פורסם במדור תרבות וספרות, "הארץ" (21.11.08)

 

גן עדן ואש הגיהנום, המוות והחיים – כל אלה בתוכך הם

מאת: מור אלטשולר

הסופים, אנתולוגיה מאת שרה סבירי,

מפה הוצאה לאור/ אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תל אביב 2008.

637 עמודים.

 

למרות השפעתם הכבירה של הסופים על ההגות המוסלמית והיהודית, לא תורגמו עד היום לעברית אלא פירורי כתביהם. האנתולוגיה החדשה, הכוללת למעלה מ-500 טקסטים סופיים, מתחילה להשלים את החסר.

הסופים הם המיסטיקנים המוסלמים, המקדישים את חייהם לחיפוש מתמיד אחרי קרבתו של האל, שאינו נמצא בחוק היבש או בהכרה השכלית אלא בלב, כדברי אבו-חאמיד מוחמד אלרזאלי: "באומרי לב אינני מתכוון לאותו נתח בשר, שאפשר לקולטו בחושים. אלא סוד הוא מסודות אללה, שאין להשיגו בחושינו." הסופים מכנים את אלוהים 'האהוב', ואת עצמם 'ידידי האל'. כינוי נוסף הוא 'מג'נון לילא' – המשוגע של לילא (הסופים, עמ' 225), מפני שיש דמיון בין התשוקה לאלוהים לבין שיכרון האהבה לאישה. אין פלא, שחווית הדבקות באל מתוארת בכתביהם כחוויה ארוטית רבת עוצמה.

מסדרי הסופים צמחו במזרח במאה השמינית והתשיעית וכמה מהם פעילים גם היום. מדובר אפוא בזרם רוחני, שיצר תרבות כתובה לאורך 1200 שנים ברציפות. תרומתם לאיסלם הייתה "בהפניית נפשותיהם של האחים לדת אל פנימיות האמונה המאחדת-אחים, אל הפולחן שמזבחותיו בנויים בתוך הלבבות" כניסוחו של איגנץ, ובשמו העברי – יצחק יהודה – גולדציהר, החוקר הדגול של האיסלם בדורות עברו. ולמרות השפעתם הכבירה של הסופים על ההגות המוסלמית וגם על הוגים יהודים חשובים, לא נהנו עד היום קוראי העברית אלא מפירורי כתביהם, ששובצו במחקרים כלליים על האיסלם.

פרופ' שרה סבירי מהאוניברסיטה העברית בירושלים ממלאת עתה את החסר בפרסום אנתולוגיה, הכוללת למעלה מחמש מאות טקסטים סופיים, מתורגמים מערבית, פרסית, טורקית ואורדו (השפה המדוברת בהודו ובפקיסטאן). השפע והגיוון מעניקים לקוראי העברית, שאינם בקיאים בשפות המקור, יכולת להתרשם מספרות זו במלאותה, דרך טקסטים שנכתבו באזורים שונים של העולם מראשית ימי הביניים ועד ימינו. התורות הסופיות מסוגננות כפרקי חכמה עתיקה – באמירות קצרות, בתי שיר, משחקי מילים ואנקדוטות מפותלות, שסבירי הוסיפה להם דברי מבוא, פרושים ומפתחות. החשוב שבהם הוא נספח שמות – מעין מילון ביוגראפי, המציין את תולדות חייהם וכתביהם של מאות חכמים סופיים. כל אלה מסייעים לקוראים להתמצא במבוכי  הרוח, כניסוחו של אבּן אל-ערבּי, מיסטיקן אנדלוסי מהמאה השתיים עשרה, בן זמנם ומקומם של הרמב"ם ושל "מורה נבוכים":

"באהוב לבי נקשרתי בלי דעת,

ומי אומר 'בלי דעת' איני יודע;

נבוך אני, מחשבותי נבוכות,

המבוכות נבוכו בתוכי ובגללי.

אחרי עשרים עליות לרגל (למכה)

בעודי מביע את האהבה שלבי מאמץ,

בלי דעת מה שמו של זה שאוהב,

ומיהו שאליו לבי נכסף..." (הסופים, עמ' 231).

