רקוויאם לחיל

פרידה מהאלוף ישראל טל

נדפס ב"ארץ אחרת" 58 (ספטמבר-אוקטובר 2010).

המספידים קראו לו "מר שריון" ו"אבי המרכבה", לוחם ואינטלקטואל, ספרא וסיפא. חייליו כינוהו בסתר "הגמד הרשע" ובטחו בו עד אין קץ כי חשו, שמשמעת הברזל שהשית עליהם תציל את חייהם בקרב. ברחובות של ימי ילדותי נקרא יש??רו?ל?יק, ואבא שלי אהב אותו שלוש פעמים: ראשית, מפני שהמפקד הנערץ הביא את אבא אל "הגיס" כלומר אל גיסות השריון. ושנית, מפני שהיה בנה של פנינה לבית סגל, נצר למשפחות החסידים שהגיעו לצפת ולטבריה ב 1777 ואף אבא, בנה של חיה לבית אפשטיין, היה מצאצאיהן. ופעם שלישית, מפני שהוא בעלה של חגית לבית קיפניס, בת כיתתו של אבא וחברתו מילדות.   

אל מפקד הגיס הגעתי בחיפושי אחר אמא ואבא. ילדה בת שש, שאחותה הקטנה נעורה בחצות לילה וגילתה שההורים אינם. הקטנה לא חדלה לבכות ואחותנו הבכורה, בת השבע, הודיעה שהם הלכו אל חגית ויש??רו?ל?יק, הטילה על עצמה להישאר בבית כצוק איתן, ועלי – ללכת ולהזעיקם.

בסוודר על הפיג'מה ובידי מעיל נגד שודדים צעדתי בלילה שבין שישי לשבת ברחובות הריקים, האפלים, מלאי הצללים. הלכתי והלכתי ולא העזתי לנשום גם כשהגעתי לרחוב נורדאו פינת רחוב בנימין והתגנבתי לחצר. הגינה החשוכה הייתה מבושמת בפרחי אביב, וממחבואי בין השיחים ראיתי את חגית ויש??רו?ל?יק יושבים בנחת במרפסת המוארת עם אורחיהם. אבוי, לא היו אלה הורי אלא זוג אחר, זר לחלוטין.

הכלב נבח וחגית אמרה: "יש??רו?ל?יק, מישהו נכנס לחצר". מפקד הגיס יצא החוצה כסוקר את שדה הקרב. הוא שלף אותי מבין השיחים כאילו שלה חתלתולה מבוהלת מגיגית של מים: "מה את עושה כאן?" שאל במפגיע. חגית נגבה את פני הלחים מטל ומדמעות והכינה לי קקאו. אחר כך צלצלה לחברים משותפים כדי למצוא את רותי וגדעון, אך לשווא: כאילו בלעה האדמה את הורי. לבסוף אמרה: "קח אותה הביתה". מפקד הגיס ציית: "מוסיק, אתה בא?" שאל את אורחו, האלוף משה גדרון, ואני זכיתי לנסוע במכונית המופלאה, ווליאנט ארוכה וחרישית בצבע זית.

אחיותיי כבר נרדמו כשהגענו הביתה. יש??רו?ל?יק שלח אותי לישון והתיישב עם מוסיק במטבח. שמעתי את הקומקום שורק ואת דלת המקרר נפתחת כשהשניים הכינו לעצמם תה והתכבדו במטעמיה של אמי. בקולו העמוק והחם, עם הרי"ש המתגלגלת, ניתח מפקד הגיס את התרגיל האחרון, השווה את דיוק הפגיעה של תותח מסוים לעומת הדיוק של תותח אחר וחזר על מילים כמו אמ.איקס ושרמן, דדו ובר לב. "ששש... אל תעיר את הילדות" הזכיר מדי פעם לבן שיחו, ושוב שקעו השניים בשיחת השריון המוכרת והמרגיעה.

באותו לילה הייתי הילדה המוגנת ביותר בעולם.

לפנות בוקר חזרו הורי. העמדתי פני ישנה ושמעתי את פליאתם ומבוכתם והתנצלותם ואת החיוך בקולו העמוק והחם של המפקד. העתיד כולו נרקם במטבח באותו ליל שימורים, מקופל כעובר ברחם אמו: האש והקרב, החיים והמוות, התהילה והיגון. עוד רגע קט תפרוץ מלחמת ששת הימים. האלוף ישראל טל, מפקד אוגדת הפלדה, יוכתר במוזיאון הצבאי בפורט נוקס כאחד ממפקדי השריון המהוללים בהיסטוריה, ואבא שלי ייפצע בקרבות בסיני. אחריה תגיח מלחמת יום הכיפורים. אבא יחצה את התעלה כראש המטה של אוגדת שרון. וקצין השריון סרן יאיר טל ייפצע פעמיים ויסרב להתפנות משדה הקרב. וקצין השריון סגן אילן גדרון ייהרג, ושניהם יעוטרו בעיטור המופת.

ואבא יחזור מן המלחמה בבכי נורא, שכמוהו לא שמעתי עד אז ומאז. כי בזירת הקרב התחולל הנס, שהיוונים מכנים דאוס אקס מכינה (Deus ex machina). אבל האל שהגיח מתוך מפלצת הפלדה היה נער מרוסק פרצוף, שאיבריו השרופים הותכו אל דפנות הטנק לבלי הפרד. על אלה ביקש יש??רו?ל?יק לכפר: הוא הקדיש את חייו לבניית טנק, שיעניק ללוחמיו את ההגנה הטובה ביותר. זו הייתה אמונתו של חייל, שביקש שלום והטיף לשלום ותבע להסתכן למען השלום, ובפיכחונו האמין כי השלום לא יבוא מתוך פחד וכניעה אלא מתוך עוצמה.

ובגלל השלום שלא הגיע, בין כך ובין כך, החל וויכוח מר וזועם בינו לבין אבא. ועמו, נתק מדמם, שנמשך גם כשיש??רו?ל?יק לקה באירוע מוחי אחרי שאח שכול תבע ממנו את מחיר מלחמת יום הכיפורים. ורק עם מחלתו של אבא באו מפקד הגיס וחגית הטובה לסעוד אותו עד ערש דווי.

בבית הקברות פגשתי את יש??רו?ל?יק, טליק, בפעם האחרונה. ניצב זקוף, מעיניו השחורות נשקף שחור עיניו של אבי. ליטפתי את פניו בשתיקה. בתי היפה התקרבה ומפקד הגיס דיבר אתה על אהבה ועל זיכרון: "כשסבא-רבא שלך, נקדימון, פחד להישכח, הבטחתי לו שאזכור אותו תמיד כשאתבונן בעיניה השחורות של נכדתו. והנה אני מסתכל בעיניך הכהות וזוכר את נקדימון".

א?ל??ה א?ז?כ??ר?ה ו?נ?פ?ש??י ע?ל?י א?ש??פ??כ?ה. הלוחמים ומפקדם האגדי, שלא נכנע למחלתו כי לא ידע כיצד נכנעים. החייל הזקן, שנלחם במוות עד מוות עד שנוצח בידי המוות, היחיד שבכוחו להחזירו לחיק אמו, לנחמו ברגבי העפר של ארץ ישראל.