שתילים חדשים של גזע כרות:

והיא תהילתך, ניצה בן-דב, הוצאת שוקן תשס"ז (336 עמודים)

 

מאת

מור אלטשולר

ספרה של ניצה בן דב אינו עוסק רק בהשפעתו הישירה של ש"י עגנון על עמוס עוז וא"ב יהושע אלא גם במשיכתם של הסופרים החילונים והישראלים האלה אל עולם יהודי עצום שעגנון ינק ממנו 

ספרה של ניצה בן-דב "והיא תהילתך" נושא אופי של רומן מיתולוגי. סיפור עתיק יומין על סב אגדי, מסתורי וכביר כוח, נערץ ואדיש, שנכדיו לא מרדו בו מעולם. שנים רבות אחרי מותו העזו להינתק ממנו רק כדי לגלות שהעניק להם מעוצמתו ומכוחו, שבעזרתם הוא בורא מחדש את העולם יום יום. הנכדים הם א.ב. יהושע ועמוס עוז, בני הדור הספרותי שהחל לפרוח בישראל בשנות הששים והשבעים, והסב המיתולוגי הוא כמובן ש"י עגנון, אשר לאורו – או בצילו – הם כותבים.

א.ב. יהושע התוודה:  "דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול. ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון  - בדמי  ימיה". (יהושע, בתוך: והיא תהילתך, עמ' 27-28). עוז עצמו השתמש בסיפורעל אהבה וחושך בביטוי "צל" כדי לתאר את דמותו של עגנון כפי שנחקקה בזיכרון ילדותו, כשהתארח עם הוריו בבית עגנון בתלפיות: "איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים עמו בלכתו, לפניו, או לימינו, מאחוריו, מעליו ומתחת לרגליו." (עוז, בתוך: והיא תהילתך, עמ' 14) הדמות שצללים מקיפים אותה מכל עבר מעלה בדמיון  גיבורים אגדיים כמו יעקב אבינו או ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, שעל שניהם מסופר כי מלאכים פסעו לימינם ושדים לשמאלם.  צל הוא גם דימוי של מוות, ו"הטלת צל ארוך" פירושה העמדת מורשת מפוארת, שלעתים משתקת את היורשים ולעתים מאתגרת אותם ומרחיבה את יכולתם.

כדבר הזה קרה לשני הסופרים הישראלים, שעיצבו את האקלים הספרותי של ישראל משנות השישים של המאה הקודמת ועד היום. ניצה בן-דב, חוקרת ספרות באוניברסיטת חיפה, מתארת כיצד נטשו את אורהתכלת העזה של דור תש"ח, כלומר את הסיפור הריאליסטי המתרחש בחוץ, לטובת האור הרך והמעודן של סיפורי עגנון, כלומר הפנטסיה והחלום המתעוררים לחיים באזור הדמדומים שבין המודע לבין הלא מודע; עזבו את אזורי הכפר של דור תש"ח וחזרו אל הזירה העירונית, המאפיינת את סיפורי עגנון; נטשו את חבורת הלוחמים הצעירים, שעליהם כתבו ס. יזהר, משה שמיר, חנוך ברטוב, אהרון מגד וחבריהם, וחזרו לנבור ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית, העומדת במרכז סיפורי עגנון: בנובלה העגנונית בדמי ימיה האם מתה ומשאירה את בתה הצעירה, תרצה, יתומה ודואבת. כדי לשכך את הגעגוע לאם המתה, נישאת תרצה לאהוב המזדקן של אמה. גם במקום אחר של עמוס עוז מתאהבת הגיבורה באהוב של אמה. גילוי העריות הסמלי – תרצה של עגנון שוכבת עם מי שהיה אמור להיות אביה – הופך אצל א.ב. יהושע לגילוי עריות ממשי: בהכלה המשחררת הבת אכן שוכבת עם אביה.