האנתולוגיה נפתחת בטקסטים, המוקדשים לאורחותיה של החבורה הסופית – ה'טריק' – שפירושה 'דרך', 'שיטה', וגם 'אחווה' או 'מסדר', וממשיכה בתיאור היחסים בין השייח'ים, המורים הסופים שהגיעו לפסגה הרוחנית, לבין תלמידיהם. הצעירים חייבים לציית למורה המבוגר, והמורה צריך להזהירם מפני מכשולי הדרך ובו בזמן להיזהר מפניהם: פעם התוודה איבליס, כלומר השטן, בפני אבו סעיד אל-ח'ראז כי יש באמתחתו תחבולה, שבעזרתה הוא טומן מלכודות למורים הסופים. שאל אבו סעיד: "מהי?" והשטן ענה: "התרועעות עם עלמים צעירים." (הסופים, עמ' 511) אכן, הדרך לגן עדן רצופה מלכודות, כמיהה וגעגוע. יש בה התרוממות רוח ואובדן חושים ברגעי האיחוד עם האל, בצד נפילות ברשתו של היצר הרע החמקמק, ששליחיו הם  ההונאה העצמית, הזיוף, אחיזת העיניים והיומרנות; מעשיה סופית עתיקה, שראוי כי גם מחפשי הרוחניות בימינו יכירוה, מתארת את החכם הסופי בִּשְר, שנהג להלך יחף כדי לסגף את עצמו. יום אחד ביקר את חברו: "הקשתי על דלתו ונשאלתי: מי שם? אמרתי, אני, בִּשְר, והחליקה לשוני והוספתי 'היחף'. ענה לי קול של ילדה: דודי, אילו היית קונה בשתי פרוטות זוג נעליים, היית נפטר מהשם הזה..." (הסופים, עמ' 441).

הטריקות הסופיות הצמיחו טקסים מיוחדים, שאינם כלולים במצוות היום-יום של המוסלמי או בחגים הממוסדים של הדת המוסלמית. חלק מרכזי באנתולוגיה מוקדש למנהגים אלה, שהידועים שבהם הם ה'זִכְּר' (זכירת האל), מעין מדיטציה קבוצתית, שבה משננים הנוכחים את שמות האל בקול רם או בדומיה; וטקס ה'סַמַאע' (שמיעה והאזנה), שבו מצטיינים הדרווישים מבני הטריק המֶולֶווית, אשר שירתם והריקוד המסוגנן שלהם יוצרים מפגש סמלי בין ארץ לשמים, כמתואר בשירו של מייסד המסדר, המשורר ג'לאל א-דין רומי:

"הסמאע הוא מזון לאוהבים, כי בו

הם חוזים את בבואת האחוד.

חזיונות הלב אוספים כוח עוד,

מצלצולים ושריקות מתהוות הצורות." (הסופים, עמ' 371).

האנתולוגיה מאורגנת לפי נושאים ולא לפי תקופות היסטוריות או מרכזים גיאוגרפיים. חלוקה זו  משקפת את המבנה של האנתולוגיות הסופיות עצמן, "והיא מזמינה את הקוראים להציץ ולטעום מכאן ומכאן. טעימה (דַ'וְק) על פי הסופים היא ליבת החוויה – החוויה הרגשית, האמנותית, המיסטית. כל טעימה היא אישית וחד פעמית..." (הסופים, עמ' 21). ואמנם, המסע הספרותי מעניק השראה מיוחדת מפני שהקריאה בטקסטים המפותלים פורמת את קשרי הזמן והמקום ומשחזרת את הריתמוס הפנימי של "הזמן המיסטי, הנתפס כרגע שמשכו אינו ניתן למדידה, כהווה המנותק מתנועתו של זרם הזמן מהעבר לקראת מה שעתיד להיות... הסופי הוא בן הרגע" (הסופים, עמ' 35).

כאמור, עקרון סופי מרכזי, שחוזר באינספור סיפורים ואנקדוטות, הוא העדפת חובת הלבבות על פני חובות האיברים. עקרון זה הוביל להרחנה (ספיריטואליזציה) של חיי הדת, כלומר להתמקדות בכוונה הפנימית של האדם ובהתנהגותו המוסרית ולא במצוות הפולחניות שהוא מקיים. סבירי מביאה כדוגמה את המונח 'אל-גִ'הַאד אל-אכַּבַּר' – מלחמת המצווה הגדולה, שהסופים מייחדים אותו למלחמה בנפש וביצריה הרעים, "שהיא קשה יותר ומעולה יותר ממלחמת המצווה הקטנה באויבי האיסלם." (הסופים, עמ' 295) וכך אומר המורה הסופי: "השטן והמלאך אינם דברים חיצוניים לך, אלא הם אתה; וכך גם השמים, הארץ והכס האלוהי... וגם גן העדן ואש הגיהינום, המוות והחיים – כל אלה בתוכך הם." (הסופים, עמ' 407).

