התודעה הציונית עוד לא גמרה לבעוט באלוהים וכבר היא מחפשת את הדרך חזרה. או: האומנם חוזה המדינה היה ברוך שפינוזה?

על  "גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופיית החיים והגות לאומית יהודית", יותם חותם, הוצאת מאגנס, 2007, 260 עמודים.

מאת

מור אלטשולר

ספרו המרתק של יותם חותם "גנוסיס מודרני וציונות" מתאר את ההגות הציונית כמרחב מתוחכם, רחוק מן הפשטנות המיוחסת לו תדיר. הציונות, לפי חותם, חותרת תחת המטרה החילונית שלה-עצמה בהצבת מטרה דתית-משיחית ובו בזמן היא חותרת תחת הגאולה הדתית בשאיפתה לגאולה חילונית

הגנוסיס הוא אחד הסודות, שבגינם נמשכתי לפרד"ס הקבלה. הייתי ממהרת לתפוס כיסא לפני שיתמלאו השורות ואמצא את עצמי על המדרגות או בין הנדחסים בירכתי האולם. בדממה היה קולו של המרצה הולך וגובר, הולך ומתחזק, עד שהחל לרקד על הדוכן ולזעוק כנביא: "גנוסיס"! הצלילים הגיחו מעולם נחשק ואסור ואחריהם הלחש: "א-גנוסטי"... המרמז על הקבוצה הנבחרת, שתזכה יום אחד להיכנס בשעריו. מעולם לא פיקפקתי בתיזה המופלאה, שלפיה הגנוסיס הוא כפירה נוכרית עתיקה, שמצאה מסתור במעמקי הקבלה היהודית והיא נחבאת בין הדפים וחוזרת ומתגלה באולם הדחוס של בניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב.

"גנוסיס" ביוונית - "ידיעה" או "דעת", ובהשאלה - ידיעה פנימית, המשנה את החיים. ה"גנוסטיקאים" - היודעים - האמינו בשתי רשויות: ממלכתו של הדמיורגוס, האל הרע שברא את העולם ושולט בו בדרכי רוע וכזב, והממלכה השמימית של האל הטוב והנעלם. הדרך לגאולה היא ב"גנוסיס" כלומר בידיעת האמת, המאפשרת לבני האדם למרוד באל הרע ולהימלט מאחיזתו. בכתבי אבות הכנסייה נזכרים הגנוסטיקאים ככופרים, ויש המזהים אותם עם "המינים", עובדי עבודה זרה שחז"ל נלחמו בהם, או עם הזורואסטרים, בני דת פרס הקדומה; ואולי הם האופיטים - הנחשיים - עובדי הנחש הקדומים, או המנדעים - "היודעים" בארמית - כת קטנה בדרום עיראק. או שהם קשורים לכתבי-היד בקופטית, שהתגלו בספרייה העתיקה בנאג-חמדי שבמצרים ובהם מוצג אלוהי ישראל כאלוה הרע.

כך או כך, "גנוסיס" היה ונשאר מושג מעורפל, שאין מאחוריו עם, טריטוריה או שפה מסוימת. אשר על כן, נהפך לקופסה השחורה של חקר היהדות והנצרות, שגילויה אמור לפתור תעלומות שונות ורחוקות, כגון הממשק בין יהדות לנצרות בעולם העתיק או מקורותיה של הקבלה שצצה בימי הביניים.

יותם חותם, היסטוריון של המחשבה המודרנית באירופה, מתחיל את ספרו בהסכמה עם הסבורים, שהמחקר האקדמי של הגנוסיס ממחצית המאה התשע-עשרה ואילך "מפרש, מבין ואפשר לומר ממציא את הגנוסיס ה'מקורי' של המאות הראשונות לספירה במסגרת המטרה... להבין את מקורותיו שלו" (עמ' 5). ספרו "גנוסיס מודרני וציונות" אינו עוסק אפוא בתעלומת הגנוסטיקה בעולם העתיק אלא ב"גנוסיס" כטיפוס של מחשבה מודרנית, שהתפתחה באירופה בקרב הבורגנות המשכילה, שממנה יצאו חוקרי הגנוסיס. סימן ההיכר שלו אינו כפירה פשוטה באלוהים אלא כפירה מתוחכמת, הנשענת על "דואליזם אסכטולוגי" (עמ' 57): ראיית האמונה הדתית כאמונה באל רע, כלומר ככפירה, ומושג פרדוקסלי של גאולה מהופכת, המושגת בהתחפשות וחדירה למרחב הכפירה כדי לחסלו מבפנים. נמצא, שכפירה בכפירה ושימוש בערכים של האמונה הכופרת כדי לרוקנם מבפנים - זהו גנוסיס מודרני.

