שהלכה למעשה נתקיימו הדברים אצלו באופן סמלי רק בשבת." (ש"ץ, החסידות כמיסטיקה עמ' 69)
האם נהגו הדברים בשבת? עד היכן יצחק מראדוויל הרחיק לכת ועמו שומעיו? ואולי כיוון שלא הנהיג חצר של חסידים, שמימשו את תורתו בפועל, הרשה לעצמו להרחיק לכת בדרושים התיאורטיים? אינני יודעת. כך או כך, התפיסה המשיחית של השבת של יצחק מראדוויל אינה שלמה בלי שילוב תורת הצדיק בתוכה. ליתר דיוק, הדימוי של הצדיק כגילום אנושי של השבת.
***

תלמיד חכם נקרא שבת כי אין לו יצר הרע
שימו לב: יצחק מראדוויל משתמש בכינוי "צדיק", "רב" או "תלמיד חכם", אבל משרטט יחסי תלות הנהוגים בין הצדיק לחסידיו באופן שאין לטעות בו:
"אחיי ידידי שמעו היטב. זה שאמרו כבוד ה' עליך נגלה, משמע עליך ממש על פניך וד"ל. וזה שנאמר (ראש השנה טז ע"ב) שחייב אדם להקביל פני רבו בשבת. ולמה דווקא בשבת? מצד שעל רבו הוא התגלות אלוקותו יתברך והשראת השכינה בשבת, וזה חייב להקביל פני רבו בשבת, בשביל קבלת פני השכינה וד"ל." (עמ' קצ)
השכינה שורה בשבת ושורה על פני הרב, והמקבל פני רבו בשבת – מקבל פני שכינה כפול ומכופל.  בדרוש נוסף יצחק מראדוויל מסביר, שהתלמיד החכם נקרא שבת מפני שיצר הרע אינו שולט בו אפילו בימי החול: "לזה התלמיד חכם נקרא שבת. כמו שקרא ר' אבא לר' שמעון בר יוחאי ז"ל שבת שהכל שישה (שיתא)." (עמ' נו)

ושוב, המקור בספר הזוהר, שבו ר' שמעון בר יוחאי נקרא "שבת":
"אמר רבי אבא: אנו שישה ניצוצות של אור מן השביעי, אתה [ר' שמעון בר יוחאי] הוא השביעי של הכל. שאין קיום לשישה אלא מן השביעי, שהכל תלוי בשביעי. רבי יהודה קורה לו [לרשב"י] שבת, שכל השישה ממנו מתברכים. דכתיב שבת לה' קודש לה', מה שבת לה' קודש, גם ר' שמעון שבת לה' קודש". (זוהר, פרשת נשא, קמד ע"ב).
יהודה ליבס כותב כי "לעתים מתואר באידרא רבא מעמד רשב"י בין חבריו כמעמדה של ספירת יסוד. כך מושווה רשב"י ליום השבת, וששת חבריו (הנותרים אחר יציאת נשמותיהם של השלושה) מושווים לימות החול. יום השבת הוא סמלה המובהק של ספירת יסוד. כך בקבלה, בדרך כלל; כבר בספר הבהיר ואצל הרמב"ן והרבה בזוהר." (ליבס, המשיח של הזוהר, עמ' 43) בהשפעת הזוהר, יצחק מראדוויל בונה סימבוליקה כפולה: הצדיק הוא גילום אנושי של השבת ושל ספירת יסוד, "שיום השבת הוא סמלה המובהק."  הסימבוליקה הזוהרית מעצימה את הקשר שבת- יסוד-צדיק. הצדיק הוא שבת מפני שהוא מעניק חיות לחסידיו כמו שהשבת מעניקה חיות לימי השבוע. וכיון שיצר הרע אינו שולט בו אפילו בימי השבוע, הוא מתקן את הנחותים ממנו, שנשמתם דבקה בו ועולה למדרגתו. תהליך התיקון מתואר כמשיכה של חתיכות ברזל למגנט: "למשל לברזל שנקרא בלשון אשכנז מגנט." (עמ' קיד) בדומה, הרב מושך את המקבלים פניו ומעלה אותם למדרגתו: "חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, שרבו הוא בוודאי בהתגלות אלוקותו יתברך. ומצד שזה מקבל פני רבו מקשר את עצמו בשורש נשמת רבו, ויכול הרב להמשיך התגלות אלוקותו יתברך על אלו שהם מקבלים פני רבו... וגם כן בזה המשל [כלומר משל המגנט] המושך לעצמו כל הניצוצות הקדושים וד"ל." (עמ' קטז).

