הארץ, תרבות וספרות (29.8.2003).

מנדל פיקאז' הוא האחרון היום המחזיק בדעה שהחסידות היא תנועה אנטי-משיחית

מאת

 

 

מור אלטשולר

תגובה למאמרו של מנדל פיקאז' "הסוד ופשרו"

במאמר הביקורת על ספרי, "הסוד המשיחי של החסידות", הגדירני הד"ר מנדל פיקאז' "צעירה", אך צירף למחמאתו ביטויים כגון "אחוזת בולמוס" או בעלת "מיומנות דלה". צר לי שבחר לעסוק באבחנות חסרות טעם על אישיותי במקום להתייחס לספר ולממצאים הכלולים בו. לגופו של עניין, חוקר החסידות הוותיק העלה גרה. הוא הרבה בהכללות פסקניות: "אנו למדים!" או: "קריאה מדוקדקת בסבכי החטיבות הדרשניות של אור המאיר מוכיחה בבירור..." וגם: "העובדה המכרעת העולה מהתבוננות בספרי חסידים היא..." ואולם, במקום להוכיח את "העובדות המכריעות", חזר וציטט מסורות חסידיות הגיוגרפיות (כלומר בדיוניות ולא היסטוריות) ואימץ את האנכרוניזם המקובל בהן. בכך נקט עמדה של חסיד במקום לעסוק בניתוח ביקורתי של המקורות, כראוי לאיש מדע.

גם כשניסה להפגין את כוחו בפרטים, כשל והכשיל. כך, לדוגמה, טרח לציירני כמי ש"לא טרחה לפתוח את הקובץ 'מגיד דבריו ליעקב', הידוע והנגיש לכל תלמיד מתחיל", והתעלם במגמתיות מהעובדה ש"מגיד דבריו ליעקב" נדון בספרי 22 פעמים, ובכללן דיון מפורט בשאלת זהותו של הדרשן, שדרושיו נדפסו בקובץ. ייתכן שמסקנתי, שלפיה בעל הדרושים הוא "המגיד" יחיאל מיכל מזלוטשוב ולא "המגיד" דב בער ממזריטש, אינה מקובלת עליו, אך דווקא משום כך צריך היה להתמודד עם ההוכחות שהבאתי ולא להסוות את דלות טיעוניו בנימה מזלזלת, שאינה מכבדת את בעליה.

פיקאז' סבר כנראה שגם קוראי "הארץ" בורים ועמי ארצות, ולכן הצהיר כי "כל הקורא בדברי ר' משולם פייבוש יחוש כי הדמות הרוחנית הדומיננטית המרחפת מעל שורותיהם היא דמותו של ר' דב בער ממזריטש". זאת, בשעה שר' משולם פייבוש הלר, אחד האישים הנזכרים בספרי, מצהיר בעצמו כי רבו המובהק הוא המגיד יחיאל מיכל מזלוטשוב: "וביותר... אשר שמעתי מפה קדוש... הרב המופלג יחיאל מיכל נרו יאיר". ובהמשך הוא מעיד ששהה במחיצת המגיד דב בער ממזריטש פעם אחת בלבד ("הסוד המשיחי של החסידות", עמ' 221) ואילו ההבחנה, שלפיה "המגיד" בכתביו הוא המגיד מזלוטשוב ולא המגיד ממזריטש, איננה שלי אלא של רבקה ש"ץ ז"ל ("החסידות כמיסטיקה", עמ' 71). נמצא שפיקאז' מזלזל גם בה ובמיומנותה.

דוגמה אופיינית לגישתו הרשלנית היא הציטוט ממהדורה מאוחרת של "אור המאיר" לר' זאב וולף מז'יטומיר - מהדורת ניו יורק תשי"ד (1954), שהיא דפוס צילום של הוצאת לעמבערג תרל"ה (1875). לא הייתי מזכירה פרט זה אלמלא תלה פיקאז' הררים בחוט השערה: הוא הסתמך על נקודתיים שנדפסו בין שתי פסקאות כדי לקבוע מיהו "המגיד" הנזכר באור המאיר. אני, לעומתו, עסקתי במבנה הספרותי של הפיסקאות, השוואתי את תוכנן לדרשות דומות בכתבי תלמידים
אחרים ותארכתי את האירוע המתואר בהן על סמך הדרוש, המבוסס על פרשת השבוע. כמקובל במחקר מדעי, הציטוט בספרי לקוח מנוסח המהדורה הראשונה של "אור המאיר", שנדפסה בקוריץ תקנ"ח (1798) וזכתה להסכמות של בני המחבר ולהסכמת ידידו, ר' לוי יצחק מברדיטשוב. המהדורה כלולה באוסף גרשם שלום שבספרייה הלאומית בירושלים, ובדיקתה הייתה מצילה את פיקאז' מהסתמכות על נקודתיים במהדורה מאוחרת ואקראית להוכחת עניין כה מרכזי. ואגב ביקור בספרייה היה זוכה להעשיר את ידיעותיו בהערות השוליים, שרשם שלום בשולי הדפים.

די בדוגמאות אלה להבין שפיקאז' יכול היה לחסוך מעצמו מבוכה ולהודות בגלוי שלא מצא פגמים בשיטת המחקר שלי אלא המציאם כדי להסוות את חוסר הנחת שחש בקוראו את מסקנתי, שלפיה יש לתנועה החסידית שורש משיחי. אמנם, גם ישעיה תשבי המנוח הגיע למסקנה דומה, אך לתשבי יש לסלוח מפני שהיה מורו ורבו של פיקאז'. ואילו אנוכי צעירה נמהרת, המסרבת לקבל נוסחאות שחוקות ושגויות רק מפני שהן "מוסכמות" ומובנות כביכול מאליהן.