עיקרו של הספר הוא התיאור של הציונות כתנועה גנוסטית מודרנית. אגב כך הוא תורם תובנות מעניינות לשאלת החילוניות, העומדת בימים אלה במרכזו של פולמוס נוקב: האם חילוניות היא בהכרח כפירה, והאם הציונות צמחה מתוך כפירה בהיסטוריה היהודית או מתוך אמונה בה? לדידו של חותם, נקודת המוצא היא השקפתם של זרמים מרכזיים בציונות, כי היהדות התעקמה או התעוותה בלחץ הגלות וקיומה שם עקר, נטול שורשים וחיות. השיבה לארץ ישראל לא תפתור מאומה אם לא יתלווה אליה תיקון על ידי חילון, שישחרר את היהודים מהדת הכוזבת של הגלות ויחזיר להם את היהדות הבריאה.

"תיקון" הוא מונח דתי ביסודו וחותם מדגיש כי הגירסה הציונית של החילוניות איננה נטישת הדת אלא העתקת ערכיה למסגרת לאומית ברוח משנתו של ברוך שפינוזה. הפילוסוף הנודע, שהוחרם על ידי רבני אמסטרדם ב-1656 תיאר את היהודים כ"קולקטיב פוליטי" (עמ' 213) שיש לו חוקה, ולא את היהדות כדת מופשטת שיש לה מאמינים. העובדה שלא התנצר אלא נטש את ההלכה בלי לנטוש את הלאומיות העברית איפשרה לו להקים "תחום חדש, יש מאין, מסגרת קיום חילונית" (עמ' 164) שבה תורגמה האמונה הדתית למסגרת לאומית-מדינית. המסגרת החדשה הדגישה את הרצף וההמשכיות מהעבר הקדום למדינת ישראל המודרנית וזיכתה את שפינוזה בהערצת רבים, ביניהם האתא-טורק שלנו, דוד בן-גוריון.

לאחר שהגדיר את החילון כהמרת התיאולוגי בפוליטי עובר חותם לשכבה הפנימית של הציונות החילונית, היותה "תנועה חילונית-גאולתית" (עמ' 2) שחזונה המשיחי כרוך בחילון, כלומר בהאלהת הארצי, הגשמי וההיסטורי על חשבון האמונה המופשטת. במובן היותר פשוט והפחות סמלי, הכוונה לאמונה כי השחרור מהיהדות הגלותית המנוונת יאפשר ליהודים לחזור למקור החיוניות והעוצמה

הפנימית: "חידוש משמעו שיבה אל המקור הלאומי... אל העצמי היהודי האמיתי" (עמ' 187). חותם מכנה את הדגם החילוני-המשיחי "גנוסיס מודרני", שיש בו גאולה מהופכת המושגת על ידי כפירה באמונה המקובלת, ומייחסו להשפעת "פילוסופיית החיים" שצמחה באירופה בראשית המאה העשרים.

אחד ממוקדיה של "פילוסופיית החיים" היה החוג של המשורר שטפן גיאורגה (1868-1933) במינכן, שבין חבריו המשורר ריינר מריה רילקה (1875-1926) והגרפולוג האנטישמי לודוויג קלגס. בני החוג הוקיעו את הליברליזם כחיסול עצמי וביקשו מזור במיתולוגי, במיסטי ובלא-רציונלי. לדידו של קלגס, לדוגמה, הפגאניות היא המצב הטבעי של ה"אני" ואילו הנצרות הורעלה במשך דורות ביסוד רוחני רקוב, שמקורו באל היהודי המופשט, המצווה ומוכיח, שופט ופוסק. "היהדות היא הסוכן המובהק של הרוח והיהודי הוא האויב של החיים" (עמ' 78) הצהיר קלגס, והטיף לשחרור מהרוחניות היהודית ולפולחן של שקיעה בחיים ארציים וחושניים כדרך לישועה. אף על פי שקלגס לא השתמש במונח גנוסיס, מוצא חותם דפוס גנוסטי בתוכן הפנימי של משנתו, במיוחד ברעיון הגאולה המהופכת.

הפרק הרביעי והמרתק של "גנוסיס מודרני וציונות" עוסק אפוא בחשיפת תבנית דומה אצל הוגים מרכזיים בציונות, מהשמאל הסוציאליסטי ועד לימין הרוויזיוניסטי, ומהחילוניים ועד לאנשי האמונה: "מתפיסת הטבע של א"ד גורדון ועד למיסטיקה של מרטין בובר ומן העמדה הלאומית של נורדאו ועד להגות של ברדיצ'בסקי וכתיבת ההיסטוריה של קויפמן ודינור" (עמ' 198). כך, לדוגמה, מוגדר הגנוסיס אצל זאב ז'בוטינסקי כ"הלך רוח אנטי-ליברלי" (עמ' 199), כזיהוי בין אומה לגזע ועידוד פולחן הכוח. ואילו אצל מרטין בובר, "גנוסיס" מתבטא בהערצת החיים (ויטליזם) ובתשוקה להתמזג בחוויה רליגיוזית אותנטית בלי עול ההלכה, מעין אנרכיזם דתי שבובר מצא - או המציא - בחסידות. בהגותו של דב בער בורוכוב, הגלות נתפשת כניוון בורגני, והחיבור בין שלילת הגלות (ציונות) לשלילת הבורגנות (מרקסיזם) יוצר כמיהה לקיום אותנטי בארץ-ישראל ומזין את האידיאולוגיה המרקסיסטית. נמצא שבורוכוב מחבר חיבור "גנוסטי" בין תיאוריה סוציאליסטית להנמקה ויטליסטית.