כאן המקום להזכיר אימרה של המגיד מזלוטשוב, אביו של יצחק מראדוויל, המובאת על ידי תלמידו, משולם פייבוש הלר: "ובאמת שמעתי מפה הקדוש הרב האלקי מוהר"ר יחיאל מיכל [זלה"ה נ"י] שאמר: קודם כל תפילה אני מקשר את עצמי עם כל ישראל. הן עם הגדולים ממני שעל ידם תתעלה מחשבתי. ותועלת התקשרות בקטנים שיעלו על ידי. עד כאן שמעתי מפיו הקדוש." (הסוד המשיחי של החסידות, עמ' 67) בנוסח נוסף של האימרה, המובא אצל אברהם חיים מזלוטשוב, התפילות עולות ל"היכל לבנת הספיר למקום שהתפללו אבותי, אברהם, יצחק, יעקב". (הסוד המשיחי של החסידות, עמ' 70.) מכאן, ש"הגדולים" שהמגיד מזלוטשוב התקשר אליהם בתפילתו היו האבות, אברהם, יצחק ויעקב, המסמלים את ספירות חסד, דין ותפארת. יצחק מראדוויל ממשיך אפוא את שיטת ההתקשרות של אביו, ומתאר את הרב, המנהיג, כספירת יסוד, המקשרת בין נשמות התלמידים לבין הספירות העליונות חסד, דין ותפארת. וכך הסב-טקסט הזוהרי הופך את משל המגנט שלו למשל על תיקון הנשמות על ידי הרב, והמגיד מזלוטשוב הופך בעקיפין לאישיות המגלמת את ספירת יסוד, ספירת הצדיק, השבת, ומעלה את תפילות התלמידים אל הספירות העליונות.

נעצור ונסכם עד כאן: תפיסת השבת המשיחית של יצחק מראדוויל מזינה את תפיסת המנהיג החסידי, הרב בלשונו. הסב-טקסט הזוהרי, לפיו שמעון בר יוחאי נמשל לשבת, משמש את יצחק מראדוויל לתיאור הרב, המנהיג, המסוגל לתקן את נשמות תלמידיו הדבקים בו מפני שהוא "שבת כל השבוע": אין לו יצר הרע אפילו בימות החול ויש עליו השראת שכינה, שממנה ניזונים תלמידיו. יתר על כן, ספירת יסוד היא סמל השבת בזוהר, ואף כאן הסב-טקסט הזוהרי מחזק את הדימוי של הצדיק כגילום אנושי של ספירה אלוהית, ספירת יסוד, עמוד העולם, שהוא דימוי מרכזי  בחסידות. ולבסוף, הקשר של משל המגנט לתפילת המגיד מזלוטשוב מעלה את האפשרות שעל פיו דמותו והלכותיו תיאר בנו את התלמיד חכם, הרב, הצדיק. ואולם, גם בלי הקשר למגיד מזלוטשוב, עולה מדרושיו של יצחק מראדוויל כי המנהיג החסידי מסוגל לתקן את נשמות חסידיו שנפלו בחטאי יצר הרע.
***