רעיונות אלה השפיעו על ההגות היהודית בימי הביניים, והשפעה זו הופכת את "הסופים" לאסופה חיונית לכל החוקרים את התפתחות המחשבה היהודית. במובן זה, האנתולוגיה מפתה – ואולי תובעת – קריאה כפולה, כלומר התרכזות בטקסט הסופי ובו בזמן חיפוש מקבילות בעברית. המקבילה המפורסמת היא  "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה, שחי במאה האחת עשרה בסרגוסה שבספרד המוסלמית, וזו של אברהם בן הרמב"ם (מצרים, המאה השלוש עשרה), שפירש את הפילוסופיה של אביו על פי השיטה הסופית והקים לעצמו 'טריק' כלומר קבוצת תלמידים וחסידים. באותה תקופה תרגם אברהם אבן חסדאי חיבור של אבו-חאמיד מוחמד אלרזאלי לעברית, ובו מפורטת הדרך הסופית לעבודת האל על ידי הינתקות מהבלי העולם הזה, התבודדות וחזרה על "זיכרון שם אלוהים חיים." משה אידל סבור, שיש כאן אימוץ הפרקטיקה הסופית של הזִכְּר (זכירת האל), ובמקור נזכר שם האל בערבית: "אללה אללה". (משה אידל, פרקים בקבלה נבואית, ירושלים 1990, עמ' 118).

מפי עמוס גולדרייך שמעתי, שנקל היה להוגים יהודים "לגייר" רעיונות סופיים מפני שמקורם יהודי-נוצרי. ואמנם, חכמי הסופים מעידים על מפגשים עם נזירים מתבודדים במדבריות ועל השפעת החכמים היהודים, בעיקר ברעיון "הצדיקים הנסתרים" המקיימים את העולם. (הסופים, עמ' 477). ובכל זאת, הפרק המרתק בדיאלוג היהודי-סופי קשור בעיני דווקא למפגש בלתי מתוכנן, שנולד מתוך דחף רגעי: המפגש של ר' יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", עם הדרווישים המחוללים בני הטריק המֶולֶווית בסלוניקי או באנדריאנופול (אדירנה), שבהן חי לפני שהגיע לצפת. ביומנו המיסטי כתב קארו בגילוי לב: "עברנו על פתח התיקיי עם קצת חברים והכניסוני שם לטייל ובלילה ראיתי קרי ונצטערתי מאד..." (מגיד מישרים, פתח תקווה תש"ן, עמ' 279) 'תיקיי' הוא כינוי לבית תפילה של הסופים, והמלאך השמימי שנהג לפקוד את יוסף קארו התייחס ל"טיול" בו כאל כניסה למקדש אלילי או התמסרות לפולחן הבעל: "וגם לא תפנה אל האלילים ולא תלך אחרי הבעלים אשר הלכת אתמול", הזהירו לאחר מעשה ורמז, שקרי הלילה הוא עונש על הביקור. ר' יוסף קארו לא חיפש אצל הדרווישים המחוללים ספרים וידע כתוב אלא שירה, ריקוד ואקסטאזה דתית, "ויזואליזציה של החוויה המיסטית" שבה מפורסמים הסופים ובה טמונה עוצמתם! (הסופים, עמ' 407) במובן זה, ביקורו בתיקיי אכן מסמל התמסרות לפולחן כמו-אלילי משכר ומדבק, וגם חכמי הסופים היו מסכימים כי נולד מכניעה ליצר הרע...

עדותו של ר' יוסף קארו מעלה את האפשרות, שחבורות המקובלים בצפת ופולחן התיקונים המיסטיים שהנהיגו נוצרו בהשראת טקסי ה'סַמַאע' הסופיים. ברם, האנתולוגיה חסרה ממד של ניתוח השוואתי, הנדרש להבהרת סוגיה מעין זו. דומה, שההיקף העצום של החומר והרצון לרכז את תשומת לב הקוראים בטקסטים עצמם לא אפשרו להרחיב את היריעה ולכלול בה דיונים, הנוגעים לזיקות בין-דתיות או להתפתחות היסטורית פנימית, כגון היחסים הסבוכים בין הסופים לאיסלם הממוסד, זיקתן של טריקות סופיות לאזורים גיאוגרפיים שונים או מעורבותם של שייח'ים סופים רוחניים בפוליטיקה של העולם הזה. יש לקוות, אפוא, ששרה סבירי תפרסם במהרה ספר המשך, שיעסוק בחיבור שבין העולם המיסטי לזמן ההיסטורי ויהפוך את הסופים מאנתולוגיה מצוינת אך חד-פעמית, לדיאלוג מתמשך.

סוף