סופר אינו כותב לפי הזמנה ולא כפי שמעירים מן החוץ

במדרון, רומאן ארץ-ישראלימאת נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש), עורכים: אורה נחמה עשהאל ועצמון יניב (פוחצ'בסקי), הוצאת ספרי עיתון 77, תשס"ד (236 עמודים).

מאת

מור אלטשולר

אולי זו הסיבה שכתביה של נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי (נפ"ש) בת העלייה הראשונה רואים אור רק עתה: שכן אבוי לסופרת אם תחשוף את האמת העגומה מארץ-ישראל, ואבוי אם תסתיר את האמת תחת מלל של תעמולה כוזבת.

"הכתבתי? לא! פנאי לא היה - העבודה הקשה בלעה את הסופרת, ומה שנדפס - אינני יודעת כיצד ומתי יצא מתחת עטי. אם לאחר שאני אשכון בדירת הנצח יימצא במישהו רצון לאסוף לתוך קובץ את מה שימצאו בעלים הללו... אבקש למסור את העבודה לידיים נאמנות, שתרצינה לטפל בעבודות שאינן גמורות. נ.פ".

צוואתה הספרותית של נפ"ש, נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי, נכתבה סמוך לפטירתה ב-1934 ונמצאה בין הניירות המצהיבים בארון הספרים של עשהאל בנה. נפ"ש, חלוצה ואיכרה בת העלייה הראשונה, נודעה במאבקיה הציבוריים - בעיקר למען זכויות הנשים - הרבה לפני שהמלה "פמיניזם" הגיעה מארצות הברית: בימי מלחמת העולם הראשונה נבחרה לעמוד בראש ועד המושבה ראשון לציון, אך ויתרה על מקומה בשל "שעת החירום". למרות זאת, המשיכה בפעילותה הציבורית ובכתיבה; מאז נעוריה הסוערים ברוסיה, עת התאהב בה בן אצילים רוסי, כתבה בעברית, ואף שבימי חייה פירסמה סיפורים קצרים ומאמרים, לא זכתה להוציא לאור
את עיקר יצירתה. היום, אחרי שבעים שנה, נמצאו אותן "ידיים נאמנות" שלהן ייחלה: ניניה - אנשי עט בזכות עצמם - הוציאו לאור את היצירה הגנוזה, שכותרת המשנה שלה היא "רומאן ארצישראלי".

גיבור הרומאן הוא חיים זלצברג, ציוני נלהב, איש העלייה הראשונה, שבא לארץ-ישראל עם הון מסוים והפסידו בהשקעה כושלת. במה שנשאר קנה אדמות במושבה וקיווה להתבסס כאיכר. משנכשל, מכר את האדמה והפך חלבן פשוט, המקיים בדוחק רב את ביתו. אשתו, בת למשפחה עשירה בגולה, מעורערת בעצביה, אך לזלצברג אין כסף לשלוח אותה לריפוי בחוץ לארץ, ואם ימכור פרה כדי לממן את נסיעתה, ייהרס מקור פרנסתו. למשפחה המתפוררת מצטרפת מלכה פריש, עולה צעירה המתפרנסת כאחות רחמנייה. זלצברג מתאהב בה ומתמלא רגשות אשמה,
שכן מלכה היא האחיינית של אשתו. בכל המובנים, זקנתו מביישת את נעוריו מלאי האידיאלים, וסופו שהוא חולה בדלקת ריאות, מידרדר ומת.

