בשמענו צרת השכינה וקולה כחולה מתחננת אלינו:

על תיקון ליל שבועות במסורת הקבלה

השכינה שנתגלתה לבני החבורה של מרן יוסף קארו בליל שבועות 1533 בסלוניקי קראה להם לגאול אותה מהגלות והיא בגאולתה תגאל אותם מגלותם. דגם זה של "לגאול ולהיגאל" עתיד להזין את העליות המשיחיות במשך מאות שנים ולהעניק השראה גם לחלוצי העליות הציוניות, ששמו להם מטרה "לבנות ולהיבנות".

מאת

מור אלטשולר

תיקון ליל שבועות איננו מנהג עתיק יומין. ראשיתו במאה השש-עשרה ואפשר לומר במידה גבוהה של סבירות כי נחוג לראשונה בסלוניקי בחג שבועות של שנת רצ"ג (1533). החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. אמנם, חוקר המיסטיקה היהודית, יהודה ליבס הוכיח כי הכינוס הגדול של חבורת המקובלים המתואר בספר הזוהר התרחש בחג שבועות, אולם ספר הזוהר אינו מקור היסטורי אלא ספרותי, ואין וודאות באשר לדמותם של התנא ר' שמעון בר יוחאי וחבריו. לעומת זאת, תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את 'החברים' ו'לנדד שינה מעינינו' כל הלילה כדי ללמוד בצוותא.

איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי 'החסיד'. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר' יצחק לוריא, ותלמידיו.

***

יוסף היקר ('קארו' בספרדית), הידוע בכינוי 'מרן', נולד ב 1488, כנראה בטולילה (טולדו) שבספרד. כרבים מיהודי חצי האי האיברי, גם משפחתו חוותה שבר כפול – תחילה נטשו את ספרד לפורטוגל, וב 1498, כאשר עלה הכורת גם על הקהילה היהודית בפורטוגל ובניה אולצו להתנצר, נמלטו מליסבון. הם נדדו מזרחה, לארצות שבשליטת האימפריה העות'מאנית. תחילה התגוררו במצרים ואחר כך התיישבו בטורקיה. ב 1522 החל יוסף הצעיר לחבר את בית יוסף, חיבורו ההלכתי הראשון. הוא חי אז באנדריאנופול, היום אדירנה שבטורקיה, ובה התגבשה אישיותו כפוסק הלכה ומחוקק. בסלוניקי, שאליה עקר ב 1530 לערך עם אשתו וארבעת ילדיהם, נהפך למקובל.

המקובל יוסף קארו השאיר אחריו יומן אזוטרי, שנדפס שנים רבות אחרי מותו בכותרת 'מגיד מישרים'. ביומן תיעד הופעות של מלאך, שליח אלוהי, שדיבר מתוך פיו וגרונו. בדרך כלל המלאך הופיע בליל שבת, כאשר קארו התבודד ולמד ביחידות. לפי עדותו, נהג 'לגרוס' משניות כאילו הוא לועס אותן במהירות ותוך כדי קריאה היה הקול השמימי מתעורר ומדבר מפיו. 'משנה' בחילוף אותיות היא 'נשמה' ומכאן הקשר המיוחד בין הקול השמימי לבין נשמתו, כאילו ייצג המלאך נטול הגוף את הווייתו האידיאלית של המיסטיקאי. הוויה אידיאלית זו הייתה אנדרוגינית, זכר ונקבה גם יחד: לעתים הזדהה כזכר, המכונה 'המגיד', 'הקול' או 'הדיבור' ולעתים כישות נשית, 'המשנה', 'האם המייסרת את האדם' או 'השכינה', המסמלת את האהובה השמימית והבלתי מושגת. הזהות המינית הכפולה מעידה כי עולמו הרוחני של יוסף קארו היה דו-פרצופין, ושלמותו נבעה מההרמוניה בין עיסוקיו המשפטיים 'הגבריים' לעיסוקיו המיסטיים 'הנשיים', מעין איחוד אידיאלי של 'זכר ונקבה ברא אותם' כמו אדם וחווה בגן עדן. לפי מסורת הקבלה, גם המלאכים שנבראו ביום השני היו דו-פרצופין, ומלאכים אלה עלו מהבל פיו בשעה שלמד תורה והקיפו אותו באש בלתי נראית.