ובכלל, הכלה המשחררת הוא צומת טעון בהתפתחות הזיקה של יהושע ליצירת עגנון, שכן מבנה העומק של הרומן משחזר כמה מיצירות עגנון: תהילה העגנונית, אותה זקנה שנעוריה מסתירים סוד אפל, הופכת ברומן של יהושע לתהילה צעירה, חמדנית וטורפת. היא מנהלת פנסיון, הממוקם ליד בית עגנון בשכונת תלפיות בירושלים, וכשהיא מנסה לפתות את פרופסור ריבלין נוצרת הקבלה בינה לבין בעלת הפנסיון הגויה, המפתה את האורח היהודי בהאדוניתוהרוכל לעגנון.  תילי-תהילה היא אחותה הבכורה של גליה, כלתו לשעבר של ריבלין, ויחסיה האסורים עם אביה המנוח הם הסוד האפל, הנסתר במרתף הפנסיון בתלפיות ומושך אליו את ריבלין, המסתתר במרתף מפני זעמה של רעייתו השופטת, כאדם המסתתר בגן עדן מפני זעמו של האל. 

גם עמוס עוז יונק מעגנון ביותר מאשר דרך אחת: בסיפור על אהבה וחושך החיים (של עוז) מחקים את הספרות (של עגנון). ברומן אוטוביוגרפי זה, ללא ספק שיא ביצירתו, חושף עוז את הפצע של חייו – התאבדותה של אמו – לכאורה בלי מסכות ספרותיות. למעשה, תיאור התאבדותה הולך בעקבות מות האם בבדמי ימיה של עגנון. גם גילוי העריות הסמלי בין האם לבן מזכיר את תשוקתה של תרצה להתאחד עם האהוב של אמה כלומר עם אביה. אין בכך פלא, שכן היחס לש"י עגנון הוא אחד המוקדים הרגשיים בחייו של עוז, שעגנון עבורו אינו רק יוצר נערץ אלא אחד מגיבורי ילדותו: סיפור על אהבה וחושך רווי בסופר המהולל, שהיה שכנו של פרופ' קלויזנר, הדוד הגדול של משפחת עוז. תשוקתו של עמוס הילד לכתוב סיפורים היא גם התשוקה להידמות לעגנון, שכל המבוגרים – אפילו פרופ' קלויזנר מטיל האימה – סוגדים לו.

במסת המבוא של "והיא תהילתך" מפצחת בן-דב כמה "מפתחות מובהקים" (והיא תהילתך, עמ' 37) אינטלקטואליים, רגשיים ואסתטיים שנטלו עוז ויהושע מש"י עגנון: עצמים נושאי משמעות סמלית כגון מטפחת, מכתב, בית או מפתח. לשון נפתלת היוצרת עמימות, רב משמעות ואירוניה, רמזים וחידות שאינן נפתרות גם בסוף הסיפור. אלה יוצרים "מציאות אחרת המונחת נסתרת מהעין" בלשונה (והיא תהילתך, עמ' 267) או "אמת שנייה" בלשונו של עגנון. (והיא תהילתך, עמ' 314). בן-דב מדגישה את הדמיון בין הסוד המסתתר מתחת לעלילה הגלויה – רצח אב סמלי או ממשי, גילוי עריות ממש או בדמיון, נישואים אדיפאליים לממלא מקום האב, המאפיינים את יצירות עגנון, עוז ויהושע, לבין אופי החטאים, שגיבורי המקרא מסתירים מפני זעמו של האל: אדם הראשון בגן עדן, קין הרוצח, גילוי העריות של יהודה ותמר כלתו, או אונס ונקמת דם בסיפור שכם ודינה.

ניצה בן-דב כורכת אפוא את הבחירה לחזור אל עגנון ואל הזירה המשפחתית עם הבחירה לחזור  לסיפורי המשפחה הגרעינית, המאפיינים את המקרא. בדומה, הבחירה בלשון הסמלים של עגנון גוררת נגיעה בעולם הדימויים והסמלים של המקרא, שעליהם מבוסס עולמו הספרותי של עגנון. א.ב. יהושע מתאר בהכלה המשחררת את תאוותו של הגיבור, ריבלין, אל בשר הסרטן הרך והאסור שבו מאכילה אותו תהילה. תיאור זה מתכתב עם הרומן שירה של עגנון, שבו סועד הרבסט הצמחוני סעודת בשר דשנה לאחר ליל האהבים עם שירה, ושני התיאורים מבוססים על ההקבלה המקראית בין תאוות האכילה לתאוות המין, ובין אכילת בשר לידע הבשרים. (והיא תהילתך, עמ'  39)