אכן, יצירתה של נפ"ש עוסקת בנידחים ובנכשלים של המפעל הציוני: חלוצים מוכי קדחת, נשים ענוגות, הלכודות במושבה תחת מכבש של עבודה קשה ובעלים אלימים. חלוצות בקבוצה של "השומר הצעיר", שהתינוקות שלהן אינם מוציאים את שנתם הראשונה, בעלי חלומות שהתייאשו מהרעב, מהבצורת ומן הפורעים הערבים וחזרו לגולה. ולעומתם - עסקנים ציונים מדושני עונג ואיכרים עשירים, המצליחים להיבנות מן המולדת החדשה הרבה יותר ממה שהם בונים אותה.  תחושת הכישלון והייאוש, בסגנון ברנרי כמעט, קיבלה בזמנה קיתונות של בוז. אחד המבקרים הראשונים של יצירותיה מנה בלגלוג 17 גיבורים מתים בקובץ הסיפורים הקצר, שפירסמה נפ"ש ב-1911. הביקורת הקטלנית, במיוחד מצד אנשי העלייה השנייה, גיבורי מפלגות הפועלים, דחקה אותה למחוזות הבדידות הספרותית וזו ניכרת ברומאן שלפנינו: בדידותם של היוצרים, אנשי
העט מבין החלוצים והאיכרים, היא נושא מרכזי ביצירה.

איכותו של הרומאן אינו רק בהעמדת תמונה ריאליסטית של ההתיישבות הציונית בראשית המאה הקודמת על שלל פגמיה או בביקורת המוטחת במנהיגי התנועה, אלא במבט פנימה - אל מחוזות הכתיבה והיצירה הספרותית. מהי היצירה? תרופה או מחלה? אחד הגיבורים, שלום שץ - חלוץ צעיר וסופר מתחיל - מדמה את הכתיבה לתפילה שיש בכוחה לרפא את געגועי הנפש, מפלט מפני עליבות החיים, שהרי הסופר בורא מחדש את עולמו במלים. ואולם, התיקון הפנימי חסר משמעות
מפני שהוא מנותק מן המציאות העגומה שסביבו. המלכוד שהסופר נתון בו בא לידי ביטוי בתקשורת הלקויה עם הקהל המצומצם של קוראי עברית בראשית המאה הקודמת: הללו מצפים ממנו למלא תפקיד של נביא זעם או של שליח ציבור, המשמש פה למתיישבים ומעלה את קשיי חייהם בפני יהודי הגולה כדי לעורר את מצפונם ולהזעיקם לעזרה. אחד החלוצים מתלונן לפני שץ על שסופרי ישראל מתעלמים ממחלת המלריה המכלה את יושבי הארץ, מלבד י"ח ברנר שנגע בה בקצרה, בעוד "פשבושבסקי הפולני צועק מרה על הוויסלה שלו, נהר זה שמפיץ מלריה ארורה" (עמ' 136). ברם שץ התמים אינו מבין את התפקיד המיועד לו ועונה בכובד ראש "שסופר כותב על מה שהוא דולה בנפשו פנימה, לא לפי הזמנה ולא כפי שמעירים מן החוץ" (עמ' 136). ואילו בשיחה עם אהובתו, פנינה פרלמן, מתברר לשץ כי היא מצפה מהסופר העברי ליצור "יצירה ארצישראלית אמיתית" (עמ' 125) בעוד הוא תלוש וחולמני ו"ריח הגלות נודפת מיצירותיו" (שם).

ציפיות מבולבלות של קהל קוראים תובעני, יחד עם שרירות לב של המוציאים לאור המעטים שפעלו אז בארץ-ישראל, הפכו את הכתיבה לסיוט: "הכתיבה דנה אותו לעינויים כפולים: לחבלי יצירה, שהם קשים כקריעת ים סוף, וייסורים ועלבונות בחיפושי מקום לפרסום הכתוב" (עמ' 128). היצירה נהפכת מעונג לעינוי ומרפואה למחלה, לשיגעון, הדוחק את היוצר אל השוליים הלא מעשיים, השלומיאליים, של הקיום הלאומי: שץ "כותב ומוחק, גורע ומוסיף, וביטחון אין לו בהדפסת הדבר... בהמשיכו בכתיבה, עולים במוחו רעיונות מוזרים ומשונים... וכשהוא עובר על הכתוב, הריהו חושב שנעשה בלתי שפוי. הוא מהרהר בדבר, אך מחליט להמשיך ברוח זו, כי למה יחשוש? הלא גם אדגר אלן פו וגם ניטשה חשודים בשיגעון ומופסן גמר את חייו כשהוא מבולבל" (עמ' 131). בתוך הייאוש והדיכאון מנצנצת תקווה מטורפת, שכתביו יתפרסמו אחרי מותו ויקנו לו תהילת עולם, אך אשליה זו אינה מנחמת. לאחר זמן קצר מכניעים אותו ייסורי היצירה וייסורי האהבה, וכאשר פנינה אהובתו מתארסת לאחר, נופל שץ למשכב. הוא מחלים, מתייאש מהחיים בארץ ישראל ומהכתיבה כאחד, חוזר לרוסיה ונרצח שם בידי הבולשביקים.