המגיד מזלטשוב והורשת הצדיקות:
מנהגי התפילה של המגיד מזלוטשוב הופכים בדרוש "הצדיק כמגנט" למנהגי התפילה הנאותים של "הרב" כלומר הצדיק החסידי. רון וקס כבר עמד על תופעה זו, שסיפור על המגיד מזלטשוב הופך לתורה אצל בנו. ובניסוחו של וקס, הסיפור על המגיד מזלוטשוב "משתלב עם תורותיו של בנו, יצחק מראדוויל." (וקס, "רצון, הכרח ובחירה חופשית בהגותו של יצחק מראדוויל," עמ' 115) ואין זה מקרה, מפני שיצחק מראדוויל ראה עצמו שליח, המחויב לפרסם את דברי אביו. הוא חש שהוא מדבר מכוחה של נשמת אביו, הצפונה בו ומגלה לו אמיתות עליונות: 'אחיי אין אני מגלה לכם כי אני שפל ונבזה ואין אני כדאי לזה, אך הנשמה הקדושה שהמשיך לי אבי הקדוש היא המגלה לכם וד"ל [ודי לחכימא]'. (עמ' נג)
הבן אינו מדבר מכוח בקיאותו בתורת אביו אלא מפני שהנשמה של אביו דוברת מפיו: "הנשמה היא המגלה לכם" או "הנשמה היא המדברת מתוך גרוני."
דוגמה לקשר כזה ניתנה לאחרונה בהרצאתם של שמואל היילמן ומנחם פרידמן על מנחם מנדל שניאורסון, שהיה פוקד את ציון קברו של חותנו יוסף-יצחק וחוזר משם עם תשובות לשאלות אקטואליות, כשהוא מאמין שניהל עם חותנו דיאלוג של ממש. יצחק מראדוויל חי כמעט מאתיים שנים לפני הרבי מלובביץ', ואפשר שהוא אחד התקדימים בחסידות לחי המשוחח עם המת ומדבר בשמו: "הנשמה הקדושה שהמשיך לי אבי הקדוש היא המדברת מתוך גרוני" (עמ' קסז) עכשיו, בהווה...
ואולם, נשמת המת הדוברת מגרונו אינה רק  קבלת לגיטימציה דרך האב הסמכותי או החותן הסמכותי (במקרה של הרבי מלובביץ') אלא עיקרון תיאולוגי. כדי להבינו יש להבין את הדרוש של יצחק מראדוויל על הפסוקים הראשונים של פרשת פקודי.  הדרוש עוסק במשה רבנו, אך בתוכו משולב סיפור על המגיד מזלוטשוב, שדמותו אנלוגית לדמותו של משה.
אור יצחק עמ' קסו-קסז:
"אלה פקודי המשכן. משכן העדות אשר פקד על פי משה" (שמות לח 21). מילות המפתח הן "פי" כלומר "פה" ו"פיקדון".
יצחק מראדוויל מסביר שפקודי הוא לשון פיקדון. בכל נגלה שוכן דבר מה נסתר, המכונה פיקדון: "כל הדברים הם בבחינת פיקדון: שהטוב גנוז ברע והאור בהחושך והגאולה בגלות ושבת בחול." ומה הוא "פקודי המשכן?" מה גנוז במשכן? השכינה: "שזהו עדות שרצה כביכול ברוך הוא להשרות שכינתו בישראל וצמצם כבודו יתברך במקום קטן בהמקדש." וכמו ששכינת האל שורה במשכן כך היא שורה בבני אדם. והמופת להשראת השכינה באדם הוא משה רבנו, שבוודאי איננו כל אדם: "וזהו שנאמר על פי משה שהשכינה הייתה מדברת מתוך גרונו של משה." לכאורה, השכינה שורה על כל בני ישראל, אבל למעשה היא שורה רק על משה ומדברת מפיו. כיון ש"כל  הדברים הם בבחינת פיקדון" כך השכינה הגנוזה בפיו של משה רבנו היא פיקדון. "ובכל ישראל הוא גם כן הפיקדון" כלומר: משה מחזיק בשכינה כפיקדון עבור כל ישראל, והמשכן הוא עדות לכך.
בנקודה הזו יצחק מראדוויל עובר ממשה רבנו אל אביו, המגיד מזלוטשוב: "אחי. ואני מי הוא המדבר, שהגוף אחר פטירתו אינו יכול לדבר מאומה. אך הנשמה הקדושה שהמשיך לי אבי הקדוש היא המדברת מתוך גרוני. וזהו אלה פקודי המשכן. משכן העדות אשר פקד על פי משה. בפי משה היה פקד השכינה. ובכל ישראל הוא גם כן הפיקדון. והמשכן הוא העדות בכל דברי אלה ודוק ותבין."
למרות שנשמטו כמה מילים מרצף המשפט, אפשר להשלים את הכוונה: "שהגוף אחר פטירתו אינו יכול לדבר מאומה" כלומר המגיד מזלוטשוב מת ואינו יכול לדבר. "אך הנשמה הקדושה שהמשיך לי אבי הקדוש היא המדברת מתוך גרוני." שימו לב: מדברת – בלשון הווה.
העיקרון, שהדבר הנעלה צפון בנחות ממנו כפיקדון, מתברר כעקרון שבכוחו הבן מדבר בשם האב: "אך הנשמה הקדושה שהמשיך לי אבי הקדוש היא המדברת מתוך גרוני. וזהו אלה פקודי המשכן." כשם שמשה, בשר ודם, מחזיק בשכינה הגנוזה בפיו כפיקדון, כך יצחק מראדוויל מחזיק בנשמת אביו, הצפונה בו, כפיקדון. האנלוגיה ברורה אפוא: כאשר נשמת המגיד מזלוטשוב מדברת מפי בנו, דומה הדבר לשכינה המדברת מפי משה. מיד אחרי האנלוגיה חוזר הדרוש אל משה, והשכינה שהיא פקדון בפיו, והמשכן שהוא עדות לפיקדון וכולי.