מכאן, ש"והיא תהילתך" אינו עוסק רק בהשפעתו של עגנון על הכתיבה של עוז ויהושע אלא גם ב"אמת השנייה" המסתתרת מאחורי השפעה זו: משיכתם של הסופרים החילוניים, שסיפוריהם אינם עוסקים בשאלות של אמונה ואלוהים ואינם מתארים חברה מסורתית ושומרת מצוות, אל עולם יהודי גדול ועצום שממנו ינק ש"י עגנון. שורשיו של עולם זה בסיפורי המקרא והמשכו בספרות המדרש, האגדה והתפילה, ואליו חוזרים מי שחוזרים אל ש"י עגנון.

החוקרת מדגישה כי אין לזהות את העולם הספרותי של המקרא, המדרש והתפילה עם אורח חיים דתי, שכן עגנון עצמו הסתייג מהזיהוי והאמין כי "לא עבודת אלוהים הלכתית תצילנו מידי אויבנו שהם עצמנו ובשרנו אלא עשיית טוב, חסד ורחמים." (והיא תהילתך, עמ' 110). אחד הפרקים החזקים בספר נקרא "בשבעה עשר בתמוז במרתפה של גיטלי פרומטשיס" ובו היא דנה בסיפור מצמרר של עגנון, כיסוי הדם: המספר, בן דמותו של עגנון, פוגש קבצן ירושלמי בעל רגל תותבת ושואל: "מן הנאצים?" והקבצן עונה: "מן היהודים". לתמיהת המספר עונה הקבצן כי רגלו נקטעה בשעה שעבד כשוחט במרתף של גברת גיטלי ("טובה") בניו יורק, שכל היהודים האדוקים קונים את השימורים הכשרים שלה. גיטלי סירבה להעניק לו יום חופש אפילו בצום י"ז בתמוז, שבו הובקעו חומות ירושלים, והוא בוסס במרתף המוצף דם כל הלילה. בבוקר התברר כי הגרב והנעל דבקו לרגלו והרופאים נאלצו לכרותה. הקבצן ירש קרקס ממוזער – תיבת נגינה, קוף ותוכי – מידידו אדולף, יהודי כשר, שאחיו "הכשרים" בירושלים הכוהו למוות מפני שחשדו בו שהוא מאכיל את החיות הטמאות חמץ בפסח...

"והיא תהילתך" נוגע בסיפור הגדול של הספרות העברית החדשה, שבן-דב תפסה אותו כתפוס השור בקרניו:  הספרות העברית החילונית לא צמחה מן הריק, ועל אף משבר הזהות מול העבר יש לה שורשים עמוקים בו.  א.ב. יהושע העיד כי נטל מעגנון לבוש חיצוני, אך ספק אם הוא מודע למכלול השפעתו של עגנון: אין ספק שהיה כותב סיפורים גם אלמלא עגנון, אבל סיפוריו לא היו כפי שהם מבחינת הפנטסיה, ההתמודדות עם המודחק והלגיטימציה לתאר עולם פגום מוסרית אלמלא עגנון. (והיא תהילתך, עמ' 18-22) כך גם עמוס עוז: בשונה מן המסות הפילוסופיות שלו, סיפוריו מוכיחים כי היוצרים העבריים בני "דור התחייה" לא סתמו את הגולל על העולם  הישן של בית המדרש, הדת והמסורת אלא למראית עין. למעשה, השכילו להעביר בדרך לא דרך את הגרעין הקשה של מורשתם לדור הבא, דורו שלו, שהוציא ממנו שתילים חדשים. המחקר מתפרסם בעיתוי מתאים: הקהל הישראלי – והיוצרים עצמם – שבעו מהנתק המלאכותי בין ישראלי ליהודי והם בשלים לחפש דרכים להפגיש בין השניים. ניצה בן-דב מקדימה את המצוי לרצוי ומוכיחה כי הרצף הסמוי בין היהודי לישראלי כבר קיים.