יוסף קארו אינו הראשון שהתייחס אל התורה כאל אישה וניהל אתה רומן אהבים; בשמחת תורה רוקד 'חתן התורה' עם ספר התורה כמביא את הכלה לחופה, וגם ספרות המדרש מתארת את עלייתו של משה רבנו להר סיני כעלייה לטקס של כלולות. הגדיל לעשות ספר הזוהר, המתאר בלשון שיר השירים כיצד התורה מפתה את הלומד: 'מגלה פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז ומיד חוזרת למקומה ונסתרת... ומעיו ולבו ונפשו יוצאים אחריה. ועל כן התורה נגלית ומתכסה והולכת באהבה אצל אוהבה לעורר אצלו אהבה.' (מלילה הלנר-אשד, ונהר יוצא מעדן, עמ' 257). יתר על כן, נשמתו של ר' שמעון בר יוחאי, גיבור הזוהר, יוצאת בשעת לימוד תורה ומותו מתואר כטקס כלולות, 'הילולה' בארמית, שהוא רגע האיחוד של נשמת המיסטיקאי עם האל ותיקונו של עולם. ובספרות המודרנית, ש"י עגנון מתאר באגדת הסופר כיצד סופר סת"ם מתאהב בספר התורה שהוא כותב עד שהוא מוותר על אשתו הגשמית למען התורה השמימית.  

גם זיהוי התורה עם 'השכינה' אינו חדש: בתרגומי התנ"ך לארמית, הביטוי 'שכינת האל' מציין את נוכחותו ובמדרשי חז"ל נזכרים 'כנפי השכינה' ו'זיו השכינה', מעין האנשה נשית של התגלות האל. השכינה שוכנת בגן עדן ומתגלה במעמד הר סיני שחל בחג שבועות, מוקפת מלאכי עליון. בקבלה היא מזוהה עם ישויות שמימיות שיש להן התממשות ארצית כמו התורה, כנסת ישראל וירושלים, ומייצגת את ברית הנישואין שנכרתה במתן תורה בין אלוהים לבני ישראל.

יוסף קארו לא יצא חלילה מדעתו והאמין כי התורה השמימית דוברת מפיו. העדויות מלמדות שהיה  אדם שקול ובר דעת, איש הלכה הגיוני, רחוק מעולם של הזיות. הוא האמין שזכה במתת הנבואה וראה את ההתגלויות באספקלריה של נבואת משה רבנו, שנאמר עליו כי האל דיבר מתוך פיו: 'פה אל פה אדבר בו'. (במדבר, יב 8)  אפשר לנתח את התופעה גם בהקשר תרבותי אירופי: במאה השלוש-עשרה כתב דנטה אליגיירי את הקומדיה האלוהית, המתארת את מסעו דרך הגהנום והפורגטוריום לגן עדן, בהדרכת המשורר הרומי וירגיליוס וביאטריצ'ה אהובתו. אם דנטה יכול לצאת למסע דמיוני בלוויית משורר שהלך לעולמו 1200 שנים לפניו ואהובה בלתי מושגת, המשמשת סמל לישועה הרוחנית, גם יוסף קארו יכול לצאת למסע להיכלות עליונים מלווה בתורה שבעל פה ובמלאך מסתורי שנשלח להנחותו משמים. קריאת היומן המיסטי שלו בעיניים מודרניות תעלה, שלו חי בימנו, היינו רואים בו סופר גדול.

למדנותו ואישיותו הכריזמטית של יוסף קארו משכו אליו את חכמי סלוניקי, שהייתה אז גן עדן למקובלים. הייתה זו עיר משגשגת במערב האימפריה העות'מאנית, וגולי ספרד ופורטוגל מצאו בה בית ומקלט. הם הביאו מספרד תרבות חצרונית ומסורת ספרותית, נוסחי תפילה והלכה וגם כתבי יד בקבלה, ביניהם כתבי יד של ספר הזוהר שעדיין לא נדפס עד אז. אחד המקובלים היה שלמה הלוי אלקבץ. יש הגורסים כי השם 'אלקבץ' הוא  שיבוש של המילה 'ראש' – אל קבסו בספרדית – עדות למעמדה הרם של המשפחה בספרד. ברם, בעברית פירושו אל-קבץ-אותנו, שם הולם ל'מקובל האלוהי' כפי שהוא מכונה עד היום. קארו ואלקבץ ראו עצמם כבני דמותם של משה הנביא ואהרון הכהן. החברים, בני חבורת המקובלים שלהם, היו בעיניהם כבני ישראל הנגאלים ממצרים; ליל שבועות רצ"ג (1533) העניק להם הזדמנות לשחזר את מעמד הר סיני, שבו נפתחו השמים וכל העם ראו את הקולות. זו ההזדמנות לתקן את התורה שניתנה בחג שבועות ונופצה לרסיסים בעקבות חטא העגל, ושבירתה מעכבת את גאולת ישראל ואת ביאת המשיח.  