החולשה בתזה היא, שהמונח "גנוסיס" מתפקד בה בשלל משמעויות: לעתים הוא מציין כתיבה אזוטרית ולעתים הוא שם נרדף לחילוניות; לפעמים הוא אנרכיזם דתי, ולפעמים - לאומנות או משיחיות דתית. דומה, שהמחבר נוקט דרך של חשיפת "מחתרת גנוסטית", המסתתרת לכאורה בהגות הציונית לכל פלגיה ומחנותיה. השתמשתי בביטוי "מחתרת גנוסטית" מספרו של יוסף דן "על הקדושה", שבו מתוארת באירוניה הנטייה לייחס את שם התואר גנוסטי לטקסטים שונים ומרוחקים זה מזה "כאילו קיימת זה עידן ועידנים מחתרת גנוסטית בתוך התרבות האנושית והיא מתגלה בצורות שונות בדורות שונים" (יוסף דן, על הקדושה, עמ' 207).

אמנם, חותם מודע לשימוש האינפלציוני שעשו בדורות הקודמים במונח גנוסיס וכותב כי "המושג 'גנוסטי' הפך לקטגוריה אוניברסלית של הרוח האנושית, מעין קופסה ריקה שאפשר למלא אותה בתרגומים שונים. ייתכן שבכך המושג 'גנוסיס' הופך עצמו למיותר, מפני שהמופשטות של דגם מחשבה דואליסטי-אסכטולוגי כזה מאפשרת לו לשמש מטפורה כמעט לכל תופעה". (עמ' 57). אף על פי כן, הוא אינו נמנע מהכללה, שממנה משתמע כי אין הגות ציונית שאינה גנוסיס מודרני, וכך הופך הגנוסיס לקולב שעליו תלויות כל הדעות והשיטות.

נמצא, שהכשל של "המחתרת הגנוסטית" אשר טוו חוקרי הגנוסיס הקדומה חוזר בחשיפת "המחתרת הגנוסטית" בציונות, וחותם נוקט את השיטה שמפניה הוא מתריע. ועם זאת, נקודת התורפה של התיזה היא גם מקור עוצמתה, מפני שהיא מאירה את מעמקיה של התודעה הציונית כמי שעוד לא גמרה לבעוט באלוהים וכבר היא מחפשת את הדרך חזרה. הקישורים הלא-שגרתיים והאסוציאציותהמפתיעות מדגימים עד כמה בלתי אפשרי להפריד בין הדת היהודית לבין הלאום היהודי. אחרי ככלות הכל, אין לעם היהודי שתי היסטוריות אלא היסטוריה אחת וזיכרון היסטורי משותף לחילונים ולדתיים, למרות שההסבר ההיסטוריוסופי שונה מקבוצה לקבוצה. בדומה, הכתיבה בעברית לעולם אינה חילונית לחלוטין מפני שאי אפשר לנתק את המלים מההקשר המקורי שלהן בתנ"ך, בסידור התפילה, במדרשים ובשירת הקודש.

"גנוסיס מודרני וציונות" מוכיח שגם ההפך נכון: אי אפשר להפריד את הקודש היהודי מהחול, שהרי אם הכל קודש, הכל גם חול וחולין, ואם אין הפרדה בין תיאולוגי לפוליטי - הכל פוליטי כשם שהכל תיאולוגי, שכן השניים הם פנים של יישות אחת.

הנחתי בצד את הוויכוחים העיוניים וקראתי את הספר שוב. מצאתי שהוא מרתק, מפותל ורב משמעי, מתאר את הציונות כתנועה לאומית, המתחבטת בבעיות של אמונה ולא כתנועה קולוניאליסטית, המחפשת תירוץ לגזול את אדמתם של אחרים. בדומה, חותם מציג את הקפיצה מהסבילות של חיי הגלות לפעלתנות של העלייה לארץ-ישראל וההיאחזות בה, אותה חזרה מפורסמת של העם היהודי אל ההיסטוריה, כמהלך פרדוקסלי: מחד גיסא, החלוצים עלו לארץ ישראל מפני שכפרו באמונה הישנה, לפיה ההשגחה האלוהית תחזיר אותם יום אחד לציון. מאידך גיסא, זוהי כפירה קדושה מפני שאינה מחברת בין העבר להווה אלא בין ההווה לבין הנצח, "הזמן האלוהי" (עמ' 216). נמצא, שהציונות חותרת תחת המטרה החילונית שלה-עצמה בהצבת מטרה דתית-משיחית ובו בזמן היא חותרת תחת הגאולה דתית בשאיפתה לגאולה חילונית. בתוך כך מוצגת ההגות הציונית כמרחב מתוחכם, רחוק מן הפשטנות המיוחסת לו תדיר. יתר על כן, עולמו הרוחני של היהודי החילוני שהצמיחה הציונות מתואר כעולם מגודר ושמור, שהאל מתגנב אליו בתחפושת. אין להכחיש, שהדרך לגילוי האל המחופש הופכת את המסע למרתק מאין כמוהו.

סוף