היש בכוחה של היצירה להעניק ליוצרה חיי נצח? צוואתה של נפ"ש מעידה כי הספק קינן בה כל ימיה. היא שילבה ברומאן את תחושתה הנבואית, שכתב היד יזכה להתפרסם רק אחרי מותה, ושמה בפי גיבוריה ביטויים לתחושת הנחיתות שלה מול סופרים ידועים, חביבי הקהל, כמו ברנר או עגנון. ואפשר שדווקא חוסר הפופולריות העניק לה חירות לבטא במפורש את מה שהיה כסוד בקרב האריות שבחבורה - קשיי הכתיבה בעברית. קשיים אלה נבעו מן העובדה הפשוטה, שהסופרים העבריים של ראשית המאה העשרים לא נולדו לתוך הדיבור העברי אלא למדו את השפה הכתובה, ועד סוף ימיהם נשמעה שפת הדיבור מלאכותית בפיהם. ב"במדרון" מתגלה המצוקה בווידוי של מלכה פריש הענייה ועלובת הנפש, המאוהבת בגבר שאינו מחזיר לה אהבה. כמו חיים זלצברג ושלום שץ, שעדינותם ואהבתם האבודה הפכו אותם חלשים וחסרי ישע, גם מלכה נוטה להעצים את חולשותיה ולהאשים את עצמה. בין השאר, היא נבוכה בשיחתה העילגת עם הפעוטות ילידי הארץ, שהעברית שבפיהם קולחת בטבעיות בעוד היא "עומדת כאילמת אם פונים אליה באיזו שאלה" מפני "שהדיבור אינו חי בפיה וחסרות לה מלים" (עמ' 106).

עילגותם של הסופרים העבריים וקוצר ידם מלהושיע הם המדרון הסמוי, הנרמז בשם הרומאן: אבוי לסופרת אם תחשוף את האמת העגומה מארץ-ישראל, שהרי היא עלולה להרתיע את המעטים המתכוננים לעלות והיישוב יידלדל עוד יותר. ואבוי אם תסתיר את האמת תחת מלל של תעמולה כוזבת, מפני שאז תבגוד בשליחותה. עד כמה היא מחויבת לאמת? בנקודה זו מתחברים הממד הלאומי והממד האישי-אוטוביוגרפי של העלילה, שיש בה הד ליחסים המורכבים של נפ"ש עם בעלה, יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, למות שני הילדים הראשונים שלהם, ולמחיר הרגשי שתבעו ממנה הן חיי המשפחה והן המפעל הציוני, שחיי הזוג הוקדשו לו. ואמנם, ניניה, שהוציאו את הרומאן לאור, מניחים "שהחשיפה הרבה ברומאן הייתה אחת הסיבות להצנעתו מעיני הציבור בתקופת חייה שלה ושל בנה ובתה" (עמ' 229).

החשיפה התמימה-משהו של האמת הערומה, שתרמה לגניזת הרומאן, חוזרת ומאירה את השאלה הטורדת אנשי עט בכל השפות: עד כמה הם רשאים לחשוף את האמת הנפשית, החברתית והלאומית, ומה המחיר שהם נדרשים לשלם בעד חשיפה זו. לפחות מן הבחינה ההיסטורית, ניתנת כאן תשובה: פרסום "במדרון" אחרי שבעים שנה מלמד על ניצחון החיוניות של נפ"ש, שכן המוציאים לאור של צוואתה הספרותית הם ניניה, החיים בארץ-ישראל ויוצרים בעברית.

סוף