אפשר להבין את חוסר השקט של פיקאז', שכן שאלת המשיחיות בחסידות מטרידה רבים וטובים, מפני שהיא מקרינה על מה שקדם לה (הזיקה למשיחיות השבתאית) ועל מה שבא בעקבותיה (הקשר לציונות). במלים אחרות, הנושא נוגע בלבו של ויכוח היסטוריוסופי חשוב, המעצב את תודעת הישראלים - היחס אל העבר. בעיקר בשני היבטים: היחס אל הגלות, והקשר בין הציונות לבין התנועות המשיחיות שקדמו לה בתהליך השיבה לארץ ישראל, ביניהן החסידות. אין זה המקום לפתח סוגיות אלה, אלא לציין כי במישור האקדמי מצאו פתרון שגוי במשנתו של גרשם שלום, שגרס כי החסידות לא החלה כתנועה משיחית ואף הגדירה כ"נייטרליזציה של הדחף המשיחי". לעומתו, שני חוקרים סברו כי בחסידות מצוי יסוד משיחי מובהק: ההיסטוריון בן-ציון דינור וחוקר הקבלה ישעיה תשבי, תלמידו של שלום. דעותיהם נדחו בזמנן מפני דעתו של שלום, אבל מאז שנות התשעים הן חוזרות ומשמשות נקודת מוצא לחקר החסידות. בין השאר, במחקרים של משה אידל ושל יוסף דן, שהגדיר את החסידות היום כתנועה פוסט-משיחית. משמע שהיה בהתפתחותה שלב בראשיתי-משיחי. הסוד המשיחי של החסידות לא נולד אפוא מתוך דחף לשחוט פרות קדושות אלא כחלק ממאמץ מתמשך של חוקרים ומלומדים לפתור את הסתירות בין הגדרתו השגויה של שלום לבין העולה מן הטקסטים עצמם. פיקאז' הוא האחרון היום המחזיק בדעה שהחסידות היא תנועה אנטי-משיחית, ושההתפרצות המשיחית סביב הרבי מלובביץ' התחוללה מפני שחסידי חב"ד לא קראו את המאמרים הנכונים...

החידוש בספרי הוא בחשיפת המכלול המשיחי שלא היה ידוע עד כה: נבואות על הגאולה שתתרחש בשנים ת"ק-תקמ"א (1781-1740) הניבו את הניסיון הכושל של ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) לעלות לירושלים בשנת 1740. ואחר כך, הפעילות של תלמידו, המגיד יחיאל מיכל מזלוטשוב, מנהיג כריזמטי שהוכתר בתואר "נשמת שדי" כלומר הנשמה הבאה מאל שדי. בנשמה זו כלולות נשמות כל ישראל ובאמצעותה אפשר לגאול אותן מחטאיהן. המגיד מזלוטשוב ייסד חבורה קבלית-משיחית שפעלה כדי להביא את הגאולה לקראת 1781. בין השאר, עלו מקצתם לארץ-ישראל בשנת תקל"ז (1777) והתיישבו בצפת ובטבריה, בתקווה כי יזכו לבשר לחבריהם בגולה על תחיית המתים, האמורה להתחיל בגליל. עלייתם, שנועדה "לגאול ולהיגאל" - לגאול את השכינה מהגלות ולהיגאל על ידיה - היא דגם חלוצי לעליות שבאו אחר כך, גם אלה שביקשו "לבנות ולהיבנות".

הניסיון המשיחי נגמר באכזבה - מותו של המגיד מזלוטשוב והתפוררות החצר החסידית הראשונה. רק אחרי מותו התפתחו חצרות תלמידיו, שלכולן מבנה פוסט-משיחי ש"הצדיק" מתפקד בו כתחליף למשיח. התפרצות הלהט המשיחי סביב צדיקים כריזמטיים - כמו ר' נחמן מברסלב, החוזה מלובלין ור' ישראל מרוז'ין במאה ה-19 והרבי מלובביץ' בימינו - אינה מפתיעה, שהרי הצדיק החסידי היה במקורו בעל שליחות משיחית. ברם, אלה התפרצויות מביכות למדי בהקשר הפנים-חסידי, מפני שהתגלות אחד הצדיקים כמשיח תהפוך את השאר למיותרים ותאיים על שושלות הצדיקים ועל החצרות שהם מנהיגים.

אכן, התבנית המשיחית המשורטטת ב"הסוד המשיחי של החסידות" שונה מן התמונה הישנה, שפיקאז' נאחז בה בכל כוחו. חשיפתה מאפשרת לנו להבין את התקופה המכוננת של החסידות ולקשור בין תולדות התנועה לבין המבנה התיאולוגי שלה, כלומר - תורת "הצדיק" המיוחדת לה. בירור האופי המשיחי של החצר החסידית קושר את "מלכות השמים" ו"מלכות הארץ" למכלול אחד, המסביר את ההיסטוריה ואת התיאולוגיה גם יחד. כך אפשר להבין את ההווה הפוסט-משיחי של החסידות. וכיוון שפיקאז' גמר את ביקורתו בליקוט האזהרות שהשמיעו אישים בחסידות נגד אש הסטרא אחרא של המשיחיות ובשבח הגלות, אסיים את תשובתי בתהייה, שמא לא חשב פעמיים לפני שהכביר הוכחות להנצחת הגלות ומעלותיה. ראוי היה לפיקאז' לזכור בבהירות כיצד נגמרה גלות אירופה שהוא כה מהלל.

סוף