וזו השורה התחתונה: בלי "פיקדון", בלי הורשה של השראה עליונה, קדושה, יכולת נבואה, אין שושלת חסידית. כי איך יורש הבן את מעמדו של האב כצדיק? הרי הרב, הצדיק, אין לו יצר הרע, והשכינה שורה על פניו ולכן חסידיו מקדמים את פניו כמקדמים פני שכינה. והצדיק הוא, כניסוחו של משה אידל, משאבה וצינור: שואב את תפילות חסידיו אל העולמות העליונים, ומזרים את השפע האלוהי למטה, אל החסידים, שהרי הוא גילום של הצינור האלוהי, ספירת יסוד... אין מנהיגות חברתית משכנעת של הצדיק בלי היסוד המיסטי של מעמדו השמימי.
אבל איך מורישים מעמד שמימי?
דומה, ששאלה זו היא לב הקונפליקט התיאולוגי של תורת הצדיק: הצדיקות אינה תכונה פיסית העוברת בירושה כמו צבע עיניים או מבנה גוף. היא אינה ירושה חומרית או שלטון פורמאלי, כמו מלכות העוברת מאב לבן, שהרי חצרות הצדיקים החלו כ"חבורות וולונטריות", התארגנויות מרצון ולא מכוח החוק או מבנה השלטון במדינה. נמצא, שהצדיקות היא מדרגה רוחנית שאי אפשר להעבירה בירושה. ממש כמו השכלה או ידע: הורי אנשים משכילים, האם השכלתם הופכת אותי למשכילה? לא, עלי ללמוד בעצמי מפני שאינני יכולה לרשת את השכלת הורי.... כך הצדיקות: אין הורשה רוחנית של השראת שכינה ושל מעמד שמימי, שהרי חסד האל תלוי באל. במקרא, האל בחר במשה לנביאו ומשה אינו מוריש את המשרה לבניו בניגוד לכהונת אהרן, שהיא כהונה עוברת בירושה.
אז איך נוצרת שושלת חסידית?
יצחק מראדוויל עונה על כך: נשמת אביו מדברת מתוכו, בהווה, עכשיו. בעבורו, אביו הוא דמות מופת, שליחותו בעולם הזה הייתה שליחות לתיקון הדור, מותו היה כמותו של משה רבנו, ברצונו. (עמ' כה) עבור יצחק מראדוויל, האמונה שנשמת אביו ממשיכה לחיות ולדבר מפיו היא הוכחה להמשכיות. כך תורם יצחק מראדוויל לפרדוקס של הורשת הנבחרוּת, הבסיס שאפשר את צמיחת שושלות הצדיקים הראשונות.

לסיום, הרשו לי לציין שהמגיד מזלוטשוב האמין כי אפשר ללמד איך להגיע להשראה עליונה. הוא לימד את בנו ואת תלמידיו לזכות בדיבור שכינה (הסוד המשיחי של החסידות, עמ' 87-88 וכן אור יצחק עמ' צו-צז) והם שייסדו את חצרות הצדיקים הראשונות אחרי מותו. הורשה מיוחדת זו אפשרה את צמיחתה של החסידות לתנועת המונים לעומת תנועות משיחיות אחרות, שנמחקו עם מות המייסד שלא העניק מהשראתו לבניו ולתלמידיו. אני מקווה, שהדיון באור יצחק ליצחק מראדוויל יתרום להרחבת הנושא, שבלעדיו קשה להבין איך צמחה החסידות מקבוצות וולונטריות קטנות ומסוגרות לתנועת המונים עממית, רחבה ובעלת צדיקים רבים.

סוף

מחקרים נוספים על החסידות בעברית:

*הסוד המשיחי של החסידות.

*כנגד כל הסיכויים: על המחלוקת בין בן-ציון דינור לגרשם שלום בשאלת המשיחיות בראשית החסידות

*קבוצת יעקב.  

 

מחקרים על החסידות באנגלית:

   The Messianic Secret of Hasidism, Brill Academic Publishers

The First Tzaddik of Hasidism and His Circle    

   Messianic Strains in Rabbi Israel Ba’al Shem Tov’s ‘Holy Epistle