***

שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: 'דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.'שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: 'ת??פ?א?ר?ת ה?ע?כ?ס?ים ו?ה?ש???ב?יס?ים ו?ה?ש???ה?ר?נ?ים. ה?נ??ט?פו?ת ו?ה?ש???ירו?ת ו?ה?ר?ע?לו?ת. ה?פ??א?ר?ים ו?ה?צ??ע?דו?ת ו?ה?ק??ש???ר?ים ו?ב?ת??י ה?נ??פ?ש? ו?ה?ל??ח?ש??ים. ה?ט??ב??עו?ת ו?נ?ז?מ?י ה?א?ף. ה?מ??ח?ל?צו?ת ו?ה?מ??ע?ט?פו?ת ו?ה?מ??ט?פ??חו?ת ו?ה?ח?ר?יט?ים. ו?ה?ג??ל?י?נ?ים ו?ה?ס??ד?ינ?ים ו?ה?צ??נ?יפו?ת ו?ה?ר?ד?יד?ים... ח?גו?ר?ה... מ?ע?ש??ה מ?ק?ש??ה... פ??ת?יג?יל.' (ישעיה, ג, 18-24).

ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד 'על דרך האמת' כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר  את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה 'באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר'. הבל פיהם בקע את הרקיעים 'ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.' אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע 'קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.'

קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. זו פעם ראשונה שהשכינה פקדה את יוסף קארו בפומבי. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: 'ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה'. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: 'אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.'  הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה 'שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם', ישנים וחולמים על 'אלילי זהב וחמדת הממון' שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: 'ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר'.

הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: 'כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.' ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: 'חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.' היא המשיכה וביקשה: 'עמדו על רגליכם והעלוני' עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: 'ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.' מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: 'ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.' תם הלילה הראשון.

***

בבוקר בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: 'ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.' למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה 'קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.' גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם 'בני היכל המלך'. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים 'שיכורים', המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: 'ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.'

השכינה נקטה לשון של שבועה, אשר המפר אותה מתחייב בנפשו. היא בחרה בביטויים בעלי צליל נוקב: 'חזקו ואמצו' השביעה אותם 'והחזיקו עצמכם לגדולים כי אתם מבני היכל המלך. וזכיתם להיכנס לפרוזדור. השתדלו להיכנס לטרקלין... והיוצא מכם ונזור לאחור דמו בראשו.' בחירת המילים אינה מקרית, בעיקר הביטוי 'דמו בראשו' המבשר שינוי מהפכני: זו פעם ראשונה מאז היציאה לגלות, שחבורה נתבעת לעלות לארץ ישראל מתוך שבועה. מאות שנים אחר כך יטענו חרדים אנטי-ציוניים שעלייה יזומה לארץ ישראל היא הפרת השבועה ש'לא לעלות בחומה', שהרי ישראל נשבעו כביכול להישאר בגלות עד ביאת המשיח. מול הטיעון הזה עומד המעשה של ר' יוסף קארו, גדול אנשי ההלכה, שנשבע לעלות לארץ ישראל, ושבועתו חייבה אותו דווקא מפני שהיה איש הלכה.

השכינה שבה ופיארה את בני החבורה, פייסה אותם בלשון רכה והבטיחה לתמוך ולעזור: 'לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם. ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.' כך נוצרה תלות הדדית בין השכינה לבין העדה: הם יעלו לארץ ישראל כדי לגאול את השכינה מהגלות, והיא – בגאולתה – תגאל אותם מגלותם. דגם זה של 'לגאול ולהיגאל' עתיד להזין את העליות המשיחיות לארץ ישראל ולהעניק השראה גם לחלוצי העליות הציוניות, ששמו להם מטרה 'לבנות ולהיבנות.'

חשוב לא פחות להדגיש שהשבועה המשותפת חייבה את בני החבורה לתמוך איש באחיו: 'מכאן והלאה תהיה עיניכם פקוחות על דרככם ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. והחלש יאמר: גיבור אני.' התיקון מתחיל אפוא ביחסים בין אדם לחברו, בהתחייבות לזולת שאין בה תועלת אישית אלא טובת הקבוצה, בתמיכת החזק בחלש לשם מטרה משותפת: כל החברים ייגאלו בצוותא או שאיש מהם לא ייגאל. כאשר החזק והחלש ערבים זה לזה מתחילה גאולת העולם. זה העיקרון המוסרי שהזין את תיקון ליל שבועות: הקמת חבורה, עשרה, מניין, הדבקים זה בזה והופכים לעדה מלוכדת. התיקון מתחיל ביניהם והוא הולך ומתפשט בעולם.

***

סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל  בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.

יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ' באדר א' רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.

איגרת אלקבץ היא מעשה אומנות הראוי למשורר: סגנונה בהיר ופיוטי, קולח ושובה לב, ועם זאת המסר המוצפן בה עמום ומרומז. אלקבץ מתוודה כי לא הורשה לכתוב הכול בגלוי ולכן כתב חלקים מסוימים בלשון מוצפנת: 'ומעיד אני שמים וארץ כי כל זה שדברתי פה... אינו חלק אחד ממאה ואחד... תראו בין תיבה לתיבה סגולתא ? לפעמים.'  הוא רומז שאפשר להבחין במילים המוצפנות בין תיבה לתיבה, כלומר בין מילה למילה, ומשתמש במונח 'סגולתא' (אשכול בארמית) המצויר בשלוש נקודות ? ומכוון לאחד מטעמי המקרא הנקרא 'סגול' ומשמעותו הפסקה קצרה. גם במסורת הקבלה 'סגול' הוא הרווח הלבן שבין האותיות השחורות, ונמצא ששוב רומז אלקבץ כי מילים נוספות מסתתרות ברווח שבין המילים. במשפט הבא הוא מתוודה שוב: 'כי שם היה דבר נעלם ולא הורשתי עצמי לכתוב אותו', ורומז לשיטת הצפנה נוספת המכונה 'נעלם' מבית מדרשם של חסידי אשכנז. גם ביומן המיסטי של יוסף קארו נזכרים צופנים שונים, כגון גימטרייא וא"ת-ב"ש, המבוססים על חילוף אותיות, וכן חילופי עבר ועתיד, יחיד ורבים, שיבושי שמות ושימוש בכינויים...

אין ספק שחלק מהסוד הצפון באיגרת אבד ולעולם לא נוכל לשחזרו. ברם, עיקר התעלומה אינו טמון בנסתר אלא בגלוי: למי נועדה האיגרת? הקורא בין השורות אינו יכול שלא להרהר באפשרות, שאלקבץ לא כתב את האיגרת למי שאינו יודע אלא למי שיודע ומעמיד פנים כאילו שכח. במילים אחרות, איגרת אלקבץ נועדה לחברים בסלוניקי, ה'מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו' ומעמידים פנים ששכחו את  שבועתם. כדי להזכירם, אלקבץ משתמש בתרגיל ספרותי מבריק: הוא מחקה את השכינה, מאיים ומפתה, משביע ומתחנן, חוזר על השבועה המשותפת לעלות לארץ ישראל ומנקה את יוסף קארו ואת עצמו מהאחריות לגורלם של הנשארים: 'מאחר שנכנסו לפרוזדור ישתדלו ליכנס לטרקלין, כי אשר יצא החוצה דמו בראשו ואנחנו נקיים.' הוא מפציר בחברים שלא לסכן את חייהם, ושב ומתחנן 'ואל שדי אתחנן כי ייתן בלבבכם לחוס על עצמכם ויזכני להתאחד עמכם על אדמת הקדש לעבדו שכם אחד אמן.'

בחודש אלול רצ"ו (1536), אחרי מסע ימי של שמונה עד עשרה ימים מנמל קונסטנטינופול, הגיעו יוסף קארו, שלמה הלוי אלקבץ ומשפחותיהם לחופי ארץ ישראל. הם שמו פניהם לצפת, הסמוכה להר מירון, שבו קבורים גיבורי ספר הזוהר, ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר, וממנו תתחיל הגאולה. איננו יודעים מי מבני החבורה עלו בעקבותיהם לארץ ישראל ומי נשארו למרות הכול בגולה. אך אין ספק שעליית השניים הניחה את היסודות לתור הזהב של הקבלה בצפת.

תיקון ליל שבועות נהפך למרכיב חשוב במסכת התיקונים המיסטיים שהתפתחו בקרב מקובלי צפת. אף שהכוונה המקורית לתקן את התורה התערפלה, המנהג עצמו הפך לחלק בלתי נפרד מהטקסים המעניקים לחג שבועות אווירה של תיקון הלבבות. גם הפיוט לכה דודי של שלמה הלוי אלקבץ התפשט מצפת לרחבי העולם היהודי. 'לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה' הוא שיר אהבה הקושר כתרים לשבת, מלכת הימים. בתוכו שזר אלקבץ שיר אהבה משיחי לירושלים, המתאר את הופעת המשיח בשערי העיר בלשון חיה וציורית; הוא פותח בקינה על ירושלים החרבה ומבקש ממנה להתנער ולהתכונן לקראת משיח בן דוד: 'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה'. בשיאו, משוכנע המשורר שהגאולה קרובה ומתארה כאילו כבר הגיעה: 'התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי'... והיו למשיסה שוסיך, ורחקו כל מבלעיך, ישיש עליך אלוהיך, כמשוש חתן על כלה'.

סוף

לחומר נוסף בנושאי המאמר, ראו גם:

סדרת טלוויזיה: מורה דרך - מרן יוסף קארו ותור הזהב של הקבלה בצפת 

מגלה לו סוד נשותיו - פרקים בביוגרפיה המשיחית של מרן יוסף קארו

תורת הנבואה וחוויית הנבואה של יוסף קארו

למאמרים באנגלית על מרן יוסף קארו וקבלת צפת, ראו באתר זה, במדור:

Kabbalah & Messianism