120   שנים לרחובות  

לציון 120 שנים לייסוד המושבה רחובות (תר"ן 1890)

במסיבה אצל  רוני ושוקי פורר  (27.5.2010)
מור אלטשולר

העלייה הראשונה הגשימה את דברי אלברט איינשטיין, שאמר: "היהדות מוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה". במושבות צמח חקלאי משכיל וחקלאות חכמה, שאינה מבוססת על עבודה זולה אלא על ידע. החקלאות הייתה מיזם ההיי טק הראשון של הציונות.

במושבות קמה לתחייה השפה העברית. ברחובות נוסד גן הילדים השני, אחרי ראשון לציון, שבו התחנכו הילדים בעברית. ומעשה במורה שיינרמן, אביו של אריאל שרון, שהגיע לרחובות כמורה. היה לו ברחובות קרוב משפחה, ולילה אחד עברו אנשי גדוד מגיני השפה ליד ביתו של אותו קרוב, ושמעו את השניים משוחחים באידיש. למחרת בבוקר גורש המורה שיינרמן מרחובות, ואנחנו הפסדנו את אריק שרון...

תעודה של התלמיד שמאי הלל אלטשולר, שנת תרס"ב או תרס"ד (1902 או 1904) הלימודים בעברית, ולצד לימודי קודש, למדו התלמידים גם עברית, היסטוריה יהודית וכללית, גיאוגרפיה, טבע, חשבון וערבית.

גם היהודים שהיגרו לאמריקה עשו חייל. אבל ניניהם כותבים שירה באנגלית. העברית חיה ותוססת בזכות בני המושבות, ילידי הארץ, דוברי עברית מבטן ומלידה. היליד הראשון במשפחה היה יצחק זאב אלטשולר, שלא נולד בארץ ישראל אך הפך להיות אחד עם אדמתה. הוא הגיע לרחובות ב 1890 עם רעייתו ההרה, מחלה (לבית וגנר) ובנם התינוק.

ביתם נבנה מאבני דבש מקומיות ומשקופי החלונות היו מקרשים. 

בתמונה: בית אלטשולר ברחוב עזרא ברחובות. צייר: צבי (ציצי) גרא.

יצחק זאב  נטע זני ענבים עמידים למחלות ופרדס של הדרים. בחצרו שתל עץ תות ונשירים – תפוחי עץ, אגסים ושזיפים, שהובאו מאיטליה. שלושה מבניו ונכדו הבכור, רענן וייץ, למדו אגרונומיה בחוץ לארץ.

בתמונה: בחצר בית אלטשולר עם חיילים אוסטרליים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. במרכז: נקדימון.

יצחק זאב נודע בכינוי  "ששון החיים" שהעניק לו הסופר משה סמילנסקי. זה היה בביקור של הרצל ברחובות ב 1898. משמר כבוד של 18 פרשים על סוסים ושתי פרדות המתין על גבעה בקצה המושבה. וכך כותב משה סמילנסקי: ""אין דובר דבר, רק איש אל רעהו יביטו והמבטים מדברים יותר מכל הלשונות שבעולם. ברל'ה הנפח אינו סובל את 'שלוות' חבריו. קופץ ומביט אל העומד על המשמר: מה?... 'מנוחה' לוחש גיבור החבורה, מרגולין... 'חי נפשי, מעט קוניאק... צריך להשתיק את הנשמה, היא מתפרצת! חי נפשי'... כך מדבר מתוך גמגום בעל 'ששון החיים' שבחבורה, אלטשולר 'הצעיר', אב לארבעה בנים ובנות שתיים והוא מחסידי השמחה ומשונאי העצבות. אנוכי, ממשיך סמילנסקי, מסכים לו מתוך שתיקה והוא קופץ וצועק משמחה: 'הידד, ששון החיים!'

ואחד הקטנים, (יעקב) פורר, בחור בריא וחלק, בעל שפם שחור וצחוק קל... עולה על סוסו ורץ אל המושבה וכהרף עין שב ושני בקבוקים בידו... שותים לחיים: לחיי הרצל, לחיי התחייה, לחיי רחובות, לחיי הצעירים". (רחובות עמ' 55-54.) עד שהגיע הרצל,  כבר היו פרשיו מבוסמים כהלכה. "מרעימים קולותינו את האוויר" כותב סמילנסקי "וסוסינו משתגעים מתחתינו: קופצים, דוהרים ושוב קופצים". הפרשים ערכו פנטזיה ערבית וסיום הסתדרו בטור ושרו שיר בעברית.

הרצל לא ידע עברית, ולא הכיר את השיר. אבל אחד מתלמידי מקווה ישראל כתב , שבני רחובות קיבלו את הרצל בשירת "עוד לא אבדה תקוותנו". בין שהיו אלה הפרשים, ובין שהיו אלה בני המושבה שיצאו ברגל, כך או כך, ברחובות 1898 שמע הרצל לראשונה את התקווה!  

אחד הילדים הראשונים שנולדו ברחובות היה נקדימון, בנם של יצחק-זאב ומחלה.  כמו אחיו ואחיותיו, לא זכה לנעליים ולמכנסיים אלא בבר המצווה. עד אז לבש כותונת וכשהיו מצליפים בישבנו, היה מרים את הכותונת וחושף ישבן מצולק תמורת שני מיל...

משה סמילנסקי מתאר את נקדימון כילד פרא עצמאי, משוטט בוואדיות וניזון מענבים בכרמים, שקדים בגנים ואבטיחים בגני הירק. אהבתו נתונה לסוסים, שעליהם היה דוהר בלי רשות הבעלים, "יש אשר ירכב לא כדרך בני אדם אלא להפך: פניו אל אחורי הסוס ואחוריו אל פניו".

בתמונה: הכנות לחגיגות הלאומיות, רחובות 1906. צלם: אברהם סוסקין. מעיזבון גרשון גרא, אחד ההיסטוריונים המעולים של רחובות והעלייה הראשונה. במרכז בכובע שעם: בוריס ש"ץ, מייסד בצלאל. משמאל: הילדים נקדימון אלטשולר ואריה חרל"פ. בשורה מתחת: זאב סמילנסקי.

ההורים היו טרודים בקשיי הקיום, והילדים גדלו בעצמם. זה היה סוד כוחם: הם חיו בטבע, נטולי פחדים, מוכנים להגן על עצמם בכל עת, מאוקלמים היטב.

בתמונה: נקדימון עם פרי גנו בתערוכה במסגרת החגיגות הלאומיות ברחובות.

דמות היליד, נער המושבה, הייתה דמות רומנטית. הפרא האציל, שקסם לסופרים ולמשוררים.

בתמונה: נקדימון היפה

בתמונה: נקדימון עם סיגר.

וגם לסופרות ומשוררות. רחל הגיעה לרחובות ב 1909 עם אחותה. היא עבדה בגן הילדים כדי ללמוד עברית מן הפעוטות. נקדימון היה בן 15 או 16., אהבתה הראשונה והיחיד מאהוביה שהיה יליד הארץ. נקדימון היה גם היחיד שלא הפנה עורף למשוררת, והאחרון שנפרד ממנה על אם הדרך ברחובות.

בתמונה: רחל ואחותה שושנה

בתמונה: הקדשה של רחל לנקדימון "אהבת נעורי"     

לא אפרט כאן את גבורותיו של נקדימון: שומר ברחובות, קצין ביטחון במפעלי צפון ים המלח בקליה, וישיבתו בחורן להגנת אדמות היהודים בגולן, שבמסגרתה היה ממניחי היסודות למחלקה הערבית של הפלמ"ח. במקום זאת, הרשו לי לחלוק כבוד לאחיו ואחיותיו של נקדימון, ילידי רחובות, דור ראשון לגאולה:

בכור האחים, שמאי אלטשולר,  איש בנימינה. ז'בוטינסקי קרא לו "בעל בית כזית".

בתמונה: שמאי אלטשולר (משמאל) עם אלברט איינשטיין. הילד למטה: רחביה אלטשולר.

עמינדב, מתנדב בגדודים העבריים, שומר ברחובות ובתל אביב, קצין ביטחון במפעלי ים המלח. בשנות השלושים ישב יהודי יחידי בנגב, לבוש כבדווי, קנה אדמות והעבירן לבעלות יהודית. חיים וייצמן והרב קוק קראו לו: גואל אדמות הנגב.

בתמונה: עמינדב אלטשולר עם משחררי הנגב במלחמת העצמאות

אהרון: נסע ללמוד גידול הדרים בברקלי, קליפורניה, התגייס לצבא ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, התחתן עם יהודייה אמריקאית ולא חזר...

והבנות: רוחמה אלטשולר-וייץ (עם בעלה יוסף) ויהודית אלטשולר-גרא, היפה בנשים.

בתמונה: בית הספר ברחובות (1910). יהודית אלטשולר-גרא מימין בשורה שנייה מלמטה.  במרכז: המורה ישראל טלר.

ולסיום: מעשי אבות סימן לבנים: ב 1898 יעקב פורר ויצחק זאב אלטשולר שתו לחיים, לחיי הרצל והציונות. נקדימון אלטשולר ומרדכי פורר נהגו לשבת בצוותא ולשתות נוזל צהבהב מספלים גדולים. ושוקי פורר מספר, שהנוזל הצהבהב נראה כמו תה אבל היה לו ריח אחר...  והיום, פעם שלישית, נרים כוס של ברכה. לזכר אבא שלי, גדעון אלטשולר, שבהעדרו אני עומדת כאן היום. לכבוד בעלי הבית, רוני ושוקי פורר. לכבוד 120 שנים לרחובות, מי ייתן ולא תכהה עינה ולא ינוס ליחה, ולכבוד התנועה הציונית ומדינת